פנחס היקר
הגענו יחד למחנה השמדה נאצי נורא כל כך, תופת תנכית במלוא מובן המילה, כשאתה ילד חרדי מוגן, תמים, ללא כל עוון או חטא, שצוחק הרבה ושלא מכיר את הרשע שיצר האלוקים במין האנושי האכזר.
הופרדת ממשפחתך האוהבת שנספתה כולה, השם ייקום דמה, אך מזל גדול שמצאת אותי גר עימך בצריף שבנו אנשי העמלק המרושעים, נצר להמן הרשע ופרעה הרעים שונאי ישראל.
פנחס היקר עם פני המלאך, בוא נברח מפה, מיצורי השטן. אקים אותנו בלילה ונגלוש על קשת צבעונית שמובילה מאדמת המחנה אל מעל גדרי התיל, ונגיע ליער עבות וירוק־עד.
משם תתפוס כוכב קטן שעימו תגיע לנהר הירדן, ותמצא שם את בני ישראל, העם העתיק, חוצים את הנהר כשהם נושאים עימם את ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית המקוריים, שאותם הביא משה רבנו מהר סיני, ומצא כי בהיעדרו מהמחנה בנו בני ישראל קשי העורף את עגל הזהב לעובדו.
לאחר ארבעים שנים של נדודים במדבר, לאחר יציאת מצרים, העם פולש לכבוש את כנען כולה, בהתאם להבטחה מאות שנים לפני כן לאברהם אבינו, שמזרעו יצמח העם כחול אשר על שפת הים ושאותו עם יירש את הארץ כולה ויתנחל בה.
שנים־עשר השבטים, צאצאיהם של אבות האומה, בראשותו של הלוחם האגדי בן טיפוחו של משה רבנו ויורשו, הלוא הוא יהושע בן־נון, פולשים לכנען של עובדי האלילים ומנהלים אין־ספור מלחמות כיבוש, כשהם נתקלים בהתנגדות עזה של העמים אשר כבר גרים בכנען, כגון היבוסי והחיתי ועוד רבים.
דוד המלך, שנים רבות מאוחר יותר, יבחר בעיר היבוסית שבמרכז הארץ להיות לו לבירה חדשה, הלוא היא ירושלים, שבמרוצת השנים תהפוך לבירה הנצחית והקדושה ביותר של העם היהודי.
כזכור לך, פנחס המהולל, בנו ויורשו של דוד, שלמה המלך הגדול, יבנה את בית המקדש הראשון על ההר מצפון לעיר היבוסית בירושלים, מרכז גדול של עלייה לרגל ותפילות מכל רחבי הארץ של המאמינים מקרב בני ציון.
אל תשכח לעולם את ירושלים, אשר היהודים בתפוצות ובארצות הגלות תמיד מתפללים בבתי הכנסת לכיוונה, ושתמיד תהיה הלב הפועם ומשוא הכיסופים והגעגועים של כל היהודים בעולם.
ואכן, עשרה קבין של יופי ירדו על העולם, תשעה מהם נטלה ירושלים.
פנחס שלי, הגעת לארץ ישראל, הארץ המובטחת מספר התנ״ך הקדוש, וכעת תן לפילים, לגמדים, לכלבים, לפיות היער, לבתולות הים המסרקות את שערן, לפרפרים ולחתולים ולשאר חיות שונות ומשונות מצוירות בדמיונך למלא את תודעתך ולהחליף את החיים הזוועתיים פה בשמחה ובששון, כי אתה ממש לא זקוק לעוד מנה של סבל ואסון.
פנחס שלי, תינוק שלי, אתה כעת סמוך לכותל המערבי, כותל הדמעות, המקום הקדוש ביותר בחיי עַם הנצח. למעלה הר הבית עם כיפת הסלע ועם מסגד אל־אקצא שם גם ניסה אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק על הר המוריה. עיר עתירת מבנים מפוארים ועתיקות לאין־ספור, ואנו עדיין מצפים לראות את האור.
תהיה חזק, תהיה בריא, תעמוד איתן בסיוט הזה, הנורא, פני ילד נעימות עם עיניים כחולות, ילד שהרשעים רוצחים במיליונים כי אנו העם המובחר, שכן האל בחר בנו מכל העמים, מבחינה מוסרית וערכית, וכן בשל חובת הלמדנות וההצטיינות.
ילד קטן, אל תפחד, שמע את מה שיש לי לומר. אנו חיים ביגון בממלכתו של הצורר הנאצי, אך יחד, אתה ואני נתגבר על הקשיים, כן יהיה רצון.
שמע ישראל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד. פנחס, אתה עוזר לי לשרוד את החיים במחנה ואתה תומך בי במסע האין־סופי אל ארץ ישראל הנשכחת, כשיש תהלוכה של אהבה יוקדת לך ובעבורך שמלווה אותך בכל דרך שבה תחפוץ ללכת.
ידי אוחזת בידך, נצא מתוך השער עם בוא הצבא המשחרר ובדרך לא דרך נעבור ימים ויבשות אל הארץ המובטחת.
אל תפחד, אל תירא, כי בסוף תבוא הבשורה, בשורה על מרבדי פרחים ונוף מהמם וירוק של הארץ עם המורשת והמסורת התנכית.
זכור את יום השבת לקדשו, את קיום תרי״ג מצוות שחייבים, את מצוות הקריאה של התורה הקדושה, את לימוד המשנה, התלמוד והגמרא, התורה שבעל־פה, שנכתבו בכישרון כה רב על ידי חכמים יהודים בעידן קדום, עם המון פלפולים משכילים, דיונים ומסורות ומורשות עשירות ומפוארות של רבנים, שהרבו בפרשנויות אין־ספור של התנ״ך.
אני שר לך מזמור מספר תהילים, שיר ערש והלל, עד שתגיע לגיל קבלת עול המצוות בטקס בר המצווה, כשתהיה בן שלושה־עשר אביבים.
וכאשר תמצא את השידוך הראוי לך בעתיד הרחוק, תשמח להינשא לאישה חסודה ונעימת הליכות אשר תביא לך ילדים רבים ותהיה עזר כנגדך, ותתחתנו כדת וכדין לפי תורת משה וישראל.
אל תשכח לעולם, ילד חמוד שלי, את פאר התרבות היהודית, ונצור זאת בליבך, את דמות אימך הרבנית המקסימה, הערכית, האישיות של ממש, אשר לימדה אותך כבר בגיל צעיר כל כך את שפת העברית, שפת הקודש, וכמובן את דמות אביך, רב הקהילה המקומית בעיירה, שהיה פייטן ראשי וחזן בבית הכנסת הנאה למראה בעיירה שבה גרתם, וששלח אותך לחיידר כדי שתספוג תרבות והשכלה יהודית תורנית, מה שנקרא תינוק של בית רבן.
אל תבכה ואל תחשוש, פני מלאך יקר שלי, אמץ בליבך כוחות הישרדות איתנים ומלאי גבורה, בעודך נזכר בדמויות התנכיות אשר יגנו עליך ממרומים, כמו אברהם אבינו, שרה אימנו, משה רבנו, רבקה, רחל ולאה, כל השופטים והמלכים ששלטו בארץ וכן הנביאים הרבים ששוטטו שם ואיימו שאם העם החוטא לא יחזור בתשובה, הקדוש ברוך הוא יעניש אותו בחומרה.
כעת אני יוצא מהצריף ללכת לעבודה, בעוד אתה עדיין מנמנם על הדרגש, ולסיום אתן לך נשיקה על המצח כי אנחנו באמת עם הנצח.
פנחס, ילדי היקר, אל תגדל כל כך מהר. תן לזמן לרוץ, תן לאופטימיות לגאול אותנו. הרבה מזל טוב ושכל תקוותיך, חלומותיך ומשאלותיך יתגשמו.
אני ושכמותי, איך ניצלנו?
גם עכשיו, כשאני כבר זקן, אני זוכר היטב את תקופת ילדותי, קודם אצל הוריי ואחיי במשפחתי הדתית הפולנית ואחר כך במחנה הריכוז הנורא והאיום.
אני נזכר שירד גשם יום אחד, ואז הבטתי סביב וראיתי את האסירים היהודים שוכבים עלובים בסמרטוטים, בייאוש ובכאב נורא ואיום, בתוך הצריפים, כשהם מוטלים חסרי חיים וחסרי תכלית במסכנות ובחוסר ישע.
הרגשתי את מלכת הקרח נושפת את האוויר הקר מן הצפון עליי ועל האסירים שהולכים חסרי מטרה, והם ברחו אל תוך הצריפים כדי למצוא קצת חום, לא חום אנושי מצד הנאצים, כמובן.
כעת אני נזכר בחיי באחת העיירות הפולניות שבה התגוררו היהודים בקהילה מגובשת ומפוארת, כאשר היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו לא־רעים ואף טובים למדי.
עסקנו במגוון מקצועות, עבדנו קשה ובפרך ומצבנו הכלכלי היה מצוין.
כמובן היינו בחלקנו הגדול דתיים וגם ממש חרדים, אך היו גם חילונים רבים ואף קומוניסטים שעלו לארץ ישראל מתוך ציונות או שהיגרו לאמריקה או לכל רוחות השמיים.
אני זוכר את הטיולים שלי בטבע ועל גדות האגם עם הברבורים והחבצלות, לבדי או עם ילדה פולנייה נחמדה ויפה שהתחבבה עליי מאוד, כאשר דיברנו על החיים בעיירה ועל נושאים נוספים שילדים מדברים עליהם.
יום אחד גילו ההורים האנטישמים של הילדה שבתם הטהורה מתרועעת עם יהודון קטן ומתועב ואסרו עליה להיפגש עימי לחלוטין.
התעצבתי מאוד, אך עד מהרה מצאתי נחמה בחיים הדתיים בחיידר, שם למדתי והתפלפלתי בכתבי הקודש השונים; התנ״ך, כמובן, המשנה, התלמוד והגמרא. הלימוד בבית הכנסת ובחיידר מילא אותי בעושר אינטלקטואלי, אך גם היה תובעני ולא קל כלל וכלל.
בבית הכנסת המפואר, שנבנה במקור כמבנה מבוצר כדי להגן על היהודים מפני הפוגרומים במאה השבע־עשרה, התנהלו החיים הקהילתיים ומרכזם, ובעיקר זקני הקהילה טרחו להניח תפילין ולקרוא את התנ״ך או לייפות את המבנה מבחינה אומנותית. אכן הלך ופחת הדור, ולא מעט מהיהודים הצעירים התפקרו והתרחקו מהדת, אבל לא לגמרי.
אז הגיעו הנאצים, תפסו את בני משפחתי ורק אני הצלחתי לברוח ליערות עם כמה יהודים בוגרים. למזלי, אותה ילדה פולנייה נוצרייה שהוריה אסרו עליה להיפגש עימי, שמעה עליי וקראה לי להתחבא אצל בני משפחה אוהדי יהודים שגרו בכפר קטן ומבודד.
לצערי, בשל הלשנה, הנאצים תפסו אותי באותו כפר ושלחו אותי למחנה ריכוז. התנאים היו איומים ונוראים, אבל חשקתי שפתיים ואחזתי בחיים ככל שיכולתי. הנאצים ידעו שהצבא האדום מתקרב למחנה ולכן ברחו ממנו, כשהם מותירים את כמה מאות היהודים ששרדו לגסוס למוות. סירבתי למות בכל מחיר וחיכיתי לרוסים.
כך ניצלתי מן התופת הנאצית, ולאחר שהצבא האדום שחרר אותנו שמרתי על קשר עמוק עם הילדה. בתקופה הסובייטית אפילו מצאנו אהבה ורגשות מיניים כמו שצריך, ואכן התחתנו והקמנו משפחה לתפארת.
הילדה לשעבר נהפכה ליהודייה למעני, ובסוף שנות השמונים, לפני קריסת ברית המועצות, החלטנו רובנו לעלות למדינת ישראל, גם משום שרצינו לחיות את חיינו במסגרת דתית או חרדית, מה שהיה קשה לעשות ברוסיה שדחתה ורדפה את הדת באופן רשמי.
כעת אשתי ואני חיים בנחת בבית נוח ויפה בירושלים, בעיר העתיקה.
אני עדיין לא יודע מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להציל דווקא אותי, אז בפשטות אומר: האם אני צודק?
האם אני טועה?
או האם אני סתם חולם?
האם אתה יודע, ילדי?
האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? סלח לי על כך שכבר כשהייתי בגילך חליתי במחלת הנפש האיומה שליוותה אותי עד גילי המבוגר.
אלוהים ישמור, רק שהמחלה לא תתפרץ בקרוב גם אצלך.
הכול התחיל כשהייתי בגילך וראיתי דרך החלון של המטוס את האי מנהטן בניו יורק עם כל המגדלים הענקים, הצפופים והאימתניים.
לאחר שנחתנו בשדה התעופה, הוריי ואני התחלנו לטייל בעיר העצומה הבנויה בטון ופלדה, עם ביקור נרחב וממצה בכל האתרים המעניינים, המרתקים והעיקריים של העיר האדירה.
ואז, אלוהים ישמור, הבטתי מאחוריי וראיתי מעין חלון שנפתח בחלל ודרכו צחק עליי השטן, שהוא המחלה הנפשית הקשה שהתחלתי אז לסבול ממנה.
השטן לחש לי: האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? אתה הולך לגיהינום. האם אתה מודע לכך שבינתיים הסיוט רק החל ויפרוש כנפיים עד להתפרצות המוחלטת כמו הר געש שמתפרץ?
אז נעלם השטן ואני המשכתי בדרכי, עדיין איתן בנפשי הבריאה.
טיילנו בכל רחבי ארצות הברית של אמריקה, ארצם של באגס באני, באטמן, דונלד דאק וכל היצורים המצוירים שבטלוויזיה. נסענו לאורך כל החוף המזרחי של היבשת וגם בחוף המערבי. רצתי כמו מטורף בשדות התירס האין־סופיים אשר במערב התיכון, ביקרנו בדיסנילנד ובהוליווד, סיירנו בכל האתרים היפים בטבע האמריקני הפראי והנפלא וכמובן באתרים ובמבנים ההיסטוריים והמפוארים אשר במדינת העושר הזאת.
בבית הספר שבאזור הלבנים מצאצאי המייסדים בבוסטון למדתי בכיתה עם תלמידים בלונדינים כולם, ואני הייתי היהודי שחור השיער היחיד. זה לא הפריע לבנות היפות לשים את ראשי על הירכיים שלהן וללטף אותי בחום. עכשיו הייתי מלא תקווה, כך אני זוכר. החלומות הנפלאים מילאו את שכלי, הפנטזיות חלפו והעשירו את רוחי, הייתי מלא אהבה אך מאחורי הקלעים המחלה עדיין קיננה. מדוע עליי לחכות כל כך הרבה זמן כדי ליהנות מכל העולם הנפלא הזה, עולם מתוק ומלא תקווה, מלא דבש וטוהרה ותוכניות למכביר, לאופטימיות מוחלטת אשר נשמטת ממוחי ההולך ודועך אל השיגעון?
האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? פעם אהבנו זה את זה כל כך, הכינורות התנגנו ומילאו אותנו בשמחה וביופי פנימי, אך המחלה שהתפרצה הפרידה בינינו. אימך לקחה אותך ממני, ואביה שם אותי עוד כשהיית ילד בטיפול ארוך במוסד לבריאות הנפש. ניסיתי להתרפא ואף להקים משפחה ולהשתקם, אך הכול ירד לטמיון.
פעם שאלת אותי: האם אתה יודע, אבי האהוב, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? ובכן, בני, אני כותב את המכתב הזה כי בקרוב אצא מהמוסד ואנסה להשתלב בקהילה עם סל שיקומי נרחב ועזרה במגוון נושאים ואפשרויות.
אלוהים ישמור עליך, בני היקר, ולעולם אל תביט לאחור ותראה את החלון נפתח בחלל וממנו מציץ השטן הקטן מספר איוב התנכי, שצוחק עליך ומכריז על התפרצות המחלה.
האם אתה יודע, בני היקר? האם אתה יודע?
תקנו עוד ועוד, ילדים!
אנחנו חיים בעולם חומרני ותאב בצע, שמלמד כל ילד וכל ילדה לבזבז את כסף ההורים לשם קניית חפצים, משחקים ושאר פריטים.
אנחנו קונים עוד ועוד, יותר מאי פעם. האם עוד יהלומים וזהב יעשו אותנו מאושרים? הווו, כל הזמן מבזבזים כספים, בנינו לנו עולם של אשליות וחלומות שווא. הווו, מוציאים יותר כסף ממה שההורים מרוויחים, רוצים צעצועים ומשחקים, כל כך מפתה, כל כך נבזה.
ואם כבר קונים וקונים, נכנסים לחובות כשנגמרת החגיגה, ההורים יקנו לנו הילדים בית חדש עם שתי משכנתאות, עד שתצא להורים הנשמה. הווו, עוד סמארטפון לילדים, כל היום בו מתקתקים, משועבדים לחומרנות אינטרנטית ולא מרימים עיניים מהמכשירים הקטנים והממזריים.
אנחנו נחיה כמו מלכים, רוצים ורוצים עוד ללא הפסקה. נחליף את האל התנכי בשמחה, ואת המלך הזה נעבוד בפרך בשביל לקבל ממנו בלי סוף חנויות, קניונים שצצים בארץ ציון בכל פינה ובכל אתר פנוי עד שאפשר להתפוצץ מהשפע החומרני. הווו, כל מה שאנחנו רוצים זה עוד ועוד, אנחנו מכורים לקניות, אין מה לעשות, אבל בתוך הכיס יש עוד ועוד מטבעות ושטרות, וכמובן חתיכות הפלסטיק של כרטיסי האשראי, שמגהצים אותם בחריץ הנכון ושבהם אנו נקנה עד שנשמתנו תצא מהגוף ותברח השמימה לגן העדן של השוטים לשעבר.
הילדים רוצים כמו אחיהם הבוגרים נשפים של סיום התיכון. כמה שהם מפוארים, יש כל כך הרבה בגדים יפים, תלבושות, שמלות ותכשיטים, והכול עם רכבים צמודים ברמה גבוהה, הכול נוצץ, עם אוכל בלי סוף שבסוף ייזרק לפחים ויהיה מזון מבוזבז לחתולים.
הווו, אנחנו חיים בעולם הרשתות החברתיות, בעולם של טלוויזיה מסחרית שמטמטמת את ראשם של הילדים הקטנים, כאשר כל הזמן הפרסומות הרבות והמעצבנות חותכות את התוכניות, כך שיש יותר זמן לפרסומות מתוכניות של ממש עם תוכן.
אז לסיכום, יצרנו לנו עולם עם דת אוניברסלית חדשה של קניות ועסקים, ואתם, הילדים, אנא המשיכו לבזבז עוד עד בלי די, כי מצווה זאת כבר נכתבה בעבר הרחוק, אבל רק בימינו היא מיושמת הלכה למעשה בצורה קיצונית ולעיתים בוטה, כשכל הפרסומות והתעמולות ואמצעי השכנוע נמצאים בכל מקום ובכל פינה, כדי לחדור למוח ולשטוף אותו ללא בושה.
זהו, ילדים וילדות, אני יודע שממש בא לבכות, אבל רגע; לא על המצב העגום אלא שעדיין לא הלכתם לקנות עוד מוצרים ומשחקים בארץ המובטחת, ששינתה פניה לחלוטין עם עוד מגדלי יוקרה ועוד הרבה מלל אלקטרוני בעידן הצריכה ההמונית. אל תהיו פראיירים, ילדים, מה אתה מתבטלים, פשוט לכו כבר לחנות וקנו עוד סמארטפונים למוח עד שתקרסו ולא יישאר לכם עוד כוח.
פנחס היקר
הגענו יחד למחנה השמדה נאצי נורא כל כך, תופת תנכית במלוא מובן המילה, כשאתה ילד חרדי מוגן, תמים, ללא כל עוון או חטא, שצוחק הרבה ושלא מכיר את הרשע שיצר האלוקים במין האנושי האכזר.
הופרדת ממשפחתך האוהבת שנספתה כולה, השם ייקום דמה, אך מזל גדול שמצאת אותי גר עימך בצריף שבנו אנשי העמלק המרושעים, נצר להמן הרשע ופרעה הרעים שונאי ישראל.
פנחס היקר עם פני המלאך, בוא נברח מפה, מיצורי השטן. אקים אותנו בלילה ונגלוש על קשת צבעונית שמובילה מאדמת המחנה אל מעל גדרי התיל, ונגיע ליער עבות וירוק־עד.
משם תתפוס כוכב קטן שעימו תגיע לנהר הירדן, ותמצא שם את בני ישראל, העם העתיק, חוצים את הנהר כשהם נושאים עימם את ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית המקוריים, שאותם הביא משה רבנו מהר סיני, ומצא כי בהיעדרו מהמחנה בנו בני ישראל קשי העורף את עגל הזהב לעובדו.
לאחר ארבעים שנים של נדודים במדבר, לאחר יציאת מצרים, העם פולש לכבוש את כנען כולה, בהתאם להבטחה מאות שנים לפני כן לאברהם אבינו, שמזרעו יצמח העם כחול אשר על שפת הים ושאותו עם יירש את הארץ כולה ויתנחל בה.
שנים־עשר השבטים, צאצאיהם של אבות האומה, בראשותו של הלוחם האגדי בן טיפוחו של משה רבנו ויורשו, הלוא הוא יהושע בן־נון, פולשים לכנען של עובדי האלילים ומנהלים אין־ספור מלחמות כיבוש, כשהם נתקלים בהתנגדות עזה של העמים אשר כבר גרים בכנען, כגון היבוסי והחיתי ועוד רבים.
דוד המלך, שנים רבות מאוחר יותר, יבחר בעיר היבוסית שבמרכז הארץ להיות לו לבירה חדשה, הלוא היא ירושלים, שבמרוצת השנים תהפוך לבירה הנצחית והקדושה ביותר של העם היהודי.
כזכור לך, פנחס המהולל, בנו ויורשו של דוד, שלמה המלך הגדול, יבנה את בית המקדש הראשון על ההר מצפון לעיר היבוסית בירושלים, מרכז גדול של עלייה לרגל ותפילות מכל רחבי הארץ של המאמינים מקרב בני ציון.
אל תשכח לעולם את ירושלים, אשר היהודים בתפוצות ובארצות הגלות תמיד מתפללים בבתי הכנסת לכיוונה, ושתמיד תהיה הלב הפועם ומשוא הכיסופים והגעגועים של כל היהודים בעולם.
ואכן, עשרה קבין של יופי ירדו על העולם, תשעה מהם נטלה ירושלים.
פנחס שלי, הגעת לארץ ישראל, הארץ המובטחת מספר התנ״ך הקדוש, וכעת תן לפילים, לגמדים, לכלבים, לפיות היער, לבתולות הים המסרקות את שערן, לפרפרים ולחתולים ולשאר חיות שונות ומשונות מצוירות בדמיונך למלא את תודעתך ולהחליף את החיים הזוועתיים פה בשמחה ובששון, כי אתה ממש לא זקוק לעוד מנה של סבל ואסון.
פנחס שלי, תינוק שלי, אתה כעת סמוך לכותל המערבי, כותל הדמעות, המקום הקדוש ביותר בחיי עַם הנצח. למעלה הר הבית עם כיפת הסלע ועם מסגד אל־אקצא שם גם ניסה אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק על הר המוריה. עיר עתירת מבנים מפוארים ועתיקות לאין־ספור, ואנו עדיין מצפים לראות את האור.
תהיה חזק, תהיה בריא, תעמוד איתן בסיוט הזה, הנורא, פני ילד נעימות עם עיניים כחולות, ילד שהרשעים רוצחים במיליונים כי אנו העם המובחר, שכן האל בחר בנו מכל העמים, מבחינה מוסרית וערכית, וכן בשל חובת הלמדנות וההצטיינות.
ילד קטן, אל תפחד, שמע את מה שיש לי לומר. אנו חיים ביגון בממלכתו של הצורר הנאצי, אך יחד, אתה ואני נתגבר על הקשיים, כן יהיה רצון.
שמע ישראל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד. פנחס, אתה עוזר לי לשרוד את החיים במחנה ואתה תומך בי במסע האין־סופי אל ארץ ישראל הנשכחת, כשיש תהלוכה של אהבה יוקדת לך ובעבורך שמלווה אותך בכל דרך שבה תחפוץ ללכת.
ידי אוחזת בידך, נצא מתוך השער עם בוא הצבא המשחרר ובדרך לא דרך נעבור ימים ויבשות אל הארץ המובטחת.
אל תפחד, אל תירא, כי בסוף תבוא הבשורה, בשורה על מרבדי פרחים ונוף מהמם וירוק של הארץ עם המורשת והמסורת התנכית.
זכור את יום השבת לקדשו, את קיום תרי״ג מצוות שחייבים, את מצוות הקריאה של התורה הקדושה, את לימוד המשנה, התלמוד והגמרא, התורה שבעל־פה, שנכתבו בכישרון כה רב על ידי חכמים יהודים בעידן קדום, עם המון פלפולים משכילים, דיונים ומסורות ומורשות עשירות ומפוארות של רבנים, שהרבו בפרשנויות אין־ספור של התנ״ך.
אני שר לך מזמור מספר תהילים, שיר ערש והלל, עד שתגיע לגיל קבלת עול המצוות בטקס בר המצווה, כשתהיה בן שלושה־עשר אביבים.
וכאשר תמצא את השידוך הראוי לך בעתיד הרחוק, תשמח להינשא לאישה חסודה ונעימת הליכות אשר תביא לך ילדים רבים ותהיה עזר כנגדך, ותתחתנו כדת וכדין לפי תורת משה וישראל.
אל תשכח לעולם, ילד חמוד שלי, את פאר התרבות היהודית, ונצור זאת בליבך, את דמות אימך הרבנית המקסימה, הערכית, האישיות של ממש, אשר לימדה אותך כבר בגיל צעיר כל כך את שפת העברית, שפת הקודש, וכמובן את דמות אביך, רב הקהילה המקומית בעיירה, שהיה פייטן ראשי וחזן בבית הכנסת הנאה למראה בעיירה שבה גרתם, וששלח אותך לחיידר כדי שתספוג תרבות והשכלה יהודית תורנית, מה שנקרא תינוק של בית רבן.
אל תבכה ואל תחשוש, פני מלאך יקר שלי, אמץ בליבך כוחות הישרדות איתנים ומלאי גבורה, בעודך נזכר בדמויות התנכיות אשר יגנו עליך ממרומים, כמו אברהם אבינו, שרה אימנו, משה רבנו, רבקה, רחל ולאה, כל השופטים והמלכים ששלטו בארץ וכן הנביאים הרבים ששוטטו שם ואיימו שאם העם החוטא לא יחזור בתשובה, הקדוש ברוך הוא יעניש אותו בחומרה.
כעת אני יוצא מהצריף ללכת לעבודה, בעוד אתה עדיין מנמנם על הדרגש, ולסיום אתן לך נשיקה על המצח כי אנחנו באמת עם הנצח.
פנחס, ילדי היקר, אל תגדל כל כך מהר. תן לזמן לרוץ, תן לאופטימיות לגאול אותנו. הרבה מזל טוב ושכל תקוותיך, חלומותיך ומשאלותיך יתגשמו.
אני ושכמותי, איך ניצלנו?
גם עכשיו, כשאני כבר זקן, אני זוכר היטב את תקופת ילדותי, קודם אצל הוריי ואחיי במשפחתי הדתית הפולנית ואחר כך במחנה הריכוז הנורא והאיום.
אני נזכר שירד גשם יום אחד, ואז הבטתי סביב וראיתי את האסירים היהודים שוכבים עלובים בסמרטוטים, בייאוש ובכאב נורא ואיום, בתוך הצריפים, כשהם מוטלים חסרי חיים וחסרי תכלית במסכנות ובחוסר ישע.
הרגשתי את מלכת הקרח נושפת את האוויר הקר מן הצפון עליי ועל האסירים שהולכים חסרי מטרה, והם ברחו אל תוך הצריפים כדי למצוא קצת חום, לא חום אנושי מצד הנאצים, כמובן.
כעת אני נזכר בחיי באחת העיירות הפולניות שבה התגוררו היהודים בקהילה מגובשת ומפוארת, כאשר היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו לא־רעים ואף טובים למדי.
עסקנו במגוון מקצועות, עבדנו קשה ובפרך ומצבנו הכלכלי היה מצוין.
כמובן היינו בחלקנו הגדול דתיים וגם ממש חרדים, אך היו גם חילונים רבים ואף קומוניסטים שעלו לארץ ישראל מתוך ציונות או שהיגרו לאמריקה או לכל רוחות השמיים.
אני זוכר את הטיולים שלי בטבע ועל גדות האגם עם הברבורים והחבצלות, לבדי או עם ילדה פולנייה נחמדה ויפה שהתחבבה עליי מאוד, כאשר דיברנו על החיים בעיירה ועל נושאים נוספים שילדים מדברים עליהם.
יום אחד גילו ההורים האנטישמים של הילדה שבתם הטהורה מתרועעת עם יהודון קטן ומתועב ואסרו עליה להיפגש עימי לחלוטין.
התעצבתי מאוד, אך עד מהרה מצאתי נחמה בחיים הדתיים בחיידר, שם למדתי והתפלפלתי בכתבי הקודש השונים; התנ״ך, כמובן, המשנה, התלמוד והגמרא. הלימוד בבית הכנסת ובחיידר מילא אותי בעושר אינטלקטואלי, אך גם היה תובעני ולא קל כלל וכלל.
בבית הכנסת המפואר, שנבנה במקור כמבנה מבוצר כדי להגן על היהודים מפני הפוגרומים במאה השבע־עשרה, התנהלו החיים הקהילתיים ומרכזם, ובעיקר זקני הקהילה טרחו להניח תפילין ולקרוא את התנ״ך או לייפות את המבנה מבחינה אומנותית. אכן הלך ופחת הדור, ולא מעט מהיהודים הצעירים התפקרו והתרחקו מהדת, אבל לא לגמרי.
אז הגיעו הנאצים, תפסו את בני משפחתי ורק אני הצלחתי לברוח ליערות עם כמה יהודים בוגרים. למזלי, אותה ילדה פולנייה נוצרייה שהוריה אסרו עליה להיפגש עימי, שמעה עליי וקראה לי להתחבא אצל בני משפחה אוהדי יהודים שגרו בכפר קטן ומבודד.
לצערי, בשל הלשנה, הנאצים תפסו אותי באותו כפר ושלחו אותי למחנה ריכוז. התנאים היו איומים ונוראים, אבל חשקתי שפתיים ואחזתי בחיים ככל שיכולתי. הנאצים ידעו שהצבא האדום מתקרב למחנה ולכן ברחו ממנו, כשהם מותירים את כמה מאות היהודים ששרדו לגסוס למוות. סירבתי למות בכל מחיר וחיכיתי לרוסים.
כך ניצלתי מן התופת הנאצית, ולאחר שהצבא האדום שחרר אותנו שמרתי על קשר עמוק עם הילדה. בתקופה הסובייטית אפילו מצאנו אהבה ורגשות מיניים כמו שצריך, ואכן התחתנו והקמנו משפחה לתפארת.
הילדה לשעבר נהפכה ליהודייה למעני, ובסוף שנות השמונים, לפני קריסת ברית המועצות, החלטנו רובנו לעלות למדינת ישראל, גם משום שרצינו לחיות את חיינו במסגרת דתית או חרדית, מה שהיה קשה לעשות ברוסיה שדחתה ורדפה את הדת באופן רשמי.
כעת אשתי ואני חיים בנחת בבית נוח ויפה בירושלים, בעיר העתיקה.
אני עדיין לא יודע מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להציל דווקא אותי, אז בפשטות אומר: האם אני צודק?
האם אני טועה?
או האם אני סתם חולם?
האם אתה יודע, ילדי?
האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? סלח לי על כך שכבר כשהייתי בגילך חליתי במחלת הנפש האיומה שליוותה אותי עד גילי המבוגר.
אלוהים ישמור, רק שהמחלה לא תתפרץ בקרוב גם אצלך.
הכול התחיל כשהייתי בגילך וראיתי דרך החלון של המטוס את האי מנהטן בניו יורק עם כל המגדלים הענקים, הצפופים והאימתניים.
לאחר שנחתנו בשדה התעופה, הוריי ואני התחלנו לטייל בעיר העצומה הבנויה בטון ופלדה, עם ביקור נרחב וממצה בכל האתרים המעניינים, המרתקים והעיקריים של העיר האדירה.
ואז, אלוהים ישמור, הבטתי מאחוריי וראיתי מעין חלון שנפתח בחלל ודרכו צחק עליי השטן, שהוא המחלה הנפשית הקשה שהתחלתי אז לסבול ממנה.
השטן לחש לי: האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? אתה הולך לגיהינום. האם אתה מודע לכך שבינתיים הסיוט רק החל ויפרוש כנפיים עד להתפרצות המוחלטת כמו הר געש שמתפרץ?
אז נעלם השטן ואני המשכתי בדרכי, עדיין איתן בנפשי הבריאה.
טיילנו בכל רחבי ארצות הברית של אמריקה, ארצם של באגס באני, באטמן, דונלד דאק וכל היצורים המצוירים שבטלוויזיה. נסענו לאורך כל החוף המזרחי של היבשת וגם בחוף המערבי. רצתי כמו מטורף בשדות התירס האין־סופיים אשר במערב התיכון, ביקרנו בדיסנילנד ובהוליווד, סיירנו בכל האתרים היפים בטבע האמריקני הפראי והנפלא וכמובן באתרים ובמבנים ההיסטוריים והמפוארים אשר במדינת העושר הזאת.
בבית הספר שבאזור הלבנים מצאצאי המייסדים בבוסטון למדתי בכיתה עם תלמידים בלונדינים כולם, ואני הייתי היהודי שחור השיער היחיד. זה לא הפריע לבנות היפות לשים את ראשי על הירכיים שלהן וללטף אותי בחום. עכשיו הייתי מלא תקווה, כך אני זוכר. החלומות הנפלאים מילאו את שכלי, הפנטזיות חלפו והעשירו את רוחי, הייתי מלא אהבה אך מאחורי הקלעים המחלה עדיין קיננה. מדוע עליי לחכות כל כך הרבה זמן כדי ליהנות מכל העולם הנפלא הזה, עולם מתוק ומלא תקווה, מלא דבש וטוהרה ותוכניות למכביר, לאופטימיות מוחלטת אשר נשמטת ממוחי ההולך ודועך אל השיגעון?
האם אתה יודע, בני הקטן, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? פעם אהבנו זה את זה כל כך, הכינורות התנגנו ומילאו אותנו בשמחה וביופי פנימי, אך המחלה שהתפרצה הפרידה בינינו. אימך לקחה אותך ממני, ואביה שם אותי עוד כשהיית ילד בטיפול ארוך במוסד לבריאות הנפש. ניסיתי להתרפא ואף להקים משפחה ולהשתקם, אך הכול ירד לטמיון.
פעם שאלת אותי: האם אתה יודע, אבי האהוב, לאן אתה הולך? האם אתה מרוצה ממה שהחיים מעניקים לך? ובכן, בני, אני כותב את המכתב הזה כי בקרוב אצא מהמוסד ואנסה להשתלב בקהילה עם סל שיקומי נרחב ועזרה במגוון נושאים ואפשרויות.
אלוהים ישמור עליך, בני היקר, ולעולם אל תביט לאחור ותראה את החלון נפתח בחלל וממנו מציץ השטן הקטן מספר איוב התנכי, שצוחק עליך ומכריז על התפרצות המחלה.
האם אתה יודע, בני היקר? האם אתה יודע?
תקנו עוד ועוד, ילדים!
אנחנו חיים בעולם חומרני ותאב בצע, שמלמד כל ילד וכל ילדה לבזבז את כסף ההורים לשם קניית חפצים, משחקים ושאר פריטים.
אנחנו קונים עוד ועוד, יותר מאי פעם. האם עוד יהלומים וזהב יעשו אותנו מאושרים? הווו, כל הזמן מבזבזים כספים, בנינו לנו עולם של אשליות וחלומות שווא. הווו, מוציאים יותר כסף ממה שההורים מרוויחים, רוצים צעצועים ומשחקים, כל כך מפתה, כל כך נבזה.
ואם כבר קונים וקונים, נכנסים לחובות כשנגמרת החגיגה, ההורים יקנו לנו הילדים בית חדש עם שתי משכנתאות, עד שתצא להורים הנשמה. הווו, עוד סמארטפון לילדים, כל היום בו מתקתקים, משועבדים לחומרנות אינטרנטית ולא מרימים עיניים מהמכשירים הקטנים והממזריים.
אנחנו נחיה כמו מלכים, רוצים ורוצים עוד ללא הפסקה. נחליף את האל התנכי בשמחה, ואת המלך הזה נעבוד בפרך בשביל לקבל ממנו בלי סוף חנויות, קניונים שצצים בארץ ציון בכל פינה ובכל אתר פנוי עד שאפשר להתפוצץ מהשפע החומרני. הווו, כל מה שאנחנו רוצים זה עוד ועוד, אנחנו מכורים לקניות, אין מה לעשות, אבל בתוך הכיס יש עוד ועוד מטבעות ושטרות, וכמובן חתיכות הפלסטיק של כרטיסי האשראי, שמגהצים אותם בחריץ הנכון ושבהם אנו נקנה עד שנשמתנו תצא מהגוף ותברח השמימה לגן העדן של השוטים לשעבר.
הילדים רוצים כמו אחיהם הבוגרים נשפים של סיום התיכון. כמה שהם מפוארים, יש כל כך הרבה בגדים יפים, תלבושות, שמלות ותכשיטים, והכול עם רכבים צמודים ברמה גבוהה, הכול נוצץ, עם אוכל בלי סוף שבסוף ייזרק לפחים ויהיה מזון מבוזבז לחתולים.
הווו, אנחנו חיים בעולם הרשתות החברתיות, בעולם של טלוויזיה מסחרית שמטמטמת את ראשם של הילדים הקטנים, כאשר כל הזמן הפרסומות הרבות והמעצבנות חותכות את התוכניות, כך שיש יותר זמן לפרסומות מתוכניות של ממש עם תוכן.
אז לסיכום, יצרנו לנו עולם עם דת אוניברסלית חדשה של קניות ועסקים, ואתם, הילדים, אנא המשיכו לבזבז עוד עד בלי די, כי מצווה זאת כבר נכתבה בעבר הרחוק, אבל רק בימינו היא מיושמת הלכה למעשה בצורה קיצונית ולעיתים בוטה, כשכל הפרסומות והתעמולות ואמצעי השכנוע נמצאים בכל מקום ובכל פינה, כדי לחדור למוח ולשטוף אותו ללא בושה.
זהו, ילדים וילדות, אני יודע שממש בא לבכות, אבל רגע; לא על המצב העגום אלא שעדיין לא הלכתם לקנות עוד מוצרים ומשחקים בארץ המובטחת, ששינתה פניה לחלוטין עם עוד מגדלי יוקרה ועוד הרבה מלל אלקטרוני בעידן הצריכה ההמונית. אל תהיו פראיירים, ילדים, מה אתה מתבטלים, פשוט לכו כבר לחנות וקנו עוד סמארטפונים למוח עד שתקרסו ולא יישאר לכם עוד כוח.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
