סנוורים אפלים

1.

כשהתעוררה, הריח האלים היה הדבר הראשון שהיכה בה — ריח של חיטוי ופחד. מוקפים בקירות לבנים ומתקלפים. ריח שחרך את עורה. עמליה שאול ידעה שהיא בבית החולים, עוד לפני שפקחה את עיניה. היא תמיד שנאה את הריח הזה, אבל עכשיו הוא היה גרוע פי אלף. כי עכשיו היא ידעה מה הוא מבשר; שלושה זוגות ידיים אחזו בה. אחת מהן — היא הייתה בטוחה שזו האחות עם המשקפיים העבים והעיניים הקרות — שניסתה להדק רצועת עור סביב פרק כף ידה. עמליה הרגישה כמו חיה לכודה. בעצם, היא באמת הייתה כזו.

"תעזבו אותי!" היא צרחה, והקול שלה נשמע זר לאוזניה. זה לא היה הקול שלה, לא באמת. זה היה קול של מישהי אחרת, מישהי מפוחדת ומיואשת. מישהי שיודעת שהגרוע מכל עומד לקרות. מישהי שרואה את המתרחש משני זוגות עיניים — אחת במרכז העניינים, נאבקת ונלחמת, והשנייה מרחפת בתקרה, רואה הכל ממעוף ציפור ולא יכולה לברוח מהקירות הלבנים. כולם ידעו שהיא לא רצתה לחזור לקירות הלבנים, אבל כולם התעלמו ממנה. היה להם נוח יותר שהיא תהיה שם.

"פנטניל, 20 CC, עכשיו!" קול הרופא הדהד בחדר, כפקודה צבאית. אירוני, הצליחה לחשוב עמליה בחלק המנותק של מוחה, שאבא שלה, אלוף־משנה שאול, עומד שם בצד ורואה את כל זה. הוא, שתמיד ידע לפקד על אנשים, נראה חסר אונים ליד אשתו הבוכה. לילית, אמא שלה, נראתה קטנה יותר משהייתה באמת בשמלה האפורה שלה. עמליה תמיד חשבה שאמא שלה נראית כמו ציפור קטנה. עכשיו היא הייתה ציפור פצועה. עוד פעם ציפור. רק שהציפור הזו בכלל לא יכולה לעוף.

ואז היא ראתה את המזרק. כי בסופו של דבר, תמיד מגיע המזרק.

עיניה — ירוקות עם נגיעות של כחול, כמו מי אגם עכורים מתחת לשמיים חסרי חיים — התמקדו בנוזל השקוף שבתוך המזרק. היא ידעה שברגע שהמחט תיכנס לתוכה, היא תאבד את עצמה. לא סתם תירדם — תאבד את עצמה. והם לא מבינים. הם אף פעם לא הבינו. אז היא עשתה את הדבר היחידי שהיא יכולה כדי לגרום להם להבין עכשיו ־־־

הבעיטה שלה תפסה את הרופא בהפתעה. הוא נפל לרצפה כמו בובת סמרטוטים, והמזרק עף מידו.

לרגע קצר, עמליה הרגישה ניצחון. לרגע אחד, היא חשבה שהיא תוכל לברוח לחופשי, ואחרי זמן מה היא תצליח לשכנע את כולם שהיא לא צריכה להיות בבית החולים. שהיא יכולה להסתדר בעולם האמיתי, כמו כולם. שכל הבעיות שכולם אמרו שיש לה הן שטות אחת גדולה. שהיא כבר ילדה גדולה. בת עשרים וחמש, אחרי השירות הצבאי, עם בגרות מלאה. היא תמצא עבודה, היא תמצא בן זוג, הוא יציע לה נישואים על צוק והיא תגיד כן, והם יביאו להורים שלהם נכדים ויבואו בארוחות שישי. היא תהיה כמו כולם, שמחה, מאושרת, נורמלית.

אבל שום דבר מזה לא יקרה כמובן, כי הידיים האלה; הידיים שהרימו אותה כשהייתה קטנה, שליטפו את ראשה כשהייתה חולה, שתמיד היו שם. עכשיו הידיים של אבא שלה החזיקו אותה במקום, חזקות ובטוחות כמו תמיד. והפעם זה היה שונה. הפעם הוא לחץ עוד יותר חזק.

"ילדה יפה שלי," הוא לחש, והקול שלו היה רך ואפל. "את חייבת להירגע עכשיו. זה יהיה יותר קל ככה, אני מבטיח." משהו בקול שלו גרם לה לעצור. אולי זה היה הפחד שהיא שמעה שם, מוסווה היטב אבל עדיין קיים. אבא שלה אף פעם לא פחד משום דבר. למה הוא מפחד עכשיו? הדקירה בירך הייתה חדה וקרה. העולם התחיל להיטשטש בקצוות, כמו תמונה ישנה שדוהה לאט. עיניה הירוקות־כחולות החלו לראות הכל בגוונים של חום, והקולות המתערבלים עברו מטמורפוזה לסימפוניה ויזואלית חלולה, כששאריות הגוונים האפירו.

היא שמעה את אבא שלה אומר "אבא כאן לשמור עלייך," אבל הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו מעולם אחר. מזמן אחר. קדום ופראי.

"בבקשה, לא," היא הצליחה ללחוש, אבל המילים נבלעו בחשיכה שהתפשטה סביבה. חיבוק גדול של עצבות עטף אותה והיא הרגישה את מגעו הקר, מנחם אותה, מוביל אותה לתהום עמוקה של כלום.

הדבר האחרון ששמעה בבית החולים היה צעדים כבדים במסדרון וחריקה של דלת מתכת נפתחת. היא לא ידעה אם הדלת פתחה צוהר לאמת החבויה במעמקי השפיות שלה, או שאולי היא פתחה צוהר לשרידי נפשה, שהיו קבורים בתוך העבר. אבל היא ידעה שהדלת נפתחה בחריקת חלודה מהדהדת.

הצלילים האלה יחזרו אליה בחלומות עוד הרבה זמן אחר כך.

אם בכלל יהיו לה עוד חלומות.

2.

הזריחה בכלא תמיד נראתה כטעות. קרני השמש חדרו דרך החלונות הצרים ויצרו צללים מאורכים על הרצפה, אצבעות אפלות ענקיות שמנסות לתפוס משהו. פיסת אנושיות, אולי. הקירות העבשים והקרים האלה לא אמורים להכיל חיים ושמחה. כל זריחה בכלא היא הפתעה לטובה.

המסדרון היה ריק לחלוטין, מלבד הצללים הללו והצעדים המהדהדים שנשמעו כמו דופק של לב ענק ורקוב. חלק מהאורות נכבו בטריקה חשמלית חדה, בהכרזה על תחילתו של יום חדש. השעה הייתה שש בבוקר. עמליה ספרה את הצעדים.

היא תמיד ספרה צעדים בעשר השנים האחרונות. שמונה צעדים מהמיטה לדלת התא. ארבעים ושניים צעדים לחדר האוכל. עשרים ושישה צעדים לשירותים, ואם לא שוטפים ידיים, אז עשרים וארבעה צעדים חזרה. היא התחילה לספור צעדים עוד לפני הכלא, אבל נתנה למחשבון הפנימי שלה דרור ברגע שננעלה בתוך החומות. כשהייתה בבית החולים, הרופאים אמרו שזו הפרעה כפייתית וטורדנית. לה לא היה אכפת בכלל. הספירה הזכירה לה שהיא אנושית. כשחזרה הביתה, הבינה מהר מאד שספירת הצעדים חייבת להיות משהו רק שלה, כי אף אחד אחר לא מבין את זה. ואף אחד מסביבה לא רוצה לראות אותה סופרת צעדים לידו. היא גרמה להם להרגיש לא נוח. היא הייתה צריכה להיות ילדה טובה. אז היא הפסיקה לספור צעדים, והיא גם לא סיפרה לאף אחד על הטטריס.

ואז היא חזרה להיות נעולה, אבל הפעם לא בבית החולים.

היום היא ספרה את הצעדים האחרונים שלה בתוך הכלא, והקול של נעלי הסוהרות המהדהד על רצפת הלינוליאום היה מטרונום שסופר את הרגעים האחרונים של חיים אחרים.

(חיים שהתחילו לפני עשר שנים, כשהמזרק נכנס לתוך הווריד שלך והעולם התחיל להיעלם)

האסירות האחרות התעוררו לחיים מסביב, קולותיהן מתערבבים ביצירת פאנק־רוק גרועה ומוכרת של איומים, צעקות בוז ותלונות אינסופיות. אבל עמליה כבר לא הייתה חלק מזה. לא באמת. ופאנק רוק היה חלק עצום מחייה. בתור מישהי שחרטה את הרעש המוזיקלי בתוך נימי נפשה, היא ידעה שפס הקול של פנים חומות הכלא הוא זיוף אחד גדול. כמו תעתיק פלסטי של אמנות דגולה. סימולקרה. המונה ליזה מודפסת על חולצה, או פסל דוד בתור מחזיק מפתחות. והרעש של עמליה הוא רק שלה, ולא של אף אחד אחר.

***

בזמן שהיא צעדה במסדרון וספרה את הצעדים האחרונים שלה בעולם הבטון שהיה הבית שלה בעשר השנים האחרונות, גורלה נכתב פעמיים; במשרד אחד, בקצה המסדרון הצפוני של הכלא, סוהר עם זקן לא מטופח פתח ספר עב כרס, שהיה כלא בעצמו, רק של מילים. הדפים המצהיבים רשרשו תחת אצבעותיו, והריח — ריח של נייר ישן וגורלות כתובים — מילא את האוויר במשרד. הסוהר הקליק על עט הדיו הפשוט כמה פעמים, מתגבר על חוסר היכולת שלו להתרכז בשעת בוקר מוקדמת, והחל לכתוב בסעיף השחרורים: "עמליה שאול."

באותו רגע ממש, במשרד אחר בקצה המסדרון הדרומי, סוהרת עצובה עם ציפורניים צבועות בלק סגול דהוי, שנראו כמו חבורות ישנות בתאורה הפלורסנטית, הקלידה את אותו השם במחשב ישן. צליל מקשי המקלדת הדהד בחלל בעוצמה אלימה.

המסך הכחלחל הטיל על פניה של הסוהרת אור רפאים כשהנתונים עלו: 'עמליה שאול. גיל: 35. תקופת מאסר: 10 שנים. עבירה: המתה באחריות מופחתת.'

שני המשרדים האלה, שני העולמות הללו — הישן והחדש, דיו ודיגיטל — היו רחוקים מעמליה כמו כוכבים. היא לא ידעה שברגע זה ממש, שמה נכתב פעמיים, בהדהוד ביורוקרטי. היא לא ראתה את היד שאחזה בעט, לא שמעה את תקתוק המקלדת. ולמען האמת, גם לא היה לה אכפת. היא פשוט המשיכה לצעוד, והצעדים שלה המשיכו להיספר בראשה, תפילה של אישה ללא אלוהים ועם חבורת שדים בנשמתה.

***

אבירם הסוהר עמד בשער כבר שתים־עשרה שנה. הוא ראה אותן נכנסות, הוא ראה אותן יוצאות. לפעמים הן חזרו. ברוב המקרים הן חזרו. אבל היה משהו שונה באסירה הזאת, עמליה שאול. משהו בדרך שבה היא הלכה, כאילו הרצפה מתחת לרגליה עשויה זכוכית שעומדת להישבר. מחושבת, מוכנה למשהו. הוא בחן אותה דרך עשן הסיגריה שלו. מרלבורו לייט, כמו תמיד. חולצת מדים לא מגוהצת, כמו תמיד. שיניים מצהיבות, כמו תמיד. הבעה משועממת, כמו תמיד. העשן התערבב עם אוויר הבוקר הקריר והיא הופיעה מבעדו כמתוך חלום — שיער שחור אסוף, ג'ינס פשוט, חולצה אדומה.

'צבע של דם יבש.' אבירם חשב לעצמו.

היא הייתה יפה באותו אופן שסכין טובה יפה — חדה, קרה, מסוכנת. הוא קרא את התיק שלה פעם, במשמרת לילה משעממת. 'המתה באחריות מופחתת.' תמיד תהה מה בדיוק קרה שם. תמיד רצה לשאול.

מעולם לא העז.

הוא זכר את המעט שהבין מהאבחון הקליני שלה; איך לא גילו אצלה בילדות את לקויי הלמידה, את בעיות הקשב והריכוז. איך מזוודה עמוסה בבעיות לא מאובחנות שלחה אותה למוסד קצת אחרי השירות הצבאי. אמרו שהיא איבדה את זה בשירות. ואז הוא קרא כל מה שקרה אחר כך. ועל ההחלטה של השופט, לנוכח הספק והראיות הנסיבתיות שאולי, רק אולי, היא עשתה את הדבר הנכון. אבל רצח זה רצח, גם במדינה רבע־מתפקדת. העבר הרפואי שלה היה מבולגן בתוך בליל של מילים גדולות שאבירם לא ניסה אפילו להבין, כי מה שבאמת עניין אותו זה התחת שלה. היה לה תחת טוב. מוצק. לא שרירי, אבל כזה שאם דופקים אותו חזק מאחורה, גלים של בשר לבן יכולים להזכיר לך את החוף ההוא שאהבת בתור ילד. לפני שהחיים הביסו אותך. לפני שמצאת את עצמך בעבודה חסרת עתיד, מעשן מרלבורו לייט בזריחה, ובוהה באישה שהיית מת לזיין עכשיו אבל בחוץ...? היא בחיים לא תסתכל עליך פעמיים.

"את יכולה ללכת," אמרה הסוהרת שלצידה של האישה הזו, ואבירם חתם על הטופס האחרון. היד שלו רעדה קלות — אולי מהקפה השחור חסר הטעם, אולי מהסיגריה, אולי ממשהו אחר לגמרי. אצבעותיו נגעו לרגע בדף, והוא הרגיש את המילים מתחת לעור: "שחרור", "סיום מאסר", "החזרה לחברה". מילים גדולות מדי בשביל הרגע הזה.

השער נפתח בקול חריקה. תמיד אותה חריקה. לפעמים, בלילות, כשהיה לבד בביתן השמירה, אבירם היה שומע את החריקה הזאת בראש. היא הזכירה לו צליל של עצמות נשברות. גם עמליה הייתה חושבת על עצמות נשברות באותם רגעים, ואם היא הייתה יכולה — ומעוניינת בכלל — לחלוק את המחשבות שלה עם אבירם, היא כנראה הייתה נשבעת שזו הפעם האחרונה ששניהם דמיינו עצמות נשברות בזריחה.

היא לקחה חצי צעד קדימה, אל האוויר של החופש. ואז היא ראתה אותו; אבא שלה עמד ליד רכב צבאי לבן, או שאולי זה היה יונתן. או אולי שניהם. לפעמים, כשהייתה בתא שלה בלילה, הפנים שלהם היו מתערבבים בחלומות שלה עד שלא ידעה מי מהם החזיק אותה כשהזריקו לה את התרופה ומי מהם היה שם כשהכל קרה.

"יאללה עמליה, יום קצר היום." אמרה הסוהרת, ואבירם כמעט צחק. עשר שנים, וזה מה שיש להגיד? אבל זה היה נכון, באיזשהו אופן מעוות. היום היה קצר. כל הימים קצרים כשאת מחכה למשהו. או מפחדת ממשהו.

(שתלך להזדיין הסוהרת השמנה העצובה הזאת, ואולי שתלך להזדיין עם אבירם המגעיל הזה. זה הכי טוב שיהיה לשניהם. אני צריכה לצאת עכשיו. אני צריכה לעשות חצי צעד נוסף)

זה היה יונתן.

יונתן עם המדים והדרגות והחיוך שתמיד היה קצת עצוב בקצוות. יונתן עם העיניים של הילד, שנראה כתלמיד יסודי שמנסה להתחפש לחייל. יונתן שלה. הוא קרא לה "מלי" כמו פעם, כאילו השם הזה שייך לה.

כשחיבק אותה, היא הרגישה את הרובה שלו נלחץ ביניהם. היא לא זזה. חיכתה שהגוף שלה יזכור איך מחבקים מישהו בחזרה. ואז, כשסוף סוף הצליחה להרים את הידיים ולחבק אותו, הוא לא עזב.

כאילו שהוא מפחד שאם יעזוב, היא תיעלם.

מאחוריהם, שער הכלא נסגר בטריקה. הצליל הדהד בחזה שלה. פעימת לב נוספת. הם עמדו שם, באמצע כביש שומם, מוקפים בשדות ריקים. שני אנשים קטנים בעולם גדול מדי. והיא תהתה אם ככה מרגיש חופש, או שזו סתם עוד צורה של כלא.

3.

הרכב הצבאי הלבן היה הדבר היחיד שנע בנוף המדברי העצום. מלמעלה, מהגובה שבו רק רחפנים צבאיים חגים בימי אימונים כדי לסמן מטרות פוטנציאליות, הוא בטח נראה כמו צעצוע קטן ובודד, זוחל על פני הכביש השחור שהתפתל בין ההרים כתפר ארוך על פני האדמה הצרובה. שום דבר אחר לא זז במרחבים האינסופיים האלה. רק הרכב, והצל שלו.

***

במסעדת תחנת הדלק היה קר מדי. המזגן פעל בעוצמה מוגזמת, כאילו מישהו החליט שצריך למחוק כל זכר לחום המדברי שנראה מבעד לחלון הגדול.

עמליה חשבה על התא שלה בכלא, איך תמיד היה או חם מדי או קר מדי, אף פעם לא בדיוק כמו שצריך. כמו עכשיו.

"יום אחד" של שמוליק קראוס התנגן ברקע בשקט. זה רדיו? זה בעל המקום שיודע שהיא בדיוק השתחררה מהכלא ורוצה להתבדח על חשבונה? זו בדיחה קוסמית על עשר השנים שבילתה בפנים? זה בכלל השיר הנכון? זה נשמע כמו שיר אחר בכלל. מולה בשולחן, יונתן טרף את הארוחה שלו כאילו אין מחר. היא בקושי נגעה בצלחת שלה.

(אוכל הוא עוד דרך להעביר את הזמן. ככה הכלא לימד אותך, הא?)

"תשאלו את כיפה אדומה" אמר שמוליק קראוס (קראוז שמואל, היא תיקנה את עצמה) ברקע, ועמליה התחילה להבין שכנראה באמת יש כאן בדיחה קוסמית. הקוסמוס יודע הכל. זאבים תמיד יישארו זאבים. חבל שהקוסמוס לא ידע לרמוז לה לפני עשר שנים שלא תעשה את מה שהיה ברור לה שצריך לעשות. אולי זה היה חוסך לה עשר שנים. והנה היא כאן במסעדה הדלוחה הזו, ואחיה הקטן בקושי יכול להסתכל לה בעיניים, ולמה כל כך שקט כאן בעולם? או שהיא פשוט התרגלה לרעש ולרחש הבלתי פוסקים של כותלי החומות?

"חבל על הזמן שלך, המוזיקה לא השתפרה." אמר יונתן והעיר אותה מעוד הזיה בהקיץ חסרת משמעות.

הוא הושיט לה קופסה קטנה עם לוגו שהיא לא הכירה. היא זיהתה את המבט בעיניו — אותו מבט שהיה לו כשהיו ילדים והוא רצה להרשים אותה. חלק ממנה רצה לומר לו שהיא כבר מזמן לא אותה ילדה, חלק אחר שלה רצה לצרוח עליו שכואב לה בחור השחור שפעם היה הנשמה שלה, וחלק שלישי רצה לבקש ממנו להתכרבל בחיקו ולחזור להיות ילדה בת שלוש, אפילו שהוא בכלל לא נולד כשהיא הייתה בת שלוש.

אבל במקום זה היא פתחה את הקופסה. הטלפון החדש נח בתוכה, הבטחה מפלסטיק ומתכת.

היא מיד סרקה את המסעדה — הרגל שרכשה בכלא. תמיד לדעת מי נמצא בחדר, תמיד לדעת איפה היציאה. יש לה עכשיו משהו משלה, ומישהי תרצה לקחת לה אותו. המסעדה הייתה ריקה, אבל זה לא אומר כלום. לפעמים הרעש של עצמות נשברות אומר שלא תהיי לבד הרבה זמן, ולפעמים העצמות הנשברות אומרות שהשנה הקרובה תהיה הכי בודדה שלך אי פעם.

"בן זונה של מכשיר," יונתן אמר, וקולו התמלא גאווה. "סיני, דור 9, מצלמה קדמית ואחורית 58 מגה־פיקסל, משהו מהחלל. חצי משכורת עלה לי," הוא עצר לרגע, וחייך. "רק צריך להטעין אותו 12 שעות כי הסינים מכסת"חים כל דבר."

הוא הכניס עוד חתיכת שניצל לפיו, מרוצה מעצמו. היא בהתה בטלפון בשתיקה. עשר שנים, ופתאום העולם מלא במסכים וכפתורים שהיא לא מכירה.

"מה עם הפייס שלך? צריכה עזרה? אולי אינסטגרם? למרות שאינסטגרם מת. אמרו שפייסבוק ימות קודם, אבל תראי מה זה. כרגיל כולם טעו. סיפרתי לך שלמדתי קצת דיגיטל לפני השירות? אז אני ראיתי את זה מגיע, ואף אחד לא האמין לי. עכשיו כולם בסנאפסקיי, אם תאמיני בכלל."

היא נדה בראשה לשלילה והניחה את הטלפון בצד השולחן. היא לא ידעה מה זה סנאפסקיי.

כשיונתן הושיט לה את הסכין, משהו בתוכה קפץ. היא ראתה את ההפתעה בעיניו כשנרתעה, ואת הדרך שבה ניסה להסתיר אותה. הוא הניח את הסכין על השולחן כאילו זה חפץ שביר. רק אז היא לקחה אותו, אבל משהו בתנועה היה לא נכון; הסכין התהפך בידה במהירות גדולה מדי — להב כלפי מעלה, מוכן לדקירה.

(ככה מחזיקים סכין בכלא. את זה סיפרו לך בסנאפסקיי?)

הוא העמיד פנים שלא ראה כלום.

"איזה אוכל מעולה," אמר, "אנחנו באים לכאן פעם בכמה חודשים בניווטי לילה, הם פתוחים כאן 24 שעות." הוא דיבר מהר מדי, אולי בתקווה שהמילים ימלאו את השקט המתוח. "זה גדול, החניכים הפעורים מתברברים בשטח, ואנחנו מחכים כאן, בכיף שלנו... מה לעשות, יש דרג ויש זרג...", המשיך.

מלצרית הופיעה לידם. היא נראתה צעירה מדי.

"הכל טעים? להביא לכם משהו?" היא שאלה.

"אפשר בבקשה סכו"ם פלסטיק?"

עמליה שמעה את עצמה שואלת, והמילים נשמעו זרות בפיה. המילים הראשונות שאמרה היום. גם אתמול היא לא דיברה. למעשה, היא לא אמרה משפט שמורכב יותר משלוש מילים כבר הרבה זמן. לאף אחד.

היא ראתה את ההפתעה בעיניה של המלצרית, אבל לא היה לה כוח להסביר. אין דרך להסביר עשר שנים במשפט אחד. היא גם ראתה את שבריר המבט של יונתן, כשהוא שמע אותה מדברת בפעם הראשונה אחרי עשר שנים. זה המשפט המזויין שיצא לך מהפה אחרי עשר שנים? זה הכי טוב שיכולת? סכו"ם מפאקינג פלסטיק? הוא בטח חשב לעצמו.

כדי שהוא לא ימשיך לחשוב עליה את הדברים האלה, היא מיד שאלה אותו "לאן נוסעים מכאן?" אחרי שהמלצרית הלכה. השאלה תפסה אותו לא מוכן. ברקע, הרדיו השמיע רעש סטטי, כאילו גם הוא לא רצה לשמוע את התשובה.

"מה, זה סוג של הומור חדש שפיתחת בפנים?" הוא שאל, והמילה נפלה ביניהם וטבעה בבוץ הסמיך שהיה האוויר.

ב

פ

נ

י

ם

"עשר שנים," הוא אמר, כאילו זה מסביר הכל. "לא תגידי, מאסר עולם. הנוף נשאר די אותו הדבר."

(כשאת היית בפנים)

"אוקיי..." היא אמרה לאט. "ולמה נראה לך שאני רוצה לנסוע לשם?"

יונתן המשיך לאכול ולא ענה, אבל התשובה שלה הכעיסה אותו. היא ראתה את זה באופן שבו האצבעות שלו לפתו את המזלג, בדרך שבה הלסת שלו התהדקה.

(אתה מנסה להיראות קשוח? לא היית שורד שעה בפנים)

המלצרית חזרה, הניחה את הסכו"ם מפלסטיק על השולחן כמנחת שלום קטנה. היא חשה במתח, ונעלמה בחזרה למטבח.

עמליה לקחה נגיסה קטנה מהשניצל. הטעם היה בדיוק כמו האוכל בכלא — דלוח ואפאטי, כאילו מישהו הוציא מהאוכל את כל הטעם יחד עם החיים שלה.

"יש לך סיגריה?" היא שאלה, יודעת שזו דרך לשבור את השתיקה יותר מאשר באמת לעשן.

"אני לא מעשן."

"עישנת כשנכנסתי."

"הרבה דברים השתנו מאז." הוא ענה.

המילים שלו היו סטירת לחי קרה. הרעש הסטטי מהרדיו התגבר, הפך לצרחה חנוקה של גלים אלקטרומגנטיים. או אולי זה היה הרעש בראש שלה. היא קמה במהירות, הכיסא צווח חריקה על הרצפה.

"אני הולכת להביא סיגריות." היא אמרה, אבל שניהם ידעו שזה לא באמת מה שהיא מחפשת. היא חיפשה משהו אחר? משהו שאולי לא קיים יותר? משהו שנשאר בצד השני של עשר השנים האלה, יחד עם הבחורה הצעירה שהייתה פעם, זו שחשבה שידעה מה היא עושה ומה קורה לה? זו שנכנסה

לבפנים?

***

חנויות נוחות תמיד נראות אותו דבר, בכל מקום. אותם מדפים, אותם חטיפים צבעוניים, אותו אור פלורסנטי מדכא. אבל משהו בחנות הזו היה שונה. אולי זה היה האופן שבו האור נשבר על המדפים, או אולי זה היה הרעש הלבן שבקע מהטלוויזיה התלויה. משהו שגרם לעמליה להרגיש כאילו היא צופה בעולם מבעד לזכוכית עבה.

דרך החלון האמיתי שלא היה עשוי מזכוכית עבה כל כך, היא ראתה את יונתן ממלא דלק. הוא הביט על המדבר השומם כאילו הוא מחפש משהו. שומר סף. מלטף את הבטן שלו, מסמן לעולם שהוא אכל טוב, שהוא אוהב לבוא למסעדה הזו, להרגיש כמו איש גדול וחשוב כשהוא על מדים.

כשאחותו תקועה שם בפנ ---

ואז היא ראתה אותם. המזרקים. והיא ראתה שהיא מחזיקה אחד מהם, והיא בכלל לא זכרה שהרימה אותו. היד שלה רעדה. זה היה צעצוע מטופש, באמת, אבל המשקל שלו בכף ידה היה מוכר באופן מטריד. הפלסטיק החלק, הצורה המדויקת של הבוכנה, האופן שבו האצבע שלה נחה בדיוק במקום הנכון — כאילו הגוף שלה זכר משהו שהמוח שלה ניסה נואשות לשכוח.

(בדיוק כמו אז, בחדר הטיפולים. אבא החזיק חזק מדי, והמזרק נצץ באור הניאון. "הכל יהיה בסדר," הוא אמר. אבל שום דבר לא היה בסדר)

השוקולד הנוזלי בתוך המזרק נראה כהה מדי, סמיך מדי, אדום מדי. היא בהתה בו, מהופנטת, והעולם סביבה התחיל להיטשטש בקצוות. החנות, האורות, הכל הפך לרקע מטושטש. רק המזרק נשאר חד וברור, כזיכרון רע שמסרב להימחק. אצבעותיה התהדקו סביב הפלסטיק. היא הרגישה את הדופק שלה בקצות האצבעות, מהיר מדי, חזק מדי. חלק ממנה רצה לשבור את המזרק, לרסק אותו לאלף חתיכות. חלק אחר רצה להחזיק בו לנצח, כאילו אם רק תחזיק בו מספיק חזק, ותתעלם מהדם שיזלוג לה לאורך היד ויכתים את בגדיה, אולי תבין סוף סוף מה באמת קרה באותו יום.

ואולי היא גם תבין למה יונתן מביט עליה כאילו היא תיעלם ברגע שיסיר ממנה את עיניו.

כחכוח גרון צעיר קטע את מחשבותיה.

המוכרת — נערה שנראית צעירה מכדי למכור סיגריות — הביטה בה במבט שואל. למה כולן נראות צעירות מדי? אני זקנה בעצם? היא ניסתה להתרכז והחזירה את המזרק למדף כאילו נכוותה.

"איזה?" שאלה המוכרת, כשעמליה הצביעה על הסיגריות.

"לא משנה. תבחרי את."

היא הביטה החוצה שוב, וליבה קפא. אבא שלה עמד שם, ליד יונתן. אלוף־המשנה במדים שלו, זקוף כתמיד. אבל זה לא יכול היה להיות. הוא לא היה שם קודם.

"מתאים לחולצה שלך," אמרה המוכרת, מחייכת ומושיטה קופסה אדומה. כשעמליה הביטה שוב החוצה, אביה נעלם. יונתן החזיר את הידית למשאבה, נכנס לרכב והתחיל לנסוע לכיוונה.

"שבעים וחמש," אמרה המוכרת.

"שבעים, ו... חמש?" המילים נשמעו מוזרות בפיה, כאילו עמליה שכחה מה זה כסף.

"צריכה קבלה?" שאלה המוכרת. עמליה נדה לשלילה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*