זיכרון מלכותי 2 - שמש שקרנית

פרולוג

ויליאם

בשנה הראשונה להיעלמותה של קימברלי אדריאן, אני, המלך הכול־יכול שלא הצליח להציל את אהובתו, הצלתי כל סנטימטר מהממלכה הארורה שלי. כולם היו מאושרים, מספר מקרי הפשע ירד כמעט לאפס, בדיוק כמו העונשים הקשים. חסרי הבית התארחו בבתי הארחה במימון הארמון ואני, המלך כאוב הלב, דאגתי לכל אחד ואחד מהם כאילו היו אהובתי הנעדרת. אולי היא הייתה בדיוק כמוהם, אבודה ומפוחדת.

ביטלתי אישית את העונשים מהפחד שהיא תנסה לקחת אחד מהם על עצמה, כהרגלה.

הייתי בטוח שקרה לה משהו. היא נשבעה שלעולם לא תברח, שתמיד תבחר בה, או לפחות במה שעושה לה טוב. אני בחרתי בה שוב ושוב בתקווה שיום יבוא וגם היא תבחר בעצמה. בעבר תמיד בחרה באחרים ופגעה בעצמה, ואני תמיד הייתי שם כדי לבחור בה במקומה.

בשנה השנייה כולם, מלבדי, היו בטוחים שהיא מתה, אבל כפי שהיא לימדה אותי, הרגשתי אותה בכל נשימה. יכולתי להישבע שהרגשתי את זה בכל פעם שכאב לה, וזה כאב לי מפני שבכל פעם שזה קרה, לא הייתה לי דרך לעזור לה. זה הרג אותי קצת בכל יום שחלף.

החזרתי את העונשים. אולי מישהו ישמע על בחורה משוגעת שקפצה להציל אדם זר, נסיכת הקרח שהפשירה את הירח. הייתי בטוח שאני האשם בעזיבתה, שקרה לה אסון אך ורק באשמתי.

בשנה השלישית שכנעתי את עצמי שהיא אשמה בעזיבתה, שהיא נטשה אותי, הפנתה את גבה אל האדם שאהב אותה, בחרה בכל דבר אחר מלבדי, מלבדנו. רגע לפני שהרמתי ידיים, נתתי לה הזדמנות אחרונה, אולי תחזור ותשכנע אותי אחרת, תגיד לי מילים יפות יותר מהמחשבות שאכלו אותי בכל לילה.

באין אדם שישכנע אותי שאפשר למלוך בדרך שונה, דיינימור הפכה לסיוט לאור היום. לא היה יוצא או נכנס, העונשים החריפו, בתי ההארחה הפכו למועדוני לילה. שלג כיסה את המדינה, השמש ניסתה נואשות לזרוח בין העננים הכבדים, אך השלג לא הפסיק במשך שלוש שנים, גם לא בחודשי הקיץ.

כבר לא היה קיץ. אפילו אני, שבעבר נהגתי לצחוק איתה על כך שאני לא יכול לעצור את השמש, תהיתי אם השמש באמת עצרה, בדיוק כמו העולם שלי שעצר ביום שבו היא נעלמה.

רגע לפני תום השנה השלישית, מיואש ומתוסכל, רגע לפני שכיביתי לחלוטין כל רגש אנושי בי, נשבעתי שלא תהיה שנה רביעית, שבחצות בדיוק אפסיק את החיפוש אחריה ואחפש אחר כלה חדשה. ארורה תהיה הקודמת. עדיפה יפה ושותקת מאשר דעתנית עם הבטחות ריקות. אמשיך בחיי בדיוק כמוה. הרי איך בחורה אחת יכולה להצליח למוטט ממלכה שלמה?

***

קימברלי

החיים היו גיהינום במשך שנה אחת. במשך השנתיים שבאו לאחר מכן הייתי בטוחה שגיהינום זה גן עדן. דיינימור שגשגה בשנה הראשונה, אבל גם המלחמה שגשגה בממלכה, אולי אפילו כמה מהן. לא ידעתי כמה קל לכבוש ממלכה עד שראיתי אחת נכבשת לנגד עיניי בעזרת שלושה אקדחים בלבד. ברגע שהמלך נרצח הכתר עובר לרוצח, אלה הם הכללים.

בסודריה, המדינה השכנה של דיינימור, הממוקמת לאורך ערוץ האדמה שהיה פעם נהר סודריה שהתאחד עם נהר בלנקה, אפילו השמיים עצמו עיניים בזמן הכיבוש, בדיוק כמו אחי. "אני רק רוצה ללכת," התחננתי בדמעות בזמן שדם זרם סביבי בארמון הזהב של סודריה, "בבקשה." נפלתי לרצפה המבריקה וניסיתי למחות את הדם משפתיי הפצועות והרועדות. בכל חיי לא ראיתי כל־כך הרבה גופות כמו עכשיו.

"מעולם לא ראיתי אותך ככה," אמר טום, המלך העולה של סודריה, "חסרת אונים."

הרמתי אליו את מבטי המתוסכל. "רצית להיות מלך, רצית ממלכה, וקיבלת. קיבלת כל מה שאפשר לקבל בעולם הזה!" קמתי על רגליי, מותשת ממלחמות. "במשך שנה כל מה שעשיתי זה לשתוק בזמן שתכננת לכבוש ממלכה שלמה. שתקתי כשאחי בחר בך ולא בי, בכוח ולא בדם." הפניתי אצבע מאשימה אל ג'ייק, שמיהר להפנות את מבטו אל הרצפה. "שתקתי כשידיך התמלאו בדם." נשכתי את שפתי כדי לייצב את קולי. "שתקתי כשכל מה שרציתי לעשות זה לצרוח." עצמתי את עיניי בכאב וניסיתי לנקות באגרסיביות את כתמי הדם שנמרחו על צווארי, דם שבכלל לא היה הדם שלי. "עכשיו תן לי ללכת." ניסיתי לעצור את הדם שזרם מהפצע בכתפי השמאלית.

"לאן את רוצה לחזור? אל המשפחה שהשארת בארמון דיינימור?" טום צחק ונעמד מולי. "אנחנו המשפחה שלך." הוא העביר מבט אל ג'ייק.

"גם לירח יש צד אפל, אבל זה לא משפיע על הצד המואר בו," ציטטתי בהתחכמות משפט שאחי לימד אותי כשהייתי קטנה.

"שימי לב שכל זמן ששתקת, שתקו המלחמות בדיינימור," אמר טום בחיוך קטן.

"התכוונת כל זמן שאתה התעסקת במשהו אחר," תיקנתי במרירות.

"את באמת רוצה שאחזור להתעסק בדיינימור ובתושביה?" ליטף את שערי המיוזע. הסטתי את ראשי בגועל. "אני עושה את זה בשבילך," שאל באוזני והסיט את שערי אל מאחוריה. "אני נותן לך ממלכה למלוך בה."

"אני מעדיפה ארמון חול שעברה עליו סופה ולא את הארמון הזה," ירקתי בארס ובחנתי את הגופות הטריות שסבבו אותי. הוא היה צריך להרוג רק את המלך כדי לכבוש את סודריה, אבל הוא בחר להרוג את כל מי שנקלע לדרכו, גם את אלה שלא החזירו מלחמה. הוא תמיד רצה יותר ממה שהיה צריך.

"תעדיפי להילחם בי כשאת בסודריה או בדיינימור?" שאל וליטף את צווארי, "תרצי שאדרוש את מותך או את מות אהובך?" איום שקט נשמע בקולו. "תבחרי בהצלתו או בהצלתך?"

לפתע ידו נכרכה סביב צווארי. עיניי נפערו בבהלה וידיי עלו אל ידו בניסיון נואש להשתחרר מאחיזתו. ידעתי שהוא לא צחק, שהוא היה מסוגל לראות את ויליאם נושם את נשימתו האחרונה ואת דיינימור נשרפת עד היסוד.

"תעני לי!" ציווה והידק את אחיזתו כששתקתי ורק נעצתי בו עיניים מבוהלות.

"סודריה!" מלמלתי את המילה בכאב ובקושי. הוא שחרר אותי בדחיפה קלה. נפלתי לקרקע ואחזתי בצווארי בניסיון להקל על הכאב שחשתי מבעד לשיעולים חריפים. "אני בוחרת להישאר איתך." ירקתי לרצפה את הדם שהתערבב ברוק שלי. כשהרמתי את ראשי להביט באחי שלא אמר מילה על המצב, ראיתי שעצם את עיניו ונשך את פנים לחיו. "לא אלחם בך, לא אברח, לא אבקש ללכת בתנאי שתישבע לי שלא תתקרב לדיינימור או לוויליאם."

"רואה?" שאל טום בגיחוך, "תמיד יש משהו נוסף שאת יכולה לקבל."

1

קימברלי

תחילתה של סופת שלגים

הוא היה לה לגבול והיא הייתה לו לעולם.

השמש האהובה הייתה היחידה שהאמינה בטוב ליבו של הירח ולא ויתרה עליו מחדש בכל לילה. היא התעקשה שהוא זכאי לטוב, לחמלה, שמגיעה לו אהבה ולכן שכנעה, כמו בכל לילה, אלפי כוכבים לבלות בחברתו. היא שמרה עליו, מנעה ממנו להפוך לאפלה מוחלטת ולהטיל אימה על העולם. היא הייתה הרגע לפני האפלה. בכל לילה היא נאחזה נואשות בעזרת קרניה האחרונות בכחול הכהה הזה, המתפרש על העולם, רק כדי שלא ייהפך שחור מוחלט.

והוא, הירח, שאהב אותה והקדיש לה בחזרה את כל הכוכבים, אפילו שדאגה לחדשים, עצר בה לפני ששרפה את העולם מרוב אהבה. הוא היה הרגע לפני עיוורון, הוא נאחז נואשות בכחול הבהיר והיפהפה הזה רק כדי שלא תעוור את העולם כולו בטוב ליבה. טוב ליבה הציל אותו, והתקווה שהפיחה בו כל לילה מחדש, הצילה אותה בכל בוקר מחדש.

***

"אני אמורה ללמוד מזה משהו?" הרמתי את עיניי בשיעמום מדפי הספר שג'ייק אילץ אותי לקרוא. הוא תמיד סיפר לי סיפורי אגדה, משל חדש, משפט אקראי שאמור היה להפוך אותי לאדם טוב יותר או לפחות לגרום לי לחשוב פעמיים לפני כל מעשה פזיז.

"אני מעדיף שתחשבי על מוסרי השכל לפני שאת מחליטה על גזר דין."

"זה מגוחך." סגרתי את הספר ובחנתי את שלושת הגברים שכרעו על הקרקע המושלגת. הם היו מלוכלכים ובגדיהם קרועים. "להרוג שלושה אנשים כי גנבו ירקות בשוק?"

"כן, גם אני חושב, אני שמח שאנחנו מסכימים," אמר ג'ייק בסרקסטיות, מעוות את המשפט שלי לגמרי.

"לא." קמתי מהכורסה ובחנתי בגועל את הצעירים חסרי המזל. "מגוחך שאתה מעז לבזבז לי את הזמן על כך."

"את זו שגזרה עליהם מוות ואני זה שמבזבז לך את הזמן?"

"אז למה הם עדיין בחיים?" שאלתי בחוסר סבלנות ונעצתי את עיניי בצעיר שהעז להביט בי בחזרה. העיניים שלו נצצו בשמש כאילו היא האירה היישר אל תוך עיניו.

"אני מניח שמישהו שומר עלינו כמו שהוא שומר עלייך," אמר הצעיר.

התכופפתי כדי להיטיב להביט בו. "אני עושה את זה בשבילכם. אני קוטעת את החיפוש הנואש שלכם אחר משהו שנראה לכם שיספק אתכם, משהו שחסר לכם בכל נשימה. אני יודעת שתמיד יש עוד מה לקבל."

"כמו חירות?" ירק בכעס.

"רואה? אני רק עוזרת לך להימנע ממשהו שבכל מקרה לא תשיג." התיישרתי והפניתי לו את גבי כדי ללכת. השמש צרבה את כתפיי, אך נראה שהייתי היחידה שהרגישה בקרניה.

"הזיכרונות ממלאים את לב האדם," קרא.

מיהרתי להסתובב אליו בזמן שניסה להתקרב אליי על ברכיו, אך השומר עצר אותו ודחף אותו בחזרה לקרקע.

"אבל נראה שהמחסור בהם הפך את ליבך ללב אבן."

"תשתוק, מי אתה בכלל? מאיפה האומץ לפנות אליי?" הפניתי אליו אצבע מאשימה.

"שמי מקס, הוד מעלתך. נעים להכיר. למעשה, האומץ חי כבר שנים רבות בקרב אנשי דיינימור, במיוחד בקרב אלה שהתקווה חיה ביניהם." הוא חייך. "קשה לי להגיד את אותו הדבר על אנשי סודריה." הוא זרק מבט חטוף אל שני הגברים המפוחדים שלצידו.

אגרפתי את ידיי בכעס ובתסכול. "תהרגו אותם," ציוויתי. "תהרגו את כולם!" הגברתי את הליכתי בחזרה לארמון וג'ייק, שמיהר אחריי, תפס בידי ועצר אותי.

"זה ששום קורבן לא מספק אותך לא אומר שאין לאף אחד מהם חיים מאושרים ומלאים," הכריז.

"אני מניחה שנגלה את זה בקורבן הבא." משכתי את ידי ממנו.

"מתי תפסיקי את מסע ההרג הזה?" שאל בצער.

"מתי תפסיק להתערב?" החזרתי והסתובבתי ללכת.

"לאן את ממהרת?"

"לא עניינך." המשכתי בדרכי אל חדרו של טום, המלך.

"תנסי לדפוק לפעמים, זה מנומס," הוא העיר כשנכנסתי לחדר בפזיזות בלי לטרוח לדפוק.

"מצטערת, אתה עסוק?" בחנתי את מעשיו כשחיפש משהו בדפים שעל שולחנו.

"תלוי. מה באת לבקש הפעם?" שאל בהיסוס.

"אני לא תמיד מבקשת משהו, אתה יודע." התקרבתי אליו בחיוך תמים. "לפעמים אני סתם רוצה לראות אותך." הנחתי את ידי על עורפו והתקרבתי כדי לנשק את שפתיו, אך הוא מיהר להסיט את פניו בחיוך.

"יש לי הרגשה שהפעם זו לא אחת הפעמים שבהן את רק רוצה לראות אותי." הוא חזר אל דפיו.

"אולי אתה צודק," נעמדתי בינו לבין השולחן, "ואולי אתה ממש טועה." נישקתי את שפתיו באיטיות וידיי טיילו על כתפיו. "אבל הפעם אתה צודק," אמרתי לאחר שקטעתי את הנשיקה בחיוך. "אני רוצה להיכנס לדיינימור," לחשתי, כאילו זה מה שישכנע אותו להסכים.

"מקסים שאת חושבת שככה תקבלי כל מה שתרצי."

"תתפלא לשמוע, יש לי דרכים משלי להשיג דברים," מלמלתי ועברתי לשחק בכפתור העליון של חולצתו.

"את כבר יודעת את התשובה, למה את מנסה שוב?" הוא סילק את ידיי מגופו.

"אולי אתה זה שלא יודע את התשובה," אמרתי, אף שהתשובה שלו לא השתנתה בשנתיים האחרונות.

"התשובה היא לא," הזכיר לי בנימה מזהירה.

"ועכשיו?" התקרבתי קצת יותר.

"עדיין לא. דיינימור מחוץ לתחום ואת יודעת את זה."

"למה לא? זאת בסך הכול ממלכה מטופשת!" התרחקתי בכעס. "דיינימור היא לא ארץ של אבירים ושל פיות, היא לא בלתי שבירה, החיים בה הם לא אגדה עם סוף טוב. אצליח לכבוש אותה בדיוק כמו כל ממלכה אחרת!" אמרתי בתסכול.

הוא נעץ בי מבט מזהיר. מיהרתי להשפיל מעט את מבטי במבוכה. "דיינימור כולה אגדה, כל ההיסטוריה שלה מתומצתת לכמה אגדות עתיקות," גער בי על הזלזול בממלכה. "לא אופתע אם את קשורה לאגדה כלשהי." הוא בחן את תגובתי כששתקתי. "כבר שלחת חיילים לשבע ממלכות, את כולן השארת בלי שלטון ופעם אחת לא ביקרת באף אחת מהן. דווקא את דיינימור את רוצה לכבוש אישית?" שאל בייאוש. "מה האובססיה הזאת עם לכבוש את דיינימור? לא מספיק לך הארמון בסודריה?"

"מה האובססיה הזאת להגן על דיינימור?" שאלתי. כשלא ענה, הוספתי, "אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אני מרגישה קשורה אליה, כאילו אני חייבת להשיג אותה."

"את תמיד רוצה להשיג עוד ועוד ואף פעם לא מסתפקת במה שיש לך," אמר, "אבל את לא הולכת לקבל את דיינימור, לא משנה כמה תתחנני." הוא חזר לחפש דבר מה בין דפיו.

"אני אברח," איימתי.

"יודעת מה?" הוא נאנח בכבדות והרים את עיניו אליי. "סעי לבקר בדיינימור היקרה שלך. בתמורה, תחקרי בחשאי את המלך. תבררי כמה שיותר פרטים שיעזרו לנו לכבוש אותה. מבחינתי, גם תהרגי אותו בהזדמנות הראשונה. אם תצליחי להיכנס ולצאת בקלות עם מידע מועיל, אתן לך את הממלכה על מגש של כסף."

"ואם אכשל?"

"אז בפעם הבאה שהשם 'דיינימור' יצא לך מהפה לא אהסס להשאיר אותך שם בזמן שאשרוף אותה עד שלא יוותר בה מספיק שטח בשביל צעד אחד בודד."

"אני אצליח." בלעתי את רוקי. "ואהרוג את המלך בהזדמנות הראשונה." יצאתי במהירות מהמשרד מחשש שיתחרט, ואולי מחשש שאני אתחרט.

2

טום

כוויית שמש

כשיצאה ממשרדי, המשכתי לנעוץ את עיניי בדלת הסגורה. היא תמיד הייתה בחורה עקשנית. לפעמים אני נזכר באותו הלילה, ברגע שבו גררתי אותה החוצה מהמועדון במלודיה.

***

"את לא יכולה לעשות את זה!" הטחתי בה כשמשכתי אותה בידה אל מחוץ למועדון. האורות, הרעש, האנשים — לא היה לי אכפת מכלום, רק ממנה. הרגשתי את המבטים שננעצו בנו כשפרצנו מבעד לדלת, אבל לא עצרתי אפילו לשנייה. אולי הייתי צריך לחשוב על זה לעומק, להזכיר לעצמי שמכיוון שהייתה זו פלישה של הצבא למועדון בחיפוש אחר סמים, לא יעבר זמן רב עד שהמפקד שלי יבין שנעלמתי.

ברגע שיצאנו לרחוב השומם, הקור ששרר בחוץ היה כמו סטירה בפנים אחרי החום שם בפנים. הסתובבתי אליה. "את זו שלא יכולה לעשות את זה!" הטחתי בה. היא נראתה כועסת, נבוכה, פגועה — הכול יחד.

"אני יכולה," היא צעקה עליי, כאילו הייתי האויב שלה. אולי הייתי, באותו רגע. "אימא שלי פוטרה וג׳ייק חולה, איזו עוד ברירה יש לי?"

"נתחיל בברירה הראשונה שלך," אמרתי בקור רוח, הרמתי את ידי אל כפתורי החולצה שלי והתחלתי לפתוח אותם בזה אחר זה. ראיתי את המבטים שלה, היא הייתה מבולבלת, לחוצה.

"מה אתה עושה?" שאלה, כמעט בלחישה.

"קחי, תלבשי את זה," עניתי והושטתי לה את החולצה שלי. הסתובבתי כדי לתת לה מעט פרטיות. לא הייתי צריך לראות, שמעתי את הכפתורים נסגרים בזה אחר זה, וזה הספיק לי.

כשהיא סיימה, הסתובבתי בחזרה. ראיתי אותה עומדת שם, שברירית, והחולצה שלי הגיעה כמעט עד ברכיה. "מכאן נחזור הביתה," הודעתי לה. לא חיכיתי לתשובה ותפסתי בידה שוב. ידעתי שאם לא אעשה זאת, היא תברח.

"אבל ג׳ייק," היא מחתה בקול רועד, אבל לא הרשיתי לעצמי להתרכך.

"תלמדי להתמודד עם השלכות המעשים שלך, ככה לא תחזרי על הטעויות שעשית," אמרתי לה, קובע עובדה, אולי לעצמי יותר מלה.

הגענו הביתה בשקט כבד. גררתי אותה אחריי במסדרון כמו אסירה. החולצה שלי עליה הייתה לבנה ובלטה כמו כתם שלא הצלחתי למחוק. לא סמכתי עליה שלא תתחבא או תנעל את עצמה, אז פשוט נשארתי קרוב.

דחפתי את דלת החדר של ג׳ייק וגררתי אותה איתי פנימה. הוא ישב על המיטה וקרא כאילו השעה לא הייתה מאוחרת, כאילו העולם לא קרס סביבנו. "ג׳ייק," אמרתי. הוא הרים את הראש, מבטו עבר ממני אליה, וראיתי את ההבנה מחלחלת אל עיניו.

"אני לא מאמין," הוא לחש, הכעס שלו בער בחדר. הוא קם מהמיטה והסתער עליי בלי לחשוב פעמיים. "מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא דחף אותי. דחפתי אותו בחזרה. לא רציתי להכאיב לו, רק להחזיק מעמד.

"אחי, לא שכבנו!" הצהרתי, מנסה להסביר את מה שאין איך להסביר. הוא לא קלט. הוא בחן אותה, את החולצה שלי עליה.

ואז היא פתחה את הפה, והקול שלה כאילו דקר אותי בגב. "יש לי הרגשה שתעדיף את הסיפור ששכבנו," היא לחשה.

***

הדלת נפתחה בתנופה וג'ייק נכנס לחדר בצעדים מהירים שניערו אותי מהזיכרון הישן. כבר לא היינו אותם נערים מורעבים, ולעולם לא נהיה שוב.

"סוף־סוף החלטת להחזיר אותה לוויליאם?" שאל ונראה שמח על כך שהיא תתרחק ממני. ידעתי למה. ג'ייק ניסה להרחיק אותה ממני, מפני שחשב שהייתי אובססיבי כלפי ויליאם וניסיתי להשתמש בה כדי לפגוע בו. הוא לא טעה.

גם לא הייתי נאיבי. קים נשארה בארמון רק מפני שהייתה רגישה לקרני השמש. היו כאלה שחשבו שהשמש שנאה את קים על מעשיה הנוראיים ובגלל זה לא הייתה מסוגלת לסבול אותה יותר מדקות אחדות. ג'ייק סיפר לי שברגע שיצאה מבעד לשערי הארמון בדיינימור היא קפאה לרגע וכוויית שמש חדשה הופיעה על כתפה.

השמש שנאה את הנסיכה הקרה כמו שאחרון הפושעים שנא את הצדק. בכל פעם שיצאה אליה, השמש הייתה שולחת את קרניה בנזיפה, לא מוכנה לראות את פניה לאחר מעשיה הנוראיים, ושלחה אותה בחזרה לארמון הקרח שלה.

צחקתי צחוק מר, כמעט מאולץ, ובכך משכתי אליי את מלוא תשומת הלב של ג'ייק. "מה גורם לך לחשוב ככה? אמות לפני שאתן לוויליאם לנצח." התיישבתי במקומי מול ג'ייק המבולבל.

"הבטחת לי ששלוש שנים מהיום שבו לקחת אותה, תחזיר אותה לדיינימור," ג'ייק הזכיר לי בהיסוס. הוא הבין את המצב כששתקתי וחייכתי קלות. "נשבעת לי שאנחנו שומרים עליה מפני הקבוצה האדומה!" התפרץ ונעמד על רגליו.

"הבטחתי שאשמור עליה מפניהם ומפני ההיסטוריה שלה כוונוס, לא הבטחתי שאשמור עליה מפניי," הסברתי בשלווה. לא הייתה לי סיבה לצעוק, הכול תמיד התנהל לפי רצוני, תמיד הייתי צעד אחד לפני כולם.

המשכתי לעיין בדפים שעל שולחני בחיפוש אחר שמו של הרופא של קימברלי, תוך התעלמות מג'ייק שישב מולי.

"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" ג'ייק סילק בהינף יד את הדפים אל הרצפה והשעין את ידיו על משטח העץ המבריק, דורש את מלוא תשומת הלב שלי. "לקחת ממנה הכול. את ויליאם, את החברות שלה, את הבית שלה. לעזאזל, אפילו את הזיכרון לקחת לה!" התפרץ כמו האח המגונן שהוא. "מעולם לא חשבתי שהיא תוכל לחזור להיות נסיכת הקרח אחרי שפגשה את ויליאם, אבל אתה החמרת את המצב, תראה למה הפכת אותה!"

הוא הטיח את ידיו בשולחן באגרסיביות. ג'ייק תמיד רצה להיות בצד המנצח, אבל נראה שפתאום החליט שהצד המנצח זה הצד שבו אחותו תוכל לחיות בנחת, גם אם זה במרחק של מאות קילומטרים ממנו.

שתקתי ובחנתי אותו בחיוך, זרועותיי שלובות. "מדהים איך אדם יכול לאבד כל רגש כלפיך אם יאבד כל זיכרון המשויך אליך. היא ממש חזרה למצבה הטבעי, קרה כקרח, נוקשה כאבן, נושבת כרוח שלא מבחינה באלה שבהם היא פוגעת," הערתי. ג'ייק בעצמו לימד אותי את זה מתוך אחד הספרים שקראנו יחד כשהיינו ילדים.

"אני יודע לטפל מצוין באחותי הקטנה, לא הפכתי אותה לנסיכת הקרח כשהטבע שלה היה חום ואהבה." ג'ייק כמעט ירק את המילים. "אני זוכר היטב שאתה דאגת להיות הטבע שלה," אמר בזלזול.

"אם כך," קמתי על רגליי ונעמדתי מול ג'ייק, השולחן חוצץ בינינו, "אתה יודע מה המצב הטבעי שלה."

"המצב הטבעי שלה הוא שלג, אבל לא מהסוג המלטף." עיניו של ג'ייק נעו בין החלונות שהשקיפו אל השמש השוקעת ובין פתיתי השלג שריקדו על גבה של הרוח הנושבת. "מהסוג שמעורר סערה ולא יהסס להקפיא אותך למוות."

"אז לפני שהסופה תתחיל, אני פשוט..." חיפשתי את המילה הנכונה, "אגרום לשמש לזרוח שוב."

"שמש שזורחת ביום קריר זו שמש שקרנית," הזכיר ג'ייק.

"גם קים. היא נראית זורחת וחמימה, וכשאתה יוצא אל קרניה אתה קופא מקור," החזרתי בסרקסטיות ושבתי לעיין בדפים שלי.

ג'ייק רכן לעבר שולחני וקלט מה בדיוק חיפשתי. "הרופא של קים. אתה הולך למחוק שוב את הזיכרון שלה."

הרחקתי מעיניו את הדפים. "אני רק מונע מלחמה."

"אתה מתחיל אותה," הוא סינן מבעד שיניים חורקות ואז קם ממקומו ויצא בצעדים כבדים מהמשרד.