Wahala NaWow

הקדמה קצרה

במהלך עבודתי חייתי בניגריה 22 שנים, בפרקי זמן שונים. החלטתי לשתף אחרים במעט חוויות והרבה תובנות – והספר הזה הוא התוצאה.

כל החלטה שמקבלים אנשים שחיים בארצות מפותחות היא במטרה לשפר את איכות חייהם או במילים פשוטות, לחיות טוב יותר. המטרה של קבלת ההחלטות אצל אנשים שחיים בארצות לא מפותחות, כמו ניגריה, היא לשפר את הסיכוי שלהם לשרוד או במילים פשוטות לחיות.

הפער בין ‘לחיות’ לבין ’לחיות טוב יותר’ הוא פער בין עולמות שהם לא רק שונים אלא אחרים. לכל עולם כזה יש סט ערכים משלו – לפעמים הפוך אחד מהשני.

למי שגדל בעולם אחד קשה להבין את העולם האחר. מי שמצליח להבין, מגלה עולם מופלא ואנשים מקסימים.

הסיפורים שלפניכם הם אוסף של חוויות אישיות ואירועים, שאכן התרחשו במציאות ויש בהם תובנות לרוב.

אני מקווה שהסיפורים יעוררו מחשבה.

הלל גלבוע

הסכר בקאינג’י

אין כמו ניגריה. במיוחד אין כמו האנשים בניגריה, ובעיקר איפה שחייתי בדרום ניגריה. מה שנקרא מדרום לנהר. במילה “נהר” הכוונה היא לנהר הניג’ר Niger)) ואחיו – נהר הבנווה(Benue) . אני אוהב אותם, כי הם אוהבי חיים ואוהבי אדם. הם פשוט אנשים טובים ויפים, למרות שאם אתה לא מבין אותם, זה יכול לגרום לאי הבנות, ואם יש משהו אופייני לאנשים מקולפים (Oyinbo), שהוא הכינוי שלהם ללבנים, זה שבמאה אחוז הם לא מבינים את האפריקאים בכלל ואת הניגרים בפרט.

ניגריה היא מדינה במערב אפריקה, וכפי הנראה המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת. מעריכים שאוכלוסייתה מונה כיום מעל מאתיים מיליון בני אדם או 150 מיליון. או יותר.

או פחות ... איש לא יודע כמה תושבים חיים באמת בניגריה ומן הסתם גם איש לא יודע כמה מתים בניגריה. וכמובן איש לא יודע ממה מתים, פרט לכמה ארגונים בין לאומיים שמוכרים לכם את מה שמוכרים לכם. אומרים שחמישים אחוז מתושבי ניגריה הם מוסלמים, חמישים אחוז נוצרים ומאה אחוז עובדי אלילים פגאניים שונים, רוחות וג’וג’ו. ברור שרובם דתיים מאוד וחלקם אוחז ביותר מדת אחת, למשל מוסלמית ונוצרית, לשם ביטחון. הם לא פראיירים. בניגריה יש מאות עמים שמדברים קרוב ל-300 שפות שונות וניבים שונים, אבל רובם מצקצקים באנגלית רצוצה הנקראת פיג’ין אינגליש, שזו הכלאה נהדרת בין כמה שפות, תנועות ידיים וכל מיני היגויים בעלי משמעות. ניגריה מחולקת ל-36 מדינות פלוס מדינה אחת מסביב לבירה אבוג’ה. גבולותיה הנוכחיים של ניגריה הם תוצאה של החלטת מדינות אירופה בוועידת ברלין, שנערכה בסביבות שנת 1884, שבה נמסר שטחה של ניגריה לשליטת בריטניה, תוך צירוף אזורים שונים ללא כל היגיון או הבנה של העמים השוכנים באזור. ובכלל, את מי זה מעניין באירופה מה העמים בניגריה רוצים, ואם בכלל יש בניגריה עמים, או רק “שבטים”?

נהר הניג’ר הוא הנהר השלישי בגודלו באפריקה ומספר 13 בעולם. הרבה מים זורמים בניג’ר. הנהר מהווה מקור חיים לחברים ולחברות שנמצאים באזור הנהר ומשפיע על כל ניגריה. הסכר בקאינג’י Kainji Dam)) הוא סכר ענק שבנו האיטלקים על נהר הניג’ר. הסכר יצר אגם באורך של 135 קילומטר ורוחב של שלושים קילומטר. כולם מאושרים מכך, שהאגם שיצרו האיטלקים מאפשר השקיה, חקלאות, דגה ואפילו מייצר חשמל, מה שמדהים את התושבים בסביבה.

כשהייתי שם, הסכר לא ייצר חשמל. קרה שם משהו. ליווה אותנו צעיר משכיל בן עם הנופה (Nupe) בשם באלוקוקו (Balukuku), שפירושו ‘שומר היונים’. הנופה הוא עם של בערך חמישה מיליון מוסלמים המרוכזים באזור של מדינת ניג’ר, שהיא אחת מ-36 המדינות בניגריה. הוא מספר את הסיפור הבא. סיפור מעניין מאוד, גם אם לא הכול קרה באמת. הוא לוקח סיפור קצת ארוך ומתיש, ועושה אותו קצת ארוך יותר וקצת מתיש יותר.

כיוון שסכר הקאינג’י ממוקם במדינת ניג’ר, לא פלא שבאלוקוקו הוא מעם הנופה, למרות שסביב האגם יש עמים נוספים, כמו שבטי צובדי, צישינגיני, ציקימבה, לופה, וקישינגיני (Lopa; Tsikimba; Tsishingini; Tsuvadi; Cishingini), שמהווים פסיפס אנושי מרשים למדי וכולם נהנים מהסכר שהאיטלקים תכננו ובנו.

כמו שכתבתי, האיטלקים בנו את הסכר לפני שנים ואחר כך ניהלו אותו, כיוון שממשלת ניגריה חשבה שעדיף שהאיטלקים ינהלו את הסכר, אחרת הייתה קורית אחת משתי האפשרויות: או שלא בטוח שיהיה חשמל, או שבטוח שלא יהיה חשמל.

המנהל הבכיר מטעם משרד האנרגיה הפדרלי הוא מהנדס בשם אידוגבו Idogbo)), מהנדס טוב מאיבאדאן, מעם היורובה (Yoruba), שעובד עם האיטלקים כבר שש שנים. אידוגבו מסתובב באתר הסכר במעמד של בעל הבית ורוקם תוכניות השתלטות על ניהול הסכר. באלוקוקו אומר, שאידוגבו הוא פטריוט ניגרי, שלא רואה סיבה הגיונית לכך שמהנדס ניגרי, כמו אידוגבו עצמו למשל, לא יכול לנהל את התפעול של הסכר. מה זה, רק האיטלקים יכולים?!

באלוקוקו לא חושב שרק האיטלקים יכולים, אבל הוא משוכנע שאידוגבו הוא סתם שאקארהShakara) ,) חושב את עצמו, ובוודאות לא יכול לנהל פרויקט כזה או לנהל פרויקט כלשהו, ואני סומך על באלוקוקו. באלוקוקו הוא מהנדס מכונות עם ניסיון בתחום המים. הוא מתנשא לגובה של 180 סנטימטר, ויכול להרשים מגוון רחב של תושבים, כולל תושבים מעמים אחרים ואפילו מעם היורובה. האנגלית שלו משובחת והוא בוחר להתנסח בזהירות רבה. הוא חושד באידוגבו שהוא מבשל משהו עם כבוד השר, שר האנרגיה הפדרלי, האחראי על הסכר. עם זאת, באלוקוקו הוא בן עם הנופה, וזה כבר מסמן אותו כמי שאוהב להתלונן, משום שלהתלונן זה תחביב פופולרי בקרב בני הנופה. הם משתדלים להתלונן על כל דבר שמתאפשר, כמו על מזג האוויר או על מצב הרכב, או על הבעיות שהנשים שלהם עושות להם, או אפילו על זה שאין להם מספיק כסף. במיוחד על זה שאין להם מספיק כסף. אני מכיר אישית כמה תושבים שמשתייכים לעם הנופה וכל אחד מהם נהג להתלונן בהזדמנות זו או אחרת שאין לו מספיק ניירות או כל מטבע אחר, ממש כמו כל החברים והחברות האחרים שעל פני כדור הארץ, כולל אידוגבו.

אידוגבו פונה לשר האנרגיה הפדרלי בשפה שבאלוקוקו לא מבין, אבל את תוכן הדברים הוא יכול לשער. אידוגבו וכבוד השר שניהם מעם היורובה והם מדברים ביניהם, כעניין שבשגרה, בשפת היורובה. אידוגבו מנסה לשכנע את השר לבוא לבקר בסכר הקאינג’י, כדי להדגים לכבוד השר את היכולות שלו לעשות את כל מה שעושים האיטלקים, ואפילו טוב יותר מהם, כיוון שבפועל ממילא הוא עצמו זה שמנהל את העניינים בסכר. אידוגבו אומר לכבוד השר שהוא שולט בלוחות הבקרה של הסכר, ממש כמו שהכתבנית של כבוד השר מפעילה את מכונת הכתיבה על עיוור, אפילו בלי להסתכל על המקשים והכפתורים. הטיעון הזה מרשים את כבוד השר. טיעון כזה אולי לא מרשים אף אחד מהקוראים, אבל בניגריה יש לו משמעות, כיוון שאם אידוגבו אכן יכול לשלוט בלוח הבקרה בלי להסתכל על הכפתורים, אז אולי יש לו תמיכה מסוימת מהג’וג’ו, ובזה כבוד השר לא יכול לזלזל. וכך, לאחר כמה נדנודים מצד אידוגבו, מחליט כבוד השר לבוא.

ביקור השר הוא אירוע יוצא דופן והיסטורי בקנה מידה תנכי. אידוגבו ועוזרי השר דואגים שכל המכובדים מכפרי הסביבה וכל הצ’יפים יבואו, כדי לקבל את פניו של כבוד השר. אלפים ואולי יותר מתושבי הסביבה מתקבצים על הגדר מסביב לשטח הטקס, כדי להתבונן בתופעה. שטח הטקס זה פיסת קרקע מאובקת, כאשר בצידי המתחם הקימו אוהל גדול ועל אדמת האוהל פרשו שטיחים, כמו בארמון, כך כולם מדמיינים. בצידי האוהל התקינו מאווררים גדולים מפני החום והלחות, וכמובן שמו רמקולים ענקיים בעוצמה מחרישת אוזניים. הטקס מרשים ביותר וכולל ריקודים ולהקה שמנגנת על תופים מסורתיים, שמשמיעה תיפופים ושירה שאופיינית לאזור. כולם מתכנסים ומחכים יותר משלוש שעות לשיירת המכוניות של השר. כל שר חייב לוודא שכמה שיותר תושבים ימתינו לו, וכמה שיותר זמן. ככל שממתינים יותר זמן לכבוד השר, זה מעיד על מעמדו הרם של כבוד השר ונותן לו תחושה של סיפוק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*