האודישן

1. פנים. חדר חזרות - יום

היא רצתה את התפקיד הזה.

עוד לפניי שסיימה את המשפט האחרון היא כבר ידעה. זה לא היה טוב.

לא כמו שאמרה מול המראה. לא בקול שזכרה. לא היא עצמה.

היא העבירה את אצבעותיה בשיערה הבלונדיני, מוללה את קצותיו.

״נטלי נכון?״ שאל הבמאי בעוד עיניו נעוצות בדפי התסריט.

האור החוזר מהקירות נגע בפניה והדגיש עוד יותר את הלובן שפשט בפניה. ״כן.״

״אנחנו נהיה בקשר.״

שתיקה.

היא נתנה עוד מבט אחרון בשלושת האנשים הישובים מאחורי השולחן וזייפה חיוך מנומס.

״תודה.״ ופילסה את דרכה אל מחוץ לחדר.

היא האיצה את צעדיה במסדרון הצר כשקול נשי בלם את מנוסתה.

״חכי!״

היא נעצרה.