במזל מאזניים

פרולוג

ברלין. אחד מערבי השבוע האחרון של דצמבר. שלג כבד יורד על העיר. בני־הזוג יוצאים לכיוון בית האופרה בשדרת אונטר דן לינדן. הטראם מגיע אל התחנה. בבואם לטפס במדרגות הקרון — הוא אוחז במטרייה, היא עטופה במעיל פרווה שחור — היא מניחה את רגלה על המדרגה ונעצרת.

הוא דוחף אותה בעדינות: “את כל כך איטית בזמן האחרון“, אומר.

היא עולה בכבדות, נעצרת שוב לרגע. הוא מסייע לה ומזדרז לעלות אחריה. הטראם מתחיל לנסוע. הקרון מלא. מישהו מציע לה לשבת. תנודות הטראם מטרידות את מנוחתי. הזוג יורד בתחנה ואני ממשיך לשכב מכורבל ומנומנם. לשמע מוזיקה רעשנית אני מתעורר בבהלה. הם יושבים ביציע של האולם הגדול. מכיוון הבמה נשמע קול סופרן נשי. רק בסוף הערב אני נרגע. האופרה הראשונה בחיי. חוזרים הביתה. “ולטר“, היא אומרת, “נראה לי שעכשיו מתחילה האופרה שלנו“. “זה יעבור“, הוא מנסה להרגיע. “תירגעי, ד“ר מנסבכר אמר שיש לך לפחות עוד יומיים“. אבל זה לא עובר לנו. אצלה וגם אצלי גוברים הלחצים. זה נמשך שעות ארוכות, ואז פתאום הכול עובר ונהיה שקט. מתוך מיטת התינוקות אני צופה מעלה ורואה את כולם: את מקס, איש זקן, גבוה, ממושקף, ולידו תרזה, אישה עדינה, נמוכת קומה. על המיטה בצד השני שוכבת אווה, צעירה כבת שלושים עם מבט מודאג על פניה, ולידה עומד ולטר, גבר כבן שלושים גם הוא, שנושא פעוטה על זרועו. החמישה נועצים בי עיניים ומחייכים, אינני יודע למה. אני חש עייפות, עוצם את עיניי ונרדם.

עשרה ימים שהינו בבית החולים, ואז עברנו אל הווילה של סבי וסבתי ברחוב ברייטה בשכונת פאנקו בברלין.

פאנקו הייתה שכונה מכובדת בברלין, וסבא היה דמות מכובדת בשכונה בשל תרומתו לחיי התרבות, החברה והכלכלה בה. ד“ר מקס אופנהיימר היה מראשי הציונות בגרמניה. תרזה סבתי הייתה בת לשושלת רבנים ברקת (קרפונקל) בת מאות שנים; המוכר שבהם היה אהרון הכהן שכיהן כרב הראשי של שלזיה במאה ה־19.

ארבע שנים לאחר אותו “מפגש“ סביבי בבית החולים, בשנת 1935, השליכו הנאצים את סבי וסבתי מן הווילה שלהם. השניים נדדו ממקום למקום בחוסר כול. סבי “הספיק“ למות בברלין, סבתי נלקחה למחנה ריכוז, שם מצאה את מותה.

שמעון דובנוב, ההיסטוריון היהודי הנודע, הובל עם יהודים נוספים להריגה בריגה. סופר עליו, שבמהלך הצעדה הוא פנה אליהם בקריאה: “זכרו, זכרו, העלו על הכתב“!

זכרם של סבא וסבתא נכתב על אבן: עיריית ברלין הציבה “אבן נגף“ הנושאת את שמותיהם על המדרכה בפתח ביתם שברחוב ברייטה 31.

גרהרד הוכהוט, בן דודו של המחזאי הגרמני הידוע רולף הוכהוט, הוא כומר בדימוס שעבר לגור בפאנקו. משפחתו ייצגה בתקופה הנאצית ספקטרום רחב: אחד מבני המשפחה היה חבר בארגון האס־אס הנאצי; דודו, רופא במקצועו, היה נשוי לאישה יהודייה שנשלחה למחנה ריכוז; אביו, גם הוא כומר, נהג להצהיר באומץ שעבורו קיים מישהו שהוא מעל היטלר.

בבואו לפאנקו בתחילת המאה הזו, החל גרהרד לחקור וללמוד את ההיסטוריה של השכונה. הוא מצא שבפאנקו גרו יהודים רבים שרובם הושמדו בשואה. הוא ביקש להקים להם זכר על ידי קביעת לוחות על פתחי בתיהם. הראשונים שבחר היו מקס ותרזה אופנהיימר. תוך כדי פרויקט הנצחה זה הוא גילה מסמכים על אודות סבי, למשל: בשלהי המאה ה־19 ייסד סבי באוניברסיטת היידלברג עם החוקר הידוע מגנוס הירשפלד אחווה של סטודנטים בשם “בדניה“; עם מקס בודנהיימר, ידידו של תיאודור הרצל, הוא ייסד ארגון ציוני.

בעשור האחרון של המאה ה־20 הציבה עיריית ברלין “אבני נגף“ בפתח כל בית של יהודי שהושמד בשואה. האבנים הללו נושאות את שמות הנרצחים. גם זכרם של סבי וסבתי נכתב על אבן כזו ברחוב ברייטה 31. גרהרד היה מי שיזם את הטקס החגיגי לקביעת האבנים. שבעים שנה לאחר מותם של סבי וסבתי ניצבתי שם בטקס. השפלתי את עיניי לעבר אבני הזיכרון, הפניתי את מבטי לעבר האזרחים הגרמנים שניצבו סביבנו, ולא ידעתי את נפשי. לו היו האבנים יכולות לזכור ולדבר, חשבתי. לו היו האבנים של רחוב ברייטה שטראסה ושל המדרכה הזו יכולות לזכור ולדבר. כאן, על אבני המדרכה הזו, מול הבית שלנו, הסיעה אותי חוה אימי בעגלת ילדים. שנים רבות קודם לכן, תרזה, סבתי, הסיעה את אימי בעגלת ילדים על אותן אבנים. סבי נולד, גדל, ולמד בברלין, והיה גאה להיות “ברלינר“. במשך שנים רבות היה מהלך עם סבתי על המדרכה הזו, ושכנים גרמנים היו מאירים לו פנים ב“בוקר טוב, הר דוקטור“. הוא איבד את הכבוד הזה כאשר עלתה התנועה הנאצית לשלטון. הם רמסו אותו, את כבודו, את חייו. לו היה הכביש יכול לדבר, הוא היה מספר על צעדה של אדם מושפל, על שכנים שעברו בן יום מ“בוקר טוב, הר דוקטור“ ללחישה ארסית של “יהודי מלוכלך“. היו גם כאלה שלא קיללו, אבל עברו ליד הזקן המנודה בעיניים מוסטות לצדדים. לו היה הכביש יכול לדבר, היה מספר על הצעדה הנואשת של סבתי לעבר קרונות הרכבת שהסיעה אותה אל מחנה הריכוז, אל מותה.

הסתכלתי סביבי. השנים חלפו. סבי איננו, סבתי איננה, והרגליים שלי ניצבות ברחוב ברייטה שטראסה ליד אבני הזיכרון. בעודי תוהה: מה חושב או חש תושב השכונה החולף ליד האבנים הללו? האם ייעצר? האם יקרא את השמות? ידרוך על האבן? יעקוף אותה? ניגשו שכנים גרמנים מבית סמוך ונעמדו ליד אבן הנגף — בעל ואשתו וילדה קטנה. האישה התכופפה והניחה זר פרחים קטן ליד האבן.

למעלה מתשעים שנה חלפו מאותו ערב מושלג בברלין. החמישה שעמדו סביב מיטתי נעלמו ואינם. במרוצת אותן השנים שחלפו אירעו קורות חיי. רובם שגרתיים, אבל היו פה ושם אירועים אחרים, מהם יוצאי דופן, מהם שלבים מהותיים בחיי. ניסיתי לאסוף אותם, ולספר כאן עליהם עם קצת מוסר השכל לפני שאסע מפה הרחק.

עלה ירוק גדול

על קיר חדר העבודה בביתי תלויה מסגרת, ובתוכה, על גבי משטח לבן, דבוק עלה ירוק גדול.

בשנות השישים של המאה הקודמת הוזמנתי לשאת דברים בכנס בין־לאומי שהתקיים בברלין המערבית. התבקשתי לתאר את הניסויים ה“רפואיים“ שבוצעו בידי ד“ר מנגלה ורעיו במחנה אושוויץ. ברלין נחלקה עדיין באותן שנים לשניים. חלקה המזרחי של העיר היה שייך לגרמניה המזרחית. לא ניתן היה להיכנס לשם באופן חופשי, היה צורך בוויזה. הבית שבו נולדתי שכן בשכונת פאנקו בברלין המזרחית. נותרה לי יממה לאחר הרצאתי עד חזרתי לישראל. רציתי מאוד לבקר באותו בית שעזבתי בגיל שלוש. לא ידעתי הרבה על הבית. אחד הפרטים היחידים שנשמר משום מה בזיכרוני היה הסיפור של אימי שכאשר הייתה ילדה קטנה, אהבה לצאת לגינה מתחת לבית ולטייל בין העצים. עוד סיפרה שהיה שם העץ “שלה“. עץ ענק, גבוה, רב־ענפים, שאהבה לשוטט סביבו, לרקוד סביבו. שאלתי את הפקיד במלון שבו שהיתי איך אפשר לבקר במזרח ברלין. הוא הפנה אותי לתחנת המעבר “צ’רלי“.

חומה סבבה את ברלין המזרחית וניתקה אותה מן העולם המערבי. צומת צ’רלי תיפקד כשער כניסה ובו פעלה תחנת משטרה שבה הוענקו ויזות כניסה. פניתי לשם. תור ארוך השתרך מחוץ לתחנה. הניצבים בתור הגישו את הדרכון ואת הבקשה לוויזה דרך אשנב. אחר כך התיישבו בצד. לאחר כעשרים דקות מישהו קרא בקול רם את השם המלא ואת ארץ המוצא של המבקש כדי למסור את הוויזה. מרבית הניצבים בתור היו ערבים. רובם היו סטודנטים שלמדו בגרמניה המזרחית, חלקם מישראל, חלקם מסוריה ומארצות ערביות אחרות. התור התקדם. האזנתי לשיחות שלהם. שוב ושוב הוזכר שמו של דיין. מסתבר שיום או יומיים קודם לכן, היה משה דיין מעורב באירוע ביטחוני כלשהו בישראל. “עליך לצאת מן התור ולחזור למלון“, הזהיר אותי קול פנימי נבון. חששתי ממה שעלול לקרות לי כאשר שוטר יקרא בשמי ובשם ארצי. התור התקדם, נדחפתי קדימה, הקול הפנימי התרה: “די, צא. קח מונית למלון. קח אחריות“.

התשוקה להגיע לבית, לגעת בו גברה אף על פי שידעתי שסבי וסבתי אינם, ושכל מה שאראה יהיה קיר אבנים. הגעתי לאשנב. מסרתי לשוטר את המסמכים, התיישבתי בצד והמתנתי. כעבור עשרים דקות נשמעה הקריאה: אמנון כרמי, ישראל. ניגשתי ונטלתי את הדרכון ואת הוויזה. הורשיתי להיכנס לברלין המזרחית ולשהות בה עד עשר בלילה. חלפתי על פני התור. חשתי עיניים ננעצות בי, שמעתי מלמולים. נחפזתי לשער, שכרתי מונית והוריתי לנהג: רחוב ברייטה 31. הנסיעה נמשכה כעשרים דקות. המכונית נעצרה, הנהג הסתכל בי בראי וחיכה. “רגע“, אני אומר, “ביקשתי את רחוב ברייטה 31“. “כן“, הוא השיב, “זה כאן“. בצד שמאל היה בית לא־גדול בן שלוש קומות. זו לא הווילה של סבא. הנהג היה קצר רוח. ירדתי מהמונית, הסתכלתי סביבי. פה ושם בתים, ביניהם שטחים ריקים ועצים בודדים. אני פוסע מול הבית ונעצר מולו. אני מחליט להמתין שמא יצא מישהו ויסביר לי משהו. גבר מבוגר יוצא, אני ניגש אליו. מבקש סליחה ו־, אבל הוא לא שם לב אליי, חולף ועובר ומשאיר אותי לבד. אני ממתין. אישה יוצאת מן הבית. אני ממהר אליה: “סליחה, האם זה בית 31 ברחוב ברייטה?“ היא נועצת בי עיניים תמהות, אחר כך משיבה: “זה היה פעם“. “מה? מתי?“ אני מגמגם. היא מסבירה: “הבית המקורי נהרס בהפצצה במלחמת העולם השנייה. בנו בית אחר. גם הבית האחר הופצץ. אז בנו את הבית הזה“. אני עומד נטול הבעה, אחר כך מנסה: “אולי יש בבית הזה מישהו שיודע משהו על הבית הראשון?“

“תנסה בקומה השלישית בצד שמאל. שם גרה אישה זקנה. אולי היא יודעת“, אמרה והלכה לדרכה. עליתי במדרגות לקומה השלישית משמאל. צלצלתי בפעמון והמתנתי. צלצלתי שוב. הדלת נפתחה. אישה ישישה בשיער לבן לבן ניצבה מולי ושאלה לרצוני.

“את הכרת את משפחת אופנהיימר?“ שאלתי.

עיניה נפקחו לרווחה, “למה?“ פלטה.

“אני הנכד שלהם“, לחשתי.

היא קפאה על מקומה. לאחר מכן התעשתה: “תיכנס בבקשה“, אמרה בקול רוטט.

נכנסתי. התיישבתי בסלון.

“אכין לך כוס תה“, אמרה ופנתה למטבח. הסתכלתי סביבי. סלון יקי טיפוסי, תואם את כל הסלונים היקיים שהכרתי, אם כי פשוט יותר. חזרה עם כוס תה וצלוחית עוגיות. התחלנו לשוחח. “כן, בוודאי, ודאי שהכרתי את סבא וסבתא“, החלה לספר עליהם. תוך כדי כך טלפנה לבן שלה, מהנדס שגר בקרבת מקום. הזמינה אותו שיבוא ויצטרף. הוא הגיע. היא סיפרה לי על משפחתה. סיפרתי להם על משפחתנו לאחר שעזבנו את גרמניה ומה שקרה. השעות נקפו. הסברתי להם שתוקף הוויזה עומד לפוג. הבן אמר שגם עליו לחזור לביתו כיוון שיש עוצר בשעות הלילה. הוא התנדב להחזיר אותי לצ’רלי פוסט. עמדתי להיפרד מבעלת הבית.

“רגע, רגע“, ביקשה, “אני רוצה להראות לך משהו לפני שאתה הולך“.

היא קמה ממקומה ופנתה למסדרון. הלכתי בעקבותיה. היא המשיכה לחדרון שפנה למרפסת. בקצה המרפסת היה שער קטן. מהעבר השני היו מדרגות שהובילו מטה עד לגינה ולחורשה קטנה.

“תסתכל“, היא אמרה לי, “אתה רואה את העץ הזה, שם במרכז?“

“כן“, השבתי, מבלי לדעת למה היא מתכוונת.

“אני זוכרת את אימא שלך. היא הייתה ילדה קטנה. היא אהבה תמיד להסתובב סביב העץ הזה ולרקוד“.

עברה בי צמרמורת.

ביקשתי סליחה. הזזתי את דלת השער, ירדתי מטה, ניגשתי לעץ והנחתי את כף ידי על הגזע. עצמתי את עיניי. ניסיתי לדמיין תמונה של ילדה קטנה מחוללת מסביב לגזע. לפני שחזרתי למעלה קטפתי עלה גדול ירוק.

המהנדס הסיע אותי אל צ’רלי פוסט. חזרתי למלון, חזרתי ארצה, הנחתי את העלה במסגרת. העלה מול עיניי בחדרי. אימא, את מולי.

העץ הגדול

ברלין — חיפה

1933. ירדנו מהאונייה ועברנו להתגורר בחיפה. סבי העניק להוריי סכום כסף לרכישת בית. אבי רכש חלקת אדמה באחת מפסגות הכרמל. החלקה גבלה ביישוב בדואי קטנטן ובו מספר בקתות. הבנייה של הבית נמשכה כשנתיים. בשנת 1935 הושלמה הבנייה. אני זוכר את יום הכניסה. רכב הסיע אותנו עד קרוב לבית. משעול צר הוביל אותנו בשדה עד לבית. אחותי ואני השתרכנו אחרי הורינו. בית לבן נגלה לעינינו. אבי דחף שער בגדר שהקיפה את הבית והוביל אותנו לתוך הדירה.

הבית הלבן בכרמל

הילד אמנון בחצר הבית החדש

אני זוכר את לילי הראשון בביתנו החדש. אחותי ואני הסתובבנו בחדרים וסידרנו את חפצינו בחדר שנקבע כחדר הילדים. אימי הכינה במטבח ארוחת ערב. אבי יצא ותיקן פרצות בגדר. איני זוכר במה התעסקתי אחרי הארוחה, אבל שעת הלילה הראשונה חרותה בזיכרוני. שתי מיטות היו בחדר הילדים. המיטה של אחותי הייתה צמודה לקיר אחורי, מיטתי מוקמה מתחת לחלון פתוח. תריס טרם הותקן בו. שכבתי על גבי, עיניי פקוחות לרווחה. מעבר לחלון נשקף הלילה, שחור ומסתורי. רוח נשבה וכמו התייפחה, ומן ההרים עלו יללות תנים. מרחוק נשמעה המיית הגלים שהיכו בחוף הים. דבקתי בהמיה הזו, נשביתי בקסמה, ונשאתי אותה בזיכרוני שנים רבות. צינה אחזה בי. התכרבלתי בשמיכת נוצות עבה, נרעד במין צמרמורת נעימה עד שהתנומה אחזה בי.

אני זוכר את יומי הראשון בביתנו החדש. חמקתי מחדרי אל מחוץ לגדר. בוקרו של יום אביבי. מאופק עד אופק משטח של שמיים תכולים. השקפתי סביבי. היכרותי הראשונה עם הכרמל. גבעות, ואדיות, פסגות ומורדות מכל צד. הרחק מעבר להם משתרע הים, גדול, כחול, דומם. על צלע ההר פרושים שטיחים של שיחי בר ירוקים. רוח קלה וקרירה חולפת על פניי. האוויר חריף ורענן. אני שואף מלוא ריאותיי וחש סחרחורת קלה. מתיקות מחלחלת ומתפשטת בדמי. אני מפנה את מבטי שמאלה. כפר ערבי קטן, בתי אדמה וחמר פזורים בין עצי אורן. חמורים אפורים משוטטים, תרנגולות מנקרות ברחבת העפר שלפני אחת הבקתות. אני חוזר אט אט הביתה, שיכור וקסום מכל מה שחזיתי וחוויתי.

אימי

אימי חוה (אווה) הייתה בת הדור האחד עשר למשפחת הרבנים קרפונקלֿ־ברקת, שהתגוררו בגרמניה. הרב יהודה הכהן נולד ב־1576 ונפטר ב־1660. בנו הרב זכריה הכהן נולד ב־1600 ונפטר ב־1690. בנו הרב ישראל הכהן נולד ב־1628 ונפטר ב־1692. בנו הרב יהודה הכהן נולד ב־1644 ונפטר ב־1718. בנו הרב זכריה הכהן נולד ב־1708 ונפטר ב־1744. בנו הרב יהודה הכהן נולד ב־1725 ונפטר ב־1776. בנו הרב אהרן הכהן נולד ב־1762 ונפטר ב־1816. בנו הרב יוסף הכהן נולד ב־1805 ונפטר ב־1873. בנו הרב מנשה הכהן נולד ב־1852 ונפטר ב־1916. בתו תרזה נולדה ב־1881 ונפטרה ב־1944. בתה אווה (חוה) נולדה ב־1902, ילדה אותי ב־1931, ונפטרה ב־1962.

על הרב אהרון, שהיה הרב הראשי של שלזיה, סופר שבזמן מלחמות נפוליאון הודיע למתנדבים היהודים שחפצו להתגייס שמותר לדחות קיום של חובות דתיות, שאין צורך לדקדק בדיני הכשרות, ושאין חובה להתפלל את כל התפילות משום שאלוהים יקבל את השירות למען המולדת כתפילה.

אימי נולדה ב־1902, הייתה בת יחידה להוריה מקס ותרזה אופנהיימר. בצעירותה הצטרפה לתנועה הציונית “כחול־לבן“. בשנת 1924 עלתה ארצה כחלוצה, וב־1928 נישאה לאבי. שנה לאחר מכן ילדה את אחותי. בשנת 1929 עברה המשפחה לגרמניה והשתכנה בבית הוריה. בשנת 1931 ילדה אותי, וב־1933 חזרה המשפחה ארצה.

בבואה ארצה הביאה אימי אל ביתנו רהיט עתיק. היה זה ארון־מכתבה שהכיל מגירות רבות בחלקו התחתון ופלטה רחבה בחלקו העליון. מדי יום ביומו נהגה לשבת מול הפלטה ולעסוק בכתיבה. לאחר מותה מצאנו במגירות הארון עותקים של למעלה משלוש מאות מאמריה שפורסמו בכתבי עת מובילים במדינה. כתיבתה השתרעה על פני תחומים שונים: חינוך, פסיכולוגיה, מסורת יהודית. ביקורות של ספרים והצגות. היא הוציאה לאור שני ספרי שירה ותרגמה מגרמנית לעברית את “מקס ומוריץ“ ומצרפתית את “הרקדנית משמקהא“.

אבי

אבי יהודה נולד ב־1901 בעיירה ז’בורז’ה במזרח גרמניה למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. שמו המקורי היה ולטר גרינברגר. אביו היה הוסאר (קצין) בצבאו של וילהלם השני. בבוא הקיסר באחד הימים לביקור בעיירה, היה אביו בין מקבלי פניו. אין לי מידע על חיי היום־יום של המשפחה מלבד זאת ששררה בה דרך חיים גרמנית טיפוסית, והחינוך והחיים בה התנהלו ביד חזקה של ראש המשפחה. הסב ומרבית בניו היו גברתנים. אבי היה נמוך יחסית אבל חזק מאוד, תקיף ולעיתים תוקפן. סופר עליו שעוד בהיותו נער הוא אולץ לעזוב את בית הספר: מורה אנטישמי דיבר בשיעור היסטוריה בגנותם של יהודים; הנער הגאה התנפל על המורה ופצע אותו. לאחר אירוע זה שלח אותו אביו לבית ספר לקדטים. מאורע קובע בחייו אירע כאשר פגש קבוצת נוער של התנועה הציונית “תכלת־לבן“, אותה תנועה שכאמור גם אימי הייתה חברה בה. בעקבות מפגש זה הוא נטש את בית הספר, הקדיש את זמנו ללימוד השפה העברית והצטרף לקבוצה שעסקה בהכשרה חקלאית לקראת העלייה ארצה. בשנת 1921 עלה ארצה, ועבד כיתר החלוצים בסלילת כבישים ובייבוש ביצות באזור חדרה. בשנת 1925 התגייס ל“הגנה“, ובכך נכרתה ברית “קרבית“ בת כ־35 שנים בינו לבין העם והארץ. בשנת 1929 היה מעורב באירוע ביטחוני קשה. באותה תקופה הוא שירת בהגנה בעיר העתיקה של ירושלים. כנופיות של ערבים פתחו בסיבוב נוסף של תוקפנות כלפי יהודים. אחת הכנופיות נהגה לפגוע בנשים יהודיות. קבוצה של חברי ההגנה בראשות אבי התעמתה עם הכנופיה. במאבק עם ראש הכנופיה גרם אבי למותו. קולונל קיש, שעמד בראש ההסתדרות הציונית, הורה לאבי להימלט מן הארץ מחשש שהשלטון הבריטי יעמיד אותו לדין באשמת רצח. קיש הטיל על אבי לעסוק בחו“ל ברכישת נשק עבור ההגנה ובהעברתו לארץ בחשאי. אבי, חוה אשתו ובתם שאך נולדה הפליגו לגרמניה והשתכנו בבית סבי וסבתי בברלין. אבי שוטט ברחבי אירופה במאמץ לרכוש נשק ולהעבירו לארץ. בשנת 1933 קיבל הוראה לשוב ארצה. היטלר הוכתר כבר כקנצלר גרמניה, והחל במימוש חזונו הנתעב. אבי הפציר בחמיו ובחמותו ובשלושת אחיו להצטרף אליו ולעלות ארצה, אך הם סירבו. הם לא אבו לעזוב את המדינה שבה שכנה משפחתם למעלה מארבע מאות שנים. הם לא האמינו שיעלה ביד היטלר לממש את תוכניתו. תוך שנים מעטות הומתו אחיו ותרזה במחנות ריכוז. מקס סבי הפקיד בידי אבי סכום כסף לבניית בית מגורים בארץ ישראל, ונותר לבדו בווילה של המשפחה בברלין. כעבור שלוש שנים הוא נזרק מביתו. בזקנתו נדד מדירה לדירה, ממכר למכר, עד שנפח את נשמתו בחוסר כול ובביזיון. הוריי חזרו ארצה עם אחותי ועימי ובנו את ביתם בחיפה. מחשש שייעצר על ידי השלטון הבריטי, שינה אבי את שמו ליהודה כרמי.

בעשרים וחמש השנים הבאות נע אבי בשני מסלולים. במסלול האזרחי, תפקד כמנהל של חברת ביטוח; במסלול הקרבי חבר למפקדת ההגנה בחיפה. משרדי חברת הביטוח הפכו להיות גם משרדה של ההגנה בחיפה. בביתנו הוטמן סליק גדול של נשק ההגנה. בפרוץ מלחמת השחרור פיקד אבי על גדודי עמ“ל בחיפה. לאחר קום המדינה ובאישורו של דוד בן־גוריון, גויס והועסק כאיש צבא פעיל בדרגת סגן אלוף אף על פי שבד בבד עסק לפרנסתו בניהול חברת ביטוח. אבי נפטר בעודו במיטב ימיו משבץ לב בגיל 58, ונקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה. עיריית חיפה הנציחה אותו ברחוב שנקרא על שמו, הרחוב שבו בנה את ביתנו: סמטת יהודה.