שקרים ושערוריות 2 - שערוריות קטלניות קטנות

לייבור דיי,¹ 3:17 לפנות בוקר

"סוֹיֶר, את שם?"

"אני פה."

"אני לא מרגישה את הרגליים שלי. או את הידיים. או את המרפקים. או את הפנים. או..."

"סיידי־גרייס, תני לי שנייה לחשוב."

"בסדר... כבר עברה שנייה?"

"גם אני רוצה להוציא אותנו מכאן, אני צריכה לחשוב."

"אני מצטערת! אני רוצה להפסיק לדבר! אבל אני רוקדת כשאני עצבנית, ועכשיו אני לא יכולה לרקוד כי אני לא מרגישה את הרגליים שלי. או את הידיים. או את המרפקים. או..."

"הכול יהיה בסדר."

"כשאני עצבנית ואני לא יכולה לרקוד, אני מדברת בלי הפסקה. וסויר? להיות קבורה בעודי בחיים זה משהו שגורם לי להיות מאוד עצבנית."

הערות

1 Labor Day — יום העבודה הוא חג חילוני פדראלי בארצות הברית ובקנדה הנחגג מדי שנה ביום שני הראשון של חודש ספטמבר. בראשיתו שימש החג לצורך תהלוכות פועלים. לימים נהפך לחג חילוני המסמל את תום הקיץ ונחוג בעיקר בפיקניקים משפחתיים. מסורתית, לאחר החג נהוג לא ללבוש בגדים בצבע לבן עד לתחילת הקיץ הבא (כל ההערות הן מאת המתרגם).

ארבעה־עשר שבועות
(ושלושה ימים) לפני כן
פרק 1

"האם מישהו ראה את אפוד ההצלה של ויליאם פוֹקְנֶר?"

היתה תקופה בחיי שבה שאלתה של דודה אוליביה — שנצעקה זה עתה במורד המדרגות — היתה נראית לי מוזרה. כעת היא אפילו לא הביאה להרמת גבה קלה שבקלות. מובן שכלבת ההרים הברנזית הענקית של המשפחה נקראה ויליאם פוקנר, ומובן שהיה לה אפוד הצלה משל עצמה, שעליו רקומים מן הסתם ראשי התיבות של שמה.

אמהות הדביוטנטיות היו כרוכות מאוד אחר עיטורים של ראשי תיבות. בחיי, הדבר היחיד המפתיע בשאלה של דודה אוליביה היה שאף על פי שהיתה אדם מאורגן במלוא מובן המילה, לא ידעה מראש היכן נמצא אפוד ההצלה של ויליאם פוקנר.

"תזכירי לי שוב למה אנחנו מסתתרות במזווה?" שאלתי את לילי, שגררה אותי לכאן לפני חמש דקות ומאז דיברה רק בלחישות.

"זה סוף השבוע שלפני ממוריאל דיי,"² לחשה לילי בתגובה. "אמא תמיד מתוחה קצת כשאנחנו פותחים את בית האגם לקראת הקיץ." היא הנמיכה את קולה עוד יותר לשם האפקט הדרמטי. "אפילו לרשימות שלה יש רשימות."

נעצתי בלילי מבט שנועד לרמוז לה משהו על סירים וקומקומים.

"יש לי מספר נורמלי לחלוטין של רשימות," היא השיבה בלחישה. "והיו לי פחות אם היית מגלה שמץ כלשהו של נכונות להתכונן לקולג' בעצמך."

לילי טאפט איסטרלינג היתה לא פחות מאורגנת מאמא שלה, ושתיהן התעקשו לפעול תחת ההנחה שבסתיו אני אתחיל ללמוד עם לילי בקולג' של המדינה. ההרשמה למוסד המכובד הזה, כך נמסר לי, היא מסורת משפחתית.

לא יכולתי שלא לחשוב שלענף המשפחתי הספציפי שלי היו מסורות משלו. הונאה, בגידה, עוגת גבינה ודובדבנים ללא אפייה... "זה נדמה רק לי, או שפעם היה הרבה יותר מזון במזווה הזה?" שאלתי את לילי כדי להסיח את דעתה משתיקתי.

"אמא אורזת לקראת האגם כמו מומחית הישרדות שמתכוננת לקץ האנושות," לחשה לילי. היא השתתקה כשנשמע קול צעדים מתקרבים, והם נעצרו ממש מחוץ למקום המחבוא שלנו. עצרתי את נשימתי, וכעבור רגע נפתחה הדלת פנימה. "אַסטה לָה ויסטָה... לילי!" אחיה הצעיר של לילי, ג'ון דיוויד, תיבל את הצהרתו בצחוק מתגלגל והחל לירות בנו מטר של חִצי צעצוע.

כשהתכופפתי, שמתי לב שהתוקף שלנו לבוש בבגדי הסוואה, עם פסים שחורים תחת עיניו ועל גופו אפוד הצלה ענקי, שהנחתי שהוא של הכלבה.

"אני מנסה בכל כוחי להימנע מהריגת אח," אמרה לילי בנועם — "אבל..."

ה"אבל" נועד להיות אִיום בפני עצמו, אבל החלטתי להבהיר מעט את כוונותיה.

"אבל..." הצעתי תוך שהתקדמתי לעבר ג'ון דיוויד, "נגיחה היא תחום אפור יחסית?" תפסתי אותו בצווארו.

"כשאת מתעסקת עם השור..." ג'ון דיוויד ניסה בכל כוחו להשתחרר מאחיזתי, "את מקבלת את הקרניים!"

"ואתה מקבל נגיחה!"

לילי נעצה בשנינו מבט ביקורתי, כאילו פצחנו בהיאבקות בוץ באמצע הברנץ' המסורתי של יום ראשון.

"מה?" שאל ג'ון דיוויד בתמימות לפני שניסה, ללא הצלחה, לנשוך את בית השחי שלי.

"אתם השפעה רעה הדדית," הכריזה לילי. "אני אומרת לך, סויר, לפעמים אני יכולה להישבע שהוא אח שלך, ולא שלי."

זאת היתה הגרסה של לילי לעקיצה, אבל קפאתי בכל זאת. לילי לא ידעה — ממש לא — מה אמרה זה עתה.

לא היה לה שום מושג שזאת חצי אמת.

ג'ון דיוויד ניצל את הרגע והצליח להשתחרר מאחיזתי. הוא כיוון את נשקו כשדודה אוליביה הופיעה לפתע.

אני יכולה להישבע שהוא אח שלך. דבריה של לילי הידהדו בראשי, אבל הכרחתי את עצמי להתמקד בהווה — ובמבט המיוסר שהופיע על פניה של דודה אוליביה. נעמדתי בין ג'ון דיוויד לדודה שלי וחייכתי באופן שקיוויתי שיציע לה נחמה כלשהי.

"דודה אוליביה," אמרתי ברוגע, "מצאנו את אפוד ההצלה של ויליאם פוקנר."

ג'ון דיוויד ואני הורשענו בקצרה ב"בזבוז זמן משווע" ו"אני נשבעת שאתם עולים לי על העצבים" ונידונו להעמסת המכונית. לא התכוונתי להתלונן על הסחת הדעת הנחוצה הזאת.

לפני כמה חודשים עברתי לגור בביתה של סבתי לאחר שהיא הציעה לי עסקה שטנית: אם אגור איתה ואשתתף באופן פעיל בעונת הדביוטנטיות, היא תשלם את שכר הלימוד שלי. הסכמתי, אבל לא בגלל קרן הנאמנות בסך חצי מיליון דולר שהופקדה על שמי. נהפכתי מרצון לחלק מהעולם הנוצץ והמפואר הזה כי רציתי, נואשות, לגלות מיהו אותו נצר אצילי לחברה הגבוהה שהכניס את אמא שלי להיריון במהלך שנת הדביוטנטית שלה.

והתשובה לשאלה הזאת? התשובה שלילי לא ידעה? זה היה אבא שלה. בעלה של דודה אוליביה ודוד שלי — ג'יי־די.

"את מרגישה טוב, סויר? את נראית קצת חיוורת, מתוקה." דודה אוליביה החזיקה רשימת הכנות שהתפרשה, כך נראה, על פני לא פחות משמונה פתקיות דביקות. הייתי מוכנה להמר שאף פריט ברשימה המקיפה הזאת לא היה לגלות שבעלי שכב עם אחותי הצעירה והכניס אותה להיריון לפני תשע־עשרה וחצי שנים.

ועוד משהו שכנראה לא נמצא ברשימה שלה? להבין שאחותה התעברה בכוונה כחלק מברית כלשהי, או הסכם טיפשי ונשכח של היריון בגיל ההתבגרות.

"אני בסדר," עניתי לדודה אוליביה והוספתי גם את זה לרשימת השקרים שסיפרתי והדברים שהסתרתי בששת השבועות האחרונים. בנסיבות רגילות, דודה אוליביה בטח היתה מנסה להאכיל אותי, אבל מוחה היה טרוד בדברים חשובים יותר. "שכחתי את האבוקדו לגיבוי," אמרה פתאום. "אני יכולה לרוץ לחנות במהירות ו..."

"אמא." לילי עמדה מולה. השתיים לא היו דומות במיוחד, אבל כשמדובר בנימוסים והליכות — הן יכלו להיות תאומות. "את לא צריכה ללכת לחנות. יהיה לנו מספיק אבוקדו. הכול יהיה בסדר."

דודה אוליביה נעצה בלילי מבט. "'יהיה בסדר' הוא לא הרַף שאליו שואפות נשות טאפט."

לילי חילצה בעדינות את הרשימה מידיה של אמהּ. "הכול יהיה מושלם."

אישה שלישית מבית טאפט הצטרפה לשיחה. "אני בטוחה שכך יהיה." גם בבגדים שהיו הגרסה הפרטית שלה למראה יומיומי — מכנסי פשתן — לילי טאפט הגדולה ידעה כיצד למגנט את תשומת הלב הכללית כשהופיעה. "סויר, מתוקה." סבתא שלי העבירה את מבטה אלי. "קיוויתי שתתלווי אלי לכמה סידורים הבוקר."

זאת היתה הוראה, לא בקשה. ערכתי רשימת מלאי של כל הכללים והנימוסים החברתיים שהפרתי ביממה האחרונה, אבל לא הייתי בטוחה מה גרם לליליאן לרצות לדבר איתי בפרטיות.

"שנחכה לך, אמא?" שאלה דודה אוליביה, ועיניה נעו בחטף לכיוון השעון.

ליליאן פטרה את השאלה במחי יד. "סעו לאגם, אוליביה. תקדימי את התנועה. סויר ואני נהיה ממש בעקבותייך."

הערות

2 Memorial Day — יום הזיכרון ללוחמים בצבא ארצות הברית שנהרגו בעת מילוי תפקידם מצוין מדי שנה ביום שני האחרון בחודש מאי.

פרק 2

הסידורים של סבתא שלי הובילו אותנו אל בית הקברות. היא נשאה בידיה זר קטן של פרחים — פרחי בר. זה משך את תשומת לבי, כי ליליאן דאגה שחנות לסידורי פרחים תיכלל בחיוג המקוצר בטלפון שלה. היא גם גידלה ורדים בעצמה, אבל הזר שבידיה נראה כאילו נתלש משדה כלשהו.

באופן כללי, ליליאן טאפט לא היתה אישה מהסוג של "עשה זאת בעצמך" ובטח שלא בזול.

היא גם היתה שקטה בצורה לא אופיינית בזמן שצעדנו על שביל חצץ במורד גבעה קטנה. הרחק מיתר הקברים והמצבות, במרחב שבין שני עצי אלון ענקיים ועתיקים, ניצבה גדר קטנה מברזל יצוק. היו עליה עיטורים מדהימים והיא הגיעה לי בקושי לגובה המותניים. אורך החלקה שמעבר לה היה כשלושה מטרים וחצי ורוחבה כשלושה מטרים.

"סבא שלך בחר את החלקה הזאת בעצמו. הוא האמין שיחיה לנצח, כך שאני יכולה רק להניח שהוא תיכנן לקבור אותי כאן ולא שאני אקבור אותו." היא הניחה את ידה על גדר הברזל ודחפה את השער פנימה. היססתי לפני שבאתי בעקבותיה ונעמדתי ליד המצבה: צלב בטון קטן על בסיס פשוט. עיני קלטו קודם את התאריכים ואז את השם.

אדוארד אלקוט טאפט.

"אם היה נולד לנו בן," אמרה ליליאן בקול נמוך, "שמו היה אדוארד. על השם אלקוט סבא שלך ואני היינו חלוקים בדעתנו. אדוארד מעולם לא רצה בן שייקרא על שמו בתוספת 'ג'וניור', אבל היה משהו בצליל של שמו המלא שאהבתי."

לא לזה ציפיתי כשהיא אירגנה לנו מפגש אישי, אחת על אחת.

"נפגשנו בסוף השבוע של ממוריאל דיי, סבא שלך ואני. סיפרתי לך את זה פעם?" כהרגלה, ליליאן לא המתינה לתשובה. "התגנבתי למסיבה שבחורה מהמעמד שלי בהחלט לא היתה שייכת אליה."

באופן לא מודע, מחשבותי נדדו למסיבה אחרת שהיה בה משתתף שלא היה שייך לאירוע. קראו לו ניק. רקדנו יחד ריקוד אחד — הוא בטישרט ואני בשמלת נשף. למרות כל מאמצי להדחיק ולשכוח, משהו מרוח הריקוד ההוא נותר באוויר. "אם מישהו אחר היה מגלה אותי שם, זה היה עלול לעורר בעיה," הוסיפה ליליאן להרהר בדרכה לאורך שביל הזיכרונות, "אבל סבא שלך היה טיפוס לא שגרתי..."

הנוסטלגיה בקולה איפשרה לי לדחוק את הריקוד עם ניק לירכתי מוחי ולהתמקד בשיחה. ליליאן כמעט לא דיברה על שנות נעוריה. כבר הבנתי שהגיעה ממשפחה ענייה ושהיתה מאוד שאפתנית, אבל זה היה כל מה שידעתי.

"את מתגעגעת אליו," אמרתי, כשעיני על המצבה ומועקה בגרוני, כי היא אהבה אותו. כי אני לא אכיר אף פעם את הגבר הטמון כאן כדי לאהוב אותו או להתגעגע אליו.

"הוא היה מחבב אותך, סויר." ליליאן טאפט לא היתה אישה רגשנית. היא לא היתה אישה שמאפשרת לקולה לרעוד. "אוי, הוא היה משתגע אם היה יודע שאֵלי נכנסה להיריון, אבל הגבר הזה היה הולך עד לגיהינום ובחזרה בשביל הבנות שלו. אין לי ספק שהוא היה עושה את אותו דבר גם בשבילך, ברגע שהיה מתאפס ונרגע."

אדוארד אלקוט טאפט מת כשאמא שלי היתה בת שתים־עשרה ודודה אוליביה היתה כמעט בת שמונה־עשרה. הייתי בטוחה שאילו היה חי במהלך שנת הדביוטנטית של אמא שלי, היא כנראה לא היתה "נכנסת להיריון" בכלל. העובדה שהשתתפה בברית ההריוניות עם שתיים מחברותיה לא העידה על יציבות נפשית, אבל העובדה שבחרה דווקא בגיסה כדי שיעבר אותה? זה זעק, "עניינים לא פתורים עם אבא!"

"דיברת איתה?" שאלה ליליאן. "עם אמא שלך?"

זה הכניס אותי לכוננות. אם ליליאן הביאה אותי לכאן בתקווה לזכות במעט סליחה משפחתית, היא עומדת להתאכזב עמוקות.

"אם ב'דיבור' את מתכוונת להתעלמות מלאה, אז כן," אמרתי ביובש. "אחרת, לא."

אמא שלי שיקרה לי. היא נתנה לי להאמין שאבא שלי הוא הסנאטור לשעבר — והיום האסיר — סטרלינג איימס. האמנתי שילדיו של הסנאטור הם אחי החורגים. הם — וגם אשתו — עדיין מאמינים בכך. בנו של הסנאטור, ווקר, היה החבר של לילי. הם חזרו לאחרונה להיות יחד. לא יכולתי לספר לו את האמת בלי לספר גם לה.

ואם הייתי מספרת ללילי מיהו אבא שלי, ומה אמא שלי ואבא שלה האהוב עשו... הייתי מאבדת אותה.

"אני לא יכולה שלא לשים לב שאת שקטה מאוד בששת השבועות האחרונים, מתוקה," אמרה ליליאן בעדינות, אבל כבר הכרתי את צליל קולה של אינקוויזיציה דרומית כשהיא הופיעה. "את לא מדברת עם אמא שלך. למעשה את לא מדברת עם אף אחד על הדברים החשובים."

הבנתי מה היא ניסתה להגיד לי מבלי לומר זאת מפורשות. "האם אנחנו מנהלות את השיחה הזאת כי את רוצה שאספר ללילי ולדודה אוליביה על עניין האבא־היריון? או שאת רוצה שאתחייב לא לעשות זאת?"

ליליאן טאפט, הגברת הגדולה של החברה הגבוהה, הנדבנית, האחראית על ההון ועל המוניטין המשפחתיים, לא התלהבה מהנוסח שבחרתי בו. "אשמח אם תימנעי מהשימוש בביטוי 'אבא־היריון'."

"לא ענית על השאלה שלי," אמרתי.

"זה לא מתפקידי לענות." ליליאן הביטה מטה על קברו של בעלה. "ההזדמנות שלי לומר את דעתי חלפה לפני שנים. גם אם אצטער על הבחירה שלי, אני לא מתכוונת לאלץ אותך לעשות שום דבר לגבי זה בשלב הנוכחי. אלה החיים שלך, סויר. אם את רוצה לחיות אותם כשראשך טמון בחול, לא אעצור בעדך."

כשמדובר באמנות הבעת הדעה תוך הצהרה על הימנעות מהבעת דעה, סבתא שלי היתה מומחית.

לאחר כל השנים האלה, היא עָייפה מסודות.

כאילו אני לא, חשבתי.

"הריב היחיד שאי־פעם היה לי עם לילי היה בגלל שהשם של אבא שלה היה ברשימת האבות האפשריים שלי." רציתי שזה יהיה פחות משמעותי ממה שזה היה באמת. "השלמנו כי 'גיליתי' שאבא שלי הוא מישהו אחר וסיפרתי לה את זה."

לילי העריצה את אביה. דודה אוליביה היתה פרפקציוניסטית. דוד ג'יי־די הוא שאמר ללילי, שוב ושוב, שאין צורך להיות מושלמת כדי להיות אהובה.

"אני חושבת שאת מפחיתה בערכה של בת דודתך," אמרה ליליאן בשקט. הרשיתי לעצמי לומר את המילים שניסיתי כל הזמן להדחיק.

"היא לא רק בת הדודה שלי."

היא אחותי.

"אל תרגישי אשמה," פקדה ליליאן. "זאת התסבוכת של אמא שלך, סויר. וזאת התסבוכת שלי. אלוהים יודע שהייתי צריכה לבעוט בג'יי־די לפני שנים, ברגע שחשדתי שהוא עלול ל..." סבתא שלי קטעה את דבריה. לאחר רגע כרעה והשעינה את זר הפרחים על בסיס המצבה. כשהזדקפה שוב, התמתחה למלוא גובהה. "הנקודה היא, סויר אן, שהבלגן הזה — בשום דרך, צורה או אופן — הוא לא הבלגן שלך."

"הבלגן הזה הוא לא שלי," השבתי. "הבלגן הזה הוא אני."

הייתי בטוחה שליליאן תתנגד להצהרה הזאת, אבל היא רק הרימה גבה. "את בדרך כלל מבולגנת." היא שלפה סיכת שיער — יש מאַין — והציעה שאשתמש בה. "יש לך פרצוף כל כך יפה," הוסיפה. "אלוהים יודע למה את כל כך מעוניינת להסתיר אותו מתחת לפוני הזה."

היא ביטאה את המילה "פוני" כמו קללה. לפני שהספיקה לקונן על כך ששיכנעתי את הספר שלה לקצץ משמעותית את שׂערי, הקדמתי ואמרתי, "הייתי צריכה שינוי."

הייתי צריכה משהו. במשך שנים תהיתי מיהו אבא שלי. ועכשיו אני חיה באותו בית עם האיש הזה, ואף אחד מאיתנו לא הכיר בכך. זה היה הרבה יותר קל אילו הייתי חושבת שהוא לא יודע, אבל הוא ידע שאני בתו. אמא שלי אמרה את זה, ובנושא הזה לפחות, הייתי בטוחה שהיא דוברת אמת.

כל המצב היה בלגן אחד גדול. במשך כל חיי, אמא שלי אף פעם לא גרמה לי להרגיש כמו טעות, אבל איכשהו הגילוי שהיא נכנסה להיריון בכוונה תחילה — הוא שגרם לי להרגיש כמו טעות.

אם אמא שלי לא היתה עדיין מתאבלת על מותו של אביה... אם היא לא היתה מרגישה כמו זרה בתוך משפחתה שלה, עד כדי כך שרצתה נואשות במשהו או במישהו שיהיה רק שלה... אם ה"חברה" שלה, גריר, לא היתה מבחינה בנקודת התורפה שלה ולא היתה מוכרת לה אידיאל מטופש ומאושר על אמא בת־עשרה...

אז לא הייתי קיימת.

"סויר." ליליאן הגתה את שמי בעדינות. "פוני מתאים לבלונדיניות ולתינוקות, ואת, יקירתי, לא בלונדינית ולא תינוקת."

אם היא רוצה להעמיד פנים שהשיער שלי הוא הבעיה האמיתית בינינו — ובמשפחה הזאת — אני בסדר עם זה. בינתיים.

"אם הבאת אותי לכאן כדי לבדוק מה איתי," אמרתי לה, "אני בסדר." הסטתי את מבטי אל המצבה של סבא שלי. "אני שקרנית, אבל אני בסדר."

לא יכולתי לסלוח לאמא שלי על כך ששיקרה לי, אבל בכל יום קמתי והנחתי לדודה אוליביה, ללילי ולג'ון דיוויד לחיות כרגיל. היה קשה שלא להרגיש שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ.

"אמא שלך היתה ילדה של אבא, סויר." ליליאן הביטה שוב במצבה. "וגם דודה שלך. הן גדלו כך שמעולם לא היו צריכות להיות לוחמניות. אבל את? יש בך מנה בריאה ממני, ובמקום שממנו באתי, אדם היה צריך להילחם כדי לשרוד."

זאת היתה הפעם השנייה שהיא הזכירה את מוצאה. "למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי ולא הצלחתי להיפטר מהתחושה ששום דבר בשיחה הזאת — כולל המיקום — לא היה מקרי.

ליליאן השתתקה לרגע, למשך זמן מספיק עד שלא הייתי בטוחה אם היא עומדת לענות. "שאלת אותי לפני כמה שבועות אם אוכל לגלות מה קרה לחברה של אמא שלך, אנה."

האוויר קפא בריאות שלי. אנה, אלי וגריר, חשבתי ואילצתי את עצמי להמשיך לנשום. שלוש נערות מתבגרות, וברית אחת ביניהן. גריר הפילה את התינוק, וזה אומר שהילד של אנה — אם אכן ילדה אותו — היה האדם היחיד על פני הכוכב הזה עם סיפור חיים מעוות כמו הסיפור שלי.

הילד שלה היה צריך להיות בגילי עכשיו, כמעט בדיוק.

"מה גילית?" שאלתי את ליליאן, ופי יבש.

"אנה היתה ילדה שקטה וקטנה. אני זוכרת אותה במטושטש. היא היתה חדשה בעיר, שמעתי על המשפחה שלה, אבל לא הכרתי אותם. ממה שהבנתי, הם חזרו אל המקום שממנו באו בערך בזמן שבו גיליתי על המצב העדין של אמא שלך."

ובזמן, חשבתי, שבו גם אנה היתה בהיריון.

"מאיפה הם הגיעו?" שאלתי. "לאן הם חזרו?"

הפוגה ארוכה השתררה בזמן שסבתא שלי סקרה אותי בתשומת לב. "למה את רוצה למצוא את האישה הזאת?"

ליליאן ידעה שדוד ג'יי־די הוא אבא שלי, אבל ככל שיכולתי לומר, לא היה לה שום מושג על ברית ההריוניות. לא היתה סיבה אמיתית להסתיר את זה ממנה, אבל זה לא היה הדבר הכי קל בעולם לומר ישירות.

"סויר?" דחקה סבתי.

"גם אנה היתה בהיריון," אמרתי בקיצור. "הן תיכננו את זה ככה. אני לא יודעת אם היא ילדה בסוף את התינוק, אבל אם כן..."

ליליאן ספגה את המכה שהנחתִּי עליה. "אם היא ילדה את התינוק, אז?"

ניסיתי למצוא מילים, אבל כולן נראו רדודות ובלתי מספקות. איך אוכל להסביר בצורה נאותה שמאותה סיבה שבגללה רציתי לגלות מי היה אבי, מאותה סיבה שבגללה השתוקקתי כל כך לפגוש את המשפחה שאמא שלי שנאה, מאותה סיבה שהותירה אותי כאן גם לאחר שגיליתי את האמת — מאותה סיבה בדיוק רציתי לדעת מה קרה לתינוק של אנה.

אנשים שתמיד היתה להם משפחה שיכלו לסמוך עליה, אנשים שתמיד היה להם מקום שהיו שייכים אליו, לא יכולים באמת להבין את כוח המשיכה של הקול הפנימי שלוחש: יש עוד מישהו כמוך.

מישהו שלא יתייחס אל הרקע שלי כחיסרון.

"אני פשוט רוצה לדעת," אמרתי לליליאן בשקט.

היתה הפוגה נוספת, מדודה יותר מקודמתה. ואז היא הוציאה מהתיק עיתון, שהיה מקופל כך שהציג את המוסף הכלכלי.

סרקתי את הכותרות, אבל לא הבנתי במה אני אמורה להתמקד.

"הכתבה על הניסיון להשתלטות תאגידית," אמרה ליליאן. "שימי לב שאחת החברות היא תאגיד תקשורת בינלאומי והמנכ"ל הוא גבר בשם ויקטור גוטיירז. החברה האחרת היא בבעלותו של דיוויס איימס."

דיוויס היה ראש משפחת איימס, סבא של ווקר ושל קמפבל, אבא של האדם שפעם חשבתי שהוא אבי — הגבר שבסופו של דבר התגלה כאבי התינוק של אנה.

"למה את מראה לי את זה?" שאלתי.

ליליאן נאנחה. "החברה של אמא שלך, אנה? שמה המלא היה אנה סופיה גוטיירז."