והוא ימשול בך?

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“ עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה “פָּנִים“ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח “פנים“ הוא הרמז לביטוי המדרשי “שבעים פנים לתורה“, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. “פנים“ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. “פנים“ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. “פנים“ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של “פנים“ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

“פנים“ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

* * *

הספר שלפנינו זה חושף באומץ ובכאב את שורשי בעיית הכאת נשים בספרות היהודית. המחברת, נעמי גרץ, מאתרת את האלימות הייחודית הזו בליבת הערכים היהודיים, החל מהתנ"ך עצמו ועד להלכות חז"ל ובתי הדין של ימינו. אף שאין בתנ"ך מקרים ספציפיים של הכאת נשים, גרץ קובעת כי המשפחה המקראית הייתה "שכונה שקשה מאוד לגדול בה". הספר שלפנינו מהווה דוגמה מאתגרת וחשובה ליישום למדנות רבנית וניתוח פמיניסטי בחקר בעיה חברתית אקוטית בת זמננו בתוך הקהילה היהודית. הספר מדגיש את ריבוי הקולות המצויים בספרות הרבנית, מעורר עניין רב, ואף קורא לנו להישיר מבט וליטול אחריות על הטיפול בנושא כאוב זה.

ספרה של גרץ מתחיל בטקסטים מקראיים מוקדמים, ומתקדם על ציר הזמן. הוא מראה כי הכאת נשים נובעת, לפחות בחלקה, מאי־השוויון המובנה בנישואים יהודיים קלאסיים, הן מבחינה מטאפורית והן מבחינה משפטית. המחברת גם מוכיחה את ההשפעה העוצמתית של המטפורות התנ"כיות על חוויית החיים של הנשים. על בעלים בתקופת המקרא לא חל איסור להתעלל בנשותיהם מבחינה פסיכולוגית וחברתית, ואפילו לא מבחינה פיזית. בספרה עוסקת גרץ גם בהיבטים ההלכתיים של הכאת נשים. היא מראה, למשל, כי המסורת היהודית אינה מונוליתית ביחסה לנשים, וכי יש בה עקבות של מיזוגיניה, לצד דאגה אמיתית לרווחת הנשים.

הניתוח ההיסטורי והתאורטי המקיף שבספר מגיע עד לימינו אנו, ובתוך כך גרץ דנה בתופעות המודרניות של הכחשה ואפולוגטיקה הנוגעות לנושא. בהקשר זה, היא מתמקדת בניתוח ספרות השו"תים העוסקים בתופעת ההתחמקות מאחריות של רבנים, הדומה ל"תסמונת הרמת ידיים", שבה רבנים מכירים בכך שהכאת נשים היא שגויה, אך טוענים כי אין בכוחם לעשות דבר בנידון. בפרק האחרון של הספר גרץ מנתחת את הפתרונות הפמיניסטיים לבעיית העגונות, ומציעה, בין היתר, לחוקק תקנה שתעניק לנשים את הזכות ההלכתית ליזום גירושים.

הספר "והוא ימשול בך?" אמור לעניין אוכלוסיות שונות. ובעיקר, הוא צריך לשמש משאב רב ערך לרבנים, לתלמידים בתחומי לימודי נשים ומדעי היהדות, לעובדים סוציאליים ולעוסקים במקצועות מסייעים אחרים, ולמען האמת — גם לכל מי שמוכן ללמוד הן את מה שמיטיב ומעניין במסורת שלנו, והן את מה שמעורר אי־נחת וצורך דחוף בתיקון.

אבי שגיא

עורך

“ולא נבוש לעולם ועד“

אהבת עולם אהבתנו י"י אלהינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו אבינו מלכינו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחונינו ותלמד' אבינו מלכינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו במצותיך ודבק לבינו ביראתך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך ולא נבוש לעולם ועד כי בשם קדשך באמת נקרא עלינו ועשה עמנו בעבור שמך הגדול והגבור והנורא מהרה באהבה תרום ותגביה קרננו ותושיענו למען שמך. בך בטחנו לא נבוש. ובשמך חסינו לא נכלם ולא נכשל לעד ולעולמי עד (מחזור ויטרי סימן פט).

כִּי לֹא־אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא־מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ:

וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי:

אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ:

(תהלים פרק נה, יג–טו)

the One

who heals also

wounds

despite contrary claims that

one who wounds

could never heal

and one who heals

would never wound

nevertheless

“Hosea“

Gene Crumley, Judaism

מבוא

עשר שנים הן זמן רב כדי לעבוד על כתיבתו של ספר. התעניינותי הראשונה בנושא נשים מוכות בישראל התרחשה כפועל יוצא של מחקריי בנושא נשים בתנ"ך ובמדרש. בדצמבר 1988, כשהייתי בהנהלה הארצית של שדולת נשים בישראל, פנתה אליי אופירה לוי, מנהלת מסל"ן (מרכז סיוע לנשים נפגעות — נגב) בבאר שבע, כדי לגייס כסף עבור מוקד קו חם ומקלט לנשים מוכות. על אף שהייתי פעילה למען זכויות נשים בישראל וערכתי מחקר על מקומן של נשים ביהדות, לא הייתי ערה לכך שבעיית הנשים המוכות היא בעיה משמעותית ושכיחה בקהילה היהודית. קראתי על נשים שבעליהן הִכו או אף הרגו אותן, אבל אלה היו "נשים" באופן מופשט; הן היו מאוד "האחרות" בשבילי. הן לא היו נשים שיכולתי להזדהות איתן, ולא דמיינתי שאכיר אותן בחיים שלי.

המעורבות הראשונית שלי בנושא

הזמנתי את מנהלת מסל"ן לדבר עם הוועד המקומי של שדולת נשים. בזמן שהיא הציגה את הנושא "נפל לי האסימון" כשהבנתי שהכאת נשים איננה מוגבלת למעמדות הנמוכים בלבד. הבנתי ש"האחר" נמצא ממש בתוכנו, והאישה המוכה יכולה בקלות להיות אני (או אחת מחברותיי). מסתבר שלא הייתי היחידה שהתרגשה כל כך. הקבוצה שלנו עזרה למסל"ן לגייס כסף, להגיש בקשות למענקים ולארגן את החוברת שלהם. ייצגתי את מסל"ן בניו יורק בפגישה בסלון ביתה של סאלי גוטסמן עבור הקרן החדשה לישראל בינואר 1989. כדי להתכונן לשיחת הבכורה שלי בנושא, שלא ידעתי עליו דבר, קראתי את כל שלושת הספרים על אודות נשים מוכות שיכולתי למצוא אז בספריית האוניברסיטה שלנו.¹

כשהגעתי לניו יורק השתמשתי בקבצי ארכיון של "המרכז למשאבים של נשים יהודיות" (Women’s Jewish Resource Center) שבהם, למרבה האירוניה, יכולתי לקרוא קטעים מהג'רוזלם פוסט.² ה"קורס" הדחוס הזה פקח לי את העיניים. נתקלתי בשמותיהן של שתי פעילות, רות רסניק ותלמה הלפרין, מומחיות בנושא נשים מוכות בישראל ובקהילה היהודית בכלל.

פרט למאמרה של מימי סקארף "נישואים מן השמיים? נשים יהודיות מוכות"³ ולקומץ סרטונים קצרים, לא היה שום דבר אחר בנמצא. עם זאת, במהלך עשר השנים שבהן עסקתי במחקר זה נפתח תחום חדש. הכאת נשים בקהילה היהודית כבר לא הייתה בגדר סוד. כמעט במקביל לספר שלי הופיעה עבודתו של אברהם טברסקי, פסיכיאטר ורב מכובד, שכתב ספר שבו הכיר באומץ בבעיית הכאת נשים בקהילה היהודית האורתודוקסית.⁴ עד אז הופיעו מאמרים רבים בכתבי עת, מקצועיים ולא מקצועיים. היסטוריונים יהודים התווכחו על פרשנותם של טקסטים ראשוניים בנוגע להכאת נשים. לא היה אפשר עוד לערוך כנס מכובד העוסק בנשים ביהדות מבלי להידרש לבעיית הכאת נשים. במהלך תקופה זו הרציתי בכנסים רבים בארץ ובחו"ל.⁵

בזמן מלחמת המפרץ, כאשר טילי סקאד נפלו על ישראל, הגיעה בעיית הכאת נשים לקדמת הבמה. גברים ונשים (וילדיהם) בילו יחד בחדרים אטומים. יותר מדי "ביחד" משפחתי החמיר ככל הנראה את המתח הקיים ממילא בחיים באזור מלחמה. תקשורת ההמונים החלה לשאול את השאלה "למה". לי היה מוזר שהתקשורת כלל לא העלתה על דעתה כי אולי אפשר למצוא ביהדות מקורות לעובדה שיש נשים יהודיות מוכות. בשנים 2020–2022 התרחש אותו הדבר שוב, כאשר בכל העולם ננעלו נשים ובודדו יחד עם בני זוגן בגלל מגֵפת הקורונה. לאחרונה, ב־7 באוקטובר, נכנסנו לעולם חדש — עולם של שנאת נשים ברמה גבוהה, אונס נשים (וגם גברים) למטרות מלחמה. אנו נמצאים בחברה שמשפחות סובלות בה, ויחד איתן כולנו סובלים. יש צורך למצוא פתרונות ולעבוד ביחד לתיקון עולם.

שאלות ותשובות (ספרות השו“ת)

בשנת 1989 התחלתי ללמוד מה אומרת המסורת היהודית על הכאת נשים, בעיקר דרך עולם ספרות השו"ת. למרבה המזל, במהלך תקופה זו נוצר פרויקט השו"ת של בר־אילן, תחילה באמצעות מודם ולאחר מכן באמצעות CD-ROM. הדבר הֵקל מאוד את המעקב אחר כל מקורות השו"ת הרלוונטיים. נוסף על כך פרסמו הווארד אדלמן, אברהם גרוסמן ומרדכי פרישטיק מאמרים בנושא. נפגשתי עם כל אחד מהם במהלך מחקרי ושאלתי אם הם מתכוונים לפרסם ספר בנושא זה. כולם אמרו לי שהם אינם מתכוונים לכתוב ספר על הכאת נשים, הקדישו לי בנדיבות מזמנם ועודדו אותי לכתוב את הספר שלי.⁶

הדואר האלקטרוני פתח עולם נוסף, ובו עדויות של נשים על עצמן ושיחות על הנושא.

נושא קשה

ב־“Mail-Jewish“ השתתפתי בדיונים נוקבים על התעללות בבני זוג בקרב יהודים. רבים מהחוקרים הגברים ברשימה הכחישו את עצם קיומה של הכאת נשים בקרב הקהילה היהודית. רבים מהם לא הסכימו עם פרשנויות של טקסטים ספציפיים. היו גם התקפות אד־הומינם (כאשר במקום להתייחס לתוכן הטענה, בוחרים להתייחס לאדם שטען אותה). אני יצרתי קשר עם אלה שהיו סימפתיים יותר, בעיקר עם רבקה הואט ז"ל, שהייתה פעילה בנושא שהיא ובעלה (רב אורתודוקסי) השתדלו לקדם, "שחרור העגונה". היו גם כאלה שקראו לי אנטישמית עקב התעסקותי בטקסטים בעייתיים. לתדהמתי, עד 2012 היו גם כאלה שהכחישו את קיומם של המקורות שהצגתי בספרי.

בתור אישה יהודייה דתייה, נושא הכאת נשים היה קשה מאוד עבורי. נוסף על כך, אני נשואה לרב קהילה ידוע. כל אלה לא מנעו ממני להוסיף ולחקור את המקורות, שרבים מהם זעזעו אותי. לעיתים קרובות התנגשו הנושאים הפמיניסטיים שבהם עסקתי עם הערכים היהודיים שלי, אבל המסורת היהודית היציבה שבה גדלתי העניקה לי אומץ ואפשרה לי להחזיק מעמד.

סירבתי לשפוך את התינוק (היהדות) יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים. יתרה מכך, בלימוד הטקסטים היהודיים המטרידים האלה גיליתי שאינני ניצבת לבדי. גיליתי גם שיש תקדימים לטיעונים שלי בנוגע לדרך שבה המסורת נתפסת.

מי אני?

בראש ובראשונה, אני בת למשפחה מן אורתודוקסייה המודרנית: שלוש עשרה שנים למדתי בבית ספר יהודי בישיבת רמ"ז בניו יורק, ושלוש עשרה שנים נוספות השתתפתי במחנות מסד (מחנה קיץ ציוני לדוברי עברית). לאחר מכן למדתי שש שנים בבית המדרש ללימודי היהדות JTS והדרכתי חמש שנים במחנות Cejwin, וזאת תוך כדי שש שנות לימודים לתארים ראשון ושני בספרות אנגלית בסיטי קולג' של אוניברסיטת סיטי בניו יורק. בשנת 1962 ביליתי חצי שנה בישראל, ובשנת 1965 למדתי באוניברסיטה העברית. בעלי ואני באנו לגור בישראל בשנת 1967, ושלושת ילדינו נולדו וגדלו בה.

צמחתי לפמיניזם דרך היהדות. באמצע שנות השבעים עקבתי ממרחק בקנאה אחרי המתרחש בארצות הברית. עקבתי אחר כתביהם ומעשיהם של רבים מחבריי הפמיניסטים היהודים ומכריי לשעבר. התחלתי להיות "בעלת קריאה" בתורה בקהילתנו, וההיכרות האינטנסיבית עם הטקסט הובילה אותי לכתיבת מדרשים מודרניים ולפרסומם בספר.⁷ אלה הובילו אותי למעורבוּת ופעילוּת בתנועה המסורתית בישראל למען זכותן של נשים להסמכה לרבנות בישראל, מאבק שניצחנו בו. במהלך כל זאת הייתי פעילה מאוד בשדולת הנשים, ואת הפעילות בה עזבתי כדי להתמקד בכתיבת הספר הזה.

ההחלטה להקדיש ספר שלם למה שנדמה לי אז כנושא מוגבל הייתה אגבית לחלוטין, עניין של מזל. בתחילה הציעה חני שליט לתרגם לעברית את כל מה שכתבתי כדי שאוכל להרצות בפני מתנדבי מסל"ן שהוכשרו לאייש קו חם לנשים מוכות. זה דחף אותי לראות מה יש במקורות היהודיים על הנושא.

לאחר מכן הגעתי לאנגליה לסיור הרצאות, שאורגן על ידי תניה נוביק מהתנועה המסורתית שם, ונשאתי דרשה על פרשת במדבר. בקהל ישב אלכס סקלאן, מנהל הפדרציה לשירותי משפחה יהודית, ששמע אותי מרצה בבית הכנסת באדג'וור על "הכאה מטפורית של אשתו של הושע". הוא התרשם מן הדרשה והזמין אותי לחזור כדי לעשות סדנה. אלמלא הוא וג'ודי אוסישקין, שארגנה את האירוע, לא היה ספר. במהלך מלחמת המפרץ (ינואר 1991) העברתי בלונדון את הסדנה בנושא "נשים מוכות: מבט ממסורת יהודית" עבור יחידת ההדרכה. בתהליך של הכנת החומר לחוברת המקורות לסדנה, הבנתי שיש לי כמות גדולה מאוד של חומר.

לבסוף, התמזל מזלי להיות עמיתת מחקר במרכז ללימודי נשים ב־Five College במכללת מאונט הוליוק בסתיו 1992. שם פגשתי את הווארד אדלמן, מנהל התוכנית ללימודי יהדות בסמית' קולג', שהיה שותף לָעניין שגיליתי בנושא של הגישה הרבנית להכאת נשים ותמך מאוד בעבודתי. הסמינר של דיוויד גולינקין בשנת 1991 תרם לי הן בגיבוש הגישה שלי והן בפרשנות של הטקסטים. הוא שיתף איתי מקורות רבים שלא ידעתי עליהם ואִפשר לי להקליט את שיעוריו.

למה לתרגם את הספר הזה לעברית?

שנים רבות רציתי לתרגם את ספרי לעברית. על אף שאנשים רבים בישראל מצטטים מספרי, ברור לי שהם לא קראו אותו מכיוון שהוא באנגלית. מגפת הקורונה שימשה עבורי ברכה כפולה: הכנס האחרון שהשתתפתי בו היה במרץ 2019. לאחר מכן חדלתי לנסוע והשתתפתי בכנסים באופן וירטואלי. במקביל, החלטתי להשתמש בכספי קרן ההשתלמות שלי מאוניברסיטת בן־גוריון לצורך תרגום הספר. בזמן שקראתי מחדש את הספר כדי להכינו לתרגום החלטתי לא רק לערוך אלא גם לשנות ולהרחיב כמה מן הפרקים, זאת לאור הידע שצברתי ב־25 השנים שעברו מאז יצא הספר לראשונה. רק כמה חודשים קודם לכן הייתי מעורבת בדיון עם פרופסור מאוניברסיטת בן־גוריון שבו גיליתי את ספרו החדש, מצאתי גישה שונה לטקסט שדנתי בו והצלחתי לכלול את דעותיו בספרי. אני בטוחה שספרים ומאמרים נוספים יצוצו בשנים הקרובות. בפרקים מסוימים בספר החלטתי לא לשנות את כתיבתי על אף הזמן הרב שחלף. לדוגמה, בפרק א' החלטתי להשאיר את דעותיה של קייט מילט מכיוון שהיא הייתה בין החלוצות בגל השני של הפמיניזם. לדאבוני, הרלוונטיות של הנושא של הכאת נשים לא השתנתה; למרבה הצער, במהלך הסגרים של מגפת הקורונה חזרה ההיסטוריה הכואבת על עצמה. שוב נודע על הכאת נשים, רצח נשים ומקרי גירושים רבים.

סיבה נוספת לתרגם ספר זה היא שעד עכשיו לא יצא ספר, לא באנגלית ולא בעברית, המוקדש אך ורק להתיחסותם של המקורות היהודיים להכאת נשים. לכן, בכל פעם שספר או מאמר נוגעים בנושא המחברים מצטטים מספרי בהרחבה, מכיוון שהספר שלי הוא נקודת מוצא לנושא שלהם. מכיוון שאין ספר בעברית עם כל המקורות, רוב האנשים בישראל אינם מודעים לכך שיש ספר כמו שלי. אפילו בעולם הערבי יש רבים המצטטים את עבודתי ומכירים בחשיבותה. רוב האנשים מסתמכים על מקורות משניים או מצטטים מחוץ להקשר, ולכן חשוב מאוד שיהיה ספר, שיוכל לשמש לעיון נוח.

יתר על כן, הטענה שלי היא שיש קשר ישיר בין מה שאני מכנה "מכות מטאפוריות" לבין מכות שנידונות בהלכה. כפי שכתב אליוט דורף במבוא המקורי לספר זה:

נעמי גרץ הראתה שהכאת נשים נובעת, לפחות בחלקה, מאי השוויון המובנה בנישואים היהודיים, הן מבחינה מטאפורית והן מבחינה משפטית. בקטעים שבהם היא דנה באי השוויון המטאפורי הקיים באופן מובנה בנישואים היהודיים הקלאסיים היא מעלה טענה להשפעה העצומה של המטאפורות המקראיות על חוויית החיים של הנשים היהודיות. תרומתה הייחודית של גרץ היא חיבור ההיבטים המטאפוריים של המסורת היהודית שנחקרה בפרקים אלה לחוקיה של ההלכה, וכך היא מראה כיצד המטאפורה משפיעה באופן ישיר ועוצמתי על ההלכה.⁸

החכמים, שנחלקו בדעותיהם לגבי מתי, איך, ובאילו תנאים מותר לבעל להכות את אשתו, לא פעלו בעולם נטול הֶקשר. הם הכירו את התנ"ך ואת האגדה, והידע הזה השפיע על פסיקותיהם ההלכתיות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*