אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך

חצר משותפת

נכון, זה קרה כשהוא היה מחוסר הכרה, נכון, אבל זה בכל זאת נחשב. ואולי נחשב אפילו כפליים כי כשהנפש בהכרה היא נוטה לטעות ולהימשך אל האדם הלא נכון. אבל שם למטה בקרקעית הבאר, במקום שאין אור אלא רק מים בני אלף שנים, לאדם אין סיבה לטעות. אלוהים אומר עשה ואתה עושה. אהב אותה וכך נהיה. הוא שכן שלי. הוא ממוצא קוריאני. שמו וינסנט צ׳אנג. הוא לא עושה האפקידו. כשאומרים את המילה "קוריאני" יש כאלה שחושבים מיד על המדריך הדרום קוריאני להאפקידו של ג׳קי ציאן, על הרב־אמן קים זיין פאל; אני חושבת על וינסנט.

מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך? היתה מעורבת בזה מכונית? זה קרה בסירה? חיה עשתה את זה? אם ענית בחיוב על אחת מהשאלות האלה, זה לא מפתיע. מכוניות מתנגשות, סירות טובעות, וחיות באמת מפחידות. כדאי לך לעשות לעצמך טובה ולהתרחק מהדברים האלה.

וינסנט נשוי לאישה ששמה הסנה. היא יוונייה עם שיער בלונדיני. צבוע. התכוונתי להיות מנומסת ולא לציין שהוא צבוע, אבל אני באמת לא חושבת שאכפת לה אם ידעו. למעשה אני חושבת שהיא הולכת דווקא על המראה הצבוע, עם שורשים מבצבצים. נניח שהיא ואני היינו חברות טובות. נניח שהייתי לוקחת ממנה בגדים בהשאלה והיא היתה אומרת, עלייך הם נראים הרבה יותר טוב, קחי לך אותם. נניח שהיא היתה מטלפנת אלי בבכי, והייתי צריכה לבוא אליה ולהרגיע אותה במטבח, ווינסנט היה מנסה להיכנס למטבח והיינו אומרות, צא החוצה, זאת שיחת בנות! ראיתי משהו דומה בטלוויזיה; שתי נשים דיברו על בגדים תחתונים שהן גנבו, וגבר נכנס, והן אמרו: צא החוצה, זאת שיחת בנות! אבל אין סיכוי שהלנה ואני נהיה חברות טובות, בין השאר כי אני בערך חצי ממנה בגובה. אנשים נוטים להיצמד לאנשים במידה שלהם כי זה מקל על הצוואר שלהם. אלא אם כן הקשר הוא רומנטי, ובמקרה זה ההבדל במידה הוא סקסי. משמעותו: בשבילך - אני אתאמץ.

אם אתה עצוב, כדאי שתשאל את עצמך למה אתה עצוב. אחר כך כדאי לך להרים טלפון למישהו או למישהי ולגלות לו או לה את התשובה לשאלה. אם אין למי להתקשר, אפשר להתקשר למרכזייה ולגלות לה או לו את הסיבה. רוב האנשים לא יודעים שהמרכזן או המרכזנית חייבים להקשיב, זה החוק. כמו כן, לדוור אסור להיכנס לתוך הבית, אבל אפשר לשוחח איתו בשטח ציבורי עד ארבע דקות או עד שהוא רוצה ללכת, מה שקורה קודם.

וינסנט היה בחצר המשותפת. אספר לכם על החצר הזאת. היא משותפת. אפשר לחשוב שהיא של הלנה ווינסנט בלבד, כי הדלת האחורית שלהם נפתחת אליה. אבל כשעברתי לגור פה, בעל הבית אמר שהחצר נועדה לשתי יחידות הדיור, זו שלמעלה וזו שלמטה. אני גרה למעלה. הוא אמר, אל תתביישי להשתמש בה, כי את משלמת בדיוק אותו שכר דירה שהם משלמים. העניין הוא שאני לא יודעת בוודאות אם הוא אמר גם לווינסנט והלנה שהחצר היא משותפת. כדי להפגין בעלות אני לפעמים משאירה שם משהו, את הנעליים שלי למשל, ופעם השארתי שם דגלון קישוט לפסחא. אני גם משתדלת לשהות בחצר פרקי זמן זהים בדיוק לשלהם. ככה אני יודעת שכל אחד מאיתנו מקבל את מה שמגיע לו. בכל פעם שאני רואה אותם שם, אני מסמנת סימן קטן בלוח שלי. בפעם הבאה שהחצר פנויה, אני יורדת ויושבת בה. ואז אני מותחת קו על הסימן. לפעמים אני מפגרת אחריהם, ובסוף החודש אני צריכה לשבת שם הרבה כדי להשלים את החסר.

וינסנט היה בחצר המשותפת. אספר לכם על וינסנט. וינסנט הוא דוגמה ל״גבר חדש". אולי קראתם את המאמר על ה״הגברים החדשים" בגיליון "טרו" של החודש שעבר. "הגברים החדשים" נמצאים בקשר עם הרגשות שלהם אפילו יותר מנשים, ו״גברים חדשים" בוכים. "גברים חדשים" רוצים ילדים, הם כמהים ללדת, לכן לפעמים כשהם בוכים, הם בוכים כי הם לא יכולים ללדת; פשוט אין לתינוק מאיפה לצאת. "גברים חדשים" רק עושים ועושים ועושים בשביל אחרים. כזה הוא וינסנט. פעם ראיתי אותו עושה להלנה עיסוי בחצר המשותפת. זה די אירוני, כי וינסנט הוא זה שזקוק לעיסוי. יש לו אפילפסיה קלה. בעל הבית סיפר לי את זה כשנכנסתי לגור פה, ליתר ביטחון. "גברים חדשים" הם לפעמים קצת שבריריים, וגם וינסנט עובד כמעצב גרפי וזה מאוד "גבר חדש". הוא סיפר לי את זה יום אחד כשיצאנו יחד מהבניין. הוא מעצב גרפי בכתב עת בשם "פאנט". זה צירוף מקרים ממש לא רגיל, כי אני מנהלת עבודה בבית דפוס, ולפעמים אנחנו מדפיסים כתבי עת. אנחנו לא מדפיסים את "פאנט", אבל אנחנו מדפיסים כתב עת שיש לו שם דומה, "פוזיטיב". למען האמת הוא יותר כמו עלון; הוא מיועד לנשאי איידס.

חשת כעס? תן מכה לכרית. הרגשת סיפוק? ככלל לא. כימים אלה אנשים כועסים מכדי להכות. אתה יכול לנסות לדקור; לקחת כרית ישנה ולהניח אותה על הדשא בחזית; לדקור אותה בסכין גדולה ומחודדת. שוב ושוב ושוב. לדקור חזק, עד שחוד הסכין ייגע באדמה. לדקור עד שהכרית נעלמת ואתה רק דוקר את האדמה שוב ושוב, כאילו אתה רוצה להרוג אותה משום שהיא ממשיכה להסתובב, כאילו זאת נקמתך על הכורח לחיות על הפלנטה הזאת יום אחרי יום, לבדך.

וינסנט היה בחצר המשותפת. כיוון שאני כבר פיגרתי בשימוש בחצר, נלחצתי קצת כשראיתי אותו שם קרוב כל כך לסוף החודש. ואז צץ במוחי רעיון; אני יכולה לשבת איתו. הצטיידתי במכנסי ברמודה, משקפי שמש ושמן שיזוף. אמנם כבר היה אוקטובר, אבל הרגשתי קיצית; היתה לי בראש תמונה קיצית. אבל למען האמת דווקא נשבה רוח, והייתי מוכרחה לרוץ הביתה לקחת סוודר. כעבור כמה דקות רצתי הביתה ללבוש מכנסיים ארוכים. בסוף ישבתי על כיסא־נוח ליד וינסנט בחצר המשותפת והסתכלתי איך שמן השיזוף נספג במכנסי החאקי שלי. הוא אמר שהוא תמיד אהב את הריח של שמן שיזוף. זאת היתה דרך נחמדה להתייחס למצבי. גבר שמצטיין בנחמדות, זה "הגבר החדש". שאלתי אותו מה נשמע ב״פאנט", והוא סיפר לי סיפור מצחיק על טיפו. כיוון שאנחנו עובדים באותו הענף, הוא לא היה צריך להסביר לי שטיפו זה המונח המקצועי לשגיאת דפוס. אם הלנה היתה יוצאת, היינו צריכים להפסיק להשתמש בעגה המקצועית כדי שהיא תבין אותנו, אבל היא לא יצאה כי היא עוד לא חזרה מהעבודה. היא סייעת לרופא, שזה אולי כמו אחות ואולי לא.

שאלתי את וינסנט עוד שאלות, והתשובות שלו הלכו והתארכו, עד שהן הגיעו למעין גובה שיוט וכבר לא הייתי צריכה לשאול, הוא פשוט הרצה. לזה לא ציפיתי, פתאום כאילו מצאתי את עצמי בעבודה בסוף־השבוע. אז מה אני עושה פה? איפה ה״חופשה ברומא" שלי? "האמריקני בפריז" שלי? בסך הכול קיבלתי עוד מאותו הדבר, "אמריקני באמריקה". בסוף הוא השתתק והביט בשמים ומיצמץ, ושיערתי שהוא מחבר בשבילי שאלה מושלמת, שאלה מדהימה שתאלץ אותי להתעלות ולדלות מתוך כל מה שאני יודעת על עצמי ועל המיתולוגיה ועל הכוכב האפל הזה כדי להתייצב מולה. אבל ההפוגה נועדה רק להדגיש את דבריו, שלמעשה עיצוב השער לא היה באשמתו, ואז הוא סוף סוף שאל אותי משהו; הוא שאל, האם אני חושבת שזאת היתה אשמתו, כלומר, לפי כל מה שהוא סיפר לי עד עכשיו? הבטתי בשמים רק כדי להרגיש איך זה. העמדתי פנים שאני משתהה לפני שאני מספרת לו על תחושת החדווה הנסתרת שאני נוצרת בקרבי בעוד אני מחכה ומחכה, מחכה שמישהו ישים לב שאני קמה כל בוקר, לכאורה בלי שיהיה לי בשביל מה לחיות, אבל אני בכל זאת קמה, וזה רק בזכות החדווה הנסתרת, אהבת אלוהים שבלבי. הורדתי את המבט מהשמים אל עיניו ואמרתי, זאת לא היתה אשמתך. סלחתי לו על השער ועל כל היתר. על זה שהוא עדיין לא "הגבר החדש". כעת נפלה עלינו שתיקה; הוא לא שאל אותי שאלות נוספות. עדיין היה לי טוב לשבת שם לידו, אבל רק כי הציפיות שלי מרוב האנשים מאוד מאוד נמוכות, והוא השתייך עכשיו ל״רוב האנשים".

ואז הוא נטה נטייה חדה לפנים. הוא התכופף קדימה בתנועה פתאומית ובזווית לא אנושית ונשאר שם. זאת לא היתה התנהגות של "רוב האנשים", גם לא של "גברים חדשים"; דבר כזה אולי עושה זקן, קשיש. אמרתי, וינסנט. וינסנט. צעקתי, וינסנט צ׳אנג! אבל הוא רק התכופף לפנים בשתיקה, והחזה שלו כמעט נגע בברכיים. כרעתי מולו והסתכלתי לו בעיניים. הן היו פקוחות, אבל סגורות כמו חנות סגורה שנראית כמו חנות רפאים בגלל כל האורות הכבויים. עכשיו כשכל האורות היו כבויים, ראיתי כמה הוא האיר לפני רגע, למרות האנוכיות שלו. ופתאום עלה על דעתי שאולי הירחון "טרו" טעה. אולי אין "גברים חדשים". אולי יש רק חיים ומתים, וכל החיים ראויים זה לזה ושווים זה לזה. הדפתי את כתפיו לאחור כדי שישב שוב זקוף בכיסא. אני לא יודעת כלום על אפילפסיה, אבל תיארתי לי יותר רעידות. הסטתי לו את השיער מהפנים. הנחתי יד מתחת לאפו והרגשתי נשימות רכות וקצובות. הצמדתי את שפתי אל אוזנו ולחשתי שוב, זאת לא אשמתך. אולי בעצם זה הדבר היחיד שתמיד רציתי להגיד למישהו, ושיגידו לי.

קירבתי את הכיסא שלי והשענתי את ראשי אל כתפו. ולמרות שבאמת נבהלתי מההתקף האפילפטי הזה שהייתי מופקדת עליו, נרדמתי. למה עשיתי את הדבר המסוכן והשגוי הזה? הייתי רוצה לחשוב שלא עשיתי אותו, שלמעשה הוא נעשה לי. ישנתי וחלמתי שאנחנו מתנשקים, ושווינסנט מחליק לאט את ידו מתחת לחולצה שלי. לפי קימור כפות הידיים שלו ידעתי שהשדיים שלי קטנים. שדיים גדולים יותר היו דורשים זווית חדה פחות. הוא החזיק בהם כאילו רצה בזה כבר מזמן, ופתאום התבהר לי המצב לאמיתו. הוא אוהב אותי. הוא אדם מורכב עם רבדים של רגשות גועשים, חלקם רוחניים, חלקם מעונים במובן ארצי יותר, והוא בוער בגללי. הלהבה של הישות המורכבת הזאת היא שלי. החזקתי את פניו החמים ושאלתי אותו את השאלה הקשה.

מה עם הלנה?

זה בסדר, כי היא עוסקת ברפואה. הם מוכרחים לעשות את מה שהרי טוב לבריאות.

נכון, שבועת היפוקרטס.

היא תצטער, אבל בגלל השבועה היא לא תפריע לנו.

אתה תעלה את החפצים שלך לדירה שלי?

לא, בגלל הנדרים שנדרנו אני צריך להמשיך לגור עם הלנה.

הנדרים שנדרתם? ומה עם השבועה?

יהיה בסדר. כל זה ממש כלום בהשוואה למה שקורה בינינו.

אתה פעם אהבת אותה באמת?

לא, לא ממש.

אבל אותי?

כן.

אפילו שאין לי סטייל?

על מה את מדברת, יצור מושלם שכמותך.

אתה יכול לראות את זה?

כן, בכל דבר שאת עושה. אני מסתכל עלייך כשאת מתיישבת על דופן האמבטיה כדי לשטוף את הישבן לפני השינה.

אתה רואה אותי עושה את זה?

כל לילה.

זה רק ליתר ביטחון.

אני יודע. אבל אף אחד לא יחדור אלייך כשאת ישנה.

איך אתה יכול להבטיח דבר כזה?

כי אני משגיח עלייך.

חשבתי שאצטרך לחכות בשביל זה עד שאמות.

מעכשיו והלאה אני שלך.

יקרה מה שיקרה? אפילו כשאתה עם הלנה ואני רק האישה הנמוכה מלמעלה, גם אז אני עוד שלך?

כן, זאת עובדה קיימת בינינו, גם אם לעולם לא נדבר על זה שוב.

קשה לי להאמין שזה באמת קורה.

ופתאום הלנה היתה שם, והיא טילטלה את שנינו. אבל וינסנט המשיך לישון, ותהיתי אם הוא מת, ואם כן, אם הוא אמר את הדברים בחלום לפני או אחרי שהוא הלך לעולמו, ומה אותנטי יותר. וגם, האם אני פושעת? האם איעצר בעוון רשלנות? הרמתי מבט אל הלנה; היא היתה נחיל פעלתני בבגדי סייעת לרופא. התנועה הרבה עשתה לי סחרחורת; שבתי ועצמתי עיניים והתכוננתי לחזור לחלום, ואז הלנה צעקה, מתי ההתקף התחיל? ולמה לעזאזל ישנת?

היא בדקה את הסימנים החיוניים בהפגנה מרשימה של מקצועיות, ובפעם הבאה שהסתכלה אלי כבר ידעתי שלא אצטרך לענות על השאלות האלה, כי איכשהו נעשיתי הסייעת שלה, סייעת לסייעת לרופא. היא אמרה לי לרוץ לדירה שלהם ולהביא את שקית הניילון שמונחת על המקרר. מיהרתי פנימה בתודה וסגרתי את הדלת.

הדירה היתה שקטה מאוד. חציתי את המטבח על קצות האצבעות, הצמדתי את הפנים אל המקפיא ושאפתי את הריחות המורכבים של חייהם. על המקרר היו תמונות של ילדים. היו להם חברים, והחברים הולידו עוד חברים. אף פעם לא ראיתי משהו אינטימי כמו התמונות של הילדים האלה. רציתי להרים יד ולקחת את השקית מעל המקרר, אבל רציתי גם להסתכל בכל ילד. אחד מהם נקרא טרוור, ובשבת הקרובה תהיה לו מסיבת יום הולדת. אנא בואו! נכתב בהזמנה. למסיבת ענק עם ים של הפתעות! ועל ההזמנה היה תצלום של לווייתן אמיתי. הבטתי לתוך עין זעירה וחכמה ושאלתי את עצמי איפה העין הזאת עכשיו. האם היא חיה ושוחה, או מתה כבר מזמן, או גוססת ממש עכשיו, בשנייה הזאת? כשלווייתן מת, הוא שוקע לאיטו באוקיינוס במשך יום שלם. כל הדגים האחרים רואים אותו שוקע כמו פסל ענק, כמו בניין, אבל לאט־לאט. התרכזתי בעין; ניסיתי לרדת בתוכה עד למטה, אל הלווייתן האמיתי, הלווייתן הגוסס, ולחשתי, זאת לא אשמתך.

הלנה נכנסה והדלת האחורית נטרקה. היא הצמידה לרגע קל את שדיה אל גבי והושיטה יד מעלי כדי לקחת את השקית, ומיד רצה החוצה. הסתובבתי וצפיתי בה מבעד לחלון. היא נתנה לווינסנט זריקה. הוא הלך והתעורר. היא נישקה את וינסנט, והוא שיפשף את הצוואר. שאלתי את עצמי מה הוא זוכר. עכשיו היא ישבה לו על הברכיים וזרועותיה היו כרוכות סביב ראשו. כשעברתי לידם, הם לא הרימו את ראשם.

הדבר המעניין ב״פוזיטיב" הוא שהוא אף פעם לא מזכיר את נגיף האיידס. לולא הפרסומות - ו־טרוביר, סוסטיבה, ויראמיון - היה אפשר לחשוב שכתב העת הזה עוסק בגישה פוזיטיבית לחיים במובן של חשיבה חיובית. בגלל זה כתב העת הזה הכי אהוב עלי. כל האחרים מעצימים אותך רק כדי להפיל אותך, אבל העורכים של "פוזיטיב" מבינים שכבר הופלת, שוב ושוב, ושבשלב הזה אין טעם שתיכשל בשאלון בחן־את־עצמך ששמו "אתה סקסי מאוד, או סקסי אבל לא מאוד?" "פוזיטיב" מפרסם רשימות של דרכים לשיפור ההרגשה, מעין "הדרך לחיים טובים". למראית עין קל לכתוב אותן, אבל זאת האשליה שיש בכל העצות הטובות. בעניינים של שכל ישר ושל אמת צריך להרגיש שהם חסרי מחבר, ונכתבו בידי הזמן עצמו. למעשה קשה מאוד לכתוב משהו שבזכותו תשתפר ההרגשה של חולה סופני. וב״פוזיטיב" יש כללים, אסור סתם ככה להוציא את ההנחיות מכתבי הקודש או מספר על זן; הם מעוניינים בחומר מקורי. עד כה אף אחת מההצעות שלי לא התקבלה, אבל נדמה לי שאני מתקרבת.

יש לך ספקות כיחס לחיים? לא בטוח שהם שווים את הטרחה? זה הזמן להביט בשמים: בשבילך הם; להביט בפניו של כל אדם שחולף לידך ברחוב; הפנים הללו בשבילך הם. והרחוב עצמו, והאדמה שמתחת לרחוב, וכדור האש שמתחת לאדמה: כל הדברים האלה בשבילך הם. הם נועדו לך לא פחות מאשר לזולת. ראוי שתזכור אותם אם הקצת בבוקר וחשבת שאין לך דבר. זו העת לקום מהמיטה ולפנות מזרחה.

זו העת להלל את השמים ולהלל את האור שככל אדם שמתחת לשמים. מותר להטיל ספק. אבל צריך גם להלל, להלל, להלל.