האם עוד ישראלים אנחנו?

פתח דבר

בערב יום השואה, בעודי חוזה בטלוויזיה בתוכנית על השמדת יהדות הונגריה, צלצל הטלפון. על הקו היה הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון. הכרנו יום קודם לכן במפגש שמנה כ-50 איש ואישה. מהצד האחד, רבנים ורבניות בכירים, ומהצד השני, מתנגדי ומתנגדות ההפיכה המשפטית, וביניהם טייסים לשעבר, אנשי חינוך, הייטק ומדע. כוונת המשתתפים הייתה ליצור שיח מעמיק וארוך טווח, שבו ילובנו נושאי ההסכמה והקיטוב הלאומיים. במכתב למתנגדי ההפיכה המשפטית – בעצם הפיכה משטרית לכל דבר ועניין – נאמר כי כוונת המפגש עם הרבנים היא לספר את הסיפור שלהם ושלנו, למצוא מכנים משותפים ולהבהיר הבדלים, להכיר את הכאב של האחר (את "ציפור נפשו" כביטוי השאוב מתלמוד בבלי) ולהבין את עמדתו, ובעיקר, להוריד את מפלס העוינות בחברה הישראלית.

ברוח טובה שחתי לרב אתרוג כי לא היה עולה בדמיוני הפרוע שהרב של ישיבת חברון יצלצל לביתי, ועוד ננהל שיחת רעים ללא הסתרת דעותינו. חילוקי הדעות האידאולוגיים המרים בינינו קיבלו לשעה קלה פרספקטיבה לנוכח אֵימֵי השואה. ואולם בחלוף השיחה, חזרנו איש איש לעמדתו.

במפגש בעיר מודיעין הבטתי בנוכחים. מה עושה את האנשים האלה, שלפחות כלפי חוץ אין להם כמעט דבר במשותף, לבני אומה אחת, ל"אחים" בפי כמה מהמשתתפים? האם עבר משותף של סביהם וסבתותיהם? ישיבה בכברת ארץ אחת? דת, לאום או קבוצה אתנית? ואולי זהו מקבץ מקרי של בני אדם, שהגורל הועיד אותם לחיות זה לצד זה בלא בסיס משותף של ערכים, אורחות חיים ומאוויים?

עתה, לאחר מלחמת 7 באוקטובר, איני יכול להימנע מפרפרזה על מסתו המפורסמת של הוגה החינוך, עקיבא ארנסט סימון, "האם עוד יהודים אנחנו?" (1949), ולשאול בעקבותיה, לאחר האירועים המפלגים – "האם עוד ישראלים אנחנו?". האם קיים עדיין אתוס חיובי משותף של הישראליות? מעבר להגדרה שלילית של הישראליות – השואה או סכסוך הדמים עם שכנינו – נשאלת השאלה האם ניתן למצוא בסיס משותף, שאופיו חיובי, בין יושבי הארץ הקשה הזו?

לפני יותר מרבע מאה פתחתי כך את ספרי "הישראלים האחרונים" (1998): "רוח בלהות מהלך על פני ישראל. מכל עבר חברו יחד למלחמת מצווה עד חורמה ב'ישראלים האחרונים' – המתנחל והפוסט-ציוני, המזרחי החדש והמהגר הרוסי, נאו-כנענים מימין ומשמאל, חרדים ישנים ומתעשרים חדשים. הנה דמתה הארץ מובלעות מובלעות כמו חתכו בבשרה החי, כל אחד דובר את שפת סימניו, מגדר את הטריטוריה שלו, נוטל את ליטרת הבשר, ואחריו – המבול. כאילו חזרנו למצב הטבע, שאלמלא מוראהּ של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

הבהרתי כי חרף כל ההבדלים בהשקפותיהם האידאולוגיות, בעמדותיהם הפוליטיות, בזהותם הדתית או התנועתית או העדתית, התקיים בין "הישראלים האחרונים" – תושבי הארץ לפני 1967 – מילון משותף, טרמינולוגיה שממנה אפשר היה לנסוק לעימות חריף, למתח מפרה ולוויכוח חי. אמנם, מאז ראשית הציונות ותנועת התחייה והעברי החדש והחלוץ והצבר, חלחלו זרמים בתוך ההוויה והתודעה הישראליות. רוויזיוניסטים וליברלים ודתיים-לאומיים, "מלכות ישראל" ו"שמש העמים", עיירות פיתוח וקיבוצים, ההר והעמק, חולצה כחולה וכיפה סרוגה – כולם קראו את הישראליות באופן נפרד, הצפינו אזימוטים לכיוון שונה. אך כולם נבעו ממעיין משותף, או במילותיו של ביאליק: "מקום ההפכים יתאחדו בשורשם".

המשכתי וטענתי כי בבסיסו של הסיפור היהודי, ובעקבותיו של הסיפור הישראלי, עמדה השאלה ששימשה סדן משותף לליבון הזהויות הנפרדות – מאין באנו, לאן אנחנו הולכים? בין כל הקריאות המקוטבות של המפה הישראלית, נתקיים "מרכז דיאלוגי" סביב סוגיה זו, שפת סימנים מוסכמת, זיכרון משותף, עימות של טקסטים מתוך ארון ספרים אחד המכיל מדפים רבים, ספרי קודש וטקסטים פילוסופיים, ספרי שירה מאִבְּן גבירול עד מאיר ויזלטיר, ורומנים מ"אהבת ציון" עד עמוס עוז וא. ב. יהושע. הדיאלוג בין עבר להווה ובין יריבים אידאולוגים היה הוא עצמו הלקסיקון של הישראליות.

ואולם הפרטת הישראליות של שלושת העשורים האחרונים קיבלה תפנית משמעותית בעת האחרונה. הנרטיבים המגוונים וההשקפות המופרטות יישרו שורות והתכנסו לשני מחנות יריבים. ההפרטה נעשתה לקיטוב דיכוטומי, שני הגייסות נעמדו על הקווים, אך הפעם כצבאות לוחמים שכמעט דבר איננו מחבר ביניהם, זה מול זה: תומכי הרפורמה המשפטית מול מתנגדיהם; הצועדים במצעד "יום ירושלים" מול מפגיני "קפלן". הפרטת הזהויות נהייתה לקרב בין שני מחנות בצהרי היום. בביטוי למשל שהתקבע, "רפורמה משפטית", נאגרו כלי נשק רבים בידי הניצים האידאולוגים, והם החלו בקרב חזיתי על: דמוקרטיה, זכויות אזרח, חוק גיוס שווה או דיפרנציאלי, מעמד האישה, תפיסות תאולוגיות או ליברליות, ניסיונות להשתלט על מוסדות תרבות, הגדרת הלאום ועוד. המחנות צחצחו את כלי נשקם ונערכו למלחמה על צביונה של החברה הישראלית.

בחוג שהתכנס במודיעין התייצבו אנשים ונשים רבי זכויות, משני הצדדים, כדי לנסות למנוע מלחמת אזרחים. כל משתתף בדיונים, בגילו ובמעמדו, ומתוך שנים רבות של עשייה חשובה, נושא עמו תרמיל של רעיונות, דבר דבור על אופניו. ובכל זאת, מהשקפתו הסדורה והמנומקת ומעמדה של ביטחון עצמי בארגז כליו הערכיים, היה פתוח לשמוע את האחר.

פרופ' דוד הראל, למשל, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, סבור כי בימים קשים אלה, בהרהרו על הישראליות, עולה אצלו מילה אחת בלבד – עצמאות – ולא רק בגלל סמיכות הזמן ליום הנקרא כך. כי "המדינה תהיה ישראלית לחלוטין רק אם תתקיים באופן עצמאי במובנים נוספים, הקריטיים ביותר לבריאותה, לביטחונה, לשגשוגה ולעתידה, מעבר לעובדה היבשה שהיא רשומה כמדינה בחבר המדינות". הוא מתכוון, בין השאר, ל"עצמאותם של כל האזרחים ביכולתם לבחור לעצמם את אורח חייהם האישי, האמוני, הדתי והמשפחתי ללא השפעה או הכתבה מלמעלה; לעצמאות שלוש רשויות המדינה, בכך שתובטח חוסר היכולת של אחת מהן לשלוט באחרת ולכפות עליה את דרכה; לעצמאות המלאה מהשפעות פוליטיות של מוסדות מדע, דעת, תרבות וחינוך לאומיים, כמו האקדמיה, הספרייה הלאומית, וכדומה; והחשוב מכול, לעצמאות המדינה כישות בעלת גבולות ברורים ומוסכמים – גם עליה וגם על הקהילה הבינלאומית – ואשר כל אדם בשטחי שליטתה נמצא בה מרצונו, בתור אזרח או אורח, אך בשום אופן לא כנתין ולא כחלק מאוכלוסייה נכבשת". הראל מקווה כי דווקא מהעַז של התקופה הנוכחית ייצא המתוק, בדמות הבשורה לעתיד חדש שממנו נגיע לעצמאות על מלא.

לעומתו, רב העיר צפת, שמואל אליהו, מבכירי הציונות הדתית, פורס מהלך הֶגליאני של ההיסטוריה, מיציאת מצרים ועד ימינו אלה, מהלך שרנ"ק (נחמן קרוכמל) אימצוֹ בעבר לחיק היהדות. נקודת המוצא נמצאת בשני ההפכים, פרעה ומשה, מייצג העריצות ומנהיג יציאת מצרים. כשם שיש סדר לעולם, הכולל את חוקיות הבריאה ואת זריחת השמש, כך קיימת חוקיות לאנושות, והתורה כולה עוסקת בחוקיות זו. מדינת ישראל היא חלק ממהלך היסטורי ומהמסלול של "שבו בנים לגבולם". הרצל עצמו, לדעת הרב אליהו, התחבר למסלול הגאולה בנבואתו ב-1898, שבה דייק, כי בעוד 50 שנה תוקם המדינה. קיימת אפוא תוכנית היסטורית-גאולתית, שבה הולכת ונבנית ירושלים. ישראל מתעצמת מדינית וכלכלית והיא מעצמה טכנולוגית, start-up nation, אך לא לשם כך נוצרנו: בחזון הגאולה, ירושלים תחשוף לעולם את ערכי המוסר ואת "לא יישא גוי אל גוי חרב". זהו, לדידו, אותו החזון שנשא בלפור בחנוכת האוניברסיטה העברית. מהר הצופים עתה, כמו בזמנו מהר המוריה, תצא ברכה לאנושות. נראה שהחזון הזה מסֵפֶר הספרים הוא ציפור הנפש המשותפת למצדדי הרפורמה ומתנגדיה.

הדיאלוג בין נשיא האקדמיה הלאומית למדעים לבין אחד מראשי הציונות הדתית ממשיך את השיח של "הישראלים האחרונים", שלמרות אי-הסכמתם הבסיסית על עיקרי דבריו של הצד שכנגד, דיברו איש עם רעהו. ואף אם חירפו זה את זה – לעתים תכופות, יש לציין – הם הבינו את מילותיו וצפונותיו של האחר. ישעיהו ליבוביץ נסע במיוחד למרחביה לריב את ריבו עם מאיר יערי; אב"א אחימאיר ייחל לעוד ויכוח אחד עם ברל כצנלסון, בן עירו בוברויסק; במלחמות התרבות ובוויכוחים הרעיוניים הגדולים נתקיימו קודים תרבותיים מוצפנים: רב המושבות הראי"ה קוק ורבנים נוספים יצאו למסע המושבות ב-1913 לשוחח עם החלוצים; בית"ר וגדוד העבודה נתייחסו שניהם בשמותיהם לטרומפלדור, ואילו היום האוהדים הגזעניים של בית"ר ירושלים, בריוני לה פמיליה, ממלאים את ספסלי אצטדיון טדי ומדירים משם את בנו של מנחם בגין; משמעות הגינוי מאחורי הכינוי "כנענים", שהדביק אברהם שלונסקי ל"עברים הצעירים" הייתה מובנת לכול; ישראל אלדד מימין ויהושפט הרכבי משמאל הרחיקו עדויותיהם למרד בר כוכבא לתת בו את יגון ההווה. הבריח התיכון של הישראליות היה מטען תרבותי, קורפוס משותף, וכל מחנה או דור הוסיפו לו נדבך.

סחי ומדון דבקים היום בניסיון לקרוע את הישראלים, ניסיון שלא צלח עדיין, להשליט שלטון סמכותני, המפר את כללי המשחק הדמוקרטי. בנימין נתניהו לא יישאר איתנו לעד: החברה הישראלית תצטרך לחיות אחריו ביחד למרות השסעים האימננטיים. ב-1984 נכחתי אני עצמי בשסע כזה, אולי החמור שבהם, שאחד הניצים בו החזיק בשילוב של תאולוגיה פוליטית ואלימות. המקרה המוזר שאליו נקלעתי עשוי ללמד על הסיפור הכללי.

באותה שנה שהיתי לילה שלם עם שניים מחברי "כנופיית ליפתא", שתכננה לפוצץ את מסגדי הר הבית. אחד הקירות בבית המעצר במגרש הרוסים שבירושלים זעק בצבעיו העזים, מבליט בקווים גסים שרטוטים של מבנים הנוסקים השמימה בסערה, שרבוטים של מסגדים הנישאים אל על, אחד מהם נוטה ליפול, משנהו קורס והאחר תל חורבות. שני צעירים הזויים שרטטו ציורים סהרוריים, שֹער ראשם פרא וזקניהם ממורטים. מייד התבררה לי זהותם מכותרות העיתונים: מחסיה העליון ויהודה לימאי. הקשבתי פעור פה לחלומם המשיחי-אפוקליפטי. בתוך זמן קצר החלו לדמיין אותי בציוריהם על הקיר כמשיח בן דוד, שליח העומד לגאול את עם ישראל. התזמון של 1984 רמז שאולי מתרקם מולי עוד חלום מסויט של ג'ורג' אורוול. אין כל ספק שאילו היו מצליחים לבצע את זממם ולפוצץ אפילו חלק ממסגדי הר הבית, הייתה מתלקחת במזרח התיכון מלחמת גוג ומגוג. לבסוף נפטרו ללא עונש בשל "מצבם הנפשי". 

פחות מ-40 שנה לאחר מכן ביקש עבריין מורשע נוסף, השר "לביטחון לאומי", לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ובכך להבעיר שם תבערה עולמית. תוכניות אלו בהר הבית, הלבנת עשרות מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, והעברת המִנהל האזרחי בשטחים הכבושים לידיו של מנהיג משיחי מ"הציונות הדתית", הם עדות כי עקבותיו של המשיח ("עקבתא דמשיחא") הנשמעים עתה ברמה אינם חלומות באספמיה, רחוקים להיות רק הדי פולמוס לשם שמים במגדל שן אקדמי או בהיכלות של ישיבות, אלא הם צעדים פוליטיים ממשיים, המבקשים לקרב קץ משיחין.

צעדיו של המשיח נשמעו לראשונה לאחר מלחמת ששת הימים. בשונה מההופעות המשיחיות הקודמות במהלך ההיסטוריה היהודית, מבר כוכבא ועד השבתאות, הפעם היה כרוך האקט המשיחי בחבלי ארץ, במה שניתן לכנות "משיחיות כנענית", משיחיות שאותה הנהיגה תנועת האוונגרד המהפכנית, "גוש אמונים". בראשה הומלך חנן פורת, תלמיד ישיבה לשעבר מכפר הראה וישיבת כרם ביבנה, חלוץ, סמכותי וכריזמטי, צבר דתי וקיבוצניק אשכנזי. בדימויו העצמי היה ממשיך דרכם של ברל וגורדון, ספרא וסיפא, צנחן ששכנע את אשכול להקים בכפר עציון את ההתנחלות הראשונה בשטחים. פורת ראה ביישוב שבין בית לחם לירושלים נקודת מעבר הכרחית, המובילה לתחנה המשיחית האחרונה: "דרכה אפשר שעוד יישמע שיר המהלך הגדול בו מוביל ריבון העולמים את כולנו בדרך העולה הביתה: עם ישראל כולו לארץ-ישראל כולה ובמוקדה ירושלים שלנו – מקדש מלך עיר מלוכה". פורת, הנאמן להשקפתו התאולוגית, המשיחית והציונית, בחר בחינוך, בצבא, בפוליטיקה ובהתנחלות כאמצעים להגשים את יעדיו, נאמן למצוות רבניו מהציונות הדתית.

בשונה ממנו, לאיתמר בן גביר אין רב, אין משיח ואין אלוהים. במובנים רבים, מזכירה דמותו את זו של פורע החוק מהמאה ה-18, יעקב פראנק. אפשר שהתרעתו של גרשם שלום מפני המעבר "ממשיחיות לניהיליזם" הטרימה את המהלך שנמתח מפורת לבן גביר. חומר התבערה המשיחי-פוליטי, שהוכן בידי פורת, עלול להתלקח בידי בן גביר ולהפוך בהיגיון פנימי לניהיליזם. פראנק עשה דברים מחרידים מתוך הבנה כי רק מתוך שבירת החוקים והנורמות תבוא מלכות השמים.

מזרם דתי רדיקלי השואף לתיקון ומאופיין בגוון משיחי, הפכה השבתאות לפראנקיזם ניהיליסטי המנפץ את הסדר התאולוגי, כזה שאיננו חב דין וחשבון לכל מסורת דתית, סדר דברים פוליטי או אידאולוגיה. ניהיליזם תאולוגי זה סבר כי יש למלא "את הטומאה כוח הקדושה עד שתתפקע מבפנים". משהוברר כי בעקבות הפער שנפער בין העולם החיצוני למציאות הפנימית יש להרוס את המציאות האובייקטיבית, הפכה המשיחיות לניהיליזם.

"הסינדרום הפראנקיסטי" התאפיין בניהיליזם וברצון לעוצמה. פני-יאנוס שלו היו הרס החוק וקידוש החורבן מכאן, ושיר הלל לעריצות ולצבאיוּת מכאן. הטיפוס החדש של היהודי בחזון הפראנקיסטי אינו יותר הלמדן והדרשן, אלא הבריון נושא החרב. תחיית ישראל לא תתרחש בין כותלי בית המדרש, אלא בשדה המלחמה. "על חרבך תחיה – אפילו תחיית המתים תהיה על פי חרב, ומן הראוי היה כי אף הנשים תשאנה חרבות". אפשר שפסוקו של השטן כיוון לרעייתו של בן גביר, הנושאת עמה זוג אקדחים. ככל שהרעיון רדיקלי יותר, מימושו הפוליטי יהיה כרוך בשבירת הסדר הקיים ובהפעלת אלימות.

האלימות מופעלת בכל "יום ירושלים". נקישות נעלי הבריונים, שצרו על סמטאות העיר העתיקה ב"יום ירושלים" האחרון, הזכירו את קול צעדי פלוגות האֶס-אַה ואת שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת בגרמניה. כמו אז, שעה שהקלגסים לובשי החולצות החומות עטו באלימות על כל חנות מזדמנת של יהודים וקומוניסטים, כך עתה, לובשי החולצות הצהובות – החסידים השוטים של מנהיגם הבריון בעל העבר הפלילי, שמשטרה שלמה סרה למרותו – הכו, בעטו וקיללו ערבים ועיתונאים. קשה היה להבחין בין הבריונים לבין נציגי הממלכה, שוטרי משמר הגבול, שהרי לכל אחד מהם נועד תפקיד מוגדר בהשלטת טרור ואימה על יושבי העיר העתיקה בריטואל הפשיסטי השנתי. הצעירים מן הציונות הדתית, הדוגלים בעליונות הגזע היהודי ו"האדמה היהודית", הזכירו באלימותם את האירופאים מן הימין הרדיקלי והפשיסטי, שצדו סוציאליסטים, קומוניסטים ויהודים.

קרוב ל-100 שנה מאוחר יותר חל היפוך תפקידים. עתה יהודים אלימים, בדרכם אל הכותל המערבי, צדים בני לאום אחר. במקביל להתחזקות הימין הרדיקלי והגל הפופוליסטי באירופה כיום, עולות ופורחות בישראל קבוצות קדם-פשיסטיות ועממיות. תהליכים אלה משקפים לא רק מגמות גלובליות, אלא מעידים על התחזקות הבסיס החברתי בישראל של ימין רדיקלי "קדם-פשיסטי", הקונות יותר ויותר אחיזה בקרב שכבות עממיות רבות. הרדיקליזציה הלאומנית בקרב בסיס חברתי זה מאפשרת ברית בין הימין הפוליטי-תרבותי, השמרני, לבין קבוצות מסורתיות, פריפריאליות מהמעמד הנמוך וקבוצות דתיות וחרדיות, הדוגלות בערכים של דם, מולדת יהודית, אדמה, גזע, קדושה, הקרבה ומוות – אקלים דעות גזעני לכל הדעות.

בקבוצות נאו-פשיסטיות אלה גלומה סכנה לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, ובכלל – לכל תפיסת "הישראליות". הן מייצרות תרבות פשיסטית, שלה גרעינים עממיים בעלי פוטנציאל חברתי המוני. בישראל מתנהלת עתה מיני מלחמת אזרחים המזכירה רגעים דומים באירופה של שנות ה-20 של המאה שעברה. אין באנלוגיה זו משום השוואה של אחד על אחד לאותם ימים שחורים, אך כפי שהיטיב להבהיר לאחרונה הסופר הנורווגי, קרל אובה קנאוסגורד, בספרו "המאבק שלי", התקופה שבין סוף המאה ה-19 ועד אמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 נתפסת בדיעבד כעידן של תמורות במרכיבים היסודיים של הקיום האנושי. רבים ביקשו למצוא יסוד חדש, לכונן חברה חדשה, וסברו שמצאו את מבוקשם בשתי התנועות האוטופיות הגדולות האחרונות, הנאציזם והקומוניזם. האנלוגיה בין אירופה של קנאוסגורד, בעיקר בשנים האחרונות של רפובליקת ויימאר, ואף של מדינות נוספות כצרפת, בלגיה, וארצות מזרח אירופה, לבין ישראל של נתניהו, נועדה לחלץ תובנות בדבר הדמיון בין אירועים, תהליכים ודמויות בעבר ובהווה, ולהסיק מכך מסקנות. האם לפנינו סימנים מקדימים ללידתה של חברה חדשה, של "ישראל חדשה", שאין בינה לבין מגילת העצמאות דבר וחצי דבר?

"המהפכה השמרנית" בישראל, כמו זו שנערכה בגרמניה בשנות ה-20 של המאה ה-20, אינה נישאת רק על ידי הימין הפוליטי, אלא מהווה תשתית עומק של ברית לאומנית-קלריקלית, ברית החורגת ממטרות פוליטיות והנושאת עיניה לעבר יעדים טרנסצנדנטיים. מלבד אינטרסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים לגיטימיים שיש לברית זו, כמו לכל קואליציה מפלגתית, היא מתייחדת בחזון היסטורי של גאולה ובייעוד משיחי. ברית זו מדברת בלשון של אומה ולא בלשון של אזרחים, בחוקים מטא-היסטוריים ולא בחוקים היסטוריים, בעליונות של עם בחירה ולא במושגים אוניברסליים. הברית הזו מתיימרת לייצוג מונופוליסטי של העם, שעה שהיא מבטלת ודוחקת את המיעוט. לא ירחק היום והצדקנות העצמית תעניק לגיטימציה לשימוש באלימות כלפי מתנגדי התאוקרטיה המוצעת, תיתן סמכויות חירום בידי מנהיג כל-יכול, ותאסור מלחמה על מתנגדיה, שאותם תגדיר כבוגדים. קריאות "בוגדים" כלפי מחנה פוליטי אחד כבר נעשו לעניין שבשגרה לאחר 7 באוקטובר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*