חודש מאי היפהפה

חלק ראשון

1.

פעמון האזעקה של המעלית צילצל מדי ערב ב־21:39 בדיוק. זה היה קורה רק כשהרצפה בכל שש הקומות כבר היתה מבהיקה והפחים ריקים ורחוצים. רק אז היה ג'ייסון מתפנה למלאכה החשובה מכול — ידו האחת אוחזת בתרסיס והשנייה במטלית רכה מעור צבי — ונכנס למעלית. בחוץ כבר מזמן עלה החושך ממעמקי הנהר, ממש מן המקום שבו שקעה קודם לכן השמש והותירה כתמי ורוד מפרפרים על המים. יום יום היתה שוקעת ויום יום היה החושך עולה תחתיה, אבל בבניין שרר אור מתמיד שלא כבה לעולם.

היתה לו דרך מיוחדת לנקות את הכפתורים, מין סגנון מיוחד שפיתח עם השנים ושיכלל אותו לכדי שלמות. ראשית היה מביט היטב בטור העיגולים המקובע בלוח המתכת. כמו ציפור היה מתבונן בהם, קודם בעין ימין ואז בעין שמאל, מחפש אחר
סימני אצבעות שומניים, שיירי אדם שנדבקו אל הבוהַק. הוא ידע מראש שכפתור מספר שלוש תמיד יהיה מלוכלך במיוחד. המשפחה הזאת ב־C3, איזה טינופת, הוא כבר אמר לאבא שלו כמה פעמים שצריך להעיף אותם מהבניין, אבל בינתיים זה הוכח כבלתי אפשרי. ביד קלה היה משפריץ בעדינות על המטלית ואז מצמיד אותה אל הכפתור הראשון, מסובב במהירות עם כיוון השעון ומרפה מיד. זה היה מושלם. עייפות היום לא ניכרה בו כשהיה ממרק כך את ששת כפתוריו ושורק לעצמו, וכולם ידעו כמה קשה הוא עובד, כל הזמן, וכמעט בלי להתלונן. ולהזניח את כפתור הפעמון הצהוב, התחתון ביותר, הרי לא עלה על דעתו. אותו היה שומר לסוף, ובהדרת חשיבות לוחץ עליו עם המטלית הרכה עד שצליל צורמני היה מתמלט ממנו ב־21:39 בדיוק ומחריד את הבניין.

אבל לאחר מכן היה הכול רוגע. אם אי מי היה עומד על גג סמוך ומביט, היה רואה כיצד עיני האור נעצמות לאט, חלון ועוד חלון, איך מתכסה הבניין מפני הרחוב, מפני אנשי הלילה, מתכנס בתוך מדרגותיו הנקיות, קירותיו, דירותיו, מעקותיו, תיבותיו, דלתותיו, ורק בחלון אחד עוד עומד האור. זו דירה F6, וג'ייסון פוחד מפני החושך. ליזי כבר הלכה לישון לאחר ששתו שוקו
יחד, אבל הוא עוד ניצב מול הדלת ומתבונן מבעד חור ההצצה הקטן.

השעה כבר קרובה לחצות, ואיש בפיג'מה יוצא מ־B6 וצועד אל חדר הזבל שבקצה הקומה, עם קרטון חלב בידו.

הוא מתבונן לרגע בדלת של F6 וג'ייסון נרתע לאחור. לעזאזל עם המיטשל הזה, הוא חושב, עושה לי עבודה באמצע הלילה! מיטשל ממהר לזרוק את הקרטון בפח הכחול, טורק את דלת חדר הזבל ושב בזריזות אל דירתו. ג'ייסון מחכה עוד כמה שניות, ואז חומק יחף החוצה עם שקית בידו וחש אף הוא אל חדר הזבל. הוא אוסף את השקית ובה קרטון החלב, ובמקומה שם שקית חדשה, נקייה.

עם השקית המלוכלכת בידו הוא צועד חזרה אל F6. הוא לא יודע שמיטשל גם הוא עוקב אחריו מבעד לעינית. אחר כך, כשיצטרך מיטשל לתאר אותו בפני החוקר, הוא ימשוך בכתפיו. ג'ייסון בחור קצת מוזר, הוא יאמר, אבל לא ראיתי שום דבר
חשוד. יחף, גבו שפוף מעט, כתמים חומים סביב הפה, אולי אכל שוקולד.

2.

הבניין בעל שש קומות, כאמור, ובכל קומה שש דירות. הוריו של ג'ייסון גרים בקומה הראשונה, בדירה A1. זוהי דירה רחבת ידיים וחשוכה, והם לא טורחים להאיר אותה יתר על המידה. זאת חשכה נעימה, הנובעת מן הצל של עצי הרחוב הרוכנים אל החלונות, ומן השלווה של ישיבת קבע ארוכת שנים במקום נקי ומסודר. את הדירה הם קיבלו מהנהלת הבניין כשג'וזף התקבל לעבודה כאב הבית. לינדה התרגשה כל כך, דירה בחינם, והמקום! היא כבר היתה אז בהיריון עם "ליזי־שלנו", ככה הם קראו לה רק בשנים האחרונות, כדי להבדילה מליזי של ג'ייסון. ליזי־שלנו כבר נולדה אל תוך מציאות ידועה מראש, לשמחתם של הוריה. ההנהלה היתה מרוצה מג'וזף, וג'וזף היה מרוצה מכל השאר, והוא ולינדה ישבו ערב ערב עם ילדתם הקטנה בסלון וצפו בטלוויזיה, גופם המנומנם סופג אל קרבו את כל השנים הטובות שעוד יבואו. ג'ייסון נולד שבע שנים לאחר ליזי־שלנו. הם לא תיכננו הפרש גדול כל כך ביניהם, אבל משהו התמהמה, בגופה או בגופו, ולינדה רצתה כל כך וכבר כמעט אמרה נואש, ופתאום ג'ייסון. ובאמת שלא היה להם על מה להתלונן. לפחות לא עד שהתחיל גל הפריצות הקשה של 1980, אבל העיר כולה חלקה איתם את סבלם, ומשרות פנויות במשטרה הלכו והתרבו. הפורצים היו חצופים וחסרי עכבות. בפעמים הראשונות עוד היו מטפסים על הגג, אז עוד לא היתה שם אזעקה, ומשם מדלגים במדרגות החירום ונכנסים דרך חלונות פתוחים או לא פתוחים, משחילים גוף צר וצעיר היכן שרק ניתן להם, והנה הם כבר בפנים, מחפשים תכשיטים ומזומן. בהמשך נעשו עצלים יותר, ופשוט נעמדו בכניסה הראשית, בלי בושה, ולחצו על כל הזמזמנים, אולי יפתח להם מישהו בשוגג. ג'וזף היה ממהר נזעם מדירתו ושואל בחשד, מה אתם רוצים?! לכו, לכו מכאן לפני שאני קורא למשטרה! הם היו צוחקים לו, עושים תנועות מגונות ומתרחקים באיטיות. היו גם מבוגרים יותר, זקנים אפילו, רועדים ומכורים לאיזה סם, מה זה משנה, שום דבר כבר לא שינה להם, וג'וזף היה עסוק בלגרשם ממפתן הבניין, דבר שהפריע מאוד בפינוי הסדיר של הזבל וניקיון המרתף ואפילו גרר מחאות של הדיירים.

בתקופה הזאת למד ג'ייסון הקטן את ערכם של הצצה ומעקב. הוא היה רואה את אביו, איש עב בשר שידיו מיובלות אבל נפשו רכה, עומד מבועת מול החלון ומשקיף אל הרחוב, תר אחר מכוניות לא מוכרות או עוברי אורח שהולכים לאט מדי או מהר מדי. ואם לא מול החלון, הרי היה נצמד לדלת ומתבונן דרך חור ההצצה על תנועת הדיירים, מי עולה ולאן הוא נכנס וכיוצא בזה. חשוב להיות ערניים, ג'ייסון יקירי, היה אומר לילד הרזה והעצבני שנצמד לרגליו. הוא היה רגיש, היועצת בבית הספר אמרה ללינדה, רגיש יתר על המידה. מה זה בכלל אומר? התרגזה לינדה בעת הפגישה בחדר היועצת הצבעוני (צבעוני יתר על המידה, אמרה אחר כך לג'וזף), כל הילדים רגישים! זה נכון, גברת המפטון, אמרה לה הלן היועצת, אבל ג'ייסון שלך רגיש במיוחד. לינדה לא הסכימה לבצע אבחון או לקחת אותו לטיפול קבוע, כפי שהציעה היועצת, היא פשוט שנאה להיות במצב הזה, שאיזו פסיכולוגית מפונדרקת תגיד לה שהילד שלה הוא לא כמו כולם. והרי ג'ייסון היה כזה מותק מקסימון, עם השיער הבלונדיני הזה עד העיניים שהוא לא נתן לה לגזור, והפה הקפוץ והעיניים הסקרניות שהיה מצמיד אל חלונות ומשקפות, והוא לא עשה לה בעיות בכלל, בכלל, היא שמרה עליו טוב כל כך, והוא עזר לה וניקה ושטף ידיים אפילו חמש פעמים לפני הארוחה, אכל יפה כל מה שהיה בצלחת אחרי שהפריד לערמות מסודרות ולבש כל מה שקנתה לו, לאחר שגזרה את הפתק מאחור, או העמידה פנים שגזרה גם אם לא היה פתק כלל, כדי שלא יתלונן שמגרד לו.

השנים שהפרידו בין ליזי־שלנו לג'ייסון היו רבות מדי, שבע שנים זה לא צחוק, לכן ג'ייסון היה כרוך אחרי ג'וזף, ובזמן שליזי־שלנו היתה עסוקה בדברים של בנות, כל מיני קניות והתלבשויות וטמפונים או השד יודע מה, הוא וג'וזף תיחזקו את הבניין. ומה כללה עבודת התחזוקה? אוהו! עבודת התחזוקה כללה המון דברים, שאת כולם לימד האב את בנו מתוך רצון עז ובלתי מוסווה שיהיה ממשיך דרכו. ראשית, עגלת הסופרמרקט. ג'וזף השיג אותה מן הסופרמרקט הגדול של סאניסייד שהיה צמוד לבניין ושייך לרשת ענפה של משפחה דרומית, שחלשה כמעט על כל עסקי הקמעונאות ביבשת. לרשת קראו "אוניל'ס". לכל מקום שרק הלכת בעיר ראית אוניל'ס ואוניל'ס. גם ג'וזף היה לקוח אדוק של אוניל'ס, היתה לו ברירה? הוא המתיק מילה עם מנהל החנות בשכונה שלהם, וקיבל עגלה יפה, לא ישנה, עם גלגלים תקינים שלא נוטים הצידה בפתאומיות. זה כלי העבודה הכי חשוב שלנו! הוא אמר לג'ייסון, וג'ייסון הקשיב והינהן בריכוז. חדרי הזבל. שבעה. אחד בכל קומה והשביעי, המרכזי, במרתף.

בתחילה היה ג'ייסון יושב בתא המתכת הקטן שהורכב בתוך העגלה, זה המיועד לילדים, ורגליו משתרבבות החוצה. היו לו רגליים ארוכות ודקות ללא טיפת שומן, ורופאת הילדים שלו קראה לו בלרינה. "הנה הגיע הבלרינה!" עוד לפני שהחלו ההתקפים הוא היה מבקר אצלה הרבה, כי סבל מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות ומאנמיה שלא הצליחו להכניע עד שוויתרו. עולם הרפואה ויתר על ג'ייסון, השאיר אותו כך קטן ואנמי לגדול בתוך עגלת הסופרמרקט של ג'וזף ולשייט במרחבי בניין 41-41 שברחוב 46 ופינת שדרה 43.

הכפתור של קומה אחת נדלק, סמוק כולו. בינג! הדלת נפתחת, וג'וזף מנווט את העגלה ואת ג'ייסון אל חדר הזבל של הקומה הראשונה. שני פחים כחולים — באחד שקית בצבע תכלת לפלסטיק, למתכת ולזכוכית, ובשני שקית שקופה לנייר. את הזבל הרגיל משליכים היישר אל תוך הפתח שבקיר — ג'וזף הראה לו, תסתכל ילד, פה מחזיקים את הידית ומושכים, היא כבדה. ואז — גְלִיש־גְלַש, ממש כמו מגלשה, כל הזבל נופל למטה ומחכה לנו במרתף. נחמד, נכון? וג'ייסון היה מסתכל ואומר, גליש־גלש.

אחר כך ג'ייסון גדל, על אף הכול גדל. לינדה לא הסתגלה לתהליך הזה, שהיה אמנם איטי אך בלתי נמנע, ובלילות היתה מתגנבת אל הארון הישן ומרחרחת את בגדי התינוקות שלו.
האמת תיאמר שהיא עדיין נהגה לעשות זאת, אבל איש לא ידע על כך, וגם אילו היו יודעים, יש להניח שעניין גדול לא היה נוצר כאן — נקרא לכך משוּגוֹת אֵם. ג'ייסון גדל, אם כן, ובסופו של דבר היה מסוגל לדחוף את העגלה בעצמו. אחרי בית הספר היה נותן לו ג'וזף מטלות קטנות, שאת כולן ביצע ג'ייסון בשקידה ובמסירות.

בערמות הזבל הרגיל היה תמיד בלגן. אנשים השליכו קופסאות וצנצנות שהתעצלו לרחוץ, וג'ייסון היה שולה אותן ומנקה בכיור הכסוף שבמרתף. הוא שטף בקבוקי רוטב ומיונז, שיפשף בפינות ובצדדים, היכן שחלקיקי האוכל היו ממאנים להיכנע, ולבסוף היה אורז יפה יפה בשקיות המתאימות ומארגן בפינה, עד לאיסוף השבועי של המשאית. את מה שהיה עושה אחר כך באפלת המרתף לא ראה איש, או ככה לפחות חשב, ולאחר שסיים היה חומק מתנשם חזרה לדירתו שבקומה השישית.

הוא לא הכיר את "הנהלת הבניין". אבא שלו פגש פעם איש בשם סטיב, אבל ג'ייסון זכר רק דמות גבוהה וכהה עם זקן. הם עבדו בשביל סטיב, בשביל ההנהלה של סטיב, אבל לג'ייסון זה לא שינה הרבה — הוא פעל ברצף של פעולות בלתי מהוססות ובלתי משתנות, שאינן תלויות בדבר. ובחוץ — השמש, החושך, הנהר. כאלה היו חייו.

3.

אנשים החלו לשים לב שמשהו לא בסדר כשהגיעה השעה 21:39 ביום שלישי, ארבעה־עשר במאי, ופעמון המעלית לא צילצל. בכל זאת, זה לא היה יום לגמרי רגיל, ודווקא משום אי־רגילותו היתה ההכרה איטית לחלחל ולמלא את הלבבות בדאגה.

כבר בשבוע שקדם לארבעה־עשר במאי הזכיר ג'ייסון לדיירים את יום הולדתו. הוא לא עשה זאת ביומרנות או באופן בוטה, אלא בחופזה, בדרכו המִלְמוּלִית, עיניו מתרוצצות לצדדים תוך שהוא מספר סיפור ארוך ומייגע לעומד מולו. "השבוע הבא יהיה שבוע עמוס," הוא אמר לג'ואן, השכנה הוותיקה שלו מ־D6. "אבא ואני נוסעים ללונג איילנד לבקר את אחותי ליזי, את יודעת שנולדה לה עוד תינוקת? אה... כבר אמרתי לך, כן? ניתוח קיסרי דחוף, זה מה שהיה, סיבוך בחבל הטבור, אבל הכול בסדר... כן, כן, זאת כבר לידה שלישית, נכון, אמא כבר אצלה, אנחנו נוסעים גם לעזור עם הבנות, אבל יש את כל השיפוץ הזה בקומה השנייה, נשארה שם הרבה עבודה בדירה אחרי שהאלה עזבו, את לא תאמיני, זוהמה כזאת שהם השאירו, כל הארונות עם עובש, והפרקט... וביום שלישי זה היום הולדת שלי, כן, תודה, תודה, זה נחמד מצידך, הא, הא, שלושים ושתיים, אני יודע, אני נראה יותר צעיר, כולם אומרים לי, בכל מקרה ביום הזה אני נח."

ג'ייסון אף פעם לא היה נח, אבל בימי ההולדת שלו היה חורג ממנהגו. ג'ואן אמרה את זה לחוקר, והוא כתב. בימי ההולדת של ג'ייסון היה הבניין משנה את קצב נשימתו, מתרפה, כמו אדם לבוש חליפה המשחרר מעט את אחיזת העניבה. דברים קטנים: פירורים בפינת מדרגה, הדלת בחדר הזבל שבקומה ארבע פתוחה למחצה ואיש אינו סוגר אותה, ליד תיבות הדואר זרוקה מעטפה הממוענת לדייר שעזב, ובסמוך לדלת המרתף, שומו שמים, ננטש מטאטא.

בימי הולדתו של ג'ייסון היו הוריו, ג'וזף ולינדה, יוצאים מדירתם בשעה 8:30 ומחכים מחוץ לבניין, על המדרכה. לינדה היתה לובשת את חולצתה היפה — עם הפרחים הוורודים, ואפילו ג'וזף היה חוגר חגורה ותוחב חולצה נקייה אל מכנסיו. ג'ייסון ובת זוגו ליזי, שהיתה לוקחת חופשה מיוחדת מעבודתה בגן הילדים, היו מצטרפים אליהם ב־8:35, ויחד היו מחכים לאחותו, ליזי־שלנו, שהיתה מגיעה מלונג איילנד ומחנה בזעף את הרכב בסמוך לבניין. לפעמים היתה מגיעה עם הבנות ולפעמים לא, אבל היא עצמה תמיד הגיעה — גם היא היתה לוקחת חופשה מהעבודה והכול. ליזי־שלנו היתה מתחננת לא אחת ללינדה — בחייך, מאמי, אולי השנה תוותרי לי, זה כל כך רחוק, אני ממש לחוצה במשרד עכשיו, ואין מי שיביא את הבנות לגן בבוקר... אבל לינדה היתה זועמת ואומרת לה, אין דבר כזה. זה יום ההולדת של האח שלך! שבעלך המפונדרק יואיל בטובו להזיז את התחת פעם בשנה ולקחת אותן. אפשר לחשוב. וליזי־שלנו היתה כועסת ונעלבת וצועקת, ולבסוף מוותרת, מבקשת מאחת האימהות בשכונה להסיע גם את הילדות שלה, ומגיעה.

הדיירים שהיו יוצאים באותה עת מן הבניין היו עוצרים ליד המשפחה ומברכים את ג'ייסון בלבביות. הוא היה מרכין את ראשו ומסמיק, שמח. כך היה בכל שנה, בכל שנה, סיפרה ג'ואן. היו גם דיירים שהביאו לו מתנות קטנות — תווי קנייה לאוניל'ס, שוקולדים, ולפעמים גם כסף מזומן במעטפה, אבל לא הרבה — 25$, 30$. שג'ייסון יהיה תמיד בצד שלך, הוסיפה ג'ואן, וכך אמרו גם דיירים אחרים.

בימי הולדתו של ג'ייסון היתה משפחת המפטון המורחבת צועדת אל עבר בית הקפה השכונתי ברחוב 50 פינת סקילמן. קָמילָה היה בית הקפה היחיד בסאניסייד, וככזה נהנה מלקוחות קבועים ובלתי קבועים, ובעליו הרשה לעצמו להעלים עין מאי אלו תקלות פעוטות. למשל: לפחות חצי מכיסאות העץ היו רעועים באופן בלתי פתיר. היושבים עליהם נאלצו לנקוט משנה זהירות, לבדוק תחילה את יציבות המשטח, להתיישב לאט ובאופן מחושב, ולהתרווח במקומם רק כאשר וידאו כי הכיסא הקשיש יכול לשאת את משקל גופם. לפעמים היה נשמע קול היסדקות, וקריאת בהלה התמלטה מירכתי בית הקפה, אך עד עתה איש לא נחבל בצורה רצינית. בית הקפה היה מלבני וצר, ואחד השולחנות היה צמוד ממש אל דלת השירותים. הדלת נפתחה פנימה ולא החוצה, אך גם בתוך השירותים היה החלל קטן להרגיז, מכל הסבון תמיד היה ריק ובמקום נייר טואלט היו מגבוני נייר מחוספסים, גליל בחמישים סנט. פתח המחסן היה קבוע ברצפה, תחת אחד השולחנות, כך שאם נזקקו למשהו, היו נאלצים עובדי המקום להקים את האנשים היושבים, להזיז הצידה את השולחן ולרדת למטה. בימים של צ'ילי היה בית הקפה נמלא בריח שדבק בבגדים ובשיער ונותר בנחירי הלקוחות עוד שעות ארוכות לאחר שיצאו, בין שאכלו את הצ'ילי ובין שלאו. אבל הקפה, הו, הקפה! עוגת הגזר! עוגיות השוקו־צ'יפס שיצאו חמות מן התנור! הסאניסיידים רחשו נאמנות עמוקה לבית הקפה הקטן שלהם. הם התגאו בו, סיפרו עליו לחבריהם שבשכונות האחרות (אסטוריה, וודסייד, ג'קסון הייטס, ואפילו האנטרס פוינט, ששם היו מספיק בתי קפה לכולם), כך שאין להתפלא כי גם תושבים ותיקים כמשפחת המפטון, ובפרט ג'ייסון, פקדו את המקום בקביעות. בימי ההולדת של ג'ייסון הם היו מגיעים, כאמור, בהרכב מלא לארוחת הבוקר. בקמילה היו צריכים להיערך לכך מראש — לחבר שני שולחנות, למצוא כיסא יציב יחסית עבור ג'וזף, שלא תתרחש תקרית מביכה, ולדחוק בשני העובדים — אחד מלוכסן עיניים והשני שמוט עפעפיים, להכין פנקייקים ועליהם קצפת ופירות וחביתה עם בייקון ותפוחי אדמה לג'וזף, שלא אהב מתוק. חגיגת יום ההולדת היתה עוברת בדרך כלל בצורה חלקה, על אף פרצופה המריר של ליזי־שלנו, שהיתה מטביעה את תסכולה בדחיסת כפיות של קצפת אל פיה.

ג'וזף אמר להארווי, תשמע, אנחנו בדרך כלל לא עוזבים אותם לבד, אה... לא יודע מה להגיד לך, אני אתקשר אליו, והארווי
אמר לו שהם בטח יבואו יותר מאוחר, ושלא ידאג כל כך, וניתק. הגיעו הרבה לקוחות אחר כך, ציין הארווי, אז כבר שכחתי מכל העניין.

ג'וזף ניסה להתקשר לג'ייסון כל היום, אבל לא היתה תשובה.

*ההמשך זמין בספר המלא*