ארץ החלומות 1 - נבואת האיש עם השעון

פרק 1:

הילדים נכנסים ליער

א. דרק וריטה

"דרק, תביא מים!" "דרק, תוציא את האשפה!" "דרק, שמור על אחותך!" "נו, מהר יותר!"

וכך כל היום. דרק בן האחת־עשרה טורטר ממשימה למשימה על ידי דודתו דורי. בזמן שכל שאר הילדים שזה עתה סיימו את שנת הלימודים פקדו את גני השעשועים או צפו בטלוויזיה, דרק ביצע עבודות בית — קיפל כביסה, קרצף רצפות והבריק את ידיות הכורסאות שליד האח.

דודה דורי לא הייתה אישה רעה. לא היו לה ילדים משלה, והיא מעולם לא רצתה ילדים.

דוד דמיאן, בעלה, שאותו לא נפגוש בסיפור הזה, עבד לפרנסתו בתפירה ובתיקון תיקים, חגורות ומוצרי עור אחרים בחנות שלו, במרתף שברחוב הראשי. שם הוא גם אכל סנדוויצ'ים ולפעמים נשאר לישון. את הסנדוויצ'ים דודה דורי הייתה מקפיצה לחנות, כאשר הוא שכח לחזור הביתה כדי לאסוף אותם, עם בגדים להחלפה, סבון ומוצרי גילוח.

דודה דורי לא התלוננה, טוב היה לה הלבד, השקט — לשתות את הקפה, להאכיל את היונים, לשחק סוליטר, עד ש... הילדים של אחיה הפרו את השלווה.

דרק ואחותו ריטה בת החמש נכפו עליה ביום שבו אביהם ריי מצא את מותו הטרגי בתאונה משונה, כאשר מעבדת מחקר התפוצצה, ותחת ההריסות נקברו ריי, אשתו אנה, המתמחה הצעיר ססיל וסודם. מעניין איזה מחקר התבצע בין ארבעה קירות לבנים, שהגישה לתוכם ניתנה רק לשלושת המתים על ידי טביעת אצבע וסריקת רשתית העין.

דרק וריטה לא דרשו הרבה תשומת לב. הם היו ילדים שקטים וטובים שלא חיפשו צרות, ולמרות זאת דודה דורי חשה שמצופה ממנה לעשות משהו כדי להוכיח, קודם כול לעצמה, שהיא "מטפלת" בילדים. מכיוון שהיא לא באמת ידעה מה עושים עם ילדים, היא המטירה עליהם תשומת לב מחנכת ומאיימת.

— "דודה דורי?"

— "מה?!" היא שנאה כשדרק בא עם בקשות. ריטה אף פעם לא ביקשה ממנה כלום, היא פחדה מדודה דורי. דרק תמיד היה השליח.

— "אנחנו יכולים לצאת החוצה?"

היא סקרה במוחה — האם מיצתה את כל רשימת המשימות שלה להיום?

— "חזרו לפני החושך!"

בלי מילה נוספת, גם לא תודה, דרק רץ החוצה, שם כבר חיכתה לו ריטה. הוא תפס את ידה, ושניהם רצו בשביל העוקף את הבית אל תוך שדה החמניות.

כעבור דקות הם כבר ישבו בין הגבעולים שהסתירו אותם מעיניים חטטניות, שם הם קברו את האוצר שלהם, בקרחת אדמה זעירה שלא צמח בה דבר. דרק החל חופר באדמה המתפוררת, עד שגילה תיבת עץ ישנה, מחוזקת בפסי נחושת, אשר נסגרה באמצעות מנגנון מתוחכם.

עכשיו פטפטה ריטה בלי הפסקה:

— "דרק, אתה תהיה פיראט ואני מכשפת הים!"

במשחקים שלה, כשהיא הייתה מכשפת הים — דרק בדרך כלל היה פיראט או נסיך. לפעמים כריש. דרק שיתף פעולה בחוסר התלהבות. המשחקים הילדותיים של ריטה לא עניינו אותו, אבל הוא הרגיש מחויבות. דרק זכר איך אימא תמיד המציאה עם ריטה סיפורים קסומים.

— "זהירות! האוצר מכושף, ואם תיגע בו — תמות!" היא הסתירה בידיה את התיבה.

— "ומה אני צריך לעשות כדי לזכות בו?" שאל דרק בתיאטרליות מאולצת. הוא לא היה כל כך טוב במשחקי תפקידים.

— "אתה צריך לפתור חידה, אמממ..." ריטה חשבה. היא חייבת לשאול משהו קשה, משהו שהוא לא יֵדע לענות עליו. וזה לא היה קל — בעולמה של ריטה, דרק ידע הכול! הוא ידע את שמות כל הפיראטים החשובים שאי‏־פעם סיירו באוקיאנוסים. הוא ידע גם למה אימא ואבא לא חוזרים, ידע יותר ממה שהסכים לספר לה.

— "מצאתי! מיהו... כתום, מהיר וחכם!" ריטה הייתה מאוד מרוצה מעצמה.

החידה לא הייתה מי יודע מה מתוחכמת. דרק ידע על מה חשבה ריטה — אחד האוצרות האהובים עליה ביותר היה גלויה ישנה עם תמונת שועל, שאותה קיבלה מאימא. דרק הכיר אגדות שציירו את השועלים כיצורים חכמים. למרות שהמסכן שהפך לכובע החורף החדש של דודה דורי כנראה לא היה חכם מספיק. ריטה ריחמה עליו מאוד. ערב אחד היא התגנבה לארון הבגדים, התכרבלה עם הכובע וליטפה אותו בעודה משקה אותו בנדיבות בדמעות. כך מצאה אותה דודה דורי, ולכעסה לא היה סוף. היא אסרה על ריטה באיסור חמור להתקרב לארון הבגדים שלה.

דרק העמיד פני חושב, ואחרי דקה ארוכה ענה:

— "כדור אש?"

— "טעות! יש לך עוד שני ניסיונות. אם לא תנחש נכון — אתה תהפוך לאבן!"

— "מממ... אולי זה... רודי?"

רודי היה בן של שכנים מהחווה הסמוכה. הוא היה נער מתבגר, עם שיער ג'ינג'י שתמיד הזדקר כלפי מעלה, ופצעונים כיסו את מצחו כמו שכוכבים מכסים את שמי הלילה.

— "לא!" כעסה ריטה. "רודי לא חכם בכלל! נשאר לך רק ניסיון אחד."

— "אני ממש לא יודע," דרק הרכין ראש, וריטה צחקקה. הוא לא היה שחקן כל כך טוב, אבל בשבילה הוא היה הכי נפלא שיש.

— "אולי זה... היי רגע! מה זה?" הוא הצביע על משהו מאחורי ריטה.

— "מה?" היא הסתובבה.

— "אני חושב שראיתי חיה, נראה לי שזה היה שועל. היי!" הוא קרא בהפתעה, "התשובה לחידה היא 'שועל'!"

— "ניחשת, ניחשת!" קראה ריטה ומחאה כפיים. "ועכשיו, אתה יכול לפתוח את האוצר."

דרק וריטה אהבו להסתכל על האוצר — תמונות של אבא ואימא, מזכרות מהמסעות של ההורים בארצות זרות, פלאי טבע קטנים שמצאו בעצמם. דרק נהג לחזור באוזני ריטה שכך החביאו כל הפיראטים הגדולים את האוצרות שלהם. הוא אפילו צייר לה מפה שבה היה מקום האוצר מסומן באות X.

האוצר גרם להם להרגיש כאילו כל העולם מונח בכף ידם. אבל מאז שאבא ואימא הלכו ולא חזרו התחלפה התחושה בגעגוע עז, כזה שבא לבכות ודמעות צורבות עומדות בזוויות העיניים, ולפעמים עורר תחושת תקווה, שאם יסתכלו מספיק זמן בתמונות הישנות, הם ישמעו את הצחוק של אימא.

זה קרה לפני קצת יותר משבעה חודשים — התאונה במעבדה שבה נהרגו הוריהם. דרק זכר טוב מאוד. היה ערב מקפיא. המבוגרים, שהציצו בדאגה לשמיים, אמרו שעומד לרדת שלג. דרק וריטה נשארו אחרונים במועדונית לילדי עובדי האוניברסיטה. לריטה כבר נמאס לצייר, ולדרק לא היה חשק להמשיך לקרוא. הם היו מוכנים וחיכו שאבא ואימא יבואו לאסוף אותם אל הביתן שלהם במעונות הסגל. גם עדנה השמרטפית לבשה מעיל וליפפה צעיף, וכעת זרקה מבטים עצבניים לעבר השעון שעל הקיר. והם חיכו. וחיכו.

ואז באו לקחת אותם. אבל לא אבא ואימא, אלא השוטרים ואיתם אישה שלא הכירו. הם לא הלכו הביתה, אלא לתחנת המשטרה של האוניברסיטה. האישה דיברה ודיברה. היא שאלה אותם הרבה שאלות וניסתה להיות נחמדה. אך ברגע שדרק וריטה הבינו שלהורים שלהם קרה משהו רע, משהו שקישר בינם לעולם סביבם ניתק. דרק לא היה יכול להאמין — רק הבוקר הם צעדו יחד על השביל אל כיתות הלימוד. לא יכול להיות שהם אינם! ריטה לא הפסיקה לבכות ולקרוא לאימא. היא רצתה שאימא תבוא ותסביר שהאישה הבכלל לא נחמדה הזאת לא אומרת את האמת. ריטה התכרבלה על ספסל בתחנת המשטרה, חובקת את ברכיה ואוחזת בתמונת השועל המרופטת.

את יום ההולדת החמישי של ריטה חגגו רק שניהם. בפעם הראשונה בחייו דרק הבריח מהמטבח של דודה דורי עוגת מאפין עם פצפוצי שוקולד. נרות לא היו לו, והוא תקע גפרור אחד במרכז העוגה. לדודה דורי לא היה מושג מתי היו ימי ההולדת של הילדים, ולא עלה על דעתו של דרק ליידע אותה או לבקש ממנה עזרה בלהכין לריטה הפתעה או לקנות לה מתנה. עכשיו תהה דרק עד כמה ריטה זכרה אותם, היא הייתה כל כך קטנה. אך ריטה זכרה הכול. בכל לילה היא ראתה את ההורים שלה בחלומות, וביום נצרה כל זיכרון קטן, כל מקום או חפץ שהייתה להם משמעות.

הפעם דרק מצא תוספת חדשה לתיבת האוצר. היה זה צדף בעל צורה משונה וצבעים מרהיבים. הצדף פשוט היה מונח מתחת למדרגות הכניסה לבית. איך הגיע לכאן? דרק אמר לריטה שזוהי הוכחה שכל האזור הזה היה פעם מכוסה באוקיאנוס, ובטח אם יחפשו טוב טוב, יוכלו למצוא גם עצמות דגים ויצורים אחרים שחיו לפני מיליוני שנים בתוך האוקיאנוס הראשוני העצום.

לפתע נשבה רוח קרה וכופפה את גבעולי החמניות. צינה עברה בגופם של הילדים, ומייד פסקה הרוח כלא הייתה.

— "דרק, מה זה היה?"

— "כלום, סתם רוח. תראי את הצבעים האלה..."

צל הסתיר את השמש עד שנהיה חשוך ממש, ואז גם הוא נעלם. הילדים הרימו את הראש בבת אחת. השמיים היו בהירים ללא ענן.

— "אולי ירד גשם..." אמר דרק בקול לא בטוח.

— "דרק, בוא נחזור!"

— "חכי רגע..." דרק הביט מבולבל בשמיים הבהירים.

— "דרק...!"

לפתע נשמע צליל שגרם לשערותיהם לסמור. הם שמעו קול צחוק צלול כפעמונים, כל כך מוכר וכל כך נשכח.

— "אימא?" ריטה הייתה הראשונה שקמה על הרגליים והחלה לרוץ בכיוון הקול.

— "ריטה, חכי!" דרק לא ידע מה לעשות. בעוד ריטה רצה מלאת תקווה, הוא הבוגר יותר ידע שמתים לא חוזרים לחיים. דרק האמיץ פחד.

דרק קם על רגליו ורץ בעקבות אחותו אחוז אימה.

— "אנחנו לא יודעים מה יש שם! תעצרי!"

ריטה המשיכה לרוץ, צחוק פעמונים מוביל אותה אל חומת עצים שניצבה בקצה שדה החמניות, בעודה צוחקת וקוראת: "אימא! אימא!"

דרק רץ אחריה, פוחד יותר מכול לאבד אותה בין העצים. עד מהרה התחלפו עצי המילה הצעירים בעצי אלון זקנים. ואלה התחלפו באורנים עצומים, שמעולם לא צמחו בחורשה שבירכתי ביתה של דודה דורי. האוויר נהיה לח והאור מעומעם. אם רק היו מביטים לשמיים, היו רואים רק את התקרה הכהה של עלי מחט מרשרשים. אבל הם המשיכו לרוץ עמוק יותר ויותר לתוך היער.

ב. טָקֵשִׁי

ערב. טָקֵשִׁי היה עייף, למרות שלא יצא היום מחדרו. בימים שבהם לא הלך לבית הספר — הוא לא יצא. כך עדיף. ההורים שלו כבר לא ידעו איך לדבר איתו, אז הם הפסיקו לנסות. הם היו משאירים לו אוכל וחטיפים מחוץ לחדר, וכשלא הסתכלו, הוא היה פותח את הדלת, לוקח את המנחה שהושארה שם ונועל את הדלת מבפנים.

פעם הם היו משפחה רגילה. הם היו אוכלים ארוחת ערב יחד, מדברים, צוחקים, יוצאים לפיקניקים, לקולנוע... מתי הכול השתנה? בכל פעם שהעלה בזיכרונו את אירועי אותו יום אביב, בערו לחייו בזעם וקיבתו התהפכה מבושה.

הוא עמד במרכז מעגל במסדרון בית הספר, וסביבו המון תלמידים צועקים. הוא נדחף אל נער מגודל, שעמד בשילוב ידיים וחיוך לגלגני מרוח על פניו, כשלצידו ארבעה בריונים. טָקֵשִׁי כיווץ את אגרופיו עד שהלבינו. הוא לא התכוון לסגת רק בגלל שהכוחות לא היו שווים. הקהל סביבם שאג, צווח והשמיע קריאות צמאות דם שהתאימו לבני שבט פראי, ולא לתלמידי חטיבת ביניים.

— "אז אומרים שאתה קשוח, מה?" אמר הנער בלי להפסיק לחייך.

הקהל השיב ביללה, וטקשי ייצב את עמידת הקרב.

— "תנסה ותראה בעצמך!" קרא תיגר טקשי.

— "אתה באמת חושב שאתה יכול על כולנו?" שאל נער רזה מאוד בעל שיער מחומצן.

— "בקלות..."

— "אחרי שנגמור איתך," המשיך המגודל, "כולם כאן יֵדעו שאתה אפס, המאסטר שלך זיוף והשוטוקן שלך זבל..." פניו של טקשי האדימו, מכל הדברים היריב בחר ללעוג דווקא לסגנון הלחימה שלו.

המחומצן המשיך:

— "אתה תצטער על היום ש..."

הם לא זכו לגלות על איזה יום הוא דיבר, כי ראשו הוטח לאחור בכוח אגרופו של טקשי. זה היה הסימן שלו חיכו הבריונים. הדיבורים פינו מקום לאגרופים. טקשי הכניס לקרב את כל המיומנות ואת כל להט העלבון. להפסיד לא הייתה אפשרות מבחינתו.

אם אתה אחד שנלחם נגד חמישה — הסיכויים לא לצידך, אלא אם כן אתה נחוש להתעלם מכאב ולא מוכן לוותר. מעגל הצופים השתתק. המחומצן מזמן ישב בפינה, מחזיק את אפו המדמם. בריון אחר קיבל מכה כואבת בבטן וזחל הצידה, הרחק מהמתקוטטים. נער אחר הרים ידיים ונכנע.

לפתע נראתה תזוזה במעגל התלמידים. הם פינו דרך לנערה בעלת שיער ארוך ומבריק, האסוף בזנב סוס מושלם. שמה היה נמיקו. טקשי היה רגיל לראות אותה בהפסקות, ובעיניו היא לא פשוט הלכה, אלא ריחפה כמו ברבור ששט באגם. וכן, היא הייתה גם חברתו של המגודל, מנהיג הבריונים שהכריז מלחמה על טקשי.

מחוות ידה של נמיקו הפסיקה את הקטטה. כעת עמדו מתנשמים ומתנשפים והביטו בה, כאילו ממתינים להוראות.

— "אתה רק ילד..." היא מדדה את טקשי מכף רגל ועד ראש וחייכה. "אתה נלחם טוב, חבל שתיפגע. תנו לו ללכת..."

היא הסתובבה והתכוננה ללכת, מושכת אחריה את חבורת הבריונים הממושמעת. לפתע תפס טקשי בידו של המגודל, כמעט מפיל אותו ואת התלמידים שעמדו קרוב, וקרקר בקול צרוד:

— "אנחנו גומרים את זה עכשיו!"

המגודל ניער בעצבנות את ידיו של טקשי והביט בשאלה בנמיקו. הפעם, כשהסתובבה, נראתה מרוגזת.

— "טוב, תילחם בי," אמרה נמיקו, וטקשי נראה מבולבל.

— "אני לא מרביץ לבנות..."

בשתי פסיעות חינניות ומדויקות תפסה נמיקו את טקשי, ולפני שהבין מה קורה, הפילה אותו ארצה. טקשי מיהר לקום על רגליו. בחוסר רצון הוא הדף עוד התקפה מהירה של נמיקו. אבל ההתקפות באו בקצב הולך וגובר, ובמהלך ערמומי של נמיקו הוא שוב מצא את עצמו שוכב על הגב, ומעליו עשרות פרצופים לועגים. לא יכול להיות! הוא הביס את כולם! הוא יביס גם אותה...

— "הספיק לך, ילד קטן?" הרוגע שלה, כאילו לא התעייפה בכלל, המילים המתגרות שלה, הכול בה הרגיז את טקשי. כשהרים את עצמו הפעם מהרצפה, ערפל אדום של זעם עיוור את עיניו.

— "תגידי את זה שוב," נהם.

— "אתה חלש מדי," היא ענתה ברצון, "ואיטי מדי. אתה בסך הכול ילד..."

הוא רק רצה שתשתוק. הוא רצה שלעולם לא תוכל להוציא מילה מהפה. ושתראה שהוא חזק! הוא התנפל עליה בכל הכוח ותפס בשתי ידיו בגרונה. נמיקו נפלה על הגב וראשה הוטח ברצפה. עברו שניות ארוכות עד שעשרות ידיים הצליחו לנתק את טקשי ולהרחיק אותו מהזירה, ובהן ידיו של מורה להיסטוריה, שמיהר להתערב בעוד התלמידים מתפזרים בריצה לכיתותיהם.

כעבור כמה שעות, ההורים של טקשי, מר וגברת סאטו, ישבו בחדר מנהל בית הספר. היו שם גם טקשי, המורה להיסטוריה שהציל את המצב ואבא של נמיקו — איש חמור סבר בעל שׂער שיבה. מר וגברת סאטו לא הפסיקו לקוד ולהתנצל בפני מנהל בית הספר ואבי הנערה. נמיקו עצמה התאוששה אחרי אובדן הכרה, ולכן לא נכחה בשיחה.

כל ניסיון של טקשי להסביר שנמיקו התחילה לא הביא לתוצאה הרצויה. המנהל כיווץ את גבותיו, הוריו התרפסו עוד יותר וקדו בלי הפסקה. המורה להיסטוריה נראה מיואש, ואבא של נמיקו ירה לעבר טקשי מבט שהבטיח לו אפס רחמים אם דרכיהם יצטלבו מחוץ לכותלי בית הספר.

טקשי נענש בריתוק אחרי שעות הלימודים, דבר שלא היה נורא כל כך, וכן נכפה עליו לכתוב מכתב התנצלות על העוול שגרם, ובו הוא היה אמור להביע חרטה עמוקה על מעשיו. ואם זה לא היה מספיק, ה"משפט" שהתחיל בחדר המנהל נמשך עד שעות הלילה בסלון משפחת סאטו. מר סאטו ניסה להסביר לטקשי ארוכות על סגולות האיפוק והסבלנות. גזר הדין של גברת סאטו היה כואב כמו סטירת לחי — עד סוף הסמסטר טקשי לא יורשה לחזור לאימוני השוטוקן, ובמקום זה ילך לחוג יוגה.

מאותו יום לא דיבר טקשי עם איש. הוא המשיך ללכת לבית הספר — קם בבוקר לצלצול השעון המעורר, צחצח שיניים, סירק את שערו ולבש את חליפתו, שאימו השאירה מחוץ לחדר. הוריו למדו שלא להיראות בדרכו. הם עדיין זכרו איך היום ההוא נגמר, כאשר טקשי, עם דמעות בעיניים, צווח: "אני לא רוצה לראות אתכם שוב!"

בכל בוקר יצא טקשי מהדירה, ירד במעלית מהקומה החמש־עשרה ותפס חשמלית. בבית הספר לא דיבר טקשי עם אף אחד, לא הוציא ספרים מהתיק, ורק בהה בצג הטלפון הנייד שלו. וכאשר היום נגמר, הוא עשה את דרכו בחזרה, נכנס לחדר ונעל אותו מבפנים. ארוחת הערב כבר חיכתה לו ליד המחשב.

לפעמים הביט טקשי ארוכות מחלון חדרו בקומה החמש־עשרה. הוא הוציא את ראשו, חסר נשימה ממשב הרוח, והביט למטה. שוב ושוב רדפה אותו המחשבה, ומה אם יעזוב הכול... ואז היה מניח אותה בצד, אך שומר אותה ליתר ביטחון.

טקשי ניעור רק כששיחק ב"לוחמי הצל" — משחק רשת שבו הוא משחק נגד מפלצות ולוחמים אחרים, רבים מהם ילדים כמוהו.

במשחק טקשי הוא לוחם ותיק ואכזרי, בעל צלקות נוראות וכלי נשק מתוחכמים. שמו אָשִׁיגָרוּ. המוטו שלו הוא "עומד מי שעומד אחרון". הוא לא לוקח אף אחד תחת חסותו, לא רוכש חברים, לא סומך על איש.

באותו ערב, על אף העייפות, טקשי נצמד למסך. אצבעותיו תקתקו בעצבנות על המקלדת: אָשִׁיגָרוּ היה כל כך קרוב למצוא מטמון נדיר, שיזניק את הרמה שלו ויקרב אותו למטרה הנשגבת של כל לוחם צל — השמדת השד הרשע אואיווה. אשיגרו התקדם בזהירות על שביל בית קברות נטוש כשבידו קָטָאנָה ארוכה. הכול נראה שקט... לא! הנה מפלצת בעלת שבעה ראשי נחש היורקת חיצי רעל! משרת של אואיווה הנתעב! אשיגרו הרים את המגן, התקרב בשתי קפיצות, ובשתי הנפות קָטָאנָה הכניע את המפלצת, משאיר שלולית דם ירקרק ומבעבע.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*