עוד

הערת המחברת

כשהגיתי לראשונה את הרעיון לכתוב את הספר הזה, עיינתי ביומנים הישנים שלי ונדהמתי לגלות באיזו תדירות שיקרתי לעצמי. ואז הבנתי שאצטרך לעשות עבודה רגשית רבה כדי לאתר אמת עמוקה יותר מזו שכתבתי. הספר הזה הוא הניסיון שלי לחלץ את האמת הזאת.

אבל הזיכרון אינו מושלם. וסיפורים תמיד נכתבים מתוך העדפה של פרט אחד על משנהו. בנוסף, שיניתי את רוב השמות וסימנים מזהים נוספים כדי להגן על פרטיותם של המעורבים. גם רצף האירועים השתנה מסיבות של אחידות נרטיבית.

אבל בסך הכול סיפרתי את האמת (כפי שאני תופסת אותה) כמיטב יכולתי.

הקדמה

אמא? את שם?

אמא? איפה את?

אמא, אני צריך לדבר איתך.

אמא, בבקשה תתקשרי אלי.

כשהמטוס מלה גוורדיה נוחת ביוסטון, אני מכבה את מצב הטיסה בטלפון וצופה בהודעות הנערמות כמו חפיסת קלפים.

הודעה מדניאל, הודעה מדניאל, מדניאל, מדניאל, מדניאל...

אמא, את ואבא בנישואים פתוחים?

זה לא מה שתכננתי. זה רחוק מאוד ממה שתכננתי. במילים עדינות, זאת סיבה לבהלה.

אני בוחרת באופן הפעולה שבו אני תמיד בוחרת כשאני ניצבת בפני דילמה לא פתירה. אני פונה לבעלי.

ראשית, אני שולחת לו צילומי מסך של ההודעות. מתַחתָן אני כותבת, מה נסגר?! מה לעשות?

שיט, הוא עונה. רוצה להתקשר אלי?

אני כושלת במדרגות המטוס, מחפשת נואשות מקום שבו אוכל לאסוף את עצמי — את בקבוק המים והזבל מהטיסה, את המחשבות ואת הכבוד העצמי שלי. אני מוצאת נקודה ליד הקיר, בין לוחות ההמראות והנחיתות.

סטוּ עונה עוד לפני שנשמע צליל חיוג.

"אוי, חמודה שלי," הוא אומר. האהדה שבקולו מגיעה אליי מעבר לקו. סטו יודע כמה אני לא רוצה לנהל את השיחה הזאת עם דניאל. הוא מציע לי הצעה שקשה לסרב לה: "אולי אני אתקשר אליו?"

"לא, הוא שאל אותי. אולי הוא ראה משהו באיזה תוכנית טלוויזיה ואני אצליח להתחמק מזה איכשהו."

"הוא ילד גדול. כך או כך יהיה בסדר. גם אני אדבר איתו אחר כך, טוב?"

"טוב, תודה."

"אני אוהב אותך, מתוקה שלי." ואחרי 16 שנות נישואים — אחרי כל מה שעברנו — אני יודעת בקרביים כמה זה נכון.

"גם אני אוהבת אותך. תחזיק לי אצבעות."

"אין צורך. את תסתדרי מצוין."

אני נשענת על קיר הגבס הצונן, הטרולי מעוך בין רגלי, ומתכוננת להתקשר לבן שלי כדי לדון איתו בחיי המין שלי. אנשים בשלבים שונים של הטיסה שלהם חולפים במהירות על פניי. קשה לי לשמוע — ולא רק בגלל ההמולה הכללית של שדה התעופה, אלא בגלל הדם הגועש באוזניי.

אני מצמידה את הטלפון לאוזן וסותמת את האוזן השנייה.

"היי, דניאל. סליחה, רק עכשיו קיבלתי את ההודעות שלך. הייתי בטיסה. אני ביוסטון."

נימת קולי אגבית אבל אני רועדת.

"היי," הוא עונה. הקול שלו, שפעם היה מוכר ועכשיו אני בקושי מזהה בו הד לאותו ציוץ ילדותי של פעם, מבהיל אותי. "אז — את ואבא בנישואים פתוחים?"

פשוט ככה.

עצה שקיבלתי לפני כמה שנים, כשעליתי בגורל ונאלצתי להעביר שיעור בחינוך בריאותי לכיתה ו', צפה אל פני השטח של מוחי: לברר מה הם יודעים.

"וואו. זאת שאלה גדולה. למה אתה שואל?"

לפני שאני מספיקה לטפוח לעצמי על השכם על המהלך המבריק, דניאל עונה.

"ראיתי את הפרופיל של אבא ב'אוקיי־קיופיד' וזה מה שכתוב שם."

"אה." אני עוצרת כדי לגרד את השוק בגב כף הרגל, כאילו אצליח למחות את אי־הנוחות שמתפשטת בגופי. ואז, בטיפשותי, אני מפרה את הציווי השני בתורת ההוראה לכיתה ו' ומציעה מידע שלא התבקשתי למסור.

"אני רוצה שתדע משהו, דניאל," אני אומרת. "אבא ואני מאושרים מאוד ביחד, ותמיד דיברנו בכנות. הוא מספר לי הכול ואני מספרת לו הכול."

דניאל שותק רגע מעבר לקו. אני רוצה להאמין שהוא הוגה במזלו הטוב, כי הוא זכה בזוג הורים מתקדמים ומוסריים כל כך. ואז:

"רגע. אז גם את עושה את זה?"

אני עוצרת את הנשימה. דניאל ראה את פרופיל ההיכרויות של סטיוארט, אבל לא ראה את שלי. באיחור אני מבינה שפירשתי לא נכון את החרדה בהודעות שלו ובקולו החדש, עם הנגיעות הגבריות. הוא חשב שאביו בוגד בי. השיחה הזאת נועדה להזהיר אותי, להגן על אמו התמימה מפני בגידה שנמדדת במושגים מופשטים של גיל הנעורים. אבל המחשבה שאבא בוגד גרועה יותר מהידיעה שאמא שוכבת עם גברים אחרים, נכון? כרגע, אני לא בטוחה. המוח שלי מוצף בשפע הדרכים האפשריות שבהן המוּדעות למיניות של אמו עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך.

ואז אני נושפת.

תמיד מגיע רגע שבו הדבר שחששת מפניו פשוט קורה. אני חוששת מהרגע הזה כבר שבע שנים. אולי יותר. אולי חששתי ממנו מאז שדניאל נולד והבנתי שיום אחד הבן שלי יגדל, יבחן אותי בעין ביקורתית ויידע בדיוק מי אני. אבל דברים כאלה לא קורים ביום אחד. הנפילה מגן עדן לוקחת זמן. נדרשו לי שנים רבות עד שראיתי את אמי כאישה פגומה, בשר ודם, ישות מינית ורוחנית עם צרכים משלה שלפעמים עמדו בסתירה לצרכים של בתה.

ובשבריר השנייה שנדרש לי כדי להחליט מה לומר לדניאל, אם להגיד את האמת או לשקר, אני חושבת על אמא. אני תוהה אם היא היתה עושה הכול אחרת עכשיו.

אני תוהה אם אני הייתי עושה את זה אחרת.

 

חלק ראשון

פרק 1

הגשם ניתך כשמאט פותח את הדלת בדחיפה וכושל פנימה בעקבותי. אני מחזיקה את המעיל שלו מעל הראש, וכשאני מסירה אותו, יריעה של גשם נשפכת על רצפת האריחים. אנחנו כבר במטבח. אין מבואה בדירת הסטודיו הקטנה שלו או חדר כניסה עם ארבעה תאים זהים, כמו אצלי.

מאט הוא זה שנוטף, אבל הוא חוטף מגבת מטבח ומושיט לי אותה.

"אני בסדר," אני אומרת. טיפות מים דבוקות לתלתלים שלו, ואחת תלויה בקצה אפו. במקום לנגב אותן, הוא זורק את המגבת על הדלפק.

אנחנו עומדים זה מול זה במרווח הצר שבין התנור לכיור. מעבר לכתף שלו אני רואה את המיטה. בכל רגע הוא ירים אותי ויישא אותי אליה.

זמזום המקרר פוסק וצליל הגשם גובר. מאט מביט בי עכשיו בריכוז רב. העיניים שלו יציבות כמו ליבת להבה.

אחד מאיתנו — אולי שנינו — אומר, "לא כדאי שנעשה את זה."

אני יודעת למה לא כדאי למאט. הוא בוגד בחברה שלו. אבל למה לא כדאי לי?

מה תהיה המשמעות של זה מבחינתך, מוֹלי?

אני מזנקת עליו, ידי נקברות בשערו הסמיך, אצבעותיו הארוכות אוחזות במותנַי ומצמידות אותי אליו. ואז הפה שלו מכסה את הפה שלי. אני מרגישה את נשיקתו של גבר אחר, גבר שאינו סטיוארט. יש לו טעם של בירה והשפתיים שלו חמימות, רכות יותר משציפיתי, גמישות יותר, שונות כל כך מנשיקותיו של סטיוארט, שמגיעות בשני טעמים. יש נשיקת שלום שהיא גם נשיקת להתראות, והיא נמשכת רק רגע ונוחתת על שפתי כמו חותמת גומי. וישנן הנשיקות שלפני סקס ובמהלכו. נשיקות שמלמדות אותי שסטו שולט בעניינים, שכל שעלי לעשות הוא להתמסר אליו, לעקוב אחריו אל הצעד הבא, והכול יהיה טוב.

בנשיקה של מאט אני מרגישה משהו חדש, הזמנה לקחת את המושכות. לא לחכות שהוא יישא אותי, אלא לאחוז בידו ולהוביל. ציפיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן ועכשיו, כשהוא כאן, הפחד והכמיהה שלי נאבקים זה בזה. עוצמת הכמיהה — נחשול התשוקה שלי — היא שמפחידה אותי יותר מכול. אני פוקחת את העיניים בדיוק כשמאט פוקח את העיניים, ושנינו נסוגים צעד אחד.

"אני צריכה ללכת," אני אומרת. משאירה אותו שם, עיניו נעוצות בי אבל גופו לא מנסה לעצור בעדי. זה תלוי רק בך, אומרות העיניים שלו.

בחוץ, הסופה משתוללת ואני לא מסוגלת לחשוב. הגוף שלי טעון והמים מעבירים בי זרם חשמלי ומקהים את חושי. אני לא יותר מנשימה ודם ואוסף של תחושות דוקרניות. אני מניחה רגל לפני רגל — לאט, לאט. אם אצליח לעכב את השיבה הביתה, אצליח גם לדחות את הקץ של התחושה הזאת. אני משהה את הכניסה חזרה לחיי הרגילים כמנגבת אפים, שוטפת כלים ונודניקית הבית.

אני תופסת מחסה מתחת לְגגון, מוציאה את הטלפון ולוטשת בו מבט. אני לא מסוגלת לקבל את ההחלטה הזאת לבדי. האגודלים שלי מקישים שטף של מילים ואני שולחת אותן. כתבתי הודעה לסטיוארט, ואני זקוקה לתשובה שלו כדי לפעול במהירות רבה יותר מהרגליים שלי. סיפרתי לו מה עשיתי, מה אני רוצה לעשות, וביקשתי את רשותו.

לחזור?

 

עברו כמעט שנתיים מאז שראיתי את מאט לראשונה, אבל אני בקושי זוכרת את הזמנים שלפני, כשלא הייתי לכודה במערבולת קבועה של תשוקה חשאית ורגשות אשמה של אם.

היום שבו אני פוגשת אותו לראשונה, שנתיים קודם, דומה לכל יום אחר. בבוקר סטיוארט אומר שיחזור הביתה "מוקדם" — כלומר, מספיק מוקדם כדי שאהיה ערה, אבל לא מספיק מוקדם כדי שיעזור לי להשכיב את הילדים.

השעה 20:47. באיזה עולם זה נחשב מוקדם?

אני שומעת את המפתח של סטו בדלת וגופי נדרך. לא אגיד לו שלום. הפה שלי מסרב.

"אני חייבת לצאת," אני אומרת. בקושי מסתכלת עליו מחשש שאצרח, שאכה אותו, או גרוע מזה.

"לאן את הולכת?" הוא שואל בתימהון. בעיניו, "מוקדם" פירושו שנזמין אוכל, נצפה בטלוויזיה ביחד, בתקווה שיהיה גם סקס.

"לסיבוב." אני חוטפת את המעיל ואת המפתחות. "אני רוצה להעיף מבט בבית."

אני יוצאת עוד לפני שהוא מספיק לסגור את הדלת.

בחוץ, ערפל דק מרחף באוויר המדיף ניחוח לילך. אני לוגמת אותו תוך כדי הליכה, עיני נעוצות בכפות הרגליים, מנסות להאט את הנשימה ולשחרר את הכיווץ בגרוני.

"מולי?"

אני מרימה את מבטי ומזהה מורה שלימדה איתי פעם, בגלגול אחר.

"קֶיילה!" אני אומרת. "סליחה, לא ראיתי אותך. הייתי שקועה בעצמי, כנראה."

"אין בעיה." היא מחבקת אותי. "עבר נצח! מה את עושה?"

"סתם יצאתי לסיבוב. הייתי מוכרחה לצאת. הילדים שיגעו אותי היום." קיילה רווקה. בלי ילדים. חוץ מסצנות של עקרות בית עסוקות מקומדיות בטלוויזיה, אני תוהה אם יש לה מושג על מה אני מדברת. אבל היא מביטה בי באהדה.

"בואי איתי! אני נפגשת עם חברים בגייט."

אני סופגת את החיוך של קיילה, את המגפיים גבוהי העקב, את השפתון הטרי ואת הבושם הקליל. אני נעשית מודעת להופעה שלי. בבוקר — לפני 15 שעות בערך — הסתרקתי והתזתי דאודורנט, אבל בפירוש לא התקלחתי. אני לובשת סווטשרט עם קפוצ'ון, מכנסי ג'ינס, סניקרס, בלי איפור. אני מותשת לחלוטין.

אני מביטה על עצמי מלמעלה ומבינה דבר נוסף. "שכחתי את הארנק," אני אומרת.

"אל תדאגי, אני אזמין אותך," היא אומרת ומשלבת את זרועה בזרועי. "בואי. נראה לי שלא יזיק לך."

חלפתי על פני הגייט הרבה פעמים כשצעדתי עם דניאל ונייט בעגלה בדרך למגרש המשחקים שמעבר לכביש, אבל כשאנחנו הודפות את דלתות העץ הגדולות אני מבינה שמעולם לא דרכתי שם. דניאל נולד רק שבוע לפני שעברנו לברוקלין, ומן הסתם לא הזדמן לי לחקור את סצנת הברים בשש השנים שחלפו מאז.

בזמן שהעיניים שלי מסתגלות לאפלולית, אני שומעת קטעי שיחות, קולות צחוק, ופרל ג'ם. אני שואפת את ריחות הבירה והעץ הישן ומניחה למשקל גופי לשקוע ברצפה הדביקה. שכחתי כמה מרגיע להיות במקום שלילדים אסור להיכנס אליו.

לידי, קיילה סוקרת את החדר. כשהיא מבחינה בחברים שלה יושבים ליד שולחן אחורי, היא אוחזת במרפק שלי ומובילה אותי לעברם.

"היי, חברים! זאת חברה שלי מולי. מצאתי אותה משוטטת ברחובות."

שתי נשים בקצה השולחן מחייכות ומנופפות. אני גוררת את הכיסא ליד קיילה ומתיישבת, תולה את הסווטשרט על המשענת.

"מולי, הא?" אומר קול גברי. "פעם היתה לי כלבה בשם מולי."

"אתה לא הראשון שאומר לי את זה." אני מרימה את המבט אל מקור הקול. עיניים ירוקות צוחקות ננעצות בעיני.

"אני מאט," ממשיך הקול. "מה תשתי?"

"יש בירה IPA?" אני עוצרת. "בעצם אין לי כסף. קיילה אמרה שהיא תלווה לי."

"אל תדאגי." מאט מנופף בידו בביטול וקם על רגליו. הוא גבוה ורזה, הרבה יותר ממטר שמונים. "בירה אחת בדרך. אני כבר חוזר." הוא פונה אל הבר.

לשמאלי, קיילה שקועה בשיחה עם שאר החבורה. אני מעמידה פנים שאני מקשיבה, אבל העיניים שלי נמשכות ימינה, אל מאט. הוא עומד בגבו אלי, ואני רושמת לפני את המותניים הדקים, הג'ינס הרפוי, התלתלים הסמיכים, המזדקרים קצת בקודקוד. הגוף שלי מגיב למה שאני רואה לפני שהמוח מספיק להדביק אותו. רפרוף נעים בתחתית הבטן, שמתפשט מעלה אל לבי ההולם, ושועט מטה אל המפשעה שלי.

מאט מסתובב עם שתי בירות בידיו ותופס אותי מסתכלת. הוא מחייך כשאני משפילה מבט אל כפות ידי המונחות על השולחן. הציפורניים שלי קצרות ועבות — לא עשיתי מניקור כבר חודשים — וטבעת הנישואים מנצנצת באור הבר. אני מניחה את ידַי בחיקי ולוגמת מהבירה שמאט הניח לפנַי, בלי לגעת בכוס.

"מממ," אני אומרת. "לא שתיתי בירה מחבית כבר הרבה מאוד זמן. תודה."

"אין בעד מה," הוא אומר במבט משועשע. "סתם מתוך סקרנות, איך הגעת הנה? איפה קיילה מצאה אותך?"

"ברחתי מבית משוגעים."

מאט צוחק. "אל תיעלבי, אבל זה בערך מה שחשבתי. את נראית כמו מישהי שנמלטה מאיפשהו." הוא לוגם בירה ובוחן אותי בציפייה.

"יש לי שני ילדים," אני אומרת, ומתחרטת מיד. יהיה נחמד אם למשך חמש דקות, מישהו לא יסתכל עלי כעל אמא. והבחור הזה צעיר מכדי להיות הורה. "הם נהדרים, אבל לפעמים הם משגעים אותי. הייתי חייבת לצאת, אז ברחתי בלי לחשוב לאן אני הולכת."

הוא מהנהן. "אני מבין. כלומר, לא מניסיון אישי, אבל לאחותי יש שני ילדים. היא גרה באיווה, אבל ביליתי איתה ועם האחייניות שלי הרבה בחג המולד. כנראה בגלל זה ההבעה שלך נראתה לי מוכרת."

"זה עד כדי כך ברור, הא?" אני מרגישה שהכתפיים נרגעות. חששתי שהווידוי על המשפחה שלי יפער תהום בינינו. אבל הדברים שמאט אומר דווקא מרגיעים אותי.

"לא בקטע רע, את פשוט נראית כמו מישהי שצריכה לשחרר קצת לחץ."

אני מרימה את כוס הבירה. "לחיים."

"לחיים," אומר מאט ואנחנו משיקים כוסות.

השעות והבירות חולפות כמו מונטאז' בסרט משנות השמונים. בקטע אחד, מאט צוהל איתי כשהחץ שלי פוגע במטרה. באחר, אני מחוץ לבר עם הילדים המקובלים, שואפת סיגריה ומלטפת כלב של מישהו. לבסוף אני שוב ליד השולחן, הנוכחים מתחילים לאסוף את חפציהם, ואני אומרת למאט, "אני חייבת לך כמה בירות." ואז, כמו במאית שמנסה לעזור לשחקנית מתחילה להיכנס לדמות, אני מדרבנת את עצמי להמשיך. "אתה גר בסביבה, נכון? תן לי את המספר שלך ונקבע." בראבו!

"אני אתן לך את שלי אם תיתני לי את שלך," הוא עונה. "ואני מתכוון לגבות את החוב."

"היי, קיילה, יש לך עט?" אני שואלת. "למורים תמיד יש עטים," אני מסבירה למאט.

קיילה מכניסה את היד לתיק ושולפת עט תוך שהיא סוקרת אותי בגבות מורמות.

"רואה? הוא אפילו אדום."

אני משרבטת את המספר שלי על מפית ומוסרת את העט למאט כדי שיגמול לי באותו המטבע. קיילה מעבירה את מבטה בינינו ולוחשת לי באוזן, "אני רואה שהסתדרת עם הכסף."

אני מצדדת אליה מבט ולוחשת חזרה, "אני נשואה, קיילה. זה שום דבר."

"אם את אומרת." היא לא נשמעת משוכנעת.

בדרך הביתה, אני ממששת את המפית שבכיסי והאוויר הצונן עוזר לי להתפכח. אני עוצרת ושוקלת את המעשה שעשיתי. החלפתי מספרי טלפון עם גבר. צעיר ממני. רווק. אני סוקרת את הדברים שאני יודעת עליו. הוא מאיווה — מדינה שחציתי במושב האחורי של מכונית סטיישן פעמים רבות מספור בדרך להורים של אמא שלי בדנוור. הוא למד עם קיילה בקולג', אז הוא בטח בגילה, כלומר צעיר ממני בשמונה שנים. יש לו אחות ואחייניות והוא קרוב אליהן. הוא עובד במנהטן, עדיין לא ברור לי במה. הוא מצחיק, חמוד, יודע להקשיב — והורס. הוא יודע שאני נשואה, ובכל זאת רוצה להיפגש איתי שוב. לפחות ככה הוא טוען. הבלון בחזה שלי מתרוקן מעט. סביר להניח שלא אשמע ממנו. אבל עשיתי חיים! למעשה, זה היה אחד הלילות הכי מהנים שלי מאז שהילדים נולדו.

הילדים.

פתאום תוקף אותי דחף עז לראות אותם, לחבק את דניאל, להחזיק את נייט על הידיים. הוא נובע בין השאר מרגשות אשם על השעות שביליתי מחוץ לבית ולא חשבתי עליהם. אבל יש עוד משהו. אני אוהבת להיות אמא. אני יודעת שזה נכון. אפילו בימים הגרועים ביותר, כששניהם היו עדיין בחיתולים והתקשו להירדם, כשסטיוארט היה בעבודה ומקלחת היתה חלום רחוק, התקשרתי לאמא מרצפּת הסלון, אחרי שהשתטחתי עליה בעייפות. צפיתי בתוהו ובוהו של צ'יריוס מתעופפים והקשבתי לדרמות האפּיות שהתרחשו בין דיזל הרשע לתומס הגיבור, ואמא שאלה אותי: אבל אם יכולת, היית מתחלפת עם סטיוארט? ונאלצתי להודות שהתשובה היא לא. כי אז הייתי מחמיצה את הנשיקות הדביקות ואת ניצחון הקקי בסיר, את חדוות הצפייה בדניאל מסביר בסבלנות לנייט את החוקים השרירותיים של משחקי "תומס הקטר" שהמציא. הייתי מחמיצה את אמבטיות הקצף ואת התקפי הצחוק ואת אלפי הדרכים שבהן האמהוּת כמעט שוברת את לבי מרוב אהבה כל יום, בעודי מפנטזת שאני בורחת מהכול במהירות שיא.

אני מגבירה את קצב ההליכה ושולפת את המפתחות מהכיס. כשאני נכנסת, אני שמה לב לצעצועים, לנעליים ולמעילים הפזורים על רצפת הסלון, בדיוק כפי שהשארתי אותם קודם. אני נאנחת ועוקפת את המכשולים. הם יהיו שם גם מחר.

אני חומקת תחילה לחדר הבנים. מקשיבה לנשימות שלהם ושואפת את הריח שלהם. אני מנשקת כל אחד מהם במצח ובוחנת את פניהם, המלאות הבעה גם בשינה. המצח של דניאל מקומט, רציני כתמיד. נייט, לעומת זאת, מחייך בקצות השפתיים, כאילו רוקח חלום שכולו תעלולים.

אני לא מופתעת לראות אור בוקע מחדר השינה שלנו. סטיוארט נשאר לא פעם ער עד שתיים או שלוש בלילה, ואף שנדמה לי שנעדרתי שנים, השעה רק מעט אחרי חצות. אני פותחת את הדלת ומוצאת את סטו יושב במיטה ומעלעל במגזין של תעשיית המוזיקה, מאלה שאני תמיד מוצאת על הרצפה ועורמת על כיסא הפסנתר.

"תראו מי חזרה," הוא אומר. "חשבתי שתחזרי תוך שעה. הייתי מתקשר אבל השארת את הטלפון בבית." הוא מציג אותו כהוכחה.

"סליחה," אני אומרת וממהרת לחלוף על פניו לכיוון האמבטיה. "אני חייבת להשתין." אני מורידה את המכנסיים ומתיישבת על האסלה בדלת פתוחה. יהיה קל יותר לדבר אם לא אצטרך לראות אותו.

"אז איפה היית? התחלתי לדאוג."

"לא הגעתי עד רחוב 10 אפילו. נתקלתי בקיילה והלכנו לשתות משהו."

"קיילה?"

"מורה מבית הספר הקודם שלי." סטיוארט כמעט לא התלווה אלי לאירועים של בית הספר, אבל אני מרגישה צורך להמשיך לדבר ולכן מוסיפה, "אני לא מאמינה שלא פגשת אותה."

"אז מי זה מאט?"

"מאט?" אני שואלת, מנסה להישמע אגבית ולהרוויח זמן בהדחה אסטרטגית של האסלה. "הוא למד בקולג' עם קיילה. היה איתנו בבר. איך אתה יודע עליו?" אני יוצאת מהאמבטיה באצבעות קפוצות. אם אתחיל ללעוס את המפרקים, סטו יעלה עלי מיד.

"הוא שלח לך הודעה לפני כמה דקות," אומר סטיוארט ומצביע על הטלפון שלי.

"מה הוא כתב?"

הוא הופך את הטלפון ומכחכח בגרונו, מנמיך את קולו לבריטון סקסי: "שמחתי להכיר אותך, מולי. אני מקווה שניפגש שוב בקרוב. — מאט." הוא מביט בי ומחכה.

"כמו שאמרתי, הוא היה איתנו בבר." אני מתעסקת בשרוכי הנעליים כדי לחמוק ממבטו של סטיוארט. "שכחתי את הארנק, אז פלרטטתי איתו כדי שיזמין אותי לשתות."

"נראה שעשית עבודה מצוינת," הוא אומר. אני מרגישה את העיניים שלו נעוצות בפני, שכבר התחילו להאדים. "אז את מתכוונת להיפגש איתו שוב?"

"ברור שלא," אני אומרת ומסירה את הגרביים.

"למה לא?"

אני מציצה לעברו. עבר זמן מה מאז שראיתי את המבט הזה, אבל זאת בהחלט לא הפעם הראשונה. "כי אני נשואה. לך. זוכר?"

"אני זוכר."

"ויש לנו ילדים. ומאט צעיר ורווק ובהחלט לא מעוניין."

"לי הוא נשמע מעוניין." הוא צופה בי כשאני פותחת את החזייה. "למען האמת, ההודעה שלו הדליקה אותי."

אני עוצרת רגע כדי לחשוב. לפני שהיו לנו ילדים, סטיוארט ואני עשינו סקס לפחות שלוש פעמים בשבוע — לפעמים שלוש פעמים ביום. לאחרונה, יש לנו מזל אם זה קורה פעמיים בחודש. בעצם, לו יש מזל. בהתאם לכל קלישאה שאי־פעם שמעתי על סקס בנישואים, אני עייפה מדי וזה לא מעניין אותי. אני רואה בסקס מטלה נוספת שלי כרעיה. וסטו מרגיש את זה. בתגובה, הוא מנסה לגוון, לנסות דברים חדשים, לנשק וללקק אותי בצורות שונות, לרתק אותי למזרן או לתקוע לי אצבע בתחת. אבל כל מה שאני רוצה זה חפוז, השיטה המנוסה והבדוקה ביותר לאורגזמה הדדית מהירה, שתרדים אותי לכמה שעות יקרות לפני שאשמע את הצרחות של נייט.

"מותק, אני שמחה שאתה נהנה. אבל זה לא יקרה."

"אני חולק עלייך," הוא אומר כשאני נשכבת במיטה. "זה יקרה אם תרצי שזה יקרה. אז החלטתי."

"מה החלטת?"

"את יכולה לצאת איתו שוב. בתנאי שתספרי לי הכול." הוא מושך אותי אליו, הופך אותי לכפית הקטנה ומנשק אותי בעורף.

באותו לילה, כשאני שוכבת ליד סטיוארט, אני לא מצליחה להירדם. המחשבות שלי מקפצות ממאט אל סטו ובחזרה.

אני מקווה שניפגש שוב בקרוב.

את יכולה לצאת... בתנאי שתספרי לי הכול.

אני נזכרת בשיחה שסטיוארט ואני ניהלנו עוד לפני שהתארסנו. הנושא היה מספר השותפים המיניים שלנו עד אז, והיה פער עצום בין המספר שלי לשלו. לי היו ארבעה; לו היו עשרות. ואז סטו דיבר על העתיד. כמה לא סבירה ומסוכנת נשמעה הנבואה שלו באותה עת.

"חכי," הוא אמר. הוא מזכיר את הטניסאי אנדרה אגסי — הסלבריטי־קראש שלי מנעוריַי — בראשו העגול והקירח ועיניו החומות, חודרות אך שובבות. "בעוד עשר שנים תפגשי מישהו ותשאלי את עצמך איך זה יהיה לשכב איתו. אין לי בעיה עם זה. רק תצטרכי לספר לי על זה."

והנה אנחנו כאן. כעבור עשר שנים.