על דעת המקום

"מה שעדיין איננו, מה שבא וחלף, מה שכבר איננו. המקום שהוא רק מרחב ולא מקום, המקום המאוכלס ולפיכך קרוי בשם. המקום שהוא שוב מרחב ומשקע של מה שנשאר".

ז'וזה סאראמאגו¹

"להתחיל לכתוב בסבלנות, בכל האמת שלה אני מסוגלת, מערערת, מעוותת, על מנת ליצור מרחב לעצמי עם כל גופי. עבורי כתיבה אמיתית היא זו: לא מחווה אלגנטית מעודנת אלא פעולה עוויתית".

אלנה פרנטה²

הקדמה

לפני שנים רבות החלטתי שאת השליש האחרון של חיי אקדיש (מלבד העבודה הטיפולית וההוראה) לבניית מורשת שאותה אשאיר אחריי. מדף של ספרים שיכילו את תוכן תובנותיי ורגשותיי אפרוש בכתיבה.

לאורך שנות הכתיבה שלי נהגתי לנסוע מדי פעם לבדי למקום כלשהו בארץ, רק לימים ספורים. מקום שבו אהיה מבודדת. הכתיבה דרשה אופן של ניתוק מעולם היומיום והתחברות למקום אחר, זר, מקום שעורר בו בזמן גם תחושות של בדידות ומועקה, וגם התרחבות של הנפש ואיזו תחושה של מספיקות ביני לבין עצמי. הבחירה במקום הייתה אקראית ונבעה מתחושת בטן אינטואיטיבית, או משֵם של מקום שעלה לפתע בראשי, אסוציאציה לא מודעת.

השנים של כתיבת ספר זה הן 2020-2023, השנים שבהן התחוללה מגפת הקורונה שהפכה את חיינו ושינתה את עולמנו. שנים של שיתוק ומאבק בלתי פוסק, אישי, פוליטי וחברתי.

בשנים אלה התפרסם גם ספר שיריי האחרון תיקונים והשלמות וספר התיאוריה אהבה בתענוגים: ארוס, אהבה וידע בפסיכואנליזה. בזמן הקורונה הייתי סגורה בעיקר בביתי, שהוא מקומי הפרטי, טיפלתי בעזרת טכנולוגיית האינטרנט, והמקום לכתיבה הפך לחלום רחוק. הגעגועים למקום אחר הלמו בי. לכתיבה לא היה במה להיאחז והנפש הכותבת התפרקה. מתוך האפלה של חוסר הברירה התעורר בי הרעיון להציג בפני הקוראים לא רק את תוצרי הכתיבה הרשמית אלא גם את הרקע הפיזי והנפשי לכתיבתם, את תיאור המקומות שבהם שהיתי בזמן הכתיבה, את החוויות שהוטבעו, אם בצורה סמויה ואם בצורה גלויה בתוצרים אלה. והנה אני עוברת מזריעה וקציר לאסיף. אוספת את רישומי המקומות ונוכחת לדעת שאין גבול ברור בין מקום פיזי, מקום של טבע וגוף, לבין מקום נפשי, נשמתי, ממנו נובעת הכתיבה.

אני בת המקום הזה, וכדי לכתוב שירה או מחשבה ומחקר נזקקתי להתחבר אליו, לטבע, אבל כפי שהוא משתקף בנפש וברוח. לכל מקום כזה הייתי מגיעה עם תיק, צידנית של אוכל ל־3-4 ימים ומחשב. נהגתי לנתק את אמצעי התקשורת, כולל המכונית והאינטרנט. לכתוב, לחשוב, ללכת ולנשום את המקום. התנהלתי בקצב אחר, איטי יותר ובו בזמן ערני יותר. המגבלות שהטלתי על עצמי מבחירה אפשרו חוויה של חרויות קטנות שעוררו את הרוח. לא רק חופש מהשגרה ומהעולם אלא גם מהעצמי המוכר והתניותיו, אופן אחר של נוכחות, חיוניות ושייכות ופחות ניכור.

הכתיבה הייתה כפולה. "כתיבה יוצרת" של שירים ותיאוריה פסיכואנליטית, רוחנית ופילוסופית, שיועדה לצאת לאור כספר מחד גיסא, וכתיבה חווייתית המתייחסת למקום וליחס שלי אליו מאידך גיסא. כל ספריי (עד כה שבעה ספרי שירה, חמישה ספרי תיאוריה וספר ביוגרפיה אחד) נכתבו בדרך זו, ואם יהיו נוספים, כך ייכתבו. זוהי מעין כתיבה יוצרת וכתיבה אוצרת, בהיותה אוצרת את החוויות של השהייה באותם מקומות שבהם נכתבו היצירות.

בזמן כתיבת ספר זה אני מתקרבת לסיום העשור השביעי של חיי. הייתכן שספר זה יהיה ספרי האחרון? הספר המסכם? ואם כן, מהי צוואתי לעולם? האם יש בי דעת שראוי להוריש אותה? או כל שנשאר היא הקבלה השקטה של האל־דעת? בפרפרזה על הציווי המקראי (בגרסה נשית): דעי מאין באת ולאן את הולכת, אני עונה: באתי מאַין ולאַין אני הולכת. אך גם על אמירה פסקנית זו יש להוסיף סימן שאלה. אין לדעת מהו אין, מהו הדין ומה החשבון שאצטרך לתת, אם בכלל, לפני מי שאין לו מקום, לא גוף ולא דמות הגוף, ושאין לנו יכולת להשיגו כלל.

מטיילת, נוסעת, משוטטת, נודדת, עוברת אורח, מציצה לרגע. כל אלה מבחר ביטויים המתארים את המעבר בין המקומות. אבל גם שוהה ומתבוננת, דוממת וקולטת אל גופי ונפשי את מגעו של המקום, את צבעיו וניחוחותיו, את רישומו בתוכי, את המטאפורות שהוא מעלה בי. גם אם חוזרים הביטויים בתיאור המקומות וחוויותיי במפגש איתם, הרי לעולם אין חזרה לאותו המקום בדיוק, כפי שאין טובלים פעמיים באותו הנהר.

והמקום - הלוא הוא חדש בתוך עתיק, שייך ולא שייך, היסטורי ועכשווי, כאותו רגע שבו מעופפת ממנו ציפור אחת קטנה, קיים ולא קיים. ומתעוררת שוב השאלה הנצחית, האם קיים מקום ללא סובייקט שחווה אותו או נוכח בו? ואם כן, מיהו ומהו סובייקט זה? מהיכן נובעת החוויה?

במקורותינו כתוב - אלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אין הבדל חצוב וחתוך בין מים ובין שמיים, אדמה, עץ, ציפור ואדם, כולנו חלקים של מקום, אבל כולל אותנו השם האחד, השם הכללי, המופשט והמהותי. מקום. או כפי שכתוב במדרש רבא: "ויפגע במקום (בראשית כ"ח, י"א), רב הונא בשם ר' אמי אמר, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום - שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבא סח, ט).

הביטוי "על דעת המקום" פירושו גם ברשות המקום. כך מתחילה תפילת יום הכיפורים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים". מתוקף ידיעותינו אנו מגבשים דעה. דעה מובילה לרשות ולהיתר. אבל כשמדובר בשם הכללי, המופשט, אין זה עניין לדעה או לדעת. זוהי ככות. ככה זה. ניתן בו בזמן להתייחס אליו כעל־דעת וכאל־דעת.

כדימוי ומטאפורה עלה במוחי הפסוק "כמים לים מכסים". הים עבורי הוא דימוי למקומם של הדעת ושל האל־דעת, כשהמים מייצגים את אוסף הדעות הכלולות במקום שהוא הים. המים הם החומר של הים. הים הוא המילה, או השם, התופסים את הדבר בשלמותו.

זהו הפסוק המלא, ישעיהו א' י"ט: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ופירש המלבי"ם: "לא ירעו - אלה הן החיות הטורפות שמרעים להנאתם [לשם אוכל]. לא ישחיתו - הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל. התפשטות הכרת ה' היא כמו מים המכסים חפירת ים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו". ומוסיף מצודת דוד: "מקום המים קרוי [הדגשה שלי] ים, והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע ואמר - כמו שכל הים מכוסה במים כן יהיו כולם מכוסים וממולאים דעה".

אלא שמה שיש מתחת למים הוא קרקע, קליפת כדור הארץ. מהו ים אם כן? האם יש מקום כזה שאוסף לתוכו את כל המים שבעולם? אם המים הם מטאפורה לְדעת שהיא אוסף של ידיעות ומסקנות, הרי שהים הוא משל למה שמעבר לדעת. אולי אל־דעת. לא ניתן לדעתו. הוא שֵם, אבל הוא יותר ממסמן. הוא מכלול. ובהיותו אחד הוא ממשי, שלפי התיאוריה האחרונה של לאקאן הוא החיבור בין המדומה לסמלי.

כך ים הוא מקום בהיותו שֵם מבחינה אחת והדבר כשלעצמו מבחינה שנייה.

דוגמה אחרת היא מקום ארון הברית במשכן. לפי חישובי המידות של המשכן המופיעים בתורה אין למעשה אפשרות למקם את ארון הברית. ובכל זאת הוא נקרא ארון - חפץ או אובייקט המכיל את הברית, שהיא גם הסכם וגם מילה. ארון הברית לא ממוקם במשכן אלא בליבם וברוחם של העבריים של אותה תקופה, כמו שכתוב: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

מה פירוש הדבר? היכן מקומה של הנפש, רוח, נשמה, תודעה בגוף האדם? היכן הם מתמקמים? אין לדעת מהו מקומם, ויחד עם זאת הם הדבר, הם האדם. המקום בעת ובעונה אחת הוא גם פיזי וגם היחס לפיזי. גם קיים כגוף וגם כשפה, כשֵם.

כשמיקמתי את עצמי באתרים שונים על פני אדמת ארץ ישראל, בכל מקום שבו שהיתי כתבתי על חוויות שחוויתי, את שהרגשתי, את שחשבתי. המדבר, הגולן, הגליל, ירושלים, הם מקומות פיזיים, אבל היחס של כתיבתי ותודעתי אליהם חשף את המקום מעבר למקום. את האל־דעת שלו שאיפשר לי גם לבנות את אוסף הדעות, וגם לחוות מעבר אליהן.

כיוון שהתרכזתי במקומות ובחוויותיי הנפשיות הקשורות אליהם, השמטתי מן הכתוב כמעט את כל הכתיבה "היומנית", כלומר את ההתייחסות לאנשים ולמצבים בחיי, אך לא השמטתי את ההתייחסות לתקופות אֵבֶל שלא הניחו לי להתעלם מההיבט האישי. אם הזכרתי קשרים אינטימיים ואחרים הרי זה באופן כללי בלבד ובלתי נפרד מחוויית המקום.

רבות התלבטתי כיצד להניח בכתיבה את תיאורי המקומות ששהיתי בהם, שהייה שמתפרשת על פני למעלה משלושים שנה. יש מן המקומות ששבתי וחזרתי אליהם, ויש מקומות שלזמן קצוב הפכו לבית עבורי. יש מקומות שבהם ניצחה מועקת הזרות וברחתי מהם טרם זמן. האם להציג את המקומות לפי התאריכים, באופן כרונולוגי? לציין את עונות השנה? ואולי להיחלץ מתוך הממד האנכי של הזמן, ולבחור בכתיבה ספיראלית, כזו שתצביע על התפתחות אופקית, או היפתחות לעומק? מהי הדרך המעניינת יותר? הדרך שתוכל לחבור אל משוטטים אחרים, חברים למסע במחוזות הארץ היפה והקשה הזאת? האם לשרטט מפת מסעות?

ולמה לעצור ולסכם דווקא עכשיו? הרי הדרך הולכת ונמשכת "וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך עובר אורח".³

בסופו של דבר החלטתי לרכז את מה שנכתב לאורך השנים בהתאם לזמן כתיבת ספרי התיאוריה השונים. אפשר ואף מעניין לקרוא את הדברים בסדר אחר - לבחירת הקורא או הקוראת. מעניין לקרוא את הממד הרוחבי של המקומות לאורך השנים והזמן שחלף בין שהות לשהות. האם אפשר לאתר שינויים שחלו ביחס למיקום, לחוויות שונות של בדידות, מועקה או שלווה והתעלות בתפיסה ובתובנה של הכותבת? ומה בכלל תפקידו של הזמן? מה מחוללת ההתבגרות לכתיבה? כל אופן קריאה חושף מרבצי עומק אחרים במקומות השהייה. רק תוך כדי איסוף החומר שמתי לב שלספר הראשון נדרשו מקומות כתיבה רבים שהלכו ופחתו מספר לספר. האם זו עדות על בשלות וביטחון בכתיבה שהתפתחו עם חלוף השנים? אינני יודעת.

לא את כל המקומות הבאתי בספר זה, רק את אלו שהובילו אותי הלאה והעניקו לי חוויה מיוחדת, ובמיוחד אלו שבהם נכתבו הרעיונות, הספרים והשירים. פרקי הספר מחולקים על פי סדר כתיבת ספרי התיאוריה, והשירים פורעים את הסדר והזמן ואינם עוקבים אחר הסדר שבו פורסמו הספרים. בתוך כל תיאור חווייתי של מקום הוספתי קטעים קצרים מתוך הספרים עצמם, תיאוריה ושירים. הקשר בין הקטעים שנכנסו במקומות שונים לעתים נדמה ישיר יותר ולעתים אסוציאטיבי לחלוטין. בכל אופן, הקטעים תמיד קשורים להבהרת שאלות שעלו בי תוך כדי כתיבה. לפני כל פרק של תיאורי המקומות שבהם נכתב ספר מסוים מופיע פרק תיאורטי קצר שעוסק בהיבטים שונים של קשר בין כתיבה למקום. למעשה הספר הזה ייחודי בין כל ספריי בהיותו מערב בתוכו את כל סוגות כתיבתי. תקוותי היא שהכול יצטרף לאבן יקרה רבת פנים ונקודות מבט.

המקום הזה
הַמָּקוֹם הַזֶּה מִמֶּנּוּ נוֹלֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ,

הַנְּקוּדָה הַזֹּאת שֶׁל הַחַיִּים הַהוֹלְכִים וְכָלִים.

הַנִּיצוֹץ בְּתוֹךְ נִיצוֹץ בְּתוֹךְ

סִמְטָה אֲפֵלָה.

חֲנוֹת תַּשְׁמִישִׁים,

כְּבִיסָה לַחָה מִתְנַפְנֶפֶת, רוּחוֹת,

יַלְדָּה מִתְמַקֶּדֶת בַּיָּם.

תודות:
תודה מקרב לב לכל האנשים הטובים שפתחו בפניי את ביתם ואיפשרו לי לכתוב את ספריי ולחוות את כל פינות הארץ הקסומות. במיוחד תודה לפרץ ולכל משפחת קופר היקרה על הבית במוצא, לאיריס על הבית בנאות סמדר, לאיתי על הבית בעין כרם, ולציונה על הבית במרום גולן.

תודה לפסיכואנליטיקאית ענת פלוג, שקראה ראשונה את כתב היד, אהבה את הכתוב ונתנה לי את האומץ לשלוח אותו לפרסום.

תודה לעורכת ד"ר אורית יושינסקי ולעורכת הלשון כנרת לוריא שדייקו והשביחו את כתב היד, ותודה לד"ר יצחק בנימיני ולעידן צבעוני, המוציאים לאור של ספרי "רסלינג", ולכל אנשי ההוצאה שמהווה בית רוחני לספריי.

תודה לדורית קליש טייכמן על ציור הכריכה הנפלא.

שער ראשון

אהבת הפסיכואנליזה:מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן

(מהדורה ראשונה 2003, מהדורה שנייה 2020)

ערפל (1991)

צל (1996)

1

על מטאפורה ומיתוס

ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי

נתן זך

האנציקלופדיה לפילוסופיה מגדירה מטאפורה כמעבר של מובן. היא מכנה אותה גם סטייה של השיח בכך שהיא משתמשת במשחק גומלין בין שתי רמות של משמעות ויוצרת מובנים חדשים של מילים ומשפטים.⁴ היא מרחיבה את גבולות השפה ורגישה מאוד להקשר. חשיבה מטפורית היא המקור למיתוס ושירה.

כלומר מטאפורה היא החלפה של דימוי בדימוי. היא משמשת כלי מרכזי של השפה שמנכיח רבדים מורכבים שלה. המיתוס בנוי מאוסף של מטאפורות שמספרות סיפור מורכב על מקור התרבות, האבות והאימהות המייסדים שלה.

אריסטו מתייחס למטאפורה ככלולה בהענקת שם לדבר ששייך למשהו אחר.⁵ היא מאפשרת לשפה להיות בתנועה ומכניסה את הזרות והחדשנות לתוך השפה.

בספרו חוק המטאפורה מתייחס פול ריקר למטאפורה כאל טרנסגרסיה שמפירה את הסדר ומַבנָה משמעויות חדשות כאשר היא מייצרת קרעים בסדר הקיים.⁶ עבורו מטאפורה היא השאלה של משמעות. משמעות זו מנוגדת למובן הרגיל של המילה. מילה נפגשת עם מילה אחרת או, כמו שטוען ריקר, המטאפורה היא טרנספוזיציה של שם זר, כלומר שם ששייך למשהו אחר.

המטאפורה אם כן פותחת שבילים שונים של משמעות שמיוצגת בדימוי ובו בזמן היא מעידה על גרעין עלום שמשמעותו נסתרת או כלל לא קיימת. כלומר יש לה בו בזמן אָפקט של מובן ואָפקט של חור או חסר. בהיותה אחד מהכללים הבונים את ייצוגי הלא־מודע היא אמנם מושפעת מהמציאות החיצונית אבל יותר מכך מהמציאות הנפשית.

משמעותה של המטאפורה קשורה למקום. המקום משפיע על היווצרות המטאפורות ואיכותן. התייחסות למקום בונה את התוכן הגלוי של המטאפורה שמבעד לו מרומז הסמוי מן העין. השירה מדגימה זאת בדימוייה הפיוטיים המהווים את לב לבו של השיר. מהותו של השיר מבצבצת מבעד למטאפורה. לא רק השירה בונה מטאפורות, גם הרטוריקה משתמשת בהן.

מטאפורה מלווה בחוויות של גילוי והפתעה. עבור המשורר פול צלאן שירים הם פרדוקסים, כלומר חיבור של מובן ומובן נגדי היוצרים ממד של הפתעה. המקום שבו נפגשים שני הניגודים הוא כביכול מקרי גם מבחינת הזמן, כך שאי אפשר לחזות אותו.⁷

כשהדיבור הפנימי משתחרר בזמן השהות בטבע, מופיע פיתוי להאניש את הטבע (אנימציה), וגם להתייחס אליו כאל מטאפורה. שני תהליכים אלה אינם זהים. בכתיבה שלי על מקומות השתדלתי מאוד להימנע מהאנשה. השתדלתי לא לגייס את הטבע לטובתי הנרקיסיסטית. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל המולדת אינה תבנית האדם. כששהיתי בבתים הקטנים והזרים המוקפים בטבע, אכן התבוננתי וחקרתי, הפנמתי את האוויר, הקולות, המראות, ואפילו דיברתי עם הציפורים, העכבישים והשועלים, בלי ציפייה לתשובה או לאיזושהי התייחסות מצדם. לא ביקשתי שייכות או פעילות גומלין אלא שחרור היכולת לכתוב, לרשום, לשיים. המטאפורה פותחת מעבר ישיר בין תודעה מודעת ולא מודעת לבין היד הכותבת.

השהות החופשית מאפשרת התבוננות כפולה - פנימה והחוצה, ללא ניסיון להאחדה או לחיקוי. הטבע היה כפי שהוא, ואני בתוכו ולידו.

הסופר האמריקאי ג'ון פאולס כותב על כך בספרו העץ. עבורו היכולת להגיע לקרבה עם הטבע היא מדע וגם אמנות, שחורגים מסתם ידע או הרגשה כשלעצמם: "מכל דרכי הניכור שלנו מן הטבע, הדק מן הדק, הקשה ביותר להבנה, הוא הצורך שלנו לעשות בו שימוש כלשהו, להפיק איזה ידע אישי".⁸

הנרי דייוויד תורו (1817-1862) היה סופר, משורר ופילוסוף אמריקאי שדגל בחיים בתוך ועם הטבע. בספרו טיול כתב שעבורו טיול הוא תמיד טיול מטפורי, שם נרדף לכתיבה: יציאה לטיול היא פעולה של הגות, עיון ואף תפילה. גילוי של "שורשי" התרבות, ובעיקר שורשי השפה. הטיול מבחינתו הוא שם נרדף לכתיבה, כלומר גילוי של המיתוס שממנו מתרחשת הכתיבה. "הוא שותל מילים בעמוד כשהאדמה עוד דבקה בשורשיהן".⁹

תורו השתמש במונח Sauntering, שמשמעותו שוטטות, ללכת בנחת, והאטימולוגיה שלו מורכבת ממילים שיוצרות משמעויות נוספות - Sainte-terrer: אדמה קדושה, Sans Terre: ללא ארץ או בית.¹⁰

משחק המילים מזכיר את זה שיצר לאקאן כשהוליד את המושג "סינטום". סינטום הוא מילה שמורכבת ממיזוג של "סימפטום" ו"אדם קדוש" - Saint Homme. לאקאן ראה בסינטום יצירה מטפורית של סיום התהליך האנליטי, מעין המצאה משחררת מהסבר ומשמעות שמאפשרת יצירה חדשה, בדיוק כפי שעושה השוטטות.

לסלי סטיבן (1832-1904) היה סופר, היסטוריון, מבקר ומטפס הרים. הוא ידוע בעיקר כאביה של וירג'יניה וולף. בספרו בשבחי ההליכה הוא מתייחס לחיבור בין הרמוניה אינטלקטואלית לבין הפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו של המטייל בטבע. בהליכה מעין זו האקראי הופך לעיקר.¹¹ הופעת האקראי היא הפותחת פתח ליצירה. סטיבן מספר על כך ששייקספיר קידש את החיבור בין הליכה ל"לב עליז", מקום שיש בו השלמה בשמחה עם מקומנו ביקום.¹²

את המטאפורה ניתן גם לראות כמוזיקה של השפה, דבר שגורם לה לנוע, לזרום ולהקסים. באופן כזה המטאפורה משתלבת עם המיתוס, הסיפור שמאחורי הסיפור.

קלוד לוי שטראוס בספרו מיתוס ומשמעות מוצא זיקה בין מיתוס למוזיקה. לדבריו זוהי זיקה של דמיון וסמיכות, כלומר זיקה מטפורית ומטונימית. הוא מזמין אותנו לקרוא מיתוס פחות או יותר כמו שהיינו קוראים פרטיטורה תזמורתית. "משמעותו אינה מועברת ברצף הסיפורי הסדור של אירועי העלילה העוקבים זה אחר זה [...] אלא באלומות צרורות של אירועים".¹³

המיתוס והמוזיקה הם אופנים של מטאפורה ומטונימיה. לוי שטראוס מתאר אותם כמו ענפים העולים מאותו הגזע, צומחים מן השפה אך מתפצלים ממנה בכיוונים שונים. המוזיקה מדגישה את ההיבט הצלילי הטבוע כבר מלכתחילה בשפה. המיתולוגיה מדגישה את היכולת לבטא משמעות, שאף היא היבט הטבוע בשפה מראשיתה (שם, עמ' 87). המיתוס, כמו המטאפורה, מחייב אותנו לנסות לפענח אותו ואף לקרוא את המסרים שהוא כביכול מנסה לשדר לנו. לעתים אפשר למצוא משמעות מטפורית במיתוסים ובמטאפורות, ולעתים ניתן רק להקשיב להדהוד שלהם בנפש.

אכן, התבוננתי בטבע כפי שחוויתי אותו באותם זמנים מיוחדים, מהדהד את מצבי, מחשבותיי, עצבוני ושמחתי בזמן אמת. מהדהד בתוכי ולא כשלעצמו (המיתוס המתאים לתיאור זה הוא המיתוס של אקו, זו שיכלה רק להדהד את מה ששמעה, ולא המיתוס של נרקיס). לשם כך נחוצות המטאפורות שכמו הופיעו מאליהן ללא התכוונות של התודעה. אף על פי שבמטאפורה ישנו מרכיב סמלי היא אינה כולה סמלית, כי בעיקרה היא היא. לא מסמלת משהו אחר. היא מאפשרת את יצירת האינטראקציה עם הטבע של אני־אתה, ללא תיווך אבל גם ללא איחוד.

הטבע בחוויה שלי נותר בשלו. סתום. לא מחייך אלי, לא מעביר אלי מסרים, לא מנסה להתיידד. מציג עצמו בתפארתו ככזה וכל השאר הן התייחסויותיי שלי. אני רואה את הציפור, הראייה מעוררת בדמיוני חוויה כלשהי - מעוף, חופש, יופי וכו'. הציפור לא רואה אותי אלא כמכשול בדרכה. היד המושטת אלי מן הטבע היא בו בזמן יד מטפורית כמו גם חלק מגופי והווייתי. אני היא זו שנותרת זרה או חווה שייכות. כרצוני.

הטבע הוא שם ופה. פשוט היות שם.