לבחור באהבה

כל המשפחות המאושרות

השנה 1981, אני יוצאת משערי "גימנסיה הרצליה" בתל אביב לאחר יום שגרתי. בחוץ חם. עולה על קו 13 הביתה. קבוצת ילדים מבית הספר מתיישבת על הספסלים האחוריים של האוטובוס. הם עושים המון רעש. מסתכלת מהחלון החוצה. הדרך מבית הספר במרכז תל אביב עוברת במספר תחנות עד לשכונת נווה אביבים. נפלטת החוצה בתחנה הסמוכה לביתי ומרימה את מבטי אל ביתנו. הינה אני והינה החיים שלי, הם עומדים להשתנות ולי אין עדיין מושג.עומדת מול דלת הבניין, שולפת את הארנק החום שלי. הארנק ניתן לי על ידי הוריי מספר חודשים קודם לכן, מכיוון שאסתר העובדת אף פעם לא שומעת אותי מצלצלת באינטרקום. ילדת מפתח? כן! עד היום הוריי מתחלחלים מהכינוי הזה. לא, מה פתאום, לא הבת האהובה והיחידה שלהם. אני נכנסת הביתה ומצפה לראות כרגיל את אסתר. פסיעה אחת קדימה ומה רואות עיניי? משמאל בסלון יושבת אימא שלי ומתייפחת על הספה בזרועות חברתה. זה לא דבר טוב, אבל אני עוד לא יודעת למה ובקושי מבינה שזה קשור באבא שלי. ״מה קרה?״ אני שואלת וההפתעה ניכרת על פניי. ״אבא ואני התגרשנו,״ אימי עונה לי בבכי ובקושי מצליחה לדבר. אני בת יחידה להוריי, תמי ואבי פילוסוף. אין לי עם מי לחלוק את ההלם והכאב. המשפחות הרגילות, חשבתי, נראות אותו הדבר. אוכלות ביחד ארוחת ערב סביב שולחן, מתאספות יחד בערבי שישי, יוצאות יחד לטיולי טבע עם הילדים בשבת בבוקר. בעיני הילדה שהייתי, כל המשפחות המאושרות חיות בשכונה שלי, בעיר שלי, במדינה שלי, בכל העולם כולו — והן לא המשפחה שלי.

אני בת 12 וגירושין הם תופעה די נדירה, כמו מחלה טרופית. היא קיימת אי שם, מעבר להרי החושך, אבל לא חשבתי שהיא נוגעת בשום צורה בחיים המושלמים של המשפחות הישראליות הרגילות. בשכונה שלי, בכל אופן, חוץ ממני היו עוד שתי ילדות שההורים שלהן התגרשו. מי חשב אז על הילדים שמשפחתם התפרקה? היינו שקופים ואף אחד לא ידע כיצד עושים את זה נכון.

אז כן, כמו אגרוף ישר לבטן קיבלתי את הבשורה על גירושי הוריי. בפתאומיות, בלי הכנה מוקדמת, בלי פסיכולוגים שיכינו את הקרקע לפני ההודעה הדרמטית, בלי שיחות בסגנון ״אבא ואימא אוהבים אותך, נדאג לך כל החיים,״ בלי ״אל תדאגי, לא יחסר לך שום דבר והכול יישאר כרגיל.״ נאדה. בום טראח. ההודעה על גירושיהם של הוריי הייתה כל כך ישירה, מהירה, לא הגיונית.

את אימא שלי מעולם לא ראיתי בוכה, עד אותו היום. היא כמעט לא הייתה בבית. אימי עבדה במשרד פרסום משלה. ואבא שלי עבד מבוקר עד לילה בקונצרן "עלית״ שהיה דאז חברה משפחתית, בין היתר של סבא שלי, אבא פרומצ'נקו ז״ל.

לראות את אימא בבית בשעה שתיים בצוהריים, בוכה, נראה כמו אירוע הזוי. הגירושין כאבו לאימי והיא הייתה במצוקה. גם לאבא שלי הדבר כאב מאוד. באותו ערב הגיעו לביתנו הוריה, סבא וסבתא שלי (רות ואבא פרומצ'נקו), שעמדו לטוס באותו לילה לחו״ל, אך הם ביטלו את נסיעתם ולקחו את אימי לרופא לקבל זריקת הרגעה. התקופה הזו נעלמה מזיכרונה לחלוטין. מספר חודשים לאחר מכן היא סגרה את משרדה. מאותו רגע, היינו שתינו צריכות לבנות תא משפחתי חדש שבו אבא שלי כבר לא חי איתנו תחת אותה קורת גג.

הנוכחות של אבא באותן שנים, ולמעשה מאז ומתמיד, לא הייתה דומיננטית בימי שגרה אלא רק בדרמות כמו מחלות, דרישה לפגוש את ההורים לאלתר בבית הספר ונושאים בוערים שכאלה. אבי היה ונותר וורקוהוליק. במהלך השבוע כמעט לא היה קשר עימו. לא היו אז מכשירים שמאפשרים תקשורת בכל רגע. ובכל זאת, לנערה המתבגרת שהייתי, זו שרבה בלי הפסקה עם אימא שלה, קודם היה אבא בבית ועכשיו כבר לא. אימא ואני התחלנו לבנות מערכת יחסים שבה שתינו היינו צריכות להתמודד עם החיים החדשים שלנו, אישה צעירה במשבר ונערה בגיל ההתבגרות הסוער. במבט לאחור אני לא יודעת כיצד עשינו זאת. הייתי מתבגרת מרדנית שבעטה בכל המוסכמות, אך איכשהו צלחנו את השנים ההן, והינה אני כאן. ניתן לומר ששרדתי כדי לספר.

ילדת גירושין של פעם

להיות ילדה להורים גרושים היה אירוע קשוח ונעים בו־זמנית. כאמור, הייתי חריגה בנוף. כשאבא שלי עזב את הבית החברים מבית הספר אמרו: ״וואו, איזה כיף לך, יהיו לך עכשיו שני בתים.״ ובאמת היו לי שני בתים. לא הייתה אז משמורת משותפת, לא ראיתי את אבא ואימא באופן שווה. עם אבא ביליתי בימי שלישי ובכל סוף שבוע שני. בימי שלישי אבא היה יוצא מהעבודה ב־״עלית״ אחר הצוהריים ולוקח אותי ללונה פארק, למתקן של המכוניות המתנגשות. תמיד למכוניות המתנגשות ותמיד עם החליפה והעניבה. לפעמים היינו מגוונים והולכים לצפות בסרט. אבא היה מתיישב לצידי על הכיסא ונוחר.

הייתי תלמידה גרועה ומרדנית, ואימא שלי איחלה לי שתהיה לי בת כמוני. תודה לאל, האיחול לא צלח — הבנות שלי טובות בהרבה ממני. לימים אימא נישאה מחדש ואבא הקים משפחה חדשה עם דליה רבין וילדיה נעה ויונתן. קיבלתי במתנה משפחה נוספת. היה לי אצלם עוד בית, ממש בית.

כעורכת דין לענייני משפחה וכמגשרת ששמה לנגד עיניה את טובת הילדים בתהליך הפירוק הזוגי, אני יכולה לומר מניסיון שהצלקות של ילדים להורים גרושים אינן נגרמות מהגירושין עצמם. זו לא הניירת המשפטית שפוגעת, אלא ההתנהגות של ההורים האחד כלפי השנייה, לעיתים גם באמצעות הילדים. במובן הזה ניצלתי, צולקתי במידה. הוריי לא השתמשו בי כדי להילחם זה בזו. מאז ועד היום אני בקשר הדוק עימם, קרובה אל שניהם. הפרידה שלהם הפכה אותי לבוגרת מודעת המבינה שאין צורך לחיות ביחד בכל מחיר, אבל אם יש סיכוי להציל את הספינה הטובעת, אני בעד.

איך למדתי לבחור נכון, או: למה כתבתי את הספר הזה

זו הייתה בדיקה שגרתית מהסוג שעושים אחת לשנתיים. ככה זה, אם את ג'ינג'ית שאוהבת להשתזף, אין לך ברירה אלא לקנות מנוי בקליניקה של רופאת העור. בשנת 2013, ממש במקרה, מצאה אצלי פרופ' שרון באום נגע בבטן. הייתה לו צורה לא מדויקת, ללא שוליים ברורים. הוא היה ממש שקוף ונראה תמים לגמרי. הרופאה שלי ראתה את השומה הזו שלא מצאה חן בעיניה, ובהוראתה הגעתי אל פלסטיקאי כדי להסיר אותה. חודשיים לאחר מכן, במהלך חופשה משפחתית, בעודי מבלה ברכבת הרים עם ילדיי באיטליה, הרופא הפלסטיקאי התקשר, ״תגיעי דחוף, יש לך מלנומה!" החלטתי להדחיק את הבשורה למספר ימים.

כשחזרתי לארץ עברתי ניתוח כריתה של הנגע על מנת לוודא שהאזור נקי. מאותו רגע, נשאבתי לאינסוף בדיקות. במשך שנה תמימה הוסרו ממני הרבה נגעים, רובם בפלג הגוף העליון. כולם גורדו החוצה והעור שלי נתפר ונחבש. המשכתי הלאה במרוץ חיי ולא עלה בדעתי להתעכב על מה שקרה לי. לא עצרתי כדי לשאול את עצמי שאלות. התעלמתי מהשיעור. לאחר כמה שנים, שוב העור שלי אותת לי וביקש יחס. בוקר אחד התמלאתי בנגעים מגרדים בכל הגוף. במשך שנה התרוצצתי בין רופאים עד שנפטרתי מהצרה. ידוע שהעור שלנו הוא השכבה שמגינה עלינו מהעולם החיצון ובו מוטבע העולם האמיתי, הרגשי. נגעים בעור הם נורת אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנה.

באותם ימים לא הייתי מודעת לחיבור בין הגוף ובין הנפש, ולא חשבתי שהנפש שלי מבקשת שאתבונן בה. כלל לא הכרתי את עולמות הנפש והתודעה. היה לי משרד לדיני משפחה עם שותפה מדהימה, עו"ד מאיה ויסמן, ודהרנו קדימה בלי לעצור. בעיות העור היו קריאת השכמה. קיבלתי מכה בכנף כדי לגרום לי לחשוב מה קורה לי, מה אני צריכה לשנות, היכן אני צריכה להכניס מרפא לחיי. בכל זאת, לא עצרתי. בכל בוקר הגעתי למשרד עייפה, מרוקנת, ללא חשק להמשיך במרוץ. מספר שנים לאחר מכן התוודעתי לעולמות התודעה בלימודי NLP ומשם לא הפסקתי ללמוד ולהתפתח תודעתית.

ואז הגיעה הקורונה. לא הייתי צריכה לתרץ יותר שאני עייפה ולא מתחשק לי להגיע למשרד. העולם היה בסגר וזה התאים לי מאוד. נשארתי בדל״ת אמותיי ויכולתי לחשב מסלול מחדש. חשבתי לעצמי שייתכן שעוד מעט הכול ייגמר ואני לא עושה את מה שאני באמת רוצה. אולי אני עושה את מה שאבא שלי ציפה שאעשה? בתוכי ידעתי שכאשר אני קמה בבוקר למשרד, אני כבר לא מרגישה תשוקה כבעבר. התלבשתי בחוסר חשק ויצאתי לעשייה המקצועית שלי. ליבי כבר לא היה שם. נשחקתי ממאבקי הגירושין. פסק הזמן בעבודה עזר לי להתבונן בחלום שלי ולדעת שאני יכולה להגשים אותו. שילוב בין עריכת דין ועולמות התודעה.

התקופה הזאת הובילה אותי למסקנה שזה הזמן לעשות את מה שאני רוצה וטובה בו.

כעבור מספר חודשים פתחתי את משרדי הנוכחי, שבו אני משקיעה את כל מאודי בליווי אנשים בהחלטה האם לפרק את התא המשפחתי, ואם כן אז כיצד. כל זאת במטרה לבחון ולמצות את כל האפשרויות לפני פסק דין סופי ותביעות בערכאות השיפוטיות השונות. אני שמחה לומר שהצלחתי להציל כמה זוגות שעמדו לפני פירוק הבית. המשרד שלי מטפל באנשים בראייה הוליסטית המעדיפה את החיבור, אם ניתן, על הפירוק.

במקרים רבים בעיה אישית מובילה למשבר זוגי, ורצוי להפריד בין הדברים על מנת להתמודד עם כל קושי לחוד ויחד, וכדי להמשיך ולקיים את התא המשפחתי. לעיתים הרצון להתגרש נובע ממשבר אישי ומקומי שלא בהכרח קשור רק לזוגיות. צריך לטפל במשבר האישי והמשפחתי בכלים שלובים ואפשר בהחלט לבחור אחרת — לבחור באהבה. בעולמות ההתפתחות והתודעה ניתן לעבור אין ספור תהליכים אישיים אשר מובילים לשינוי דרמטי במערכת היחסים הזוגית, ובכלל במערכות יחסים. לכל מי שמגיע אליי למשרד אני אומרת שממשברים צומחים ובעיקר ממשברים זוגיים, מפני שהם מהווים מקפצה לחיים מיטיבים. זו למעשה הדואליות שקיימת בחיים. יש טוב ורע, ואנו האחראים הבלעדיים לבחור כיצד תיראה המציאות שלנו. כמילותיו של רובין שארמה: ״המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך."

דמיינו שזהו יומכם האחרון ושאלו את עצמכם: האם אתם עושים את מה שאתם אוהבים? האם אתם נמצאים עם מי שאתם אוהבים? האם עשיתם הכול כדי לשמור על המשפחה שלכם? ואם החלטתם להיפרד, האם שמרתם על כבוד הדדי ועל בריאותם, שלומם וביטחונם של ילדיכם? שומה עלינו על פי דין, מעצם היותנו אפוטרופוסים טבעיים של ילדינו, להגן עליהם.

עבור ילדי המתגרשים, ועם הזיכרון של הילדה שהייתי, נולד הספר.