מלחמה במלחמה

פרק 1

"מה קרה, דן, רזית כל כך," אמרה לי הרופאה המטפלת בסרטן בבית החולים "שיבא".

אותה שעה כתבה בתי שירה לאחיותיה נויה וקרן לראשונה בחייה "אבא נשען עליי כדי ללכת."

"אתה נראה רע מאוד," הוסיפה הרופאה.

"אני באה," הבטיחה קרן שסיימה ללמד בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים.

"מראה פנייך מלמד אותי שיש לי סרטן."

"לפי מה אתה אומר? עוד לא ראיתי את תוצאות הבדיקה שלך," אמרה הרופאה.

בינתיים קרן הגיעה.

"אני מציעה להתאשפז," כך הרופאה.

הייתי כעלה נידף ברוח. רציתי לבוא למחרת כי היתה לי ממילא בדיקה במרפאת הכבד.

זה היה ניסיון שווא. שירי פסקה: "אבא מתאשפז."

השעון מצביע על התאריך: 5 בינואר 2025.

"חכו," הלכה הרופאה לחפש לי מקום במחלקה פנימית.

פרק 2

ההתחלה הייתה כמו בשירו של שמעון ישראלי "סתם יום של חול". הממונה על הסקר הרפואי ב"שיבא" ד"ר שלמה שגב — ראוי מאוד בפני עצמו — התבונן כשיגרה בתוצאות בדיקת דם, ששלח להתבוננות למחלקה ההמטולוגית. המסמך הגיע לרופאה, שהציעה כי ישגר אליה את המטופל, וכך נהג. לא הייתה אז היכרות ביניהם.

המטופל הייתי אני. היא הייתה מעניינת מאוד. נקבה בשם מחלת סרטן, שאיני יודע עד לרגע זה מה שמה.

"היא קלה מאוד, ויש לך אותה כבר כמה שנים."

תהיתי. "שגב לא סיפר לי עליה."

"נהג נכון. זו מחלה מתקדמת לאט ומדוע להכניס אותך לחרדה?"

הרופאה אמרה כי בשלב זה אין אפילו צורך בתרופה. עלצתי. "אבל אנחנו כמו בנישואים קתוליים," הוסיפה, "תצטרך לבוא לביקורת מתמדת." שוב עלצתי.

סקרתי את מלאי תעודותיה והתברר כי שם נעוריה "גריזים".

"הר הברכה."

"אבי היה קשור איכשהו בביטחון מדינה. "

כאשר הורתה לי להישקל עלה בי הרצון לחזור למקורות. "יהודי עלה לירושלים לרגל אחד הרגלים. כותי הפציר בו לעשות את החג בהר הברכה ולא בירושלים הצפופה ומדיפה ריח רע. ו"במה ייתרונו של גריזים?" שאל. השיב הכותי: "מי המבול בימי נוח לא כיסוהו." הולך הרגל לא שוכנע והמשיך. התבוננתי בפני הרופאה ולא הייתה תזוזה.

היא בשלה. כמו ניבא לה ליבה. "אבל לעתים בלי אזהרה פורצת המחלה כאש להבה בלי שנדע מדוע."

שוב שמחתי. הבחנתי שהיא דייקנית ואינה מחמיצה אפילו פרט משני. ניעור בי רצון לשבחה במכתב למנכ"ל "שיבא", הפרופסור יצחק קרייס.

עדיין חגגתי בליבי. מלאו לי כבר 87 שנים ופגשתי רופאים מעולים רבים. רק פעם ביקשתי להלל את הקרדיולוג הפרופסור סמי ויסקין מ"איכילוב" , אבל מה המען? הוא כבר ממילא בפסגת העולם.

עתה החלטתי לראשונה בחיי לשגר מכתב כזה למנכ"ל "שיבא" הפרופסור יצחק קרייס. בביקורי הבא שאלה הרופאה אם אכן שיגרתי מכתב והשבתי בחיוב.

עדיין עלצתי אך הלכתי ונחלשתי. אבד תאבוני, אבל תפחה בטני.

אמרתי לרעייתי פרופסור דניאלה (דנה) מרגלית, שעבדה שנים רבות ב"שיבא" והייתה בפועל מבכירות האסכולה הנקראת פסיכולוגיה שיקומית ואף זכתה בפרס מטעם בית החולים, כי לקיתי בסרטן.

"איך אתה יודע?"

"יודע."

יכולתי לנחש היכן מוקדיו, אך נצרתי בליבי. ואז הגיע ה־5.1.2025 עליו סיפרתי בראשית הדברים.

הדרמה עוד לפנינו.

בעוד כמה ימים יחל הטיפול בכימותרפיה. יעבור עליי לילה של כאבי תופת. חתני מוטי יעשה אתי את החשיכה. בבוקר דנה תתמרן בין הפקקים ל"שיבא". וכאביי יגרמו לי בטיפשותי לנזוף בה: "איפה את כשצריך אותך?"

כשתגיע תמצא את הסדין מלא דם. לא, הסדין יטבול באוקיינוס של דם. היא תזעם והסדין יוחלף, ואני מעולם לא אראה אותו.

היא תלחש באוזני: "דני אתה חולה מאוד."