משהו משלי

1.

הלחי שלה נדחקה בניעות קצובות כלפי הקיר המתקלף כששמעה את היבבות לראשונה. אחרי שהוא פרק, נשמט וניתק ממנה, היא יישרה את החצאית הקצרה, ניערה את פירורי הסיד שנדבקו אל פניה וטופפה על עקביה בעקבות הקול.

בשעות האלה של הלילה, הקולות היחידים שהפרו את השקט היו קריאות ייאוש של חסרי בית מסוממים, צחוק שיכורים שנפלטו מהפאבים לאחר לילה רווי אלכוהול, או טרטור מנועי אופנועים, שהרוכבים עליהם ניצלו את הכביש הארוך לתחרויות פרועות.

היללות לא השתייכו לאזור הזנוח הזה בקצה העיר, שהעולם מעדיף לשכוח ממנו עם רדת החשכה, והאנרגיה הנמרצת של העוברים ושבים, הפוקדים את העסקים בו, נוטשת אותו יחד עם קרניה האחרונות של השמש. משהו ביללות עורר את סקרנותה.

היא התקרבה לעבר הקול ולא הצליחה לראות דבר דרך העלטה, לכן נאלצה לדלג מעל הגדר שהפרידה בין החצר האחורית של הבניין התעשייתי ששימש לה מקום קבוע, לבניין השכן. בעומק הצללים שמאחורי הגדר, שכב גור כלבים מייבב. פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות. היבבות נגעו לליבה. יש ימים שהיא שומעת יבבות דומות בתוכה; הן מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה.

איש לא היה שם מלבדה, בסמטה בין שני בנייני הבטון, גם לא כלבה דַּדָּנִית שתתבע בעלות אימהית על הגור. היא לא הבינה בכלבים, אבל הוא נראה בן שבועיים או שלושה, והרחמים שחשה כלפיו לא אפשרו לה להסתלק. היא מצאה קופסת קוטג' ריקה, מילאה בה מים מהברז שליד פחי האשפה, הוציאה פרוסת לחם שהייתה זרוקה אצלה בתיק יום או יומיים, וטבלה אותה במים, עד שזו התפוררה.

היא כרעה לצידו של הגור, הניחה את העיסה בידה וקירבה אותה לפיו. אט אט חושיו התעוררו. האוזן זזה והעיניים נפקחו. הוא רחרח את העיסה וליקק אותה ברעבתנות.

השחר החל להפציע. כאובה עם תום לילה ארוך, מילאה מחדש את קופסת הקוטג' במים, הניחה אותה ליד הגור ופנתה משם, גוררת רגליים בדרך אל הדירה בקומת הקרקע של בלוק ישן, בקצה השני של העיר.

שנתה נפלה עליה ברגע שהניחה את הראש על הכרית. הכלבלב שבחצר נשכח מליבה יחד עם שאר הזיכרונות שהיא מתאמצת להדחיק.

* * *

בשעה שביום המחרת עמדה מול המרווח שבין שני הבניינים, נשענת כהרגלה על קיר החזית כדי להצית סיגריה ולהמתין לקליינט, הבחינה בזווית העין בכלבלב החום מחטט בערמת אשפה הזרוקה על הארץ ליד הפחים. גור חמוד, חשבה וחייכה. מחזה נדיר היה לראות אותה מחייכת. אדישות נוטפת קור, שהשתקפה במבט חלול, הייתה דבוקה על פניה כמעט תמיד. דברים מעטים הצליחו לפרוץ את החומה שבנתה סביבה, אבל משהו בעליבות של הכלבלב הזה חדר לתוכה.

גם הוא הבחין בה ודילג לעברה, כשכש בזנבו וייבב בתחינה. היא התכופפה ללטף אותו והוא נשכב על הרצפה, מניף רגליים כלפי מעלה. היא הרגישה את ליבו פועם מתחת לאצבעותיה והחליקה את ידה בעדינות על פרוותו. מלטפת את צווארו ואת גבו, מתעלמת מהלכלוך. הוא הגיב בגרגורים, בנשימות מהירות ועיניים נוצצות.

"מי השאיר אותך כאן?" שאלה בקול. בדחף של רגע הניפה אצבע מורה לעברו ופקדה עליו, "תישאר כאן!" וסבה לאחור. הכלבלב השאיר את עיניו עליה, כאילו הבין את בקשתה ושכב בשקט על המדרכה.

* * *

מדי פעם היא הייתה קונה במינימרקט הישן של אברם מעבר לכביש. כשחסרו לה מזומנים שילמה את חובה במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים. למרות שאברם נדף ריח מלפפונים חמוצים והיא שנאה מלפפונים חמוצים, הסידור היה נוח לשניהם.

היא נכנסה ופנתה מייד לכיוון המקרר. לקחה גביע גבינה לבנה וקראה לעברו: "מה כלבים אוכלים?"

גבר משופם עם שיער כסוף השעין את כרסו על הדלפק ודיבר עם אברם בהתלהבות, "אני אומר'ך, הילד הזה זה משהו אחר. כוכב, אני אומר'ך. לא ראית דברים כאלה."

"יש שקיות אוכל לכלבים," ענה אברם בקול מעל ראשו של האיש, "חמש קילו הכי משתלם," הוסיף, והצביע לכיוון מדף בירכתי החנות. "כן, בטח," חזר לשיחה עם הכרסתן. היה קשה לפספס את הזלזול בנימת דיבורו, "שמעתי אלף סיפורים כאלה. כל פקקט'ה ינוקא עם כדור מפלסטיק הוא מינימום שפיגלר."

"מה אני אעשה עם חמש קילו? אני צריכה משהו קטן, רק לפעם אחת," קראה בקול בעודה משוטטת בחנות הצפופה, עיניה מתרוצצות ימינה ושמאלה בתקווה שינוחו על מאכל שיוכל להשביע גור רעב. "נו, אתה יכול לענות לי, או מה? אני ממהרת!"

"תשמע עד הסוף. מהמרפסת שלי אני רואה אותו משחק במגרש הישן מתחת לבית. משהו לא נורמלי הילד הזה, קוסם," המשיך המשופם לדבר אל אברם כאילו היא לא קיימת, חצי חיוך של בוז מבצבץ מתחת לשפמו. "איזה שליטה בכדור, ובעיטה בשתי הרגליים." הוא דיבר במבטא כבד ובקול רם.

"לאן את ממהרת? מי ישמע? לא יודע מה אוכלים כלבים חוץ מאוכל כלבים, אולי נקניק?" גיחך אברם.

"בסוף, עד ששכנעתי ת'מאמן של הליגה איפה שאני עובד בקיוסק, הוא בא עד פה בשביל לראות אותו וגם הוא התלהב. אני לא סתם אומר'ך," השפם המשיך בשלו.

"וואלה, נקניק רעיון טוב. תחתוך לי קצת," היא הצליחה לדחוף את המילים בין השפם לבין אברם והתקרבה לכיוון הדלפק, הרימה את עיניה ופגשה במבט של האידיוט הזה שהיה אצלה כמה פעמים, ובכל פעם היה מוצא על מה להתלונן. היא זיהתה את המבט המלגלג, אותו מבט שהכירה היטב, שהזכיר לה בכל פעם מחדש את המציאות שבה היא חיה.

"ועכשיו, 'תה לא מאמין, הוא כנראה מחתים אותו בקבוצה. אני, יש לי טביעת עין אני," השפם דיבר בחיוך רחב כאילו התגאה בהישג אישי. "ארוסטי. תזכור את השם. דודי ארוסטי. אתה תראה, יום אחד כל העולם ידע את השם שלו," אמר והניף את ידו בהדגשה.

אברם הביט בו בחיוך משועשע. הוא עטף בעבורה כמה פרוסות פסטרמה זולה והיא פנתה לצאת מהחנות.

"אני אשלם לך אחר כך," קראה לעברו מהדלת. היא ידעה שהוא לא יהיה מרוצה ושהוא מגלגל עיניים מאחורי גבה, תכף יקלל, אבל שניהם יודעים שבסופו של דבר היא תשלם.

כשחצתה לצידו השני של הכביש, ראתה את אחד הקבועים שלה צועד הלוך ושוב בעצבנות על המדרכה שליד פינת הבניין. הצללית הרזה שלו, עם הכתפיים השקועות והכובע המצחיק שתמיד חבש, נראתה כחלק בלתי נפרד מהגרפיטי החובבני, "I WONNA LOVE SOMEBODY", שהותז על הקיר ודהה בחלוף השנים.

"או, הינה את. לאיפה הלכת, יא מהבולה, אני מחכה לך שעה," הוא הרים עליה את הקול.

"מהבולה אחותך. תרגיע מהר," התיזה לעברו "אני חייבת לך משהו? רק אתה קיים בעולם? יש לי עוד דברים בחיים."

היא פתחה את השקית עם הנקניק והניחה אותה על המדרכה ליד הגדר. הכלבלב הגיע בריצה גמלונית, נדחף כלפיה בקוצר רוח וגופו רטט בהתרגשות.

"נו, את באה או מה? מה זה הכלב הזה? מה את מתעסקת לי עכשיו בשטויות?" והתקרב אליה בצלילות מעורפלת.

היא שלפה את מכסה הפלסטיק של קופסת הגבינה, הניחה גם אותה על הקרקע ופנתה להרגיע את הקליינט.

בגב שעון אל הקיר, הציצה אל מעבר לכתפו של המביא את עצמו לפורקן לאורו החיוור של פנס הרחוב, וחשה זיק נשכח של חדווה למראה הכלב המחסל עד תום את גביע הגבינה ובניסיונותיו לנגוס בנקניק.