החיים שלי בכפר

תורידו את הבגדים, טיפשים,

תורידו את הבשר,

זרקו את העצמות...

הייתי בת שתים־עשרה כשכתבתי את השורות האלה. כתבתי שירים גם לפני זה וידעתי שאני רוצה להיות משוררת, אבל זה היה השיר הראשון שהעזתי לקרוא לאימא שלי. הקראתי לה אותו בטלפון ופתאום שמעתי אותה צועקת. אחר כך היה רעש של מתכת ושל זכוכיות נשברות.

הנהג היה קלאודיו, החבר החדש של אימא שלי. אחרי עשרות שנים הקלאודיו הזה החליט לנסוע לבקר בעיר הולדתו. אימא שלי נסעה איתו. ברגע שהם סטו מהכביש הראשי ופנו לדרך שמובילה לעיר — חמישה קילומטרים של אספלט משובש בקו ישר — וקלאודיו זיהה את השדות, את הבתים הראשונים, את יערות הצפצפות ששיחק בהם כל כך הרבה פעמים בקאובוי עם חברי הילדות שלו, הוא התחיל לבכות מרוב התרגשות. בגלל הדמעות הוא איבד שליטה על המכונית. הוא פגע בשוליים. הם התהפכו. אימא שלי מתה.

למוחרת ההורים של החברה מבית הספר, שבביתה התגוררתי עד שאימא תחזור, העלו אותי על רכבת. עשר שעות אחר כך ירדתי באואל. אבא שלי חיכה לי. בקושי זיהיתי אותו. האמת שכל מה שזכרתי ממנו — ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת שלוש — היה צללית מטושטשת שנשקה לי במצח כשהלכתי לישון. אני מניחה שהוא הבין שאני הבת שלו פשוט כי האדם היחיד שירד מהרכבת חוץ ממני היה חייל.

"הנסיעה עברה בסדר?" זו הייתה השאלה הראשונה ששאל אותי.

"כן, בכיתי כל הדרך בשלווה."

אואל היה כפר זעיר (תשעה בלוקים משורטטים בדייקנות, שמונה בעצם, כמו קובייה שנשכו אותה בפינה) בלב מישור מעובד עצום. בצפון היו יער ונחל. הבית של אבי שכן בקצה הכפר, ליד הנחל.

מתישהו בדרך מתחנת הרכבת הביתה, אבא שלי, שהיה אדם שקימץ במילים, סיפר לי על קיומו של אליסיו, הבן של מי שהייתה אשתו השנייה. אשתו עזבה אותם. כששמעתי על כך מייד דמיינתי את עצמי דחויה. ההורים של החברה מהכיתה כבר דחו אותי והעלו אותי על רכבת; עכשיו גם הבן האהוב של אבי ההכרחי, הביולוגי, ידחה אותי בתור פולשת.

"זה הבית," הוא אמר לי כשהגענו.

אליסיו ישב על השער. היה לו עשב ארוך מאוד בין השיניים. כשהוא ראה את המכונית מתקרבת הוא זינק מטה, פתח את השער, נכנסנו, הוא התקרב וחייך אליי דרך החלון הסגור ונופף בידו, שהייתה מלוכלכת. הוא היה בן חמש־עשרה, אבל נראה מבוגר יותר. הוא היה גדול, רחב וכבד. "אתה נכנס?" שאל אבי בתנועת יד. אליסיו נד בראשו לשלילה. הגבות שלו הרשימו אותי: ענקיות, שחורות, עם זיקים של כחול.

הבית היה מבנה אריסטוקרטי מתפורר. חסרו רעפים בגג, מרצפות ברצפה, זכוכיות בחלונות. הקירות התקלפו והיו עליהם עיגולים של לחות. באמבטיה שבקומה התחתונה (זה היה בית בן שתי קומות) הייתה שלולית מים על פתח הניקוז הסתום. במטבח הייתה מחבת ובה שאריות טריות של בצל, אבל התחתית הייתה דבוקה לכיריים. דרך החלון של חדר האוכל ראו עשב בגובה אדם. הייתה גם מכלאה עם פרה, שני סוסים וכעשרים תרנגולות.

הרושם הראשון שקיבלתי היה שלילי, אבל די מהר קלטתי את רוח המקום והתאמתי את עצמי לעזובה. אף אחד לא התעסק עם אף אחד. אם אבא שלי רצה כוס חלב, הוא היה הולך בעצמו לחלוב את הפרה עם הכוס ביד. הייתה לו סמכות עלינו, כמובן, אבל הוא כמעט שלא השתמש בה. הוא תקשר בסימנים, בדרך כלל כדי לומר שלום או התראות, ולפעמים, אם היה עייף מאוד, הצביע באצבע כדי לבקש או להציע משהו. זה הספיק.

כשהוא היה נשוי לאימא שלי וחי בעיר הוא היה נוטריון. היה לו משרד במרכז העיר. עכשיו הוא היה פרא שהקפיד על מראית עין: לארוחת בוקר הוא שבר ביצים לא מבושלות ישר לתוך הפה, לבוש בז'קט ובעניבה. הוא התלבש כך גם לארוחת הערב ובסופי השבוע, למרות שהוא אף פעם לא הלך לשום מקום.

לעיתים רחוקות מאוד הוא ביקש מאליסיו וממני שנלך לכפר למכור ביצים וחלב. בכסף קנינו נרות, או לחם, או בקבוק יין, או רק יין. אבא אהב לשתות. היינו גם הולכים לנחל לדוג, או לצוד חוגלות לארוחת הערב. בשאר הזמן חלמנו, הסתכלנו על הגשם או על אדי השמש, עקבנו במבט אחרי ציפור שחיפשה מקום לנחות בו... הימים עברו בשלווה, זה אחר זה, כולם זהים במשכם.

אליסיו היה תמיד במין לימבו. יום אחרי שהגעתי הוא סיפר לי שהוא נשר מבית הספר אחרי שהשאירו אותו שלוש פעמים בכיתה א', כאילו הוא מתגאה בזה. בימים שאחר כך שמתי לב שהוא עוזר בכמה ממטלות הבית, אבל אף פעם לא מיוזמתו: רק אם ביקשו ממנו. הוא היה קם ראשון בבוקר והולך לישון אחרון בלילה, ובמשך היום הוא לא עשה כלום. הוא העביר את שעות אחר הצוהריים בישיבה על השער: הוא היה נועץ את העקבים בין שני קרשים, משעין את המרפקים על הירכיים ואת הראש על כפות הידיים, ונרדם. לפעמים הוא נפל לפנים.

זה היה בתחילת ינואר, וחשבתי שהאפאטיות שלו היא תוצאה של החום, שהוא בדרך כלל נורא באזורי הכפר, אבל מכמה שברי שיחות הבנתי שאבא שלי ואליסיו חיים ככה כבר שנים, מאז שאימא של אליסיו עזבה אותם מהיום למחר. אבי סיפר לי שאליסיו בכה שבועות שלמים, מה שנראה לי הגיוני אבל גם צמרר אותי, בעיקר כי אני לא הזלתי אפילו חצי דמעה על מותה של אימי. לא כי לא רציתי, אלא כי לא הייתה לי הזדמנות: אחרי ההלם של מותה בא הלם הגירוש שלי מהעיר ואחרי ההלם של הגירוש מהעיר, הלם המפגש המחודש עם אבא שלי; לא היה לי שום זמן לחשוב על עצמי. התחלתי לבכות.

"היי," אמר אבא שלי שבדיוק עבר שם, "אמרת לי שבכית כל הנסיעה..."

"כן? אני לא זוכרת."

ניסיתי לחשוב על זה. אבל קשה מאוד לחשוב במקום ששום דבר לא זז בו. אפילו זמזום הדממה, שתמיד דמיינתי כמו קו מתוח שעובר מצד לצד, תקף אותי חזיתית, קבוע כמו נקודה. שמעתי את התקתוק של המוח הריק שלי בבהירות מוחלטת. מתישהו הרמתי את המבט, ודרך החלון ראיתי את אליסיו תופס תרנגולת בצוואר ומסובב אותה כאילו הייתה רעשן.

"אני רוצה לאכול עוף, אני רוצה לאכול עוף!" הוא צעק.

אף פעם לא ראיתי דבר אכזרי כל כך. רצתי לשם והתחננתי שיפסיק. אליסיו הביט בי מופתע והניח את התרנגולת על האדמה בזהירות, כאילו התעשת פתאום. התרנגולת ברחה בריצה. הגוף הקטן שלה היה זקוף מאוד וזריז יותר משהיה קודם, אבל היא לא הצליחה ליישר את הראש. היא נעצרה כמה מטרים משם ונראתה מבולבלת מאוד. תפסתי אותה בלי כל התנגדות מצידה, ואליסיו ואני הכנו לה צווארון אורתופדי מקנים שחיברנו בחוט תיל. התוצאה נראתה משביעת רצון.

למוחרת גם לאבא שלי היה התקף זעם, והוא ירה במכסחת הדשא שסירבה להתניע. אחר כך הוא הסתגר בחדר העבודה שלו — כך הוא כינה את אחד החדרים בקומה העליונה שהיה תמיד נעול — ולא יצא עד למוחרת. מצאתי אותו בסלון, יושב על הספה בתנוחת לוטוס. הוא היה בלי נעליים וגרביים ולבש חליפה בצבע כחול פטרול, חולצה מקומטת ועניבה שחורה דקה מאוד.

"לא ידעתי שאתה עושה מדיטציה," אמרתי בנימה מופתעת. לא היה היגיון בהערה הזאת, כי בעצם לא ידעתי עליו שום דבר, אבל היא נראתה לי הולמת. אבי נד בראשו לשלילה.

"אני מחכה לאורחים," אמר.

בערב הגיע טנדר. יצא ממנו גבר קטן מאוד במכנסי ברמודה, חולצה פרחונית ומשקפי שמש, כאילו חזר מהים. הוא החזיק ביד אחת קלסר מתפקע.

אבא ביקש מאליסיו וממני שנשאיר אותם לבד. כשחזרנו, כעבור שעה, האיש עדיין היה שם. על השולחן היה בקבוק חצי ריק של ויסקי — אבא בלי ספק היה אחראי לזה, כי השני נשאר רענן כמו טל הבוקר — וערמה של ניירות מודפסים עם חותמות וחתימות. החתימות היו ארוכות ואופקיות ויצאו מהדף.

"תכיר את הילדים שלי," אמר אבא, "אירינה, אליסיו. האדון יישן כאן הלילה, כך שנוכל לכבד אותו ב..."

"לא, לא, לא," אמר האיש וקם מכיסאו ואסף את המסמכים. "אני מודה לכם מאוד אבל אני חייב ללכת, מחכים לי."

"מי זה היה?" שאלתי את אבא שלי בזמן שהבטנו בטנדר המתרחק.

"עורך דין."

הוא לא אמר יותר כלום, אבל אליסיו ואני הבנו שהבית בסכנה. או ליתר דיוק: שרוצים לסלק אותנו. אבל מי?