אמריקני עוסק בענייניו הפרטיים כאילו לבדו הוא בעולם, אך כעבור שעה קלה הוא מסיח דעתו מהם לגמרי ומתמכר לעניין ציבורי. פעם תוקפת אותו חמדנוּת אנוכיית ביותר, ופעם אין כמוהו לאהבת ארצו. לב האדם אינו יכול להיות חלוּק באופן כזה. תושבי ארצות הברית מגלים להיטות עזה באותה מידה גם אחרי רווחתם גם אחרי חירותם; ואולי יש להאמין, שכל הנטיות האלה מתאחדות ומתמזגות באופיים. ואכן, האמריקנים רואים בחירות שלהם כלי מחזיק ברכה וערובה גדולה ביותר לרווחתם הפרטית. הם אוהבים את שתיהן, כל אחת מהן על שום חברתה. אין הם סבורים שההתערבות בענייני הכלל אינה עניין הפרט. אדרבה, הם מאמינים כי העיקר הוא שיבטיחו להם בכוח עצמם ממשלה, שתתיר להם לצבוֹר קניינים שחמדו ולא תאסור עליהם לשבוע מטוב הארץ בשלום.
אלכסיס דה טוקוויל, 11835
זו היא אמריקה
את יום העצמאות של 2024 חגגתי ברוֹזוֶול, ג'ורג'יה, עם המוני אמריקאים מכל הגזעים, הצבעים והמינים. מעייני כולם היו נתונים למשאיות האוכל ולזיקוקים. רבים עמדו בתור למשאית עם הבוריטו המקסיקאי והיו שבחרו בזו עם הפיצה האיטלקית. היו שביקשו המבורגר טקסני בקטשופ ואחרים חמדו נקניקיות וצ'יפס. כל אחד וטעמו, כל אחת ובחירותיה. דומה היה שזה כל מה שהחוגגים ביקשו במפגש הקהילתי התוסס הזה, אך חישוף קל גילה שמתחת לשמחת האוכל והזיקוקים חגגו הבאים משהו עמוק בהרבה, קרי את חג החירות ואת הפלורליזם באמריקה. וגם אם באותו רגע ניכרה חירותם באפשרות הבנאלית לבחור את מבוקשם מתוך שפע משאיות המזון, באי הפסטיבל אכן חגגו את הערך העליון של אמריקה: החירות. ולכן, מתחת לכל המגוון האנושי העצום שהתכנס שם היה ברור לכולם: זו היא אמריקה.
בשולי החגיגה ניצבה צילייה שהכריזה "אמריקה 250, רוזוול". ניגשתי לשוחח עם הנשים שישבו תחתיה. "אם אתה רוצה להפעיל עסק באירוע של 2026, אתה יכול להירשם כאן", הסבירו לי במאור פנים והפקידו בידי מחברת, עטים ופלאיירים. וכך, עוד בטרם נורה הזיקוק הראשון, הבנתי באחת: ברור, עושים פה כסף. הקפיטליזם לא נח פה לרגע, בין שביום העצמאות ובין שביום הזיכרון לנופלים. ואכן, לא משנה לאן אתם מגיעים באמריקה ומתי, תמיד תמצאו חלק מן המנוע הגדול בעולם פועל. ואם אין לכם סבלנות להמתין לעינוגי העולם הבא, תמיד תמצאו גן עדן ארצי פתוח במרכז הקניות הקרוב למקום שאתם שוהים בו. ואין לכם מקום המקנה אושר לנשמה כמו מרכזי הקניות הגדולים וחנויות הענק, כי בהם מתמצים העושר והחירות. ואין זה משנה אם תיכנסו למכונת הכסף הקפיטליסטית בדוֹלפין מוֹל במיאמי, במוֹל אוֹף אמריקה בבלומינגטון שבמינסוטה, או בכל מוֹל גדול אחר ברחבי הארץ, כי אתם יודעים: זו היא אמריקה.
שש שנים קודם לכן, בספטמבר 2018, נקלעתי בבוסטון לחגיגה שונה מאוד. זה היה "מפגן החירות". האירוע הצבעוני הזה מתקיים שם כבר 35 שנה. יוזמיו מבקשים לקדם באמצעותו את הלגליזציה של השימוש במריחואנה. באותו יום היה פארק בּוֹסטוֹן קוֹמוֹן בלב בוסטון עמוס ביצרנים, אמנים ומבקרים סקרנים. יכולת להסתובב בין עשרות האוהלים, לעשן חשיש בכלי זכוכית ובנרגילות, ולאכול סוכריות ושוקולדים שבליבם מריחואנה, ויכולת גם למרוח על גופך ממרחים שונים ומשונים להרגעת כאב. מפגן החירות כשמו כן הוא — אירוע שמטרתו הרחבת חופש הבחירה. ואם הסתובבת שם ידעת: זו היא אמריקה.
חודש לפני כן, בדרכי מהצ'יינה טאון של בוסטון, מצאתי את עצמי בלב תהלוכה הינדואית בבוסטון קומון. השירה והקטורת הציפו את הפארק. המאמינים המשתתפים בתהלוכה צעדו מאחורי אפיריון ענקי, מעוטר בשלל צבעים וקמעות, בעת שהמוני סקרנים צפו בתהלוכה. ימים ספורים אחר כך השתתפתי במצעד השנתי של המדונה מאיטליה, עם תהלוכות רחוב הנערכות בצפון בוסטון ונחגגות שלושה ימים ברוב הדר ואוכל. וכך זה ברחבי אמריקה כולה. כל עיר גדולה חוגגת עם האירים והסינים, האיטלקים והמקסיקאים, ובערים מרכזיות נערכות גם תהלוכות תמיכה בפלסטין ובישראל. נכון, הרב־תרבותיות מאפיינת את הערים הגדולות יותר מאשר את יישובי לב הארץ, אבל כשאתם נתקלים בה אתם יודעים: זו היא אמריקה.
ביוני 2020 השתתפתי עם המון אמריקאים בהפגנת תמיכה ב"חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter, BLM). צעדו שם יחדיו בני כל הגזעים, המינים והגילים. וכולם דרשו יחס שווה בפני החוק, סוף לאלימות המשטרה, ובעיקר סוף לגזענות. באותם ימים עברתי באטלנטה ובשַרלוט, שנראו אז כמו אחרי פוגרום. דלתות וחלונות של עסקים ומלונות היו מוגפים בלוחות עץ. אבל ככל שהמבט העמיק, התגלתה מבעד לשברים גם חגיגה של אמנות רחוב. ציירים התעלו זה על זה בציורי גרפיטי על לוחות עץ וקירות בניינים; משוררי רחוב וקופירייטרים התעלו בניסוח מסרים של תקווה. ולמרות התסכול והזעם היה ברור: זו היא אמריקה.
בשנת 2023 ביקרתי פעמיים במרכז החלל בקייפ קנוורל, פלורידה. משם משוגרים טילים לחלל, ושם נמצאים מרכז המבקרים על שם קנדי והמעבדות המתחזקות את הניסויים הנערכים בתחנת החלל הבינלאומית. אל המקום המרשים הזה מתנקזים חזון הגבול האמריקאי מזה והעוצמה האמריקאית מזה, ויחדיו הם מכוננים את האמונה שאין משימה גדולה מדי בעבור אמריקה; שבשילוב כוחותיהם, דבר לא יעצור את האמריקאים. בכניסה אל גן הטילים פוגשים המבקרים את חזון החלל של הנשיא ג'ון פ' קנדי, וחדרי ההדגמה ממחישים להם באיזו עוצמה מתגייסת ארצות הברית להגשמת חלומו. אתם פוגשים את החזון והעוצמה שם, במרכז החלל על שם קנדי, אך אתם יכולים לפגוש אותם גם בשאר המעבדות הלאומיות ובמכוני המחקר הגדולים הפרושים ברחבי הארץ. וכאשר אתם פוגשים בחזון ובעוצמה הזו אתם יודעים: זו היא אמריקה.
את ג'ון פ' קנדי (JFK) פגשתי עוד כמה פעמים במסעותַי באמריקה. ב־2018 זה היה כשהצטרפתי להרצאה בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם JFK בבוסטון. בפברואר 2020 זה היה בעת ביקור בדאלאס, טקסס. פקדתי אז את אתר ההנצחה לנשיא, שנרצח בסמוך בעת שנסע בשנת 1963 במכונית פתוחה בעיר. כמעט כולם צפו בסרטונים של הרצח המזעזע הזה, ונראה שכולם גם שמעו על הקונספירציות סביבו. חודש אחר כך זה קרה בביקור בבניין מעונות הסטודנטים על שם וינת'רופ באוניברסיטת הרווארד. זכיתי אז להצצה נדירה לחדר הזיכרון לקנדי, שנמצא בחדר שבו התגורר הנשיא לעתיד בעת לימודיו שם.1 זה היה בשנת הלימודים 1939-40. עשרים שנה אחר כך הוא נבחר לנשיא. ביום ביקורי שם, ב־10 במרס 2020, הודיע המוסד לסטודנטים כי עליהם לפנות את המעונות לאלתר בשל התפשטות מגפת הקורונה. אם המרכז על שם קנדי בקייפ קנוורל חושף את העוצמה האמריקאית, הביקור הזה חשף את השיטתיות והיעילות האמריקאיות. אלפי הסטודנטים ארזו את חפציהם בארגזים שסופקו להם והעמיסו אותם על המשאיות שחיכו במסודר בחוץ. בתוך יום לא נותר כמעט זכר לקיומם. וידעת: גם זו היא אמריקה.
זמן לא רב אחר כך, כשהחיים בהרווארד חזרו למסלולם, דרשו הסטודנטים להסיר את שמו של ג'ון וינת'רופ — נביא האומה שהגדיר את מי שהיתה עתידה להפוך לארצות הברית כארץ מוסרית שתהיה דוגמה לעולם כולו — ממבנה המעונות. כמו בהתקפות מוסרניות רבות אחרות של סטודנטים, ידעת שגם זו היא אמריקה. ואמנם, יש משהו משעשע, לעיתים, בתמימותם של צעירי ארצות הברית ובניתוקם מן המציאות. הסטודנטים הפוקדים את אוניברסיטאות העילית מוצאים בכל שנה נושא לביקורת, והם מפתחים את זהותם בפעולות מחאה אנטי־ממסדיות. במחאות הללו הם מתרגמים לכלל מעשה את האמונה העמוקה שביטא הנשיא ברק אובמה באמירה "כן, אנחנו יכולים". אבל פעמים רבות התמימות הזאת מעוררת את הרושם שהצעירים באמריקה חיים בסרט. כביכול הם אינם מבחינים בין דמיון לבין מציאות. על יכולת נפשית סגולית זו בנוי עולמו הקסום של וולט דיסני, ועל היכולת לחולל עולמות מדומיינים כאלה בנויים אולפנים רבים בהוליווד. ואין לך ארץ שפיתחה את היכולת לדמיין כמו אמריקה, ואין לך עוד ארץ שבה ההשקעה בקולנוע היא כמו באמריקה, ואין לך עוד ארץ המכשירה את תושביה להתנתק מן המציאות כמו אמריקה. ואכן, לפעמים הארץ הזאת שוכחת שיש חיים מחוץ לקולנוע. אפילו הממשל מתבלבל לעיתים בין מציאות ודמיון. וכשזה קורה, זה ממחיש עד כמה זו היא אמריקה.
בקיץ 2017 הגעתי לסנטרל פארק בניו יורק להיפגש עם ידיד אמריקאי. היה יום נעים להפליא ואנו התיישבנו לשוחח על ספסל בלב הפארק. אנשים נעו סביב, מלאי חיים: משחקים, צוחקים, רצים, מעיפים עפיפונים. התחלנו לשוחח על "מה חדש" ו"מה אתה עושה כעת", ואט־אט גלשה השיחה למקומות פחות נעימים, וקיבלה אופי של מותחן פרנואידי. "אתה רואה את הבניינים מסביב לפארק?" שאל אותי ידידי והוסיף: "דונלד טראמפ מכר פה המון נדל"ן למאפיונרים רוסים שבאו להלבין פה כסף. גם ביבי קשור לעניין. וגם פוטין". אט־אט התמלאה השיחה בכוחות אופל קונספירטיביים שפועלים באינטרנט ובעיתונות ובממשל, וגלשה אל פוליטיקאים מושחתים ורשתות בינלאומיות נסתרות שמנהלות את העולם. ככל שהיום בסנטרל פארק התבהר, כך היתה האפלה הפרנואידית שירדה עלינו מעובה יותר. השיחה הזו שיקפה אמונה שמושרשת בתרבות האמריקאית, ולפיה כוחות עלומים מנהלים את חייהם של האמריקאים, מאיימים על זכותם הבסיסית לחירות. ולכן, גם לקונספירציות נקדיש פרק, כי זו היא אמריקה.
פעמיים פקדתי את אתר ההנצחה לטבח שעשה ניקולס קרוז בן התשע־עשרה בתיכון מארג'ורי סטונמאן דאגלס בעיר פארקלנד בדרום פלורידה. האתר נמצא בצומת רחובות הסמוך לכניסה לבית הספר. בפברואר 2018 רצח קרוז שבעה־עשר תלמידים ומורים ופצע שבעה־עשר. חמש שנים אחר כך, בימים החמים של יולי 2023, עמדתי שם דומם ועצוב. סקרתי את חלוקי הנחל הרבים הפזורים באתר, ועליהם שמותיהם של הנרצחים וסיסמאות שלום, והנחתי במקום זר פרחים. אחר כך נסעתי לנוח בפארק החירות של פארקלנד. והנה, בכניסה אליו מצאתי פינת הנצחה לטבח אחר, שנעשה אך שלושה חודשים אחר כך בבית ספר בעיר סנטה פה בטקסס. וכך, למרות המחשבות והתפילות של נשיאי ארצות הברית,2 ולמרות המאמצים של תלמידי פארקלנד להביא לחקיקה שתצמצם את זמינות הנשק האוטומטי באמריקה, קל לשער שמעשי טבח דומים ימשיכו להתרחש בה גם בעתיד. כי גם זו היא אמריקה.
במסעותַי באמריקה הייתי בקמפוסים רבים, ובדרכי אליהם ומהם עצרתי במאות מסעדות ובָּרים. ביקרתי בקמפוסים בצפון הרחוק של ורמונט ואכלתי במסעדות בקֵיי וֶסט, העיר הדרומית ביותר בארצות הברית. ביקרתי באוניברסיטאות בבוסטון, רוד איילנד, ניו יורק, ניו ג'רזי, פילדלפיה, וירג'יניה ומיאמי, ונסעתי גם לקמפוסים נודעים בקליפורניה. בין לבין שהיתי גם באוניברסיטאות בבולדר, בשיקגו, במישיגן ובוויסקונסין, ובעשרות אלפי הקילומטרים שבהם נהגתי התארחתי במאות מסעדות וברים. ולא משנה אם היה זה בקמפוס נידח או במסעדת דרכים, בכולם ניכר שלאומה הגדולה הזאת יש דת אזרחית עממית משותפת: הספורט. הביקורים בקמפוסים המחישו שמבחינת האוניברסיטאות, תרבות הספורט מפתחת סולידריות מקומית ומחויבות ארוכת שנים למוסד. גם השהות במסעדות ובברים המחישה כמה הוא חשוב, הספורט. המסכים הרבים מציגים בכל רגע נתון אפשרויות בחירה מגוונות לצפות במה שהתחדש בגולף, בפוטבול, בכדורסל, בכדורגל, בהוקי קרח ואפילו באתלטיקה. ולא תמיד ברור מה חשוב יותר למבקרים: האוכל או הספורט. כך או כך, נוכחות הספורט בחיים האמריקאיים וההשקעה הרבה בו במוסדות החינוך חושפים כי מתחת לכל המגוון האמריקאי מסתתרת דת אזרחית משותפת: הספורט. וגם זו היא אמריקה.
אירופאים רבים ביקרו במהלך מאתיים השנים האחרונות באמריקה. חלקם חזרו משם וחלחלה בליבם. צפינו פני עתיד, הם כתבו. אמריקה היא עתידנו, ואבוי לנו אם נצעד בדרכה. מחברי יומני מסע הזהירו מפני הקפיטליזם ומפני אובדן האמונה באל. הם כתבו שהאמריקאים סוגדים לעגל הזהב ושהקפיטליזם מרוקן את ליבם מאהבת האל. כל שהם מבקשים הוא אֵל הממון, כתבו. האמריקאים איבדו את הדת ואת האמונה באל. חירותם הובילה להתפקרותם. אבל אין לך עורמה רבה ביותר בהיסטוריה מהיפוך היוצרות. בעוד ארצות מערב אירופה נעשו חילוניות יותר ויותר, דווקא באמריקה נותרה האמונה באל עממית ומושרשת. נכון, לא כולם פוקדים את הכנסיות בימי א', אבל הדת חיה ובועטת באמריקה. האמונה אוחזת בלב רבים ללא הרף, ושמו של האל ושבחיו נאמרים כדבר מובן מאליו מדי יום ביומו. כשאתה מגיע לאחד מן הפסטיבלים הדתיים או לכנסיות אתה יודע: זוהי ארץ דתית מאוד. כפי שהתחילה כך היא המשיכה. כי זו היא אמריקה.
אזרחי ארצות הברית ואזרחי העולם כולו בטוחים שהם יודעים מי זו אמריקה. כולם חשים שהם מכירים אותה. כי כולם שומעים מוזיקה אמריקאית וצופים בקולנוע אמריקאי ובסדרות טלוויזיה אמריקאיות. כי כולם מכירים נשיאים אמריקאים וכוכבי־על אמריקאים ורבים מכירים ספורטאים אמריקאים ונבחרות אמריקאיות. כי רבים מאזרחי העולם ביקרו בארצות הברית ורבים ממנהיגי מדינות העולם למדו בה. יש שבאו אליה לביקור, ויש שנטעו בה אוהלם לשארית חייהם.
כי היא מפתה, אמריקה. היא מהפנטת, ממכרת ומסחררת. היא מחוללת שאיפות ומבטיחה את מימושן. חלומה נעשה חלומם של רבים. כי רק באמריקה אכן נדמה שההזדמנויות של כל אדם אינן מוגבלות. כן, כל הנוחתים על חופה מכירים את סיפור החלום האמריקאי: שכל מי שעובד קשה יכול להתעשר בה, או לכל הפחות לחיות בה טוב. ברמת חיים גבוהה, עם הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, ועם חירויות אזרחיות שאין בשום מדינה אחרת בעולם. לכן, אין זה פלא שכבר מאות בשנים נראית תנועת ההגירה לאמריקה כמו הנהירה אל "מלון קליפורניה": אתם יכולים להיכנס אליה כל אימת שתרצו, אך לעולם לא באמת תוכלו לצאת ממנה.3
רבים בטוחים שהם מכירים את אמריקה. אלא שבמקרים רבים מדובר באשליה: האזנה למוזיקה אמריקאית וצפייה בסדרות וסרטים אמריקאיים אין פירושם להכיר את ארצות הברית. לא באמת. אדרבה, גם אמריקאים רבים אינם מכירים את הקודים התרבותיים העמוקים המייחדים את ארצם. כן, רובם דוברים אמריקאית וחוגגים את החגים האמריקאיים, אך לא כולם יורדים לעומקם של הקודים התרבותיים העמוקים שעומדים ביסוד הערכים והשאיפות שלהם, הקודים שעומדים בבסיס ההעדפות והמחשבות שלהם ומכוננים את התנהלותם בחיי היום־יום. מעטים עוד פחות מבינים את ההיגיון התרבותי שנחבא עמוק מתחת להסדרים ארגוניים ומוסדיים שמכוננים את חייהם באמריקה.
ויש גם דעה הפוכה. במהלך שנות איסוף העדויות לכתיבת הספר אמרו לי רבים שבעצם "אין דבר כזה 'אמריקה'". ההבדל בין מדינות הדרום ומדינות הצפון ענקי, טענו. רבים הצביעו על מרכזיותו של ישו במדינות חגורת התנ"ך (Bible Belt),4 וטענו שהדבר מאפיין בעיקר את דרומה של אמריקה. היו גם מי שטענו שניו אינגלנד היא לא אמריקה. "טוב", הם אמרו, "נקי פה, והאנשים מנומסים, כי זוהי קצת אירופה". יש שאמרו שהטקסנים שונים לחלוטין מהניו־יורקרים, ושאלה שונים לחלוטין מאנשי קליפורניה. ואין מה לדבר על ההבדל שבין יורדי הים שלחופי מסצ'וסטס, קונטיקט ומיין לבין האמריקאים ששוכנים בלב הארץ, במערב וירג'יניה, או בהרי האפלצ'ים. "אין חיה כזאת, אמריקאים", הם אמרו, כי הזהות האמריקאית מאוד מקומית.5 והם יודעים זאת, כי כמו אמריקאים רבים, גם הם נעו בארצות הברית ממדינה למדינה וחוו מקרוב את המגוון האנושי ואת השונות התרבותית של הארץ.
יש הרבה אמת בטענה על המגוון האמריקאי. אמריקה אכן הטרוגנית. כפי שהיא מגוונת בנופי הארץ, כך היא צבועה כפסיפס חברתי ותרבותי. יש בה ילידי ארץ ויש שהיגרו אליה. אמנם רוב אזרחיה הם דוברי אנגלית כשפת־אם, אך במקומות מסוימים תרגיש שאתה במקסיקו או בקובה, בבייג'ין או בדלהי. יש שהגיעו מאירופה, יש מאמריקה הדרומית. יש שהיגרו מיפן, וייטנאם, קוריאה או סין, ויש אפילו מאיראן ומישראל. כן, אמריקה היא חברת מהגרים מרובת־תרבויות ואין שנייה לה בפלורליזם התרבותי. אין עוד מדינה הטרוגנית כמו אמריקה — גזעית, לשונית, דתית ותרבותית. הרב־תרבותיות בארץ אכן מלמדת: זו היא אמריקה.
אך לאחר שהזדהו כטקסנים או כאנשי קליפורניה, ולאחר שדיברנו מעט על הייחודיות המקומית באמריקה, שאלתי מרואיינים אם הם יודעים מהן זכויותיהם במפגש עם שוטר, ולא היה הבדל בין אנשי ניו יורק במזרח לוושינגטון הרחוקה במערב. רובם המכריע ידעו לומר בעל־פה מהן "זכויות מירנדה" שלהם, וכולם גם דיברו באמביוולנטיות על המשטרה. וכששאלתי על עקרונות הדמוקרטיה, סיפרו כמעט כולם שלמדו אותם בשיעורי אזרחות, חברה או היסטוריה. מרביתם גם זכרו שכל יום לימודים שלהם החל בעמידת דום בכיתה ובהצהרה על נאמנותם לדגל ולארצות הברית. וכשביקשתי מהם לחשוב על המשותף לכל האמריקאים, הם הזדרזו לדבר על חדוות הקניות, על מסיבות הסיום, על תרבות הסלבריטיז, על הקולנוע ועל החלום האמריקאי שלהם ועל אינספור חוויות אמריקאיות משותפות.
כל אחד הוסיף אז לדף שעל שולחן המחקר שלי דברים שעליהם ניתן לומר "זו היא אמריקה". וכעת, לאחר איסוף וניתוח כל מה שאספתי במסעותי ובשיחותי, אני סוקר בספר המסע הזה את הקודים התרבותיים המשותפים הנחבאים מתחת לריבוי הפנים של אמריקה. את המסע אפתח בסיפור תנ"כי על הארץ המובטחת. נצא עם נוסעי המייפלאוור, מייסדי מושבת פלימות', נמשיך ונקשיב לנאומו המכונן של ג'ון וינת'רופ, ונגיע עד נאום הפרידה המרגש של הנשיא רונלד רייגן בסיום כהונתו. ולמרות מאות השנים שהפרידו ביניהם, יתחוור לנו שכל אלו סיפרו לאמריקאים על זהותם, קרי שארצם היא עיר מוסרית, שהיא ניצבת בוהקת על גבעה, ושהיא מזמינה את כל מבקשי החירות בעולם להיכנס בעד דלתותיה. וכבר מפרק הפתיחה הזה נמצא שעל אף המגוון התרבותי והשונות המקומית, לאמריקה יש מרכז;6 שיש לה זהות תרבותית יציבה ולב ערכי המניעים את האמריקאים בכל עשייתם ומחשבותיהם. ב־17 הפרקים הבאים אשתמש בכלים סוציולוגיים כדי לחשוף את פנים הלב האמריקאי הזה ואסביר את סודות כוחו. בזה אחר זה אשרטט בפרקי הספר דיוקן תרבותי של הערכים המכוננים של האומה הגדולה הזאת, וצעד אחר צעד אראה כיצד התרבות האמריקאית מכוננת את האופי הלאומי האמריקאי.אגב כך אדון גם בסתירות תרבותיות ובכאבים הבלתי נמנעים שהן מייצרות בליבם של האמריקאים.
הנה כי כן, ספר זה מספר את סיפור המרכז האמריקאי. קרי, את הסיפור התרבותי המשותף לאמריקאים. כי מתחת לכל הצבעים ומגוון הדתות והאמונות, ומעבר לכל הביטויים הסגוליים של המקומיות — של לבוש, אוכל וצורת בילוי, למשל — אמריקה היא בכל זאת אמריקה. יש לה חוקה ויש לה זהות קולקטיבית משותפת, אמונות משותפות, סמלים משותפים, חגים משותפים ותפיסת עולם משותפת. למעשה, אחדות זו חקוקה בסמל של ארצות הברית בביטוי הלטיני E Pluribus Unum — "מתוך רבים, אחד". ולכן, גם כשהאמריקאים מתקוטטים על דרכה הראויה של אמריקה או על זהותה, הם עושים כן ממקום מאוד אמריקאי ובכלים מאוד אמריקאיים.7 כפי שאמר הנשיא ג'ון קנדי, "איננו מחקים מדינות אחרות; אנחנו המודל להן".8
הפרקים הבאים ייתנו לכם את הכלים ואת הידע להבין את אמריקה ואת מורכבותה. הם יסייעו לכם להבין את ההיגיון שעומד מאחורי דברים שנדמים מוזרים באמריקה ובאמריקאִיוּת, והם גם יאפשרו לאמריקאים להבין שמתחת לדברים שנדמים להם חסרי קשר נחבאים קודים תרבותיים משותפים. אלו הם הקודים שהופכים את אמריקה לאמריקה, ואת האמריקאים לאמריקאים. במהלך פרשני סגולי, ספר זה מנצל מסורת אנתרופולוגית מפוארת שהתמחתה בניתוח והבנה של הקודים העמוקים המארגנים חברות ומעצבים את זהותן. היו אלו ניסיונות להציג הכללות על "כל החברה".9 חוקרים חשפו היגיון תרבותי נסתר ומשותף, אם זה לאנגלים או ליפנים, לרוסים או לגרמנים. ובין שכתבו על ערכים, נורמות, אידיאלים, אידיאולוגיות, או אתוסים — היתה זו מסורת של ניתוח של תרבות לאומית. של אותן הנחות תרבותיות נסתרות מן העין, שכמו שלד של גוף, הן הנותנות את הצורה לחברה והן שמבטיחות את המשכיות זהותה לאורך ההיסטוריה.
ספר זה בונה על מסורת זו ומציע לקוראים להצטרף למסע היכרות ייחודי עם אמריקה. הוא גם מצטרף למסורת של כתיבת רשמי מסע מאמריקה. הקלאסי והמוכר מכולם הוא ספרו של אלכסיס דה טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה", משנת 1835.10 בשנת 1903 ביקר בארצות הברית הסוציולוג הגרמני הנודע מקס וֶבֶּר וכתב את אחד הספרים החשובים על אודותיה: "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".11 דור אחר כך חיבר יוהאן האוזינחה ההולנדי את "יומן אמריקה"12 וחמישים שנים נוספות חלפו עד שז'אן בודריאר חיבר את ספרו הפוסט־מודרני "אמריקה".13 הוגים זרים אלו נעו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, וכתבו במהלך מסעותיהם את הגיגיהם על העולם הישן ממנו הגיעו, מאירופה, והשוו אותו לעולם החדש שהציעה ארצות הברית.14 מחברי ספרי המסע הללו ציפו שארצותיהם יאמצו עם השנים את תרבותה של אמריקה ושאירופה תדמה בסוף לארץ החדשה. אך כמו שאירופה נשארה אירופה, כך נותרה הארץ בה ביקרו יחידת סגולה. למרות חילופי העיתים והחידושים הרבים, שורשיה התרבותיים של אמריקה המשיכו להזין את החידושים והשינויים הרבים, ובה בעת גם שימרו את זהותה של אמריקה. הגלובליזציה אולי ממשיכה לכבוש את העולם, אבל ארצות הברית של אמריקה נותרה מקור ללא העתק. חד־פעמית. כעיר בוהקת על גבעה. בעוצמתה ובערכיה.
בחרתי להצטרף לז'אנר המסעות לאמריקה. כקודמַי, גם אני מזהה בה דברים שאפילו אמריקאים אינם מודעים לעומקם התרבותי. כמו דה טוקוויל, ובר, האוזינחה ובודריאר לפני, גם אני ערכתי מסע בארץ כדי להבין את התרבות האמריקאית. גם אני חיפשתי אחר המפתח לעוצמה ולקסם האמריקאיים. בעומדי על כתפי הענקים שקדמו לי, חיפשתי את הקודים התרבותיים העמוקים של אמריקה שהם חשפו. בפרקים הבאים אני חושף את אלו שהוספתי וזיהיתי. אלו הם קודים עמוקים שמכוננים את זהותה התרבותית של ארצות הברית, והם שמניעים את יושביה. כך, פרקי הספר חושפים את עיקשותם של כמה מאפיינים תרבותיים, שאנתרופולוגים וסוציולוגים זיהו באמריקה שנים רבות לפני; אך במהלכם ימצא הקורא המלומד גם היבטים חדשים וייחודיים.
נהוג לומר שאנשים תמיד רואים את העולם מעמדתם הסגולית בו. גם אני עושה כן. אני סוציולוג של תרבות, והמבט שאני מביא למסע להבנת אמריקה מתבסס על חומרים שצברתי בשנות מחקר באקדמיה. אני מבסס את דברי על שיחות וראיונות עם אמריקאים וישראלים בארצות הברית, על יצירות תרבות ועל מסמכים קנוניים, על אמצעי התקשורת ביומיום ועל החברה והתרבות בעבר ובהווה. ומתוך שלל המשאבים הללו אני מתאר את מה שאני מכנה במאמרים אקדמיים "קודים תרבותיים עמוקים". מדובר בערכים ובתפיסות עולם, הטבועים עמוק בהוויה התרבותית של עם וארץ ומכוננים בה מגוון רמות, החל בהסדרים מוסדיים וכלה בחוויות סובייקטיביות, לפעמים גם טרום־מודעות או בלתי מודעות. בשבעה ספרים קודמים ובמאמרים רבים פענחתי קודים תרבותיים בארבע ארצות: ישראל, גרמניה, צרפת וארצות הברית, וניתחתי כיצד התרבות מעצבת את מחשבותיהם של הוגים חשובים וכיצד מעוצבים חיי היומיום בהן בצילן של טראומות תרבותיות והיסטוריות.
ספר זה ממשיך אפוא מסע תיאורטי הולך ומתפתח. התחלתי במסע לאמריקה בשנות התשעים של המאה ה־20 ואני מסיים אותו ב־2025, בסמוך לשנת ה־250 להכרזת העצמאות של ארצות הברית. לצורך העבודה עליו ערכתי עשרות שיחות עם סטודנטים אמריקאים, ויותר מ־160 ראיונות עם מדענים ומדעניות ישראלים החיים בארצות הברית. במהלך השנים ביקרתי בעשרות קמפוסים שם, נהגתי עשרות אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ואגב שיטוטַי נאלצתי לפתור חידות אמריקאיות רבות. ספר זה משתף אתכם עם הפתרונות שמצאתי. כמו שכתב פרנסואה רנה דה שַטוֹבּריאַן במסעו מפריז לירושלים בראשית המאה ה־19, "הנוסע הוא סוג של היסטוריון: חובתו לדווח בנאמנות על מה שראה ושמע. אל לו להמציא דבר, אל לו להשמיט דבר". כך השתדלתי לעשות במסע זה אל אמריקה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
אמריקני עוסק בענייניו הפרטיים כאילו לבדו הוא בעולם, אך כעבור שעה קלה הוא מסיח דעתו מהם לגמרי ומתמכר לעניין ציבורי. פעם תוקפת אותו חמדנוּת אנוכיית ביותר, ופעם אין כמוהו לאהבת ארצו. לב האדם אינו יכול להיות חלוּק באופן כזה. תושבי ארצות הברית מגלים להיטות עזה באותה מידה גם אחרי רווחתם גם אחרי חירותם; ואולי יש להאמין, שכל הנטיות האלה מתאחדות ומתמזגות באופיים. ואכן, האמריקנים רואים בחירות שלהם כלי מחזיק ברכה וערובה גדולה ביותר לרווחתם הפרטית. הם אוהבים את שתיהן, כל אחת מהן על שום חברתה. אין הם סבורים שההתערבות בענייני הכלל אינה עניין הפרט. אדרבה, הם מאמינים כי העיקר הוא שיבטיחו להם בכוח עצמם ממשלה, שתתיר להם לצבוֹר קניינים שחמדו ולא תאסור עליהם לשבוע מטוב הארץ בשלום.
אלכסיס דה טוקוויל, 11835
זו היא אמריקה
את יום העצמאות של 2024 חגגתי ברוֹזוֶול, ג'ורג'יה, עם המוני אמריקאים מכל הגזעים, הצבעים והמינים. מעייני כולם היו נתונים למשאיות האוכל ולזיקוקים. רבים עמדו בתור למשאית עם הבוריטו המקסיקאי והיו שבחרו בזו עם הפיצה האיטלקית. היו שביקשו המבורגר טקסני בקטשופ ואחרים חמדו נקניקיות וצ'יפס. כל אחד וטעמו, כל אחת ובחירותיה. דומה היה שזה כל מה שהחוגגים ביקשו במפגש הקהילתי התוסס הזה, אך חישוף קל גילה שמתחת לשמחת האוכל והזיקוקים חגגו הבאים משהו עמוק בהרבה, קרי את חג החירות ואת הפלורליזם באמריקה. וגם אם באותו רגע ניכרה חירותם באפשרות הבנאלית לבחור את מבוקשם מתוך שפע משאיות המזון, באי הפסטיבל אכן חגגו את הערך העליון של אמריקה: החירות. ולכן, מתחת לכל המגוון האנושי העצום שהתכנס שם היה ברור לכולם: זו היא אמריקה.
בשולי החגיגה ניצבה צילייה שהכריזה "אמריקה 250, רוזוול". ניגשתי לשוחח עם הנשים שישבו תחתיה. "אם אתה רוצה להפעיל עסק באירוע של 2026, אתה יכול להירשם כאן", הסבירו לי במאור פנים והפקידו בידי מחברת, עטים ופלאיירים. וכך, עוד בטרם נורה הזיקוק הראשון, הבנתי באחת: ברור, עושים פה כסף. הקפיטליזם לא נח פה לרגע, בין שביום העצמאות ובין שביום הזיכרון לנופלים. ואכן, לא משנה לאן אתם מגיעים באמריקה ומתי, תמיד תמצאו חלק מן המנוע הגדול בעולם פועל. ואם אין לכם סבלנות להמתין לעינוגי העולם הבא, תמיד תמצאו גן עדן ארצי פתוח במרכז הקניות הקרוב למקום שאתם שוהים בו. ואין לכם מקום המקנה אושר לנשמה כמו מרכזי הקניות הגדולים וחנויות הענק, כי בהם מתמצים העושר והחירות. ואין זה משנה אם תיכנסו למכונת הכסף הקפיטליסטית בדוֹלפין מוֹל במיאמי, במוֹל אוֹף אמריקה בבלומינגטון שבמינסוטה, או בכל מוֹל גדול אחר ברחבי הארץ, כי אתם יודעים: זו היא אמריקה.
שש שנים קודם לכן, בספטמבר 2018, נקלעתי בבוסטון לחגיגה שונה מאוד. זה היה "מפגן החירות". האירוע הצבעוני הזה מתקיים שם כבר 35 שנה. יוזמיו מבקשים לקדם באמצעותו את הלגליזציה של השימוש במריחואנה. באותו יום היה פארק בּוֹסטוֹן קוֹמוֹן בלב בוסטון עמוס ביצרנים, אמנים ומבקרים סקרנים. יכולת להסתובב בין עשרות האוהלים, לעשן חשיש בכלי זכוכית ובנרגילות, ולאכול סוכריות ושוקולדים שבליבם מריחואנה, ויכולת גם למרוח על גופך ממרחים שונים ומשונים להרגעת כאב. מפגן החירות כשמו כן הוא — אירוע שמטרתו הרחבת חופש הבחירה. ואם הסתובבת שם ידעת: זו היא אמריקה.
חודש לפני כן, בדרכי מהצ'יינה טאון של בוסטון, מצאתי את עצמי בלב תהלוכה הינדואית בבוסטון קומון. השירה והקטורת הציפו את הפארק. המאמינים המשתתפים בתהלוכה צעדו מאחורי אפיריון ענקי, מעוטר בשלל צבעים וקמעות, בעת שהמוני סקרנים צפו בתהלוכה. ימים ספורים אחר כך השתתפתי במצעד השנתי של המדונה מאיטליה, עם תהלוכות רחוב הנערכות בצפון בוסטון ונחגגות שלושה ימים ברוב הדר ואוכל. וכך זה ברחבי אמריקה כולה. כל עיר גדולה חוגגת עם האירים והסינים, האיטלקים והמקסיקאים, ובערים מרכזיות נערכות גם תהלוכות תמיכה בפלסטין ובישראל. נכון, הרב־תרבותיות מאפיינת את הערים הגדולות יותר מאשר את יישובי לב הארץ, אבל כשאתם נתקלים בה אתם יודעים: זו היא אמריקה.
ביוני 2020 השתתפתי עם המון אמריקאים בהפגנת תמיכה ב"חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter, BLM). צעדו שם יחדיו בני כל הגזעים, המינים והגילים. וכולם דרשו יחס שווה בפני החוק, סוף לאלימות המשטרה, ובעיקר סוף לגזענות. באותם ימים עברתי באטלנטה ובשַרלוט, שנראו אז כמו אחרי פוגרום. דלתות וחלונות של עסקים ומלונות היו מוגפים בלוחות עץ. אבל ככל שהמבט העמיק, התגלתה מבעד לשברים גם חגיגה של אמנות רחוב. ציירים התעלו זה על זה בציורי גרפיטי על לוחות עץ וקירות בניינים; משוררי רחוב וקופירייטרים התעלו בניסוח מסרים של תקווה. ולמרות התסכול והזעם היה ברור: זו היא אמריקה.
בשנת 2023 ביקרתי פעמיים במרכז החלל בקייפ קנוורל, פלורידה. משם משוגרים טילים לחלל, ושם נמצאים מרכז המבקרים על שם קנדי והמעבדות המתחזקות את הניסויים הנערכים בתחנת החלל הבינלאומית. אל המקום המרשים הזה מתנקזים חזון הגבול האמריקאי מזה והעוצמה האמריקאית מזה, ויחדיו הם מכוננים את האמונה שאין משימה גדולה מדי בעבור אמריקה; שבשילוב כוחותיהם, דבר לא יעצור את האמריקאים. בכניסה אל גן הטילים פוגשים המבקרים את חזון החלל של הנשיא ג'ון פ' קנדי, וחדרי ההדגמה ממחישים להם באיזו עוצמה מתגייסת ארצות הברית להגשמת חלומו. אתם פוגשים את החזון והעוצמה שם, במרכז החלל על שם קנדי, אך אתם יכולים לפגוש אותם גם בשאר המעבדות הלאומיות ובמכוני המחקר הגדולים הפרושים ברחבי הארץ. וכאשר אתם פוגשים בחזון ובעוצמה הזו אתם יודעים: זו היא אמריקה.
את ג'ון פ' קנדי (JFK) פגשתי עוד כמה פעמים במסעותַי באמריקה. ב־2018 זה היה כשהצטרפתי להרצאה בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם JFK בבוסטון. בפברואר 2020 זה היה בעת ביקור בדאלאס, טקסס. פקדתי אז את אתר ההנצחה לנשיא, שנרצח בסמוך בעת שנסע בשנת 1963 במכונית פתוחה בעיר. כמעט כולם צפו בסרטונים של הרצח המזעזע הזה, ונראה שכולם גם שמעו על הקונספירציות סביבו. חודש אחר כך זה קרה בביקור בבניין מעונות הסטודנטים על שם וינת'רופ באוניברסיטת הרווארד. זכיתי אז להצצה נדירה לחדר הזיכרון לקנדי, שנמצא בחדר שבו התגורר הנשיא לעתיד בעת לימודיו שם.1 זה היה בשנת הלימודים 1939-40. עשרים שנה אחר כך הוא נבחר לנשיא. ביום ביקורי שם, ב־10 במרס 2020, הודיע המוסד לסטודנטים כי עליהם לפנות את המעונות לאלתר בשל התפשטות מגפת הקורונה. אם המרכז על שם קנדי בקייפ קנוורל חושף את העוצמה האמריקאית, הביקור הזה חשף את השיטתיות והיעילות האמריקאיות. אלפי הסטודנטים ארזו את חפציהם בארגזים שסופקו להם והעמיסו אותם על המשאיות שחיכו במסודר בחוץ. בתוך יום לא נותר כמעט זכר לקיומם. וידעת: גם זו היא אמריקה.
זמן לא רב אחר כך, כשהחיים בהרווארד חזרו למסלולם, דרשו הסטודנטים להסיר את שמו של ג'ון וינת'רופ — נביא האומה שהגדיר את מי שהיתה עתידה להפוך לארצות הברית כארץ מוסרית שתהיה דוגמה לעולם כולו — ממבנה המעונות. כמו בהתקפות מוסרניות רבות אחרות של סטודנטים, ידעת שגם זו היא אמריקה. ואמנם, יש משהו משעשע, לעיתים, בתמימותם של צעירי ארצות הברית ובניתוקם מן המציאות. הסטודנטים הפוקדים את אוניברסיטאות העילית מוצאים בכל שנה נושא לביקורת, והם מפתחים את זהותם בפעולות מחאה אנטי־ממסדיות. במחאות הללו הם מתרגמים לכלל מעשה את האמונה העמוקה שביטא הנשיא ברק אובמה באמירה "כן, אנחנו יכולים". אבל פעמים רבות התמימות הזאת מעוררת את הרושם שהצעירים באמריקה חיים בסרט. כביכול הם אינם מבחינים בין דמיון לבין מציאות. על יכולת נפשית סגולית זו בנוי עולמו הקסום של וולט דיסני, ועל היכולת לחולל עולמות מדומיינים כאלה בנויים אולפנים רבים בהוליווד. ואין לך ארץ שפיתחה את היכולת לדמיין כמו אמריקה, ואין לך עוד ארץ שבה ההשקעה בקולנוע היא כמו באמריקה, ואין לך עוד ארץ המכשירה את תושביה להתנתק מן המציאות כמו אמריקה. ואכן, לפעמים הארץ הזאת שוכחת שיש חיים מחוץ לקולנוע. אפילו הממשל מתבלבל לעיתים בין מציאות ודמיון. וכשזה קורה, זה ממחיש עד כמה זו היא אמריקה.
בקיץ 2017 הגעתי לסנטרל פארק בניו יורק להיפגש עם ידיד אמריקאי. היה יום נעים להפליא ואנו התיישבנו לשוחח על ספסל בלב הפארק. אנשים נעו סביב, מלאי חיים: משחקים, צוחקים, רצים, מעיפים עפיפונים. התחלנו לשוחח על "מה חדש" ו"מה אתה עושה כעת", ואט־אט גלשה השיחה למקומות פחות נעימים, וקיבלה אופי של מותחן פרנואידי. "אתה רואה את הבניינים מסביב לפארק?" שאל אותי ידידי והוסיף: "דונלד טראמפ מכר פה המון נדל"ן למאפיונרים רוסים שבאו להלבין פה כסף. גם ביבי קשור לעניין. וגם פוטין". אט־אט התמלאה השיחה בכוחות אופל קונספירטיביים שפועלים באינטרנט ובעיתונות ובממשל, וגלשה אל פוליטיקאים מושחתים ורשתות בינלאומיות נסתרות שמנהלות את העולם. ככל שהיום בסנטרל פארק התבהר, כך היתה האפלה הפרנואידית שירדה עלינו מעובה יותר. השיחה הזו שיקפה אמונה שמושרשת בתרבות האמריקאית, ולפיה כוחות עלומים מנהלים את חייהם של האמריקאים, מאיימים על זכותם הבסיסית לחירות. ולכן, גם לקונספירציות נקדיש פרק, כי זו היא אמריקה.
פעמיים פקדתי את אתר ההנצחה לטבח שעשה ניקולס קרוז בן התשע־עשרה בתיכון מארג'ורי סטונמאן דאגלס בעיר פארקלנד בדרום פלורידה. האתר נמצא בצומת רחובות הסמוך לכניסה לבית הספר. בפברואר 2018 רצח קרוז שבעה־עשר תלמידים ומורים ופצע שבעה־עשר. חמש שנים אחר כך, בימים החמים של יולי 2023, עמדתי שם דומם ועצוב. סקרתי את חלוקי הנחל הרבים הפזורים באתר, ועליהם שמותיהם של הנרצחים וסיסמאות שלום, והנחתי במקום זר פרחים. אחר כך נסעתי לנוח בפארק החירות של פארקלנד. והנה, בכניסה אליו מצאתי פינת הנצחה לטבח אחר, שנעשה אך שלושה חודשים אחר כך בבית ספר בעיר סנטה פה בטקסס. וכך, למרות המחשבות והתפילות של נשיאי ארצות הברית,2 ולמרות המאמצים של תלמידי פארקלנד להביא לחקיקה שתצמצם את זמינות הנשק האוטומטי באמריקה, קל לשער שמעשי טבח דומים ימשיכו להתרחש בה גם בעתיד. כי גם זו היא אמריקה.
במסעותַי באמריקה הייתי בקמפוסים רבים, ובדרכי אליהם ומהם עצרתי במאות מסעדות ובָּרים. ביקרתי בקמפוסים בצפון הרחוק של ורמונט ואכלתי במסעדות בקֵיי וֶסט, העיר הדרומית ביותר בארצות הברית. ביקרתי באוניברסיטאות בבוסטון, רוד איילנד, ניו יורק, ניו ג'רזי, פילדלפיה, וירג'יניה ומיאמי, ונסעתי גם לקמפוסים נודעים בקליפורניה. בין לבין שהיתי גם באוניברסיטאות בבולדר, בשיקגו, במישיגן ובוויסקונסין, ובעשרות אלפי הקילומטרים שבהם נהגתי התארחתי במאות מסעדות וברים. ולא משנה אם היה זה בקמפוס נידח או במסעדת דרכים, בכולם ניכר שלאומה הגדולה הזאת יש דת אזרחית עממית משותפת: הספורט. הביקורים בקמפוסים המחישו שמבחינת האוניברסיטאות, תרבות הספורט מפתחת סולידריות מקומית ומחויבות ארוכת שנים למוסד. גם השהות במסעדות ובברים המחישה כמה הוא חשוב, הספורט. המסכים הרבים מציגים בכל רגע נתון אפשרויות בחירה מגוונות לצפות במה שהתחדש בגולף, בפוטבול, בכדורסל, בכדורגל, בהוקי קרח ואפילו באתלטיקה. ולא תמיד ברור מה חשוב יותר למבקרים: האוכל או הספורט. כך או כך, נוכחות הספורט בחיים האמריקאיים וההשקעה הרבה בו במוסדות החינוך חושפים כי מתחת לכל המגוון האמריקאי מסתתרת דת אזרחית משותפת: הספורט. וגם זו היא אמריקה.
אירופאים רבים ביקרו במהלך מאתיים השנים האחרונות באמריקה. חלקם חזרו משם וחלחלה בליבם. צפינו פני עתיד, הם כתבו. אמריקה היא עתידנו, ואבוי לנו אם נצעד בדרכה. מחברי יומני מסע הזהירו מפני הקפיטליזם ומפני אובדן האמונה באל. הם כתבו שהאמריקאים סוגדים לעגל הזהב ושהקפיטליזם מרוקן את ליבם מאהבת האל. כל שהם מבקשים הוא אֵל הממון, כתבו. האמריקאים איבדו את הדת ואת האמונה באל. חירותם הובילה להתפקרותם. אבל אין לך עורמה רבה ביותר בהיסטוריה מהיפוך היוצרות. בעוד ארצות מערב אירופה נעשו חילוניות יותר ויותר, דווקא באמריקה נותרה האמונה באל עממית ומושרשת. נכון, לא כולם פוקדים את הכנסיות בימי א', אבל הדת חיה ובועטת באמריקה. האמונה אוחזת בלב רבים ללא הרף, ושמו של האל ושבחיו נאמרים כדבר מובן מאליו מדי יום ביומו. כשאתה מגיע לאחד מן הפסטיבלים הדתיים או לכנסיות אתה יודע: זוהי ארץ דתית מאוד. כפי שהתחילה כך היא המשיכה. כי זו היא אמריקה.
אזרחי ארצות הברית ואזרחי העולם כולו בטוחים שהם יודעים מי זו אמריקה. כולם חשים שהם מכירים אותה. כי כולם שומעים מוזיקה אמריקאית וצופים בקולנוע אמריקאי ובסדרות טלוויזיה אמריקאיות. כי כולם מכירים נשיאים אמריקאים וכוכבי־על אמריקאים ורבים מכירים ספורטאים אמריקאים ונבחרות אמריקאיות. כי רבים מאזרחי העולם ביקרו בארצות הברית ורבים ממנהיגי מדינות העולם למדו בה. יש שבאו אליה לביקור, ויש שנטעו בה אוהלם לשארית חייהם.
כי היא מפתה, אמריקה. היא מהפנטת, ממכרת ומסחררת. היא מחוללת שאיפות ומבטיחה את מימושן. חלומה נעשה חלומם של רבים. כי רק באמריקה אכן נדמה שההזדמנויות של כל אדם אינן מוגבלות. כן, כל הנוחתים על חופה מכירים את סיפור החלום האמריקאי: שכל מי שעובד קשה יכול להתעשר בה, או לכל הפחות לחיות בה טוב. ברמת חיים גבוהה, עם הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, ועם חירויות אזרחיות שאין בשום מדינה אחרת בעולם. לכן, אין זה פלא שכבר מאות בשנים נראית תנועת ההגירה לאמריקה כמו הנהירה אל "מלון קליפורניה": אתם יכולים להיכנס אליה כל אימת שתרצו, אך לעולם לא באמת תוכלו לצאת ממנה.3
רבים בטוחים שהם מכירים את אמריקה. אלא שבמקרים רבים מדובר באשליה: האזנה למוזיקה אמריקאית וצפייה בסדרות וסרטים אמריקאיים אין פירושם להכיר את ארצות הברית. לא באמת. אדרבה, גם אמריקאים רבים אינם מכירים את הקודים התרבותיים העמוקים המייחדים את ארצם. כן, רובם דוברים אמריקאית וחוגגים את החגים האמריקאיים, אך לא כולם יורדים לעומקם של הקודים התרבותיים העמוקים שעומדים ביסוד הערכים והשאיפות שלהם, הקודים שעומדים בבסיס ההעדפות והמחשבות שלהם ומכוננים את התנהלותם בחיי היום־יום. מעטים עוד פחות מבינים את ההיגיון התרבותי שנחבא עמוק מתחת להסדרים ארגוניים ומוסדיים שמכוננים את חייהם באמריקה.
ויש גם דעה הפוכה. במהלך שנות איסוף העדויות לכתיבת הספר אמרו לי רבים שבעצם "אין דבר כזה 'אמריקה'". ההבדל בין מדינות הדרום ומדינות הצפון ענקי, טענו. רבים הצביעו על מרכזיותו של ישו במדינות חגורת התנ"ך (Bible Belt),4 וטענו שהדבר מאפיין בעיקר את דרומה של אמריקה. היו גם מי שטענו שניו אינגלנד היא לא אמריקה. "טוב", הם אמרו, "נקי פה, והאנשים מנומסים, כי זוהי קצת אירופה". יש שאמרו שהטקסנים שונים לחלוטין מהניו־יורקרים, ושאלה שונים לחלוטין מאנשי קליפורניה. ואין מה לדבר על ההבדל שבין יורדי הים שלחופי מסצ'וסטס, קונטיקט ומיין לבין האמריקאים ששוכנים בלב הארץ, במערב וירג'יניה, או בהרי האפלצ'ים. "אין חיה כזאת, אמריקאים", הם אמרו, כי הזהות האמריקאית מאוד מקומית.5 והם יודעים זאת, כי כמו אמריקאים רבים, גם הם נעו בארצות הברית ממדינה למדינה וחוו מקרוב את המגוון האנושי ואת השונות התרבותית של הארץ.
יש הרבה אמת בטענה על המגוון האמריקאי. אמריקה אכן הטרוגנית. כפי שהיא מגוונת בנופי הארץ, כך היא צבועה כפסיפס חברתי ותרבותי. יש בה ילידי ארץ ויש שהיגרו אליה. אמנם רוב אזרחיה הם דוברי אנגלית כשפת־אם, אך במקומות מסוימים תרגיש שאתה במקסיקו או בקובה, בבייג'ין או בדלהי. יש שהגיעו מאירופה, יש מאמריקה הדרומית. יש שהיגרו מיפן, וייטנאם, קוריאה או סין, ויש אפילו מאיראן ומישראל. כן, אמריקה היא חברת מהגרים מרובת־תרבויות ואין שנייה לה בפלורליזם התרבותי. אין עוד מדינה הטרוגנית כמו אמריקה — גזעית, לשונית, דתית ותרבותית. הרב־תרבותיות בארץ אכן מלמדת: זו היא אמריקה.
אך לאחר שהזדהו כטקסנים או כאנשי קליפורניה, ולאחר שדיברנו מעט על הייחודיות המקומית באמריקה, שאלתי מרואיינים אם הם יודעים מהן זכויותיהם במפגש עם שוטר, ולא היה הבדל בין אנשי ניו יורק במזרח לוושינגטון הרחוקה במערב. רובם המכריע ידעו לומר בעל־פה מהן "זכויות מירנדה" שלהם, וכולם גם דיברו באמביוולנטיות על המשטרה. וכששאלתי על עקרונות הדמוקרטיה, סיפרו כמעט כולם שלמדו אותם בשיעורי אזרחות, חברה או היסטוריה. מרביתם גם זכרו שכל יום לימודים שלהם החל בעמידת דום בכיתה ובהצהרה על נאמנותם לדגל ולארצות הברית. וכשביקשתי מהם לחשוב על המשותף לכל האמריקאים, הם הזדרזו לדבר על חדוות הקניות, על מסיבות הסיום, על תרבות הסלבריטיז, על הקולנוע ועל החלום האמריקאי שלהם ועל אינספור חוויות אמריקאיות משותפות.
כל אחד הוסיף אז לדף שעל שולחן המחקר שלי דברים שעליהם ניתן לומר "זו היא אמריקה". וכעת, לאחר איסוף וניתוח כל מה שאספתי במסעותי ובשיחותי, אני סוקר בספר המסע הזה את הקודים התרבותיים המשותפים הנחבאים מתחת לריבוי הפנים של אמריקה. את המסע אפתח בסיפור תנ"כי על הארץ המובטחת. נצא עם נוסעי המייפלאוור, מייסדי מושבת פלימות', נמשיך ונקשיב לנאומו המכונן של ג'ון וינת'רופ, ונגיע עד נאום הפרידה המרגש של הנשיא רונלד רייגן בסיום כהונתו. ולמרות מאות השנים שהפרידו ביניהם, יתחוור לנו שכל אלו סיפרו לאמריקאים על זהותם, קרי שארצם היא עיר מוסרית, שהיא ניצבת בוהקת על גבעה, ושהיא מזמינה את כל מבקשי החירות בעולם להיכנס בעד דלתותיה. וכבר מפרק הפתיחה הזה נמצא שעל אף המגוון התרבותי והשונות המקומית, לאמריקה יש מרכז;6 שיש לה זהות תרבותית יציבה ולב ערכי המניעים את האמריקאים בכל עשייתם ומחשבותיהם. ב־17 הפרקים הבאים אשתמש בכלים סוציולוגיים כדי לחשוף את פנים הלב האמריקאי הזה ואסביר את סודות כוחו. בזה אחר זה אשרטט בפרקי הספר דיוקן תרבותי של הערכים המכוננים של האומה הגדולה הזאת, וצעד אחר צעד אראה כיצד התרבות האמריקאית מכוננת את האופי הלאומי האמריקאי.אגב כך אדון גם בסתירות תרבותיות ובכאבים הבלתי נמנעים שהן מייצרות בליבם של האמריקאים.
הנה כי כן, ספר זה מספר את סיפור המרכז האמריקאי. קרי, את הסיפור התרבותי המשותף לאמריקאים. כי מתחת לכל הצבעים ומגוון הדתות והאמונות, ומעבר לכל הביטויים הסגוליים של המקומיות — של לבוש, אוכל וצורת בילוי, למשל — אמריקה היא בכל זאת אמריקה. יש לה חוקה ויש לה זהות קולקטיבית משותפת, אמונות משותפות, סמלים משותפים, חגים משותפים ותפיסת עולם משותפת. למעשה, אחדות זו חקוקה בסמל של ארצות הברית בביטוי הלטיני E Pluribus Unum — "מתוך רבים, אחד". ולכן, גם כשהאמריקאים מתקוטטים על דרכה הראויה של אמריקה או על זהותה, הם עושים כן ממקום מאוד אמריקאי ובכלים מאוד אמריקאיים.7 כפי שאמר הנשיא ג'ון קנדי, "איננו מחקים מדינות אחרות; אנחנו המודל להן".8
הפרקים הבאים ייתנו לכם את הכלים ואת הידע להבין את אמריקה ואת מורכבותה. הם יסייעו לכם להבין את ההיגיון שעומד מאחורי דברים שנדמים מוזרים באמריקה ובאמריקאִיוּת, והם גם יאפשרו לאמריקאים להבין שמתחת לדברים שנדמים להם חסרי קשר נחבאים קודים תרבותיים משותפים. אלו הם הקודים שהופכים את אמריקה לאמריקה, ואת האמריקאים לאמריקאים. במהלך פרשני סגולי, ספר זה מנצל מסורת אנתרופולוגית מפוארת שהתמחתה בניתוח והבנה של הקודים העמוקים המארגנים חברות ומעצבים את זהותן. היו אלו ניסיונות להציג הכללות על "כל החברה".9 חוקרים חשפו היגיון תרבותי נסתר ומשותף, אם זה לאנגלים או ליפנים, לרוסים או לגרמנים. ובין שכתבו על ערכים, נורמות, אידיאלים, אידיאולוגיות, או אתוסים — היתה זו מסורת של ניתוח של תרבות לאומית. של אותן הנחות תרבותיות נסתרות מן העין, שכמו שלד של גוף, הן הנותנות את הצורה לחברה והן שמבטיחות את המשכיות זהותה לאורך ההיסטוריה.
ספר זה בונה על מסורת זו ומציע לקוראים להצטרף למסע היכרות ייחודי עם אמריקה. הוא גם מצטרף למסורת של כתיבת רשמי מסע מאמריקה. הקלאסי והמוכר מכולם הוא ספרו של אלכסיס דה טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה", משנת 1835.10 בשנת 1903 ביקר בארצות הברית הסוציולוג הגרמני הנודע מקס וֶבֶּר וכתב את אחד הספרים החשובים על אודותיה: "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".11 דור אחר כך חיבר יוהאן האוזינחה ההולנדי את "יומן אמריקה"12 וחמישים שנים נוספות חלפו עד שז'אן בודריאר חיבר את ספרו הפוסט־מודרני "אמריקה".13 הוגים זרים אלו נעו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, וכתבו במהלך מסעותיהם את הגיגיהם על העולם הישן ממנו הגיעו, מאירופה, והשוו אותו לעולם החדש שהציעה ארצות הברית.14 מחברי ספרי המסע הללו ציפו שארצותיהם יאמצו עם השנים את תרבותה של אמריקה ושאירופה תדמה בסוף לארץ החדשה. אך כמו שאירופה נשארה אירופה, כך נותרה הארץ בה ביקרו יחידת סגולה. למרות חילופי העיתים והחידושים הרבים, שורשיה התרבותיים של אמריקה המשיכו להזין את החידושים והשינויים הרבים, ובה בעת גם שימרו את זהותה של אמריקה. הגלובליזציה אולי ממשיכה לכבוש את העולם, אבל ארצות הברית של אמריקה נותרה מקור ללא העתק. חד־פעמית. כעיר בוהקת על גבעה. בעוצמתה ובערכיה.
בחרתי להצטרף לז'אנר המסעות לאמריקה. כקודמַי, גם אני מזהה בה דברים שאפילו אמריקאים אינם מודעים לעומקם התרבותי. כמו דה טוקוויל, ובר, האוזינחה ובודריאר לפני, גם אני ערכתי מסע בארץ כדי להבין את התרבות האמריקאית. גם אני חיפשתי אחר המפתח לעוצמה ולקסם האמריקאיים. בעומדי על כתפי הענקים שקדמו לי, חיפשתי את הקודים התרבותיים העמוקים של אמריקה שהם חשפו. בפרקים הבאים אני חושף את אלו שהוספתי וזיהיתי. אלו הם קודים עמוקים שמכוננים את זהותה התרבותית של ארצות הברית, והם שמניעים את יושביה. כך, פרקי הספר חושפים את עיקשותם של כמה מאפיינים תרבותיים, שאנתרופולוגים וסוציולוגים זיהו באמריקה שנים רבות לפני; אך במהלכם ימצא הקורא המלומד גם היבטים חדשים וייחודיים.
נהוג לומר שאנשים תמיד רואים את העולם מעמדתם הסגולית בו. גם אני עושה כן. אני סוציולוג של תרבות, והמבט שאני מביא למסע להבנת אמריקה מתבסס על חומרים שצברתי בשנות מחקר באקדמיה. אני מבסס את דברי על שיחות וראיונות עם אמריקאים וישראלים בארצות הברית, על יצירות תרבות ועל מסמכים קנוניים, על אמצעי התקשורת ביומיום ועל החברה והתרבות בעבר ובהווה. ומתוך שלל המשאבים הללו אני מתאר את מה שאני מכנה במאמרים אקדמיים "קודים תרבותיים עמוקים". מדובר בערכים ובתפיסות עולם, הטבועים עמוק בהוויה התרבותית של עם וארץ ומכוננים בה מגוון רמות, החל בהסדרים מוסדיים וכלה בחוויות סובייקטיביות, לפעמים גם טרום־מודעות או בלתי מודעות. בשבעה ספרים קודמים ובמאמרים רבים פענחתי קודים תרבותיים בארבע ארצות: ישראל, גרמניה, צרפת וארצות הברית, וניתחתי כיצד התרבות מעצבת את מחשבותיהם של הוגים חשובים וכיצד מעוצבים חיי היומיום בהן בצילן של טראומות תרבותיות והיסטוריות.
ספר זה ממשיך אפוא מסע תיאורטי הולך ומתפתח. התחלתי במסע לאמריקה בשנות התשעים של המאה ה־20 ואני מסיים אותו ב־2025, בסמוך לשנת ה־250 להכרזת העצמאות של ארצות הברית. לצורך העבודה עליו ערכתי עשרות שיחות עם סטודנטים אמריקאים, ויותר מ־160 ראיונות עם מדענים ומדעניות ישראלים החיים בארצות הברית. במהלך השנים ביקרתי בעשרות קמפוסים שם, נהגתי עשרות אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ואגב שיטוטַי נאלצתי לפתור חידות אמריקאיות רבות. ספר זה משתף אתכם עם הפתרונות שמצאתי. כמו שכתב פרנסואה רנה דה שַטוֹבּריאַן במסעו מפריז לירושלים בראשית המאה ה־19, "הנוסע הוא סוג של היסטוריון: חובתו לדווח בנאמנות על מה שראה ושמע. אל לו להמציא דבר, אל לו להשמיט דבר". כך השתדלתי לעשות במסע זה אל אמריקה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
