תארי לי את העיר

א.

בוא אליי ללטיפה, תינוק. אין כמו לפיתה של אִמא.

אני מקרבת את היד, מחליקה אותה בשקערוריות העורף. עורו חדש, רענן. בעוד כמה שנים יצמיח שיער כפרוות הבהמות, כמו אביו.

והיא, שמנה ומבינה, אומרת לי, "צאי קצת החוצה, איך אפשר לשבת בבית כל היום ולחכות שיתעורר, כמו פרה חולבת. לכי תנשמי קצת אוויר."

אין כמו לפיתה של אִמא.

"לאן אלך?"

שישה שבועות חלפו מאז שמרדכי יצא מהבית, יד שמאל גוררת עגלה מתפקעת מגלילות בדים, מקל ההליכה המגולף שירש מאביו ביד ימין, טלית מתחת לזרוע. ארבע לפנות בוקר. "תחזור?" שאלתי. כאילו ידעתי מה יביא העתיד. ואפילו שהוא תמיד חוזר, ואפילו שזו לא פעם ראשונה שהוא יוצא לאחד ממסעות המסחר שלו, באותו יום ידעתי שהפעם זה ייגמר אחרת.

"אם לא אמהר לחזור עלייך לשמוח, מריומתי," אמר, "כנראה שהייתה עסקה טובה, טריפולי במקרה הרע, במקרה הטוב אלכסנדריה, וכשאחזור לא אסע שוב חודשים. עסקה גדולה, זה לא מה שהיית רוצה?"

"בטח שאני רוצה, אבל לא עכשיו, לא כשהוא יונק, הוא רק נולד, הבן שלך, הבן שלנו. הבט בו, בעיניים הממזריות שלו, כמו שלך בדיוק, ואם הוא יחייך כשלא תהיה, ואם הוא יתהפך על הצד, אתה לא תראה. ומה אם יקרה לו מה שקרה לתינוק של לולי ודויד, עליו השלום?"

רק לא להזכיר את לולי, ובטח שלא בהקשר של שמעון, לא לתת לעין הרע רעיונות. שלא יקרה לנו מה שקרה לה שהיא קמה בבוקר ומצאה את התינוק שלה מת בעריסה. הלך לישון חי ובבוקר שכב מת. אבל איך אפשר שלא לחשוב על זה? איך אפשר להירדם בלילה ללא חשש? בכל בוקר אני רצה אל העריסה עם הפחד שהתעוררתי אל סופו של הלילה שבו מת בכורי.

"אתה נוסע בשביל לפרנס אותו אבל הוא תינוק. מה שהוא צריך זו אהבה, אִמא, אבא, ואחר־כך בגד ומשחק."

"כשאין כסף האהבה גוועת ברעב," מרדכי אמר, "והתינוק צריך לאכול. אני אסע ואחזור, אולי מחר, אולי בעוד שבוע, אם ירצה הגורל. עלייך לשמוח, מריומה. עלייך לקוות שהשמש תשקע ותלכו לישון בלעדיי, כי אז תדעו להגיד, שפר עליו מזלו. כשישוב, תהיה פרנסה לחודש, אולי לחודשיים, יותר לא יהיו דאגות."

בינתיים חלפו השבועות, ואין פרנסה, וגם האהבה חומקת אט־אט מבעד לחלונות, ותמונה של התינוק המת של לולי, שוכב על הגב כמו חרק, ידיו ורגליו מקופלות באוויר ועיניו פקוחות — חוזרת שוב ושוב.

ועכשיו הוא צווח, העולל המתעורר, הלחיים שלו סמוקות, שטופות דמעות קטנטנות, כאילו רוצה לומר שעודו בין החיים, שלא מת עדיין ולמה כבר אני נושאת לו הספדים בלי סוף. את שמו של סבו נתנו לו, שהיה איש שתקן ומכונס, ידוע בחוכמתו ובענוותו. "שקט כבר תינוק! בשביל מה אתה צורח?" פטמה נפוחה נדחסת אל תוך הפה הקטן, טיפת נוזל ורדרדה של דם מעורבב בחלב נוזלת לו על השפתיים והוא מסובב את הראש מצד לצד, מתנגד בעקשנות.

"גזים," היא פוסקת, נכנסת ויוצאת מהחדר, מדושנת, מיושנת כמו הזדאדים שהיא אורגת בשביל המתים. הצעירות כבר לא מתלבשות כך, ולמה היא עוד מתמרמרת למראה נשים יהודיות בלבוש אירופאי מחויט? הכול היא יודעת, היא עשתה את זה כבר חמש פעמים. כמו חמוֹרָה, היא מעידה על עצמה. הראשון — עליו לומדים את הכול, עושים את כל הטעויות, השני מפתיע אותך אם חשבת שאת יודעת לְמַה לצפות אבל אחרי השלישי את חמוֹרַת המלטות מיומנת, היא אומרת וצוחקת מגסות דיבורה. ביד אחת תינוק וביד השנייה סחבה.

"תני לי אותו, תני לי אותו."

היא לוקחת אותו לפני שנתתי, מעסה בידה החזקה את הבטן של העולל הצווחני. גם בתוך הבטן שלי הוא צרח ככה, אני יודעת, בעט והשתולל כאילו קשרו אותו ברשת של חבלי טבור. אף אחד לא שמע, אבל אני כן, אני הרגשתי, אפילו שיצא כאילו בריא, בתוך הבטן שלי כבר גדלה בתוכו האלימות כמו של הדוד שלו ששון.

"זה חזק מדי," אני אומרת לה, "את תפצעי לו משהו מבפנים."

והיא מתעצבנת, תמיד היא מתעצבנת, "אותי את מלמדת? ככה עשיתי לך ולכל האחים שלך ולאף אחד אין פצעים בקיבה."

הוא משחרר כמה גזים קטנים שבקושי שומעים, אבל איזה ריח, "בריאות," היא אומרת ואני אומרת, "גרוע משל מבוגר," ושתינו צוחקות, והוא נרגע, כתם צהוב בתקרה נתפס כמו דגיג על קרס מבטו, חושב לעצמו בטח שמישהו כאן חסר, ששתי אימהות זה יותר מדי ושאבא שלו לא חוזר כבר יותר מדי זמן.

"למה הוא לא חוזר?" אני שואלת.

"איך אפשר לדעת?"

מחשבה ראשונה, אֵבֶל: אונייה שנקלעה לסערה. מערבולת. גופים מפרפרים, מים ניתזים לכל עבר. שקיות קפה, טבק ותבלינים שוקעות באיטיות ונוגעות בקרקעית, מטרים על מטרים של בדים צבעוניים נרטבים, מסתבכים בסלעים ובאצות, דגים נתפסים בין השתי והערב. מאחור השאיר, כך מדברים ברחובות, עולל יתום ואישה אלמנה. אני אנשא מחדש, אולי לאחיו הבכור, וכולם בבנגאזי יֵדעו, רק שמעון לא. הוא יגדל ויקרא לדוד שלו "אבא." הם יגידו: אבא שלו זה לא אבא שלו זה דוד שלו, ויום אחד הוא יגלה. מה הפלא שיפַתֵח כמו הדוד שלו ששון נטייה לדם חם?

מחשבה שנייה, הַשְׁפָּלָה: באלכסנדריה פגש אנגלייה משכילה, לבושה א־לה אירופאי, השיער שלה כמו של המלכה, מעוגל, מורם מעלה בסיכות, חושף תנוכי אוזניים בהירים ועגילי פנינה קטנים. היא נתנה לו כל מה שחסר לו כשהיה שם לבד, קנתה ממנו את כל הסחורה ואמרה לו: "בוא איתי ללונדון, מרדכי. ניקח את הבדים שלך ונעשה מהם שמלות. בלונדון יקנו שמלות כאלה במאתיים, בחמש מאות או בשבע מאות לירות שטרלינג. לונדון היא לא כמו אלכסנדריה, ובטח לא כמו בנגאזי." והוא שכח אותי ואת התינוק שלנו ואת בנגאזי ואת הבדים, ונסע ללונדון באונייה כבירה, עומד לצידהּ על הסיפון, מקשיב לרכילות האחרונה על המלך ז'ורז' החמישי, נושק לשפתותיה כמו ברון אנגלי. הוא ילמד שם אנגלית וילך לאוניברסיטה, ישתה בירות כהות ותה עם חלב. ככה זה גברים, הזיכרון שלהם קצר והם מתפתים מאוניות ומנשים.

"חלאס!" היא רודה בי פתאום, נבהלת מעצמה ומתרככת. "הגיעה מחשבה טובה — תפתחי לה את הדלת, בקשי שתספר לך עוד כי אחרת יחזרו המחשבות הרעות. הן הרי לא מחכות להזמנה."

הלחיים שלה חרושות קמטים, ידיה גסות ועורן מתקלף. לא כדאי ללבות את האש שרושפת בעיניה. עד היום עוד לא סלחה לאחותי הבכורה על כך שנולדה בכלל, אחרי שבע שנים של עקרות. מי צריך קללה בדמות בת ואחריה עוד שלוש בנות? כשששון נולד היא שמחה שנולד לה בן. אבל מה שווה השמחה שלה אם בסוף הבן הזה רק משוטט ברחובות ומחפש צרות ואחריו לא הייתה ברחמה אלא שממה שלא נגמרת? כמה תפילות, כמה ברכות וטקסים. ואנחנו גדלנו ולימדנו אותה אכזבות בשרשרת. כמה משונה, על אף כל זאת היא מיטיבה כל־כך לתאר את טבען של מחשבות, שהטובות לא רוצות אפילו לשבת, רק דופקות חלושות על הדלת, לוחשות לי את דברן ועוזבות בהכנעה. הרעות — דוחפות עקב מחוספס בין הדלת והקיר, נכנסות למטבח ומבשלות לעצמן קפה שחור, בחוצפתן מציעות לי לשתות גם, מושיבות אותי על כיסא בביתי שלי ופורשות בפניי את משנתן המרושעת.

"דמייני יהודייה זקנה, חכמה ומקומטת. תעטפי אותה בזדאד צבעוני, חוטי כסף דקים שזורים, על הראש מטפחת. תקשיבי לה, יש לה חדשות טובות."

אני עושה מה שאִמא אומרת אבל לא יהודייה זקנה נכנסת, אלא אישה אצילית ממילאנו לבושה בשמלה עד הברך וגרביונים כהים, שרשרת דקה מזהב לבן תלויה על צווארה ולאוזניה מתנדנדים יהלומים קטנטנים. היא פגשה את מרדכי באלכסנדריה, כרגע ירדה מסיפון האונייה שעגנה בבנגאזי בדרכה לטריפולי. היא מספרת ולא מקמצת במילים.

"הוא מדבר בלי סוף על התינוק," היא אומרת, "הוא גבר מרשים בעלך, בקלות הייתי טועה בו לאיטלקי אמיתי. איך הוא למד איטלקית כל־כך מהר, הרי אנחנו אפילו לא עשר שנים יושבים אצלכם בקירנאיקה. השקט שלו משרה ביטחון, את בת־מזל, מריומה. גם אני הייתי לבד אבל לא קיבלתי ממנו שום אישור, סגור כמו מעטפה של מכתב בדרך לאהובה. הוא לא אוכל טוב, בלילות הוא לא נרדם, הוא סופר את הימים ודוחק בסוחרים האנגלים שיזרזו את העניינים, 'יש לי אישה בבית ותינוק בן יומו,' הוא חוזר ואומר לכל אוזן. בערבית, באיטלקית, באנגלית, אפילו בעברית, 'אני מוכרח להפליג חזרה לבנגאזי עם שחר.' הוא סיפר לי שהוא הסכים שתישארי בבית אִמך בהיעדרו, שלא תרגישי לבד כמו אלמנה בבית הוריו. הוא עשה עסקה טובה. הם רוצים את כל הבדים, שלוש מאות וחמישים מטר של משי, וילונות לבית־מלון של החיילים האנגלים באלכסנדריה, כיסויי מיטה. מחכים רק לארכיטקט שיגיע מלונדון ויאשר את העסקה, ישלם את כל הסכום בלירה אנגלית. אחר־כך הוא יחזור לבנגאזי ויחליף את הכסף ללירטות ועם זה תחיו לפחות עד שהילד הבא ייוולד, ככה הוא סיפר לי."

"מס־פיק!" היא נוערת ומנחיתה את ידה הכבדה על השולחן. "חשבת מספיק!"

מסילת המחשבות המתכתית נקטעת, ראשה של האצילה האיטלקייה נחבט ומתרסק, דמה הבוהק נספג באדמת המדבר.

כמה זמן בהיתי בחלון? כמה זמן ישבנו שם האיטלקייה ואני עם האספרסו, ברגליים משוכלות ופטמות עגולות וללא גבשושיות? אפילו משמעון שכחתי ונדמה שהוא לא ניזוק יתר על המידה מהעדרי. הוא רגוע ושקט, שערו מדיף ריחות מי ורדים בזרועותיה של אִמי והיא מערסלת אותו כאילו היה התינוק שלה. כשששון נולד אמרו שהשתגעה, הרחיקו אותה מהעיר אל בית מרפא במערות של גריאן. כל הציפייה הזאת לבן, והנה בא הבן והיא יוצאת מדעתה. כשהיא חזרה הביתה ששון כבר זחל. האִם הכירה את האישה שהניקה אותו? ששון לא זוכר מזה דבר וגם מעמיד פנים שאין לו עניין בעבר. 'פוטוריסט' הוא קורא לעצמו, מתרברב בשעון יד שקיבל כבקשיש מאחד הסאלורים האנגלים בנמל ומשקיף בערגה לכיוון מערב. גם כשאִמא טועה ולוחשת את שמו של ששון באוזנו של שמעון התינוק, ששון לא נחרד, מתקן אותה וצוחק.

"זה לא התינוק שלך, אִמא. אבל קחי אותו, אם זה רצונך, העיקר שישתוק ובידייך הוא שותק."

"צאי מהבית," היא לוקחת את התינוק ונוזפת בי שוב, "אי אפשר כל הזמן לחשוב ולחשוב, בלי סוף. לכי תשטפי את הפנים, תאכלי משהו ותלכי עם אח שלך למכבסה ולתנור לשים את הבצקים, אני אישאר פה עם התינוק."

"ואם הוא ירצה לאכול, מי יניק אותו, את?" חמוֹרַת הנקות זקנה אבל טיפת חלב אין לה.

"הוא אכל לפני חצי שעה ואת לא הולכת להרבה זמן, תלכי כבר, כל דקה של דיבורים מבזבזת לך את זמן המנוחה."

"אני אלך וכל הנשים יסתכלו עליי ויצקצקו. אני לא יודעת מה עובר להן בראש? הן כאילו מרחמות עליי אבל הן שמחות שיש על מה לדבר כי אחרת משעמם שם במכבסה, כל היום לשבת עם הישבן תלוי באוויר ולשפשף עד שהאצבעות מתקלפות כמו פרמז'אנו על פומפייה. הרי כולן יודעות בדיוק מתי הוא נסע, ושהוא לא חזר. עוד לא גמרו לרחם על לולי וכבר מצאו לה מחליפה. תגידי את האמת, הן שאלו אותך?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*