פרויד כפשוטו

פתיח לסדרה

ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי שסביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זו, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום; לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה מידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהם התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי.

נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי). כדי לפתח את התיאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אֹמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין וששימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.

הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות, אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות, המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם - על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים - מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להוביל להרחבתם ולפיתוחם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, המסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.

סדרת "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות", עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא לפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים ושל חוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

ספרה של רות גולן, פרויד כפשוטו, מצטרף למסורת זו של חשיבה דינמית ומתחדשת על הפסיכואנליזה.

כמו הנהר שאינו חוזר על עצמו אך ניתן לדוג מתוכו תיאוריות דומות, כך גם משנתו של פרויד - זורמת, מתפתלת, ולעולם מתחדשת. בספרה פרויד כפשוטו, רות גולן צוללת אל מעמקי הזרם הזה, ומעלה משם תובנות שנראות לעיתים פשוטות כל כך, אך טומנות בחובן את העומק המסחרר של הנפש האנושית.

גולן, שכמו רבים מאיתנו לא פגשה את הפסיכואנליזה באוניברסיטה אלא בהתמחות ובחיים עצמם, מובילה את הקורא במסע דרך שלושים מאמרי מפתח של פרויד. היא קוראת אותם דרך הפריזמה של שנות ניסיונה הקליני ודרך עדשת הפרשנות הלאקאניאנית, שהפכה עם השנים לשותפה נאמנה בדרכה המקצועית.

ייחודו של הספר נובע מהאומץ לפשט מבלי לפחד, להסביר מבלי להתנצל. כמטפלת ותיקה, גולן יודעת שהתיאוריה משרתת את הקליניקה ולא להפך. היא חולקת איתנו את התובנות שליקטה במשך שנים של הדרכה והוראה, ומזמינה אותנו להקשיב יחד איתה לקולו של פרויד המהדהד בין השורות.

הספר הוא בראש ובראשונה כלי עבודה. הוא נולד מתוך הקליניקה וחוזר אליה. גולן מתמודדת עם הסוגיות שמטרידות כל מטפל: העברה, התנגדות, חזרת המודחק. היא מציעה לא רק הסברים, אלא גם דרכי התמודדות שנולדו מתוך הניסיון, הטעויות והלמידה.

פרויד כפשוטו הוא ספר שנכתב מתוך אהבה אמיתית לפסיכואנליזה ולאפשרות הריפוי שהיא מציעה. בעידן של פתרונות מהירים וקיצורי דרך, גולן מזכירה לנו שיש ערך בהליכה האיטית בשבילי הנפש. זהו ספר שנוצר מתוך שיחות אינסופיות עם מטופלים, מתמחים ועמיתים, ומזמין את קוראיו להצטרף לדיאלוג המתמשך הזה.

הקדמה

"אגואיזם חזק מגן מפני מחלה, אך בסופו של דבר צריך להתחיל לאהוב כדי לא לחלות, ואחת דתנו לחלות אם יכולתנו לאהוב אובדת בשל תסכול" (פרויד, הצגת הנרקיסיזם, 1914, עמ' 48).

ילדה בת 18 מסיימת תיכון ומתכוננת לשירות צבאי, שיסתיים במלחמה ארורה ב־1973. היא קוראת את פשר החלומות של זיגמונד פרויד (פירוש החלום, כפי שהוא נקרא בתרגום החדש), ומחליטה על דרכה בחיים. היא תהיה פסיכולוגית. כמוהו. החלטה שבדיעבד הייתה גורלית עבורה, וממנה לא סטתה כל חייה. פרויד הפך להיות מורה הדרך. ההעברה אליו נמשכה ונמשכת עד היום. היא מנסה דרכים אחרות ותמיד חוזרת למקור, למשנתו, לתובנותיו, לשגיאותיו. לא בהערצה אלא באהבה. רישום של פניו שבמרכזם מבטו החודר והנחוש תלוי מעל לכורסת הטיפולים שלה. העברה שכזו לא תסתיים עד לסוף חייה, ואולי גם אחריהם, כי גם היא כותבת ספרים, בעקבותיו. חוקרת, שואלת, שוגה, תוהה; מהי נפש האדם, מה בונה אותה ומה הורס אותה. התשובות המגיעות אליה משתנות בכל תקופה. עם כל מטופל.

שנתיים קודם, בגיל 16, נעמדתי בצומת רחוב פרישמן וריינס בתל אביב ולפתע הגיעה אליי ידיעה מוחלטת; תובנה או תגלית שהגיעה מהחוץ או מהפנים: "את המחשבות העוברות בראשי איש מלבדי לא יכול לדעת". כלומר, יחידאיות רדיקלית. נפש, רוח ונשמה שהן שלי בלבד, או אני שלהן. יודעת על קיומן אבל לא מי ומה הן. צריכה לחקור, לשאול, להכיר, להשוות. היכן הן ממוקמות; בפנים, בחוץ, במפגש בין פנים וחוץ, על הסף, על שרשרת תודעה יקומית? באותם רגעים חשתי התעלות ושמחה פראית, וגם בדידות. לעולם לא אוכל לשתף את הנימים הדקים של חוויותיי, האחרים תמיד יכירו בי חלקים שונים ללא שלמות, אולי עד שאתפורר לחלקיקים ואשוב לים, לאדמה ולשמיים, אשוב להיות חלק מהרשת המשותפת לכל יצור בקוסמוס.

זו ראשיתה של דרך ואלה חלק מנקודות הציון: שנת ה־16 שלי, שנת ה־18, ההתעוררות הטראומטית במלחמת יום הכיפורים, תחילת לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, גילוי לאקאן, הקבוצה הפרוידיאנית ביפו, התנועה הלאקאניאנית, הסקרנות, התצפיות הקליניות, קבוצות הקריאה, המטפלים, האנליטיקאים, המדריכים, האנליזה העצמית, כל המטופלים והמודרכים שאיתם חקרתי אותם ואותי. תובנות דרך קריאה, כתיבה, הרצאות, הדרכות. מתי התחיל המסע הפסיכואנליטי ואיך נמשך ואיך יסתיים עבורי? ועדיין, אחרי למעלה מארבעים שנה, הוא מתחיל בכל פעם מחדש. זהו ספר התיאוריה השמיני שלי, אך גם הראשון.

כמו פרויד, גם אני לא פגשתי את הפסיכואנליזה באוניברסיטה, אלא בהתמחות, בעזרת חברים לדרך, בתצפיות קליניות, בהדרכה על תפקידיי, טעויותיי והשפעתי. בהסקת מסקנות מקריאה הולכת ומשתכללת בנפשו של אדם אחר או בנפשי שלי, באנליזה שלי. מאז ועד היום הנהר הזה זורם ומסלולו לעולם אינו אחיד וקבוע. הוא מתפתל ומתפצל ומתחבר ולעולם אינו חוזר על עצמו, למרות שאפשר לדוג מתוכו תיאוריות דומות, לבנות ולפרק ללא הרף, ובעיקר לשאול שאלות ולקבל את התשובות המשתנות מנפש לנפש ומקשר לקשר.

ניתן לסכם ולומר שהפסיכואנליזה אינה מדע ואינה דת. היא ממוקמת ביניהם. לעומתם היא עולה וצומחת ומשתנה מתוך התצפיות הקליניות. הנשים ההיסטריות והגברים הכפייתיים שבהם טיפל פרויד הובילו אותו לניסוח הנחותיו בקשר ללא־מודע, למיניות הילדית וקיבעונותיה, לדחף ולסימפטומים, לחרדה ולהגנות, לפנטזיה, לשפה ולרשת המסמנים, לאותו טבור ממשי מסתורי שלעולם לא נוכל לחדור אליו או להבין אותו, ולקשר הייחודי של ההעברה ואהבת הידע של כל אחד ואחת. פרויד ניסח את בסיס הידע, ובעקבותיו אנו ממשיכים בתנועה מתמדת, שואלים, חוקרים, משנים, חוזרים, מחליפים.

הפסיכואנליזה היא חוויה יחידאית, היא טכניקת פעולה שמכבדת את האדם, את בחירותיו וגם את החופש שלו לסרב למשמעות. הטכניקה שלה היא שחרור התנגדויות, זיכרון מחדש, והקשבה לרמות עומק שונות ללא שיפוט. עם הזמן והמהפכות התרבותיות השתנו הנושאים, הסימפטומים, ההבנות השתנו בחלקן, אבל עקרונות הטכניקה עדיין פועלים, בין השאר כי הם מתייחסים לכל אדם כפי שהוא - למודע שלו, ללא־מודע, לעיצובו בילדות, להיסטוריה שלו, לדחפים ולמבנים השונים שמתוכם הוא פועל. הפסיכואנליזה היא מדע ההקשבה לפני השטח ולמה שסואן מתחתיו.

אסכם ואומר כי התיאוריה הפסיכואנליטית אינה מחייבת אמונה, אם כי רצויה מעט אמונה בקיום הנפש ובסיבותיה, בלגיטימיות של הלא רציונלי. היא מבוססת על תצפיות קליניות ולכן גמישה לשינויים, תוך אחיזה בעקרונות המפתח שלה. התצפיות מכוונות לחוץ - למציאות, ולפנים - אל תוך הנפש. רק מי שאינו חדל להתבונן, להקשיב בקשב פתוח, לשאול שאלות ולהגיע לתובנות ללא שיפוט, נמצא בעמדה שבה הוא יכול להציע את אותם אמצעים למישהו אחר. זו תיאוריה אמפירית הכוללת גם את הנצפים וגם את הצופה, כשהכוונה היא לתצפית של כל אחד בעצמו, באחר ובמה שמתרחש ביניהם.

פרויד היה רופא במקצועו ולכן ביסס הרבה מהתיאוריה שלו על הביולוגיה ועל המודל האנרגטי, אבל אפילו בלי להתכוון לכך הגיע למחוזות שהרפואה והביולוגיה לא יכולות לנגוע בהם; ליחידה שאנחנו - גוף ונפש, באינטראקציה מלאה זה עם זה. אנחנו ממשיכים ללמוד מהקליניקה כשהמטופלים מספרים לנו על מועקותיהם ועל כאבי האהבה שלהם וגם כמובן מתוך האנליזה שאנחנו עוברים בעצמנו. מתוך הכרת עצמנו. הפסיכואנליזה היא מחקר שמכניס פנימה את הסובייקט החוקר. זו הקליניקה. זה מחקר שמטרתו לא רק לאסוף אינפורמציה או ידע, אלא לגלות משהו על האמת ועל הסיבה בדרך שיהיו לה אפקטים - בדרך שתגרום לשינוי, לטרנספורמציה. זה נכון לגבי הפרקטיקה ובדרך אחרת, זה צריך להיות נכון גם לגבי הלמידה.

בימינו מקובלים יותר הכתבים התרבותיים והחברתיים של פרויד. לעומתם הקליניקה, לדעת המומחים, "כבר מזמן התקדמה מעבר לפרויד". ספר זה נבע מתוך תשוקה להציג בשפה פשוטה עד כמה שאפשר את משנתו של פרויד הקשורה לטכניקה הפסיכואנליטית. מעין ספר הדרכה או הוראות יצרן: אלה קווי היסוד. כך עושים את זה. זה עדיין כל כך רלוונטי וחשוב!

פרויד עשה לבדו את המסע שבו גילה והמציא את הפסיכואנליזה. אפשר להזכיר את החבר שלו וילהלם פליס (Fliess), שהיה מעין אנליטיקאי עבורו. לפרויד הייתה העברה לפליס. במשך כמה שנים היה כותב לו על תגליותיו הקליניות והתיאורטיות, אבל בסופו של דבר פרויד נאלץ להיות האב של עצמו, לעצב במו ידיו את המרחב התיאורטי שבו ימקם את התגלית שלו ולארוג באמצעות חוטים שלווה משדות אחרים את הרשת הגדולה שבאמצעותה ילכוד ממעמקי הניסיון העיוור את הדג הקופץ מהמים של הלא־מודע. פרויד היה צריך לחשוב את התגלית שלו ואת הפרקטיקה שלו בכוחות עצמו מתוך האופקים של העולם האידאולוגי והמושגים שהיו חלק ממנו. הוא שאל מושגים ותפיסות הן מתוך הפילוסופיה והתרבות היוונית והן מתוך הפיזיקה התרמודינמית שהייתה אז דומיננטית, מהכלכלה הפוליטית ומהביולוגיה של זמנו. בשנים האחרונות התגלה שפרויד ספג הרבה גם מהמורשת היהודית־חסידית שלו, למרות שהיה כביכול אתיאיסט. אנחנו כולנו תבנית נוף מולדתנו. גם פרויד.

פרויד יצא לבדו למסע הגילוי של הפסיכואנליזה, נשען על כישרונותיו ועל האינטואיציה שלו, ושינה רדיקלית את הדרך שבה אנו מכירים את הנפש, את החברה והתרבות היום. פרויד השאיר לנו עשרים וארבעה כרכים, סדרה ארוכה של טקסטים עמוקים, לעיתים בהירים, לעיתים מעורפלים, לעיתים סותרים. בקריאה שטחית יהיו מושגים רבים שייראו לנו לא עדכניים ואנכרוניסטיים, אלא שאם נעמיק בהם נראה את הרלוונטיות העמוקה שלהם גם עבור עצמנו וגם עבור המטופלים שלנו ועבור התרבות בכלל. הרבה מושגים של פרויד נכנסו לשפה ולתרבות של היום ואנחנו משתמשים בהם כמובנים מאליהם - אגו, נרקיסיזם, לא־מודע, חרדה, טראומה, חזרה כפייתית, אובססיה, דחף, אדיפוס, ארוס, תנטוס וכו'.

לדוגמה - ציטוט שכאילו מדבר על ימינו שלנו מתוך מכתב ששלח פרויד ביולי 1915 לידידתו לוּ אנדריאס סאלומה: "אני לא יכול להיות אופטימי. לדעתי אני מבדיל את עצמי מהפסימיסטים רק בכך שרשעות, טיפשות וטירוף לא גורמים לי לאבד את השלווה, כי אני לוקח אותם כמובן מאליו מראש כחלק מהעולם".1

התגלית הפרוידיאנית היא בבחינת מהפכה בדומה למהפכה הקופרניקאית; מאז קופרניקוס אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא לא מרכז היקום. מאז פרויד אנחנו יודעים שהמודעות והאגו הם לא מרכז הקיום שלנו. הלא־מודע הוא המקום שבו השיח הפרטיקולרי הייחודי של הסובייקט מחפש את מקומו, מוצא, מחטיא, שוב מוצא ושוב מחטיא, ובדרך זו מתממשת האינדיווידואציה של היחיד. כך ראה לאקאן את המשימה של הפסיכואנליזה של פרויד, וכדי להבטיח שהיא לא תסולף הוא הגדיר במשך עשרות שנים את המשימה שלו כחזרה לפרויד. לאקאן טען שבתהליך ההתפתחות של הפסיכואנליזה והטמעתה כענף מכובד בתוך אוצר הידע התרבותי, היא עברה רדוקציות והתאמות שמעקרות את החידושים המהותיים ביותר של פרויד, כמו התגלית של הלא־מודע, על המשמעויות העמוקות והלא נוחות שלה; דחף המוות, שרבים מהפסיכולוגים, בעיקר האמריקאים, עדיין מתנגדים לו; והמיניות של הילדות, שעדיין מעוררת מבוכה. פרשנותו של לאקאן מעניקה לכתביו האלמותיים של פרויד פרספקטיבה כוללת, שמשבצת את הפסיכואנליזה בתוך המרקם התרבותי המודרני שמתייחס לשפה המובנית. כלומר, לאקאן עיגן את התיאוריות של פרויד כשהוא משתמש במושגי התרבות של תקופתו, שדומה יותר לתקופתנו, ולא היו זמינים לפרויד. הוא משתמש למשל במושגים מהסטרוקטורליזם, שעוסק במבנים של השפה והתרבות, ובסוריאליזם, שחורג מהשפה. אגב, כל מהפכת האינטליגנציה המלאכותית בנויה על הגילוי שכל החומר בעולם בנוי משפה שאפשר לסמן אותה בקודים.

המושגים שהוטבעו על ידי פרויד, והפכו לנחלת הכלל, נעשו כבר כל כך שחוקים בגלל שימוש עודף מוכלל ולא מדויק בהם, עד שהם הפכו לרדודים. לאקאן מחזיר אותנו אל מקורותיהם אצל פרויד ומפיח בהם חיים חדשים בלי לחטוא למהות שפרויד יצק בהם. הקשר בין השפה לגוף, המדומה, הסמלי, הממשי, התשוקה וההתענגות, האובייקט הקטן a, האחר הגדול, אלה מושגים שהוסיף לאקאן והם משרתים אותנו בהבנה של פרויד.

מטרת הספר ומבנהו

למעלה משלושים שנה הנחיתי קבוצות קריאה בכתבי פרויד; קראנו כתבים שונים באיטיות ובחיפוש אחר הבנה לעומק, ניתחנו לאורם מקרים קליניים והשתמשנו גם בהנחיות החבויות במאמרים עצמם כדי לשכלל את הכשרתנו. באופן דומה עבדתי עם מודרכים כל השנים. נעזרתי גם בתורתו של לאקאן כדי להבהיר מקומות סתומים. הבנתי די מהר שבדרך הזו אני לומדת לא פחות ממלמדת, בדומה לפסוק האלמותי: "מכל מוריי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". אני מודה להם על האפשרות הזו שניתנה לי.

בספר הנוכחי בחרתי להביא סיכום, פירוש ותיאור של שלושים מאמרים של פרויד, שהם, לדעתי, עמודי התווך של תורתו הקלינית וגם עוסקים בדרך העבודה הפסיכואנליטית עצמה. המאמרים לא מוצגים באופן כרונולוגי דווקא, אלא קשורים בקשר אסוציאטיבי ונושאי אחד לשני (לפי הבנתי וחווייתי). באופן מסוים, הספר מחולק לשניים: בחלק אחד דיונים על מושגים עיקריים כמו לא־מודע, מיניות ילדית, דחף, חרדה וכו', ובחלק שני כתבים העוסקים בטכניקה של הפסיכואנליזה. החלוקה לא תמיד חדה אבל ניתן להבחין בקווים המשורטטים בעדינות.

מכיוון שאני סבורה שכתביו של פרויד אינם עוסקים רק בתיאוריה אלא גם בטכניקה ההכרחית להכשרה של פסיכואנליטיקאים ופסיכותרפיסטים למיניהם, שמתי דגש על הנחיות קליניות שלפעמים ניתנו במישרים ולפעמים דרך התייחסותו של פרויד לעצמו. הפשטות והכנות שלו, ספקותיו והיסוסיו, הודאה בטעויותיו, הם הוראה בזכות עצמה. לכן בסוף כל מאמר כתבתי בקצרה כמה רעיונות שנראו לי חשובים וכמה המלצות למטפלים.

עבודתו של פרויד מדגישה את ממד התגלית וההמצאה. הדגש שלו תמיד היה על הבנַיה ולא רק על חוויה מחודשת. למרות שהדיבור הוא תיווך בין האדם לאחר והוא גם מייסד את האחר ככזה, משמעות הדיבור באנליזה נוצרת דווקא מאחורי הדיבור, ברובד שלא נאמר.

בחרתי להתחיל באחד המאמרים האחרונים שכתב פרויד בניסיון להבהיר את הטכניקה הפסיכואנליטית, וממנו לעבור לאחד המאמרים הראשונים שכתב, עוד בשלהי המאה ה־19, וכך ניתן לעקוב בקצרה אחרי מחזור חיים שלם של התפתחות הטכניקה, שכמובן אינה טכניקה פשוטה כמו הדלקת מנוע במכונית או טיפול התנהגותי, אלא מורכבת ולעיתים מסתורית ומסתובבת במעגלים של תגלית והסתר.

בחרתי להקדים את פירוש "שלוש המסות על המיניות" (1905) לפירוש החלום (1900) מכיוון שבהן מדגיש פרויד את המיניות כגורם מרכזי בהתפתחות הנפשית, במיוחד המיניות הילדית, ופירוש החלומות שאותם הוא מתאר במאמר המוקדם מושפע מתשתית תיאורטית זו. הוא מוסיף בפירוש החלום את מושג ההתנגדות ככל מה שהורס, מעכב, משנה את המשכיות העבודה. ההתנגדות עולה בשיח ככל שמתקרבים לגרעין, והגרעין קשור למיניות הילדית שאותה הוא מסביר ב"שלוש המסות". הוספתי שני מאמרים קצרים מאוחרים יותר, שמשמשים השלמות למסות על המיניות: "הארגון הגניטלי הילדי" ו"כמה השלכות נפשיות של ההבדל המיני האנטומי". במאמרים אלה הוא לא מכנה את הפסיכואנליזה ריפוי אלא עבודה.

וזוהי העצה הראשונה שלו: שכל מטפל יתאים את כללי העבודה למי שהוא ולעמדתו הטיפולית. פרויד ממליץ על קשב חופשי ללא מאמץ, נותן חשיבות עליונה לנוכחות, ממליץ על שימוש בגורם ההפתעה, כזו שמתאפשרת בעקבות החופש לעבור בין עמדות נפשיות שונות בלי להתקבע על אחת מהן, ומתוך כך יכול לעלות המבנה שאוצר בתוכו את הקונפליקט, ההדחקה, חזרת המודחק וכו'.

לאחר פירוש החלום התייחסתי לשני המאמרים החשובים ביותר לעובדים בקליניקה: "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי" ו"על פתיחת הטיפול". המאמר על "שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית",2 עקרון העונג ועקרון המציאות, מתייחס לעקרונות מכוננים שקובעים את יחסנו לעצמנו, לאחר ולמציאות, אחריו חזרתי לתיאור הטכניקה ודרך העבודה בעזרת המאמר "היזכרות, חזרה ועיבוד".

פרויד מזהיר מפני "השאפתנות הטיפולית" להגיע להישגים, דבר שרק יעורר את ההתנגדות של המטופל ואת מאבקי הכוח של האני, שבסופו של דבר גורמים לו סבל ותקיעות, וממליץ על "קרירות רגשית" של המטפל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*