שמות

הקדמה - פרשנות התורה כמרחב ביניים

הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט חקר את מהות המשחק וחשיבותו לבריאות הנפשית. הוא מתאר את המשחק כחוויה קריטית בחשיבותה בכל שלבי החיים. חוויה המתקיימת במרחב שבין המציאות והפנטזיה.

כאשר אני משתעשעת במילים ובמשמעותן, כאשר אני מציירת ציור או מדמיינת סיטואציות אנושיות, אני פותחת לעצמי צוהר לחיים פלאיים ונכספים; חיים שמתקיימים מחוץ לתפקוד היומיומי והשוחק, ועם זאת, לא בורחים מהמציאות. המשחק מאפשר לדמיין איך עוד היו יכולים החיים להיות ואיך היינו רוצות שהם יהיו. המשחק בונה גשר בין החלום ליומיום.

סכנה. כאן בונים

משחק הוא מחאה נגד הדיקטטורה של המציאות. ועל כן רגעי המשחק הם רגעי החירות האנושית. איבוד היכולת לשחק כמוה כעבדות. כאשר אני משחקת אני מגלה שיכול להיות אחרת, וחשוב מכך, אני מגלה שאני יודעת מה אני רוצה שיהיה אחרת, וייתכן שאני אפילו יודעת איך לעשות זאת.

משום כך שליטים נבונים דואגים שנתיניהם יעסקו בהשגת לחם ובשעשועי טלוויזיה ויום יום. יצירתיות היא כלי חתרני ומנהיגים מתאמצים לגרום לנו לפחד מהיצירתיות של עצמנו, ולכל הפחות להיות עייפות מכדי לחשוב עליה. טלוויזיה, ימי עבודה עמוסים, קניונים ותרבות שופינג הם כלים תרבותיים לדיכוי חשיבה עצמאית ויצירתיות.

מובן לגמרי מדוע שלטון תומך, מעודד ומתקצב פעילויות אלה, והשאלה המרתקת, שעדיין לא ניתנה עליה תשובה מספקת, היא מדוע אנו 'המון הנתינים' שמחים למכור את חירותנו תמורת נזידי עדשים דלוחים שכאלה.

פרעה לא מאמין בתקינות פוליטית

בלי הערות שוליים, בלי תיאורים מדעיים מורכבים ובלי להתחבא מאחורי מילים מנומסות, מסביר פרעה, בפתיחת ספר שמות, מדוע שליט לא אמור לאהוב אנשים יצירתיים (שמות ה, ט): תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָֽׁקֶר. מי שיש לה זמן עלולה לחשוב, ומי שחושבת עלולה לחשוב באופן עצמאי, ובסופו של תהליך היא עלולה למרוד בסדר היום ובאינטרסים של המנהיגים.

זו תמצית חכמת המנהיגות של פרעה: תנו לעם לחם וקניונים, או תנו להם ללבן לבנים, ותשיגו שנות שלטון שקטות.

לימוד תורה הוא מרד

מלבד הסבל הפיזי, הקושי שבעבדות הוא בשעבוד הרצון ובדיכוי האפשרות לדעת שיש חיים אחרים, שיש אפשרות. בחכמתם מעמתים חז"ל את לימוד התורה עם השעבוד של פרעה (מדרש תהלים קיט, לח): ""לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי:" אמרו ישראל אילולא תורתך שהייתה עמי והיא שעשועי אז אבדתי בעניי... וכן פרעה אומר "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" ספרים היו להם והיו משתעשעים בהם משבת לשבת, לכך נאמר לולי תורתך שעשועי".

המדרש מתמקד בפסוק מרתק (המופיע פעמיים) בספר תהלים הקובע שהתורה היא שעשועיה של המאמינה. המשחק הוא החופש האנושי, והוא המאפשר לנו לייצר חירות פנימית, גם ברגעי ה'עוני' של הנשמה.

את החירות, קובעים הדרשנים, לא יוכל פרעה או כל דיקטטור אחר לקחת מאתנו, שכן מי שיודעת ליהנות מהמשחק הפרשני, יודעת חירות מהי, ובכל שיעבוד תישאר נשמתה בת חורין.

המאבק הכפול של הנשים

משום שלימוד תורה הוא המשחק של החיים היהודים, והוא סם החיים והחירות שלנו, יש להרחיקה מהנתינים, ובוודאי מהנתינות. לנו, הנשים, יש מצריים נוספת לצאת ממנה, ומצריים שלנו היא (בין היתר) האמונה שהחוויה הלמדנית היהודית שייכת לגברים, ואילו הנשים זכאיות במירב לפירורי פרשנות ולישיבה בשולי התפילות והדרשות הקהילתיות. הרבנים המבקשים למנוע מהנשים חלק שווה בתלמוד תורה ובהוראתה, מבינים שלימוד תורה פירושו חירות, והם פוחדים לחלק את עוגת החופש שלהם ולאבד מחוזות שליטה. חברות שלי, זה כל הסיפור, זה ההסבר הפשוט, החזק והעצוב להלכות המדירות נשים.

חזק, חזק ונתחזק