אהבה ומשמעות החיים

פתח דבר: מלחמה ואהבה

זהו הספרון השלישי, והאחרון, בסדרה על אהבה בעקבות ובהשראת הפילוסופיה של קירקגור. סדרה זאת, כאמור בספרון הראשון, נכתבת בעת שישראל נמצאת, עדיין, במצב של מלחמה. מלחמה שנמשכת ללא סיבה ראויה, ושהסירוב לסיים אותה רק מגדיל את מעגלי הסבל, ומעמיק אותם. האפלה של השבעה באוקטובר איננה קרובה להתפוגג, וצלו המתמשך של אותו היום אופף רבים מאיתנו — אלו שחיים כאן, ושרוצים להמשיך לחיות כאן. ולמרות זאת — ואולי אפילו דווקא בגלל זה — חשוב עכשיו, יותר מתמיד, לזכור את האפשרות של אהבה. אהבה, כשהיא מובנת כפי שהוסבר בשני הספרונים הקודמים, היא עוגן: כפי שנראה, זאת העמדה שמחברת אותנו לחיים במלוא חיוניותם, ושמעניקה יציבות בכל הקשר ונסיבות, יהיו קשות, סוערות, ומאתגרות ככל שיהיו.

גרימת עוול, לעומת זאת, היא ההפך מאהבה. האמירה של פרנקל שבחרתי כמוטו לספר זה — ושנכתבה, כידוע, בהקשר הקשה של מלחמת העולם השנייה והפשעים הנוראיים שבוצעו בה — מחזירה אותנו לנושא שאיתו פתחנו את הסדרה, כלומר, לשאלת היחס הנכון, הראוי, לכל אדם באשר הוא: אפילו אם הוא האויב שלנו. ובסוף הספרון הראשון אמרנו שציווי האהבה — "ואהבת לרעך כמוך" — מבטא לא רק את מה שנכון לעשות אלא גם את איך שכדאי לחיות. השאלה "איך כדאי לחיות" לוקחת אותנו ישירות לתחום של מה שנקרא "משמעות החיים".

מיד נברר מה אנחנו רוצים או מחפשים כשאנו מבקשים "משמעות" לחיים, אבל עוד לפני זה, ברמה האינטואיטיבית, ברור לנו שאנשים יכולים לאהוב את חייהם, לשמוח בהם, למצוא את החיים טובים ומספקים — ויכולים גם ההפך: הם יכולים למאוס בחייהם, למצוא אותם תפלים וסתמיים, לרצות חיים אחרים. וכמובן, בין שני הקצוות האלו יש דרגות שונות של שמחה או מיאוס, יכולות להיות התנדנדויות בין תחושות שונות, ולפעמים אנשים רק בדיעבד שופטים את חייהם כבעלי, או נעדרי, משמעות.