בן אדם, שולח אני אותך

ראשית דבר

התנ''ך מפגיש אותנו עם הנביאים ועם נבואותיהם, אך מה אנו יודעים על איך כל נביא ונביא ראה את עצמו ואת שליחותו? האם אנו מכירים את עולמם הפנימי של הנביאים ומה אנו יכולים ללמוד מסיפוריהם? יש נביאים כמו ירמיהו שרגשותיהם חשופים יותר לקורא ויש ביניהם שנכיר אותם רק ממעשיהם.

האם אפשר בקריאה מעמיקה של הטקסט להתקרב לעולם הפנימי הזה, לפעמים דרך סיפור ברור ומפורט ולפעמים דרך רמז?

מתוך השאלות הללו וחיפוש אחר תשובות להן, נכתב הספר הזה. הוא אינו כתוב בסגנון מחקרי־אקדמי, אלא מיועד לציבור הרחב של אוהבי ואוהבות מקרא. עם זאת, תכניו מעוגנים במחקר המקרא, פרי שנים רבות של לימוד, אהבה והעמקה בטקסט התנ"כי, דרך משמעות המילים, הבנה של השפעת ההקשר הרחב שבו פעל הנביא והשוואה עם טקסטים אחרים מהמקרא. מדי פעם ציטטתי מדרשים או מפרשי התנ''ך מימי הביניים, אך עיקר המטרה היה לשאוב מהטקסט עצמו את כל מה שהוא ייתן לי למצוא בו, ולהזמין את הקורא לחזור אל הטקסט המקראי ולגלות אותו מחדש.

התייחסתי ל"נביאים" כשם כללי, אך אתייחס גם לפחות לשתי נביאות – מרים וחולדה – שעליהן מסופר יותר באריכות ושגם להן היה תפקיד משמעותי בהיסטוריית עם ישראל.

זה שנים מספר אני מעבירה שיעורי תנ''ך בבית המדרש של קהילת "כל הנשמה" בירושלים, לרוב על ספרי נביאים. אחד הקורסים האחרונים עסק בסיפורי הקדשתם ושליחותם של הנביאים, ומכאן גם רצוני למסור קצת מזה בספר הפונה לקהל אוהב תנ''ך ומחפש בו דרך חיים.

נתחיל את המסע עם דמותו של משה, אבי הנביאים, ונמשיך בהצגת נביאים אחדים, מהנביאים הראשונים ועד המאה ה־6 לפסה''נ. נלמד כיצד, על פי הסיפור, הם הגשימו את שליחותם, מה היו יחסיהם עם האל ועם הסביבה, כיצד הגיבו לתגובות הקהל שלהם ומהם המסרים שהשאירו לנו.

משה כאב טיפוס של הנביאים

הרבה מאוד כבר נכתב על משה, האיש, המנהיג, המתווך בין האל והעם, ולפיכך אתייחס רק למה שקשור לנושא שהגדרתי, מה שעולה מהטקסט המקראי עצמו. מדי פעם אצטט אחד המדרשים הרבים והעמוקים השופכים אור על דמותו של משה, אבל עיקר הלימוד יתרכז בפשט הסיפור ובכל מה שניתן ללמוד ממנו.

ראשית, מה משמעות המילה "נביא"? האם הנביא הוא מי שחוזה מראש את העתיד, כפי שרבים משערים? במזרח הקדום משמעות המילה nabu הייתה "מודיע" (את דבר האל), או "קרא, קרוא".

ספר דברים (יח, טו-יח) מגדיר מיהו נביא ומה יהיה תפקידו אחרי מות משה:

"(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: (טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר יְהוה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ".

"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". בקריאה ראשונה, "כמוך", משמע אחד מהעם, כמשה, אך אפשר גם לפרש: נביא הדומה לך, משה, שיש לו תכונות דומות לאלו של משה על פי פירוש הרשב''ם (רבנו שמואל בן ר' מאיר, מאה 12, נכדו של רש''י פרשן הפשט): "ומה שכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הרי פירושו כמו שמפרש אשר ידעו 'פנים אל פנים', אבל להאמין להקב"ה יהא כמותו ולדבר אמת מאתו ולא כנביא הנותן לישראל אות ומופת לעבוד עבודה זרה".

בימינו ניתן להבין את אזהרת הפרשן הנוגעת לעבודה זרה בצורה רחבה יותר, לא רק בתחום האמונה, עבודת הפסילים, אלא כל מה שאנו מעריצים יתר על המידה (כסף, כוח, עצמנו ועוד). "אשר ידעו פנים אל פנים" מתייחס למה שנאמר על משה בסיום ספר דברים: "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוה פָּנִים אֶל־פָּנִים" (דברים לד, י). הפסוק מדבר על האינטימיות הייחודית של משה עם האל (נחזור לנושא זה בהמשך). האל הוא "המקים", הוא בוחר במי שיהיה נביאו, שליחו, ודברי הנביא הם הדברים שהאל שם בפיו. אצל כמה נביאים מאוחרים יותר כירמיהו ויחזקאל, המשפט "ונתתי דברי בפיו" מלווה באקט סמלי. בהקדשת ירמיהו נאמר: "וַיִּשְׁלַח יְהוה אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר יְהוה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א, ט); ובספר יחזקאל הסמל הופך לעוד יותר קונקרטי: אכילה (בחזון) של מגילה שעליה כתוב תוכן הנבואה שעל הנביא למסור לקהלו: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה־יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה־בוֹ מְגִלַּת־סֵפֶר: וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם אֵת אֲשֶׁר־תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל ב, ט-ג, א). בחזונו, הנביא אוכל את המגילה שתוכנה דברי פורענות, אך ברגע שהוא אוכל אותה, הדברים הקשים הללו הופכים למתוקים: "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג, ג). הנביא מוסר את דבר ה', אך מדויק יותר לומר שהוא מוסר את מה שהוא מבין על פי הרוח שבו, אופיו והקשרו, מה שנראה לו כרצון ה'. על פי דברי ב. סומר,¹ הנביא עושה אינטרפרטציה של דבר ה', "מתרגם/מפרש" את דבר ה' עבור עמו.

תהלים קו, כא-כג, מוסיף אלמנט חדש בתיאור תפקיד הנביא על פי דוגמת משה: לעמוד בפרץ בפני ה' עבור העם: "(כא) שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם: (כב) נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף: (כג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית".

נושא זה יודגש גם הוא בספרי ירמיהו ויחזקאל: ירמיהו, פרק ה: "(א) שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ", או יחזקאל, כב: "(כט) עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: (ל) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי" או גם הנביא האנונימי² שקוראים לו במחקר ישעיהו השלישי, פרק נט: "(טז) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ".

על פי פסוקים אלה, האל מחפש מישהו שיהיה "איש" עושה משפט, מבקש רחמים עבור העם, מונע מהאל להשמיד את העם החוטא ומראה לעם את הדרך הישרה. יש כאן שותפות בין האל והאדם – האל כביכול זקוק לפועלו ולתפילתו של האדם. הדימוי "עומד בפרץ" הוא של מישהו המונע בגופו מהחומה ליפול.

האם יש אנשים שקווי האופי שלהם או מעשיהם מכינים אותם להיות נביאים?

סיפור הקדשת משה האיש לתפקידו מסופר בפרשת הסנה (שמות ג-ד), אך עוד קודם לכן, פרקים א-ב מוקדשים למצבם של העברים במצרים, הולדת משה, הצלתו על ידי המיילדות, אחותו ובת פרעה, הריגת המצרי, הצלת בנות יתרו ונישואיו. כל אלה הם סוג של הכנה לבחירה בו.

בסיפורי עם רבים, מתרבויות שונות, סיפור הולדת גיבור מתואר כסיפור ניסי. לא כן היה עבור משה, אך כמה מהמוטיבים של סיפורים אלה נמצאים בכל זאת ברקע עיצוב הסיפור המקראי, כגון מוטיב הולדת ילד בתנאים שלא מייעדים אותו מראש לגדולה, או ילד אסופי שננטש ואומץ ועוד. שני סיפורים מהמזרח הקדום עוררו עניין מיוחד בקרבתם לסיפור הולדת משה: אגדת הולדת סרגון מלך אכד (מאה 23 לפסה"נ) והמיתוס של הולדת האל המצרי הורוס³ (הגרסה השלמה של הסיפור הגיעה דרך ההיסטוריון היווני פלוטארק מהמאה א לספירה, אך קטעים ושרידים של הסיפור מופיעים החל מהאלף ה־3 לפסה"נ). סרגון היה בנה של כוהנת האלה אשתר, שנאסר עליה להרות וללדת. כיוון שבכל זאת הרתה, היא ילדה את התינוק בסתר, הניחה אותו בתיבת גומא והשליכה אותו לימי הנהר פרת. שואב המים גילה את התיבה, לקח את התינוק וגידל אותו. כשגדל עבד הילד כגנן, האלה אשתר אהבה אותו, ובמרוצת השנים הוא נהיה מלך אכד.

ברור שישנם הבדלים בין סיפור משה לבין האגדה על סרגון, החל בזה שאין בסיפור משה אלים אלא בני אדם, אך נקודות הדמיון נמצאות בתנאי הלידה, בהסתרת הילד בתיבה על מי הנהר ובסוף בעלייתו לגדולה.

הסיפור על הולדת הורוס הוא סיפור מהמיתולוגיה המצרית, על מאבק בין האלים אוסיריס וסת. האל סת הורג את אחיו אוסיריס בגלל מאבק על הירושה. איסיס, שהייתה אחותו וגם אשתו של אוסיריס מצליחה להחיותו ולהרות ממנו. בפחדה מסת היא יולדת את בנה הורוס ומסתירה אותו בצמחיית הדלתא של נהר הנילוס, שם, בעזרת אחותה, היא מיניקה אותו ומגדלת אותו למרות כל הסכנות. כאשר הורוס גדל הוא ממשיך להילחם את מלחמת אביו נגד סת ויורש את מלכותו.

גם כאן עיקר הדמיון לסיפור המקראי הוא בהסתרת הילד בביצות הדלתא בגלל הסכנה, והדאגה של אימו ושל דודתו להיניק אותו בסתר ולגדל אותו.

מוטיבים נוספים משני הסיפורים האלה נמצאים בסיפור הולדת משה: הצורך להסתיר את הילד ממנהיג אכזרי, במקרה זה – פרעה; תפקיד האם כמינקת והאחות כמשגיחה על הילד; האימוץ (בסיפור סרגון), ולבסוף תפקידו של הילד כמנהיג.

בין המוטיבים של סיפור לידת משה בולטת נוכחותן של נשים המצילות את חיי הגיבור. מוטיב זה אכן חזק בפרקים הראשונים של סיפור משה: לא רק אימו, יוכבד, מרים אחותו ובת פרעה הן נשים עצמאיות שמסתכנות ביוזמתן, אלא גם המיילדות העבריות/מצריות.⁴

מקובל לראות בסיפור הריגת המצרי המכה איש עברי (שמות ב, יא-יד) ובהצלת בנות יתרו שני סיפורים המגלים את אופיו של משה כלוחם צדק עבור בני עמו ובין בני עמו הרבים ביניהם, ובאופן רחב יותר כנגד כל עוול, גם אם נעשה למי שאינו מבני ישראל.

משה גדל בבית פרעה, נקודה חשובה לגבי ההמשך. הוא קיבל חינוך דומה לחינוך אצילי מצרים, אך לא התכחש למוצאו, וזו נקודה חשובה לגבי תפקידו לעתיד, כאשר יהיה לו צורך להתמודד עם פרעה בגובה עיניים. משה גם יודע שהוא בא ממקום אחר, שיש לו שורשים אחרים, ולכן הוא יורד לראות את אחיו: "(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב).

תכונות אופי של משה מתגלות: הוא מסוגל לראות, לשים לב לסבל של אחרים, הוא מגיב במהירות אולי מתוך פזיזות של צעירים, לאי־צדק שנעשה. אך יש נקודה נוספת שראויה לציון: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (ב, יב). על פי הפשט, המשמעות היא שאין אף אחד שיראה אותו, אבל פירוש אפשרי נוסף מתקשר לשימוש במילה "איש", כפי שראינו אצל ירמיהו ויחזקאל: אין איש משמע אין בסביבה מי שמסוגל לעשות צדק ולהתערב, ולכן משה עושה את המעשה.

המשך הסיפור לא מסתיר את פחדו של משה מנקמת המצרים והוא בורח למדין. הצלת בנות יתרו במדין מרחיבה את מעגל הפעולה של משה (ב, טז-כב), משה אינו מציל רק את אלה שהם אחיו, בני עמו, אלא את בנות יתרו כהן מדין. הוא רגיש לסבלם של חלשים ממוצא אחר, כפי שבימינו התחייב א.י. השל⁵ לצד מרטין לותר קינג עבור זכויות שוות לשחורים באמריקה.

כל אלה הם הכנה לתפקידו בהמשך. משה אינו הנביא היחיד שאנו לומדים על "הכנתו" לתפקיד, גם את שמואל אנו פוגשים בנעוריו בבית המקדש בשילה, אך הפרטים על מעשיו שם מעטים. נאמר רק: "ויגדל הנער שמואל עם ה'", וגם: "(יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: (כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוה" (שמואל א, ג, יט-כ).

הקדשת משה לנביא וקבלת השליחות
לא בכל ספר נבואי סיפור הקדשת הנביא ארוך ומפורט בדומה להקדשת משה: מה קרה בפגישתו הראשונה עם האל ואיך הוא הגיב להטלת השליחות. לפעמים פרטים אלה מפוזרים בגוף הספר או שאינם קיימים כלל, ותחילת הספר היא השמעת נבואה בשם ה'.

הפסוקים האחרונים של פרק ב מהווים הקדמה לסיפור הקדשתו ושליחותו של משה: פרעה מת, בני ישראל "נאנחים" אל ה' מן הסבל ואנחתם נשמעת: "(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה⁶: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כאשר הסבל נעשה בלתי־נסבל, אלוהים שומע את האנחה, הזעקה העולה מן הסבל – הפסוק מדגיש שאלוהים שומע את הזעקה העולה "מן העבודה".

לא כתוב שהם עצרו, כדי להעלות תפילה, אלא מתנאי עבודתם הקשים עולה צעקתם לאלוהים. הפעם הגיעה עת הגאולה והאל שומע את זעקתם וזוכר את בריתו עם האבות. התעוררות האל מתוארת בארבעה פעלים: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים – וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים – וַיַּרְא אֱלֹהִים – וַיֵּדַע אֱלֹהִים". אלוהים הוא השומע את זעקתם של בני ישראל, אך אותם פעלים מתארים גם את תגובות האדם המתפנה לשמוע את הזעקה של בני אדם אחרים. אז נזכרים (במה שהיה, בעבר), רואים את פניהם המיוסרות של האחרים ומגלים אמפתיה כלפיהם.

מדוע האל לא התעורר קודם והניח לבני ישראל להמשיך לסבול? למחבר אין הסבר. מבחינה אנושית, רציונלית, אפשר להגיד שעם מותו של פרעה ועלייתו של פרעה חדש התנאים השתנו, המצב החמיר, וזאת הייתה נקודת זמן רצויה, אבל על פי ההשקפה המקראית, האל הוא המדריך את ההיסטוריה, הכול בא ממנו, טוב ורע, גמול ועונש. הזמן האלוהי אינו דומה לזמן שלנו.

פרקים ג-ד הם סיפור ההקדשה הארוך ביותר שיש במקרא. פרק ג מתאר התגלות המלווה בשליחות, כי אין התגלות ללא שליחות, ופרק ד משתף אותנו בתגובות משה, בפחדיו מפני השליחות ומפני תגובות העם, ובהתדיינות בינו לבין לאלוהים.

לא קל להיכנס לעומק סיפור ההתגלות, משום שחלקו הגדול אינו בתחום האנושי וכי תמיד יישאר משהו בלתי־מובן לנו, כאשר מדובר ביחסי אלוהים ואדם. תיאור ההתגלות בספר שמות מדגיש שההתגלות מתרחשת במקום מבודד, עמוק במדבר, ב"הר האלוהים" – שם המעיד על מקום פולחני מוכר.

פתיחת הפרק: "(א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" אומרת שזה היה עיסוקו הקבוע, אולי כבר זמן רב, ובכל התקופה הארוכה הזאת נראה שלא קרה שום דבר שראוי לספר. הייתה תקופה ארוכה של חיים רגילים, הכנה נוספת בביתו של יתרו.

פרק ג: "(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא־יִבְעַר הַסְּנֶה". אין־ספור מדרשים נכתבו על מראה הסנה הבוער ולא אוכל כמסמל את האל הנמצא עם עמו בסבלותיו. לדוגמה: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן" (שמות רבה ב, ה). מדרשים אחרים מפרשים את הסנה הבוער שאינו נאכל כסמל לעם הסובל אך אינו כלה (שמות רבה ב, ו).

משה ער לתופעה הבלתי־רגילה וסר מדרכו כדי לראותה. החזרה המרובה על הפועל "לראות" בפסוקים אלה (ב-ד), מבליטה את ערנותו של משה לסביבתו ועקב כך את המוכנות לסור מדרכו הרגילה. הגר המצרית (בראשית, כא, יט) הייתה זקוקה לפתיחת עיניה על ידי האל, כדי לראות את באר המים הנמצאת לידה, וכמוה בלעם (במדבר כב, לא) שלא ראה את מלאך ה' הניצב לפניו בדרך עד שאלוהים פקח את עיניו. משה אינו זקוק לזה. הוא עצמו ער וסר לראות: "(ד) וַיַּרְא יְהוה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". הקריאה הכפולה של האל למשה מפורשת במדרש רבה (ב, ו), כקריאה דחופה מפי מי שזקוק להצלה.

משמעות נוספת היא ש"הוא משה עד שלא נדבר עִמו, והוא משה כשנדבר עִמו" (ילקוט שמעוני א, קע). האינטימיות עם אלוהים ובהמשך התפקיד אינם אמורים לשנות את היחס למשה האדם.

התשובה המיידית של משה היא "וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". מאוחר יותר, כשידע למה הוא מיועד, יבואו הספקות והפחדים.

"(ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". ייתכן שהביטוי "אדמת קֹדש" מתחבר לעובדה שהר אלוהים היה מקום פולחני מוכר, או שנוכחות האל בהתגלות היא ההופכת את המקום לקדוש בזמן זה. בכל מקרה, מקום קדוש דורש מבן אדם להשיל את נעליו, לעמוד ישר, במגע עם האדמה, בפני האל.

"(ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים". האל מציג את עצמו כאלוהי האבות, והמדרש יגיד לנו שהאל לא רצה להפחיד את משה, לכן הציג את עצמו כאל אבותיו (שמות רבה ג, א). תגובת משה לדיבור האלוהי מבטאת סוג של פחד, כבוד מעורב בחשש בפני האלוהי. "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים". הפעלים לראות, לחזות, להביט (מהשורש נב"ט), כולם משמשים לתיאור תופעת ההתגלות, אך בספר במדבר, בעת המתח בין מרים, אהרן ומשה בנושא נבואה, האל מתערב ומבדיל בין נבואת משה לנבואת נביאים אחרים: רק על משה נאמר שהוא מביט בתמונת ה'. הפסוק רוצה להביע שוני והתקדמות בעומק הראייה של משה לעומת הנביאים האחרים: "(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במדבר יב, ו-ח).

פסוקים אלה מבדילים בין נבואתו של משה לבין נבואתו של נביא אחר. נבואתו של משה מצביעה על משהו אחר מיוחד לו, אינטימיות עם אלוהים – "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", מילים המחברות את מעמדו של משה לנאמנותו, ליציבותו כמופקד על בית ה'. הרשב''ם (רבי שמואל בן מאיר, 1080 לערך – 1160 לערך, היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו) מדמה את משה ל"יתד במקום נאמן, יתד תקוע במקום חזק שאינו נוטה ליפול".

עם זאת, מאוחר יותר בסיפור, האל יסרב לבקשת משה לראות את כבודו: "(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג). בהמשך אפתח את משמעות הפסוק הזה.

נחזור למראה ההקדשה: האל מגלה למשה את תוכניתו להצלת העם, כי צעקתם עלתה אליו. פעמיים האל חוזר על צעקת בני ישראל שהגיעה אליו ועוררה את רחמיו: "(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג), אין לאף נביא התגלות ללא שליחות שהיא לב ההקדשה. שליחותו של משה היא הצלת העם, משה אמור להיות המנהיג המושיע לא לזמן קצר אלא לאורך כל המסע מיציאה מארץ מצרים בדרך לארץ כנען, סיפור שיישאר סיפור מכונן בזיכרון העם.

תגובת משה – מי אני לשליחות כזאת? (ראו גם תגובתו של גדעון, שופטים ו, יד). משה חושש מתגובת העם ומחוסר אמונם בשליחותו, ובעצם מי הוא ששלח אותו, מה שמו? תשובת האל היא הבטחת עזרתו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (ג, יב). אך משה מקשה והאל מפרש: "(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: (טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר".

"כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ... אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה... אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי" – צורת הפועל שהיום אנו קוראים לה "עתיד" יכולה להצביע בעברית קדומה על כל זמן וזמן, עבר, הווה, עתיד, לכן השם שאלוהים מגלה למשה פירושו נוכחות מתמדת של האל. האל אינו מבטיח רק את עזרתו אלא גם את נוכחותו הוא "הווה עם בריותיו", על פי הביטוי של מ.ד קאסוטו.⁷

השם הוא ה"הווה תמידי" אך גם עתיד, והמשמעות בעתיד מצביעה על דינמיות. האל יתגלה בתכונותיו השונות לפי התנאים המשתנים, לפי הצרכים של בני האדם.

שמות רבה ג, ו: "אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלוהים, בה', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד) ה' ה' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי".

אחרי כל זה ולמרות הבטחת האל, משה עדיין חושש מתגובת העם שלא יאמין לו (ד, א) וזאת למרות האותות שהאל נותן לו (ד, יג-יז). משה מציג את המשך טיעוניו: "(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". משה מעלה טיעון חדש – חוסר יכולתו לדבר או לשכנע, ותוך כדי התדיינותו עם האל, הוא נותן לנו מידע חדש הרומז על הקשר שלו עם האל שהתחיל לפני שקיבל את השליחות (ד, י).

והאל משיב: "(יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר". האל שברא את האדם יעזור למשה בדיוק בנקודת חולשתו. הפה הוא "כלי העבודה" של הנביא כדי למסור את דבר ה', לכן המוטיב חוזר והוא מרכזי גם בהקדשת ישעיהו (ו-ז), ירמיהו (א, ו-ט), יחזקאל (ג, א-ג). בתרבויות אחרות, ובמיוחד בבבל היה קיים טקס טיהור פה של הפסל, כדי שיוכל למסור את המסר של האל.

המשך סירובו של משה: "(יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" מעורר את כעסו של האל, אך גם המצאת פתרון אחר: משה ימסור את המסר לאהרן ואהרן הוא שידבר אל העם. בדומה למה שקורה כאן, במקרה אחר האל מחליף את תנאיו על פי תגובת האיש הנבחר לנביא: יחזקאל אחרי שומעו את תוכן שליחותו נשאר צפון בביתו שבוע ימים ללא יכולת לדבר ולהגיב (יחזקאל ג, טו), ואז הוא מקבל שליחות שנייה: פיו יהיה סגור מטאפורית, עד שהאל יפתח אותו וייתן לו את היכולת לדבר, אך רק את הדברים שהוא, ה', ימסור לו (יחזקאל ג, כה-כז).

כאשר נבדוק את הקדשות הנביאים האחרים, נראה שרוב המוטיבים והתגובות שמצאנו בפרשת הסנה חוזרים, אם כי בשינויים לפי הרקע ולפי האישיות של כל נביא ונביא.

מה הם אפוא המוטיבים העיקריים שמצאנו בהקדשתו/שליחותו של משה?

המוטיב הראשון הוא ההפתעה, הפתעת הפגישה עם האלוהי, בהמשך המראה או הקול הקורא, המינוי לשליחות, ההסתייגות או סירוב של האדם הנבחר ולבסוף הבטחת עזרת האל שתאפשר לנביא להתמודד עם כל הקשיים. האל המתגלה למשה הוא האל העוזר בנקודות החולשה, המוכן לשנות את תנאי המשימה, הנוכח, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

כיצד יישם משה את המסרים שקיבל או שהבין מהתגלות האל אליו?

בסעיף הבא תיבחן התנהגותו של משה מול העם ובעיקר מול מתנגדיו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*