אימה בהר

1

ראש הכפר עדיין דיבר.

ישיבת המועצה הכללית, שהחלה בשבע בערב, עדיין נמשכה בעשר בלילה.

ראש הכפר אמר:

"אלה סיפורים. אף אחד לא ידע באמת מה קרה שם למעלה. חלפו כבר עשרים שנה, זה שייך לעבר. מה שחשוב בכל העניין, לדעתי, זה שכבר עשרים שנה אנחנו מפסידים עשב משובח, שהיה יכול להזין שבעים בהמות במשך כל הקיץ. אז אם אתם חושבים שהכפר יכול להרשות לעצמו את המותרות האלה, תגידו. אני, מכל מקום, לא חושב כך, ואני זה שאחראי..."

ראש הכפר שלנו, מוריס פְּראלוֹן, היה המועמד של הצעירים, לכן מפלגת הצעירים תמכה בו. אבל מפלגת הזקנים התנגדה לו.

"זה בדיוק העניין," אמר מוניֶה, "אתה צעיר מדי. אתה לא זוכר מה קרה לפני עשרים שנה... אנחנו, לעומת זאת, זוכרים."

ואז הוא שב וסיפר מה קרה עשרים שנה קודם לכן בשדה המרעה שם למעלה, הקרוי סַסְנֵר. הוא אמר:

"העשב חשוב לנו בדיוק כמו לך, ואנחנו מודאגים ממצבו הכלכלי של הכפר בדיוק כמוך. השאלה היא איזה ערך יש לכסף כשחיינו מוטלים על הכף?"

דבריו עוררו צחוק, אבל הוא המשיך:

"כן, בהחלט, כפי שאני אומר, ואני אומר בבירור, ושב ואומר..."

"נו באמת!" אמר ראש הכפר.

הצעירים המשיכו לצדד בו, אך הזקנים הוסיפו למחות. ומוניה:

"החיים, אני אומר. חיי הבהמות, חיי האנשים..."

"נו באמת," חזר ראש הכפר ואמר. "אלה סיפורים... ואילו בן דודי קְריטָן הוא בחור רציני שאפשר לסמוך עליו לחלוטין. וכמו שאמרתי, לפחות שבעים בהמות יבואו על סיפוקן במשך כל הקיץ, בזמן שכאן אין לנו מושג איך להאכיל אותן..., עם כל העשב הזה למעלה שמתבזבז, שמוריק, צומח, מבשיל וקמל בלי שמישהו ייהנה ממנו... ההוצאות עבור התקנת המקום לא יעלו על כמה מאות פרנקים... כל מה שעליכם לעשות זה להגיד כן..."

מוניה טלטל את ראשו.

"אני אומר לא."

אחדים מהזקנים גם אמרו לא.

מוניה קם שוב על רגליו:

"העִסקה הזאת יכולה להניב לכפר חמשת אלפים פרנק בשנה, עשרת אלפים פרנק, חמישה־עשר אלף פרנק, היא יכולה להכניס גם חמישים אלף פרנק בשנה ואני עדיין אגיד לא, ושוב לא, תמיד לא. כי מדובר כאן בחיים של אנשים, ולא רק בחיים שלהם בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא, וזה שווה יותר מכל ערֵמה של זהב, גם אם הערמה גבוהה יותר מגגות הבתים..."

אבל אנשי מפלגת הצעירים קטעו את דבריו, הם אמרו: "זה מספיק."

הם אמרו: "טוב ויפה. לא נותר אלא להצביע!"

היו ששלפו את שעוניהם:

"אנחנו מדברים על זה כבר שלוש שעות! מי בעד? מי נגד?"

תחילה הצביעו בהרמת יד כדי לקבוע אם לקיים הצבעה. אחר כך הצביעו כן או לא.

"אלה שמצביעים כן, שירימו את היד," אמר ראש הכפר.

חמישים ושמונה ידיים הורמו, ורק שלושים ושלוש לא הורמו.

2

וכך החל המשא ומתן עם פייר קְריטָן, החוכר, שבא מהעמק.

לאנשים מהעמק יש רעיונות משלהם, השונים לעיתים מאלה שלנו, מפני שהם חיים ליד מסילת ברזל. פייר קריטן היה דודנוֹ של ראש הכפר, מצד אשתו, וכל הפרשה התחילה משיחה שניהל ראש הכפר בחורף עם דודנו, שהשתומם מכך שלא נעשה בהר כל שימוש. ראש הכפר סיפר לו מדוע. קריטן צחק; וקריטן צחק מפני שהוא בא מהעמק. הוא אמר לראש הכפר:

"אני אקח את ההר הזה מתי שרק תרצה."

"אה!" אמר ראש הכפר. "אם זה היה תלוי רק בי..."

"שמע," אמר קריטן. "בקיץ הבא לא יהיה לי יותר את שֵנָלֵט; הם רוצים עבורו יותר מדי כסף, אז אני מחפש משהו... כמו שאמרתי, אני אקח את סַסְנֵר מתי שתרצה... אתה צריך להציע את זה למועצה. יפתיע אותי אם עדיין תהיה התנגדות לכך, כי הסיפור שאתה מספר לי הוא סיפור ישן. אתה לא מאמין בו בעצמך, אני מקווה."

"ודאי שלא!"

"אם כך..."

קריטן הרים את כוס המוסקט שלו:

"לחייך..."

"מובן שלא אוכל לתת לכם הרבה בשנה הראשונה," הוא המשיך, "מפני שנצטרך להכין את המקום. אבל מרגע שיודעים איך לגשת אליו, להוביל עדר להר זה דבר מעניין," הוא אמר. "אותי זה מעניין... וגם אתה תרוויח, זה ייזקף לזכותך אם תצליח לשפר את מצבו הכלכלי של הכפר, כי הוא לא מזהיר, כמדומני..."

"לא, הוא לא מזהיר."

"בבקשה."

והם רוקנו ביחד כוס במרתף, ואז עוד אחת, וראש הכפר אמר:

"אני מצידי מסכים, אתה יודע. כבר מזמן אני חושב על זה. העניין הוא רק למצוא מישהו שיחכור את השטח. נכון לעכשיו זה דבר שאפשר להסדיר רק במסגרת המועצה ועל ידי המועצה. ולפני כן אני צריך לגשש קצת ולראות לאן נושבת הרוח... כן, בדיוק, להכשיר את הקרקע. אחר כך אתן לך סימן..."

"כמובן."

הם שתו עוד כוסית.

"מבחינתי," אמר קריטן, "אין צל של ספק שדברים יסתדרו, צריך רק לדעת כיצד לגשת אליהם. כי אף אחד כבר לא באמת מאמין בסיפורים האלה, חוץ משניים־שלושה זקנים. אתה פשוט צריך לגשת לעניין ישירות, לדעתי, וזה רק יחזק את מעמדך, עוד תראה, מפני שהצעירים מאחוריך... לחיים!..."

"לחיים!..."

"ולא נשאר אלא להגיע להסכמה בנוגע לתנאים, אבל ברור לי שנסכים; אקח איתי את האחיין שלי, מוֹדֵסְט, יש לי מְכל גיבון, יש לי כל מה שצריך... נוכל להתחיל בשיפוץ המקום באמצע מאי... עד סוף יוני הכול יהיה מוכן."

הפרשה התחילה בשיחה הזאת שניהל ראש הכפר עם דודנו בחג המולד. ואומנם, ההתנגדות לא הייתה חזקה כפי שחשש ראש הכפר, שהיה קצת ביישן מטבעו. כל מי שהיה בן פחות מארבעים אמר לו:

"אה, אם יש לך מישהו!... אנחנו חשבנו כמוך, פשוט לא הצלחנו לחשוב על חוכר. הסיפורים האלה, אתה יודע... הם עשו המון רעש... אבל אם יש לך עכשיו מישהו, ומישהו מהימן, מישהו שאפשר לסמוך עליו, אז אנחנו מסכימים, ונצביע בעד..."

חודש חלף, חלפו חודשיים; ראש הכפר המשיך לשוחח על התוכנית שלו בזהירות עם אנשים שנקרו בדרכו. מקצתם טלטלו את ראשם, אך רובם לא גילו התנגדות נחרצת. ניכר כי הסיפורים בני העשרים נשכחו זה מכבר; ובסופו של דבר נותר לראש הכפר חישוב קטן לעשות: זה וזה בעד, ההוא נגד. החישוב הניב תוצאה אחת לאלה ותוצאה אחרת לאלה; שתי תוצאות, כמעט בלי מאמץ, תחילה במוחו, ואחר כך על נייר. או אז כינס את המועצה.

תחילה נערכה ישיבה ראשונה של מועצת הכפר, ואחריה ישיבה שנייה. והתברר, כאמור, שהחישובים של ראש הכפר היו נכונים למדי. חמישים ושמונה אמרו כן, שלושים ושלושה אמרו לא: רוב מוצק. אלא שהזקנים לא היו מרוצים, ואחדים עזבו את חדר הישיבות אחרי ההצבעה. לעומת זאת לנו לא היה אכפת מפני שנערכה הצבעה, וראש הכפר חשב: "כך או אחרת, אני מכוסה", וזה היה העיקר, לדידו. כבר למחרת בבוקר כתב לדודנו. אומנם עדיין היו תנאים שיש לדון בהם, אבל זו כבר הייתה האחריות של המועצה, שמנתה ארבעה חברים בסך הכול (כולם בני פחות מחמישים, מאז הבחירות האחרונות, שהכתירו את פְּראלוֹן לראש הכפר).

עכשיו הצעירים עומדים בחזית, ודוחפים אליה את האנשים שחולקים איתם תפיסת עולם; ותפיסת העולם של הצעירים גורסת כי רק הם רואים נכוחה, מפני שהם משכילים, ואילו הזקנים בקושי יודעים קרוא וכתוב. ידם של הצעירים הייתה אפוא על העליונה, ופייר קריטן שב והופיע. התנאים הוסדרו בלי קשיים מיוחדים, ואז הוסכם שהם יעלו לבדוק את מצב המרעה לפני שיתקבלו החלטות סופיות.

היה עליהם לחכות עד שהשלג יתחיל להפשיר. למרבה המזל החורף היה קר מאוד אבל יבש, וסימני האביב הקדימו להופיע. שדה המרעה ססנר משתרע בגובה אלפיים ושלוש מאות מטר. הוא גבוה לאין שיעור מהשטחים השייכים לכפר, המונים שלושה כרי מרעה, אך משתרעים בצידי העמק, בשעה שססנר נמצא בקצה שלהם, מתחת לקרחון. בגבהים האלה קורה לעיתים שאפילו ביוני מצטברים עדיין בין שישים לתשעים סנטימטרים של שלג בחלקים שאינם חשופים לשמש. השנה ההיא היטיבה עם קריטן, שכן למעלה הייתה השכבה הלבנה פחות עבה ביחס לשנים קודמות, ולכן נמסה מהר יותר תחת קרני השמש הטובות, שהחלו להפציע כבר בחודש מארס. אי לכך, עוד לא הגיע אמצע מאי וכבר היה לאל ידם לצאת לדרך. הם היו חמישה: ראש הכפר, קריטן ואחיינו, קוֹמְפּוֹנְדוּ ושוטר הכפר. הם יצאו בארבע לפנות בוקר עם עששיות וצידה לדרך, ולא שכחו בקבוק מוסקט אחד או שניים (שאינם אלא חביות קטנות ושטוחות מעץ ארזית שתכולתן ליטר וחצי, תכולה של קנקן). הם נעלו נעליים שסוליותיהן מפורזלות, וצמד הקריטָנים לבשו חותלות מעור, בזמן שלאחרים היו חותלות בד שרוכסים מהצד. המסלול מישורי בתחילתו, לאורך הגדה השמאלית של נחל הזורם בתוך אפיק עמוק, בין שני מצבורי חול הנגלים ברגע שמפלס המים יורד, אלא שבעונה זו שרטוני החול והגדות עצמן מוצפים כליל. הנחל נראה רק כשגבּוֹ הלבן, שנדמה כאילו הוא מתנועע במקום, מתרומם עד מפלס האחו. זה היה חבל הארץ הטוב, העשב בו גבה זה מכבר ונמלא פרחים; זה עדיין היה חבל הארץ הטוב, שבו הנחל זורם חרישי ושלֵו בין כרי האחו, כמו פרה הלוחכת עשב. הגברים צעדו בשתי דבוקות: ראש הכפר וקריטן מלפנים. ראש הכפר החזיק עששית; שוטר הכפר החזיק עששית. הם התחילו לטפס. אט־אט התרחקו מהנחל, שהוסיף להשתלשל משמאל כמו על חבל מתוח, בשעה שהם העפילו מימין, בין תלוליות עפר שנעו לעברם וחסמו את דרכם, עד כי נאלצו לרדת ואז לשוב ולעלות. הם חלפו לפני מקבץ קטן של אסמים שהביטו בך מתקרב, שדממו כדי להביט בך מתקרב, ומייד אחר כך שבו והצטופפו כמבקשים להשיח ביניהם. כאן עדיין היה אפשר לראות משהו הודות לכוכבים ולפרישֹת הרקיע הרחבה. אלא שעד מהרה נסגרו דופנות העמק, ובד בבד קרב אליך מין חושך חדש ושחור יותר, הרובץ מתחת לחושך הקודם, כמבקש לעצור בעדך. ראש הכפר הרים את העששית רבועת הפאות, שהפיצה אלומות אור לפנים ומשני הצדדים; כל אחת מרצועות האור נמתחה הלאה משם: האחת הוטלה על המדרון התלול שממול, שבו הטילו האבנים את צילן; השתיים האחרות העלו מימין ומשמאל את גזעי האורנים האדומים, שנראו כאילו נשברו בידי הרוח, לא רחוק מעל פני הקרקע. הם התחילו לזגזג בין העמודים הקטומים כמו במסדרון של מרתף, אותו יצרה העששית, אותו חפרה העששית אט־אט, אותו הבקיעה העששית לפניך ככל שהוספת להתקדם. אחר כך הרחיקה ממך העששית את האלומה, וכל העלטה קרסה עליך. נלכדת בתוכה, היא הכבידה על כתפיך, היא הייתה על ראשך, על ירכיך, מסביב לכפות ידיך ולאורך זרועותיך, מצירה את תנועותיך, חודרת לפיך; לעסת את העלטה, ירקת ולעסת אותה שוב, ושוב ירקת, כמו הייתה אדמה של יער. הם נאבקו כך זמן־מה, כאילו נקברו בעודם בחיים, ואז החזיר אותם אורה של העששית לחיים. וכל אותה עת הוסיפו חמשת הגברים לצעוד, ומפעם לפעם אבן שבעטו בה התגלגלה במדרון שבו טיפסו הם עצמם, ורחשה נמזג בהלמות צעדיהם. מקצתם עישנו; אבל בחושך כזה אתה יכול לנסות לעשן — וזה כאילו אינך מעשן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*