כיסוי עמוק

1.

11 במאי 2008.

עמדתי בחדר הישיבות של היחידה ושעה ארוכה בהיתי מהחלון, מנסה למקד את מחשבותיי. העברתי בראשי את כל מה שידעתי על השעות והימים לפני שאבד הקשר, בניסיון לדלות איזה פרט או רמז שיעזרו לי לפענח מה לעזאזל קרה. מאיר מת, שוב ושוב הכתה בי המחשבה כמו אגרוף בבטן. הוא מת. הוא מת. אין הסבר אחר.

בחמ"ל ליד דלת הכניסה ישבו מיטל, יעל ואמלי המש"קיות, והתלחששו בקולות מהוסים, מצליבות מידע זו עם זו - מתי כל אחת דיברה לאחרונה עם המפקד שלה ומה כל אחת שמעה או ידעה. שלושת המפקדים לא הגיעו למשרד הבוקר, והן לא הצליחו לתפוס אותם בטלפונים הניידים. דביר ואלרן המש"קים ישבו על הספה בחדר האוכל ושיחקו בפלייסטיישן בלי חשק רב. חן המחשבטור התהלך בעצבנות, נכנס ויצא מחדרון השרתים הממוזג אל חדרו הסמוך, ומצא לו במה להתעסק. נעמה הגיחה לרגע ממשרדה לשירותים והמש"קיות השתתקו עד שחזרה וסגרה את הדלת.

משרדי היחידה שכנו בקומה ה-22 של מגדל משרדים ברחוב הארבעה, ומחלון חדר הישיבות נשקף קו הרקיע של תל אביב, ממגדלי עזריאלי מימין ועד לים הרחק משמאל. מתחם שרונה הסמוך היה אז עדיין אזור של מבני צבא ובניינים טמפלריים נטושים, עדיין לא נבנו שם המגדלים החדשים. דרך החלונות הגדולים יכולתי לראות את מגדל הקריה הישר מולי ואת החיילים נכנסים ויוצאים מהשער על שם דוד (דדו) אלעזר ונבלעים בין הולכי הרגל האחרים.

לקח לי כמה רגעים להבחין בקבוצת חיילים שונה מהשאר. הם צעדו יחד בטור, אחד-עשר חיילים וחיילות במדים ירוקים וכובעים לבנים, רובי M-16 ארוכים תלויים על כתפיהם נושאים בידיהם משהו שלא הצלחתי לזהות. מהשער צעדו שמאלה ברחוב קפלן, ופנו ימינה בדרך מנחם בגין. הם קיצרו דרך משוכת הגינון הנמוכה בקצה רחוב מקלף אל החניון שמאחורי הבניינים ברחוב הארבעה. בתחילה, בגלל הכובעים הלבנים, חשבתי שאולי הם מחיל הים, אבל כשהתקרבו יכולתי להבחין שעל זרועם השרוול הלבן והשרוך האדום וכחול של המשטרה הצבאית. כעת זיהיתי את החפצים שבידיהם - חבילות ארגזי קרטון שטוחים וגלילי סרטי הדבקה. טור החיילים המשיך להתקרב עד שהגיע ממש למרגלותיי ונבלע בתוך הלובי של המגדל.

כעבור חצי דקה נשמעה דפיקה רמה בדלת הפלדלת האטומה של המשרד.

אמלי זינקה ממקומה. "מי זה?" שאלה בקול רם.

"משטרה צבאית," הכריז קול גברי חזק.

אמלי יצאה מהחמ"ל ופתחה את הדלת. נעמה יצאה בריצה ממשרדה ונדחפה לפני אמלי מול הדלת הפתוחה. בפתח עמד קצין גבה קומה במדי א׳ עם "פלאפל" על כל כתף. הרב-סרן נכנס ראשון למשרד ואחריו עשרה שוטרים.

הוא פסע לתוך המשרד. נעמה ואמלי נסוגו מפניו. השוטרים התקדמו פנימה אחרי מפקדם והצטופפו ליד הדלת, חוסמים את דרך היציאה.

"טוב, כולם להתייצב פה," אמר הרב-סרן בקול רם.

יצאנו מהחדרים והתקהלנו במסדרון הצר מאחורי נעמה - שמונה חיילים בלבוש אזרחי עומדים מול חומת שוטרי המשטרה צבאית.

"מי המפקד האחראי פה?" שאל הרב-סרן.

"אני," אמרה נעמה.

הרב-סרן נעץ בה מבט חד. הוא היה גבוה ממנה ביותר מראש.

"מי את?" שאל.

"נעמה. אני הקמב"ץ." אמרה בתקיפות, חוסמת בגופה את דרכו של הרב-סרן. "אתם לא יכולים להיכנס לכאן. אני לא יכולה לתת לאף אחד להיכנס בלי אישור של מפקד היחידה." הביטחון שבקולה נסדק.

"אני כאן בפקודה מראש אמ"ן," ענה הרב-סרן. נימת קולו הייתה עניינית, לא מתנשאת, ומבטו כמעט רחום.

"אתם לא נכנסים לכאן. אני מתקשרת למפקד היחידה."

"את לא תשיגי אותו," אמר הרב-סרן בביטחון.

יעל התחילה לומר משהו אבל נעמה סימנה לה ביד ששתוק. "איך אתה יודע?" שאלה.

"כי לקחנו לו את הטלפון. גם לשניים האחרים, שוקי וקוּרְץ. שלושתם במעצר מהבוקר."

נעמה נאלמה. עמדנו נפולי פנים מול השוטרים. לא אגיד שהופתענו, ובשורת הקצין הביאה אפילו הקלה מסוימת בכך ששמה קץ לניחושים.

"תשמעו כולם," פנה אלינו הרב-סרן, "מעכשיו היחידה הזאת סגורה. אף אחד לא נוגע בכלום. אתם יושבים שם ולא זזים בזמן שהחיילים שלי מפנים מכאן את כל המסמכים והמחשבים. יסמין, קחי מכולם שם, מספר אישי, דרגה, תפקיד וטלפון. ואלרי וצחי, תתחילו לפרק את המחשבים. כל השאר, אתם אורזים את כל הניירת והקלסרים בארגזים ולוקחים אותם לסוואנה. גולן, אתה נשאר איתם ורואה שאף אחד לא יוצא מכאן. ברור?"

הוא סימן לנו להיכנס לחדר האוכל בזמן שהשוטרים התפזרו ברחבי המשרד והתחילו במשימותיהם. עד מהרה הם גילו את מלאי פחיות הקולה במקרר וחפיסות שוקולד טובלרון ולינדט מהדיוטי פרי בארון והתחילו לחלק לחבריהם. "יו, תראה איזה שחיתות פה!" אמר אחד מהם כאשר הבחין במכונת האספרסו במטבח. הלה התחיל למזוג קפה מהמכונה בספלים קטנים לחבריו והרב-סרן לא עצר בעדם. שתי שוטרות עמדו דקות ארוכות ליד החלונות בחדר הישיבות והביטו בנוף המרהיב כלא מאמינות.

הצטופפנו בחדר האוכל. דביר ואלרן תפסו את הספה והמש"קיות התיישבו על הכיסאות שסביב השולחן הקטן. אני עמדתי בפינה ונשענתי על הקיר. חן המחשבטור ישב על הרצפה, ונעמה, שנכנסה אחרונה, נעמדה בשילוב ידיים ליד הדלת. כעבור רגע, ביקשה מהשוטר ששמר עלינו לקרוא לרב-סרן וקיבלה ממנו רשות לצאת מחוץ לחדר האוכל ולהתקשר בנוכחותו ללשכת ראש אמ"ן, כדי לוודא שסגירת היחידה באמת אושרה.

"כן... כן... אני מבינה..." היא אמרה לתוך הטלפון. השיחה ארכה פחות מדקה ונעמה חזרה מובסת לחדר האוכל.

דממה שררה בינינו. לא היינו רגילים לזרים במשרד, ולא ידענו מה אפשר להגיד בנוכחותם. האוויר בחדר האוכל הקטן והצפוף היה מחניק.

בינתיים השוטרת יסמין ניגשה אלינו, אחד אחד, וביקשה מאיתנו את פרטינו האישיים.

אמלי החלה ליבב חרישית, ויעל כרכה את ידה סביב כתפיה. מיטל קמה להביא לה טישו. השלוש המשיכו להתלחשש ביניהן ונדמה לי שראיתי את יעל שולחת מבטים מלאי בוז לעבר נעמה, שהסיטה את פניה מהבנות.

זה לא נגמר, חשבתי. זה לא יכול להיגמר ככה. המשכתי להריץ בראש את כל מה שידעתי על מאיר, על תלאביבי, על מארטין חוואייק ושאר האובייקטים, איפה כל אחד מהם היה ביום שישי לפני שבוע ויומיים, דקה אחר דקה. גם אחרי שהכספות נפרצו בלום ורוקנו. גם אחרי שהמחשבים נותקו מהמסכים, והעכברים והמקלדות, ואחרי שהקלסרים העבים נארזו בארגזים ונלקחו למשאית הסוואנה הלבנה שחנתה בחזית הבניין, הראש שלי עדיין היה במבצע, ועדיין, שום דבר לא התלכד לתמונה ברורה.

כעבור שעה קלה, נותרו במשרד רק ארונות ריקים, שולחנות שכל פיסות הנייר הוסרו מהם, חדר אוכל מלוכלך, ובלגן של ציוד משרדי אזרחי.

"מה קורה עכשיו?" שאלה יעל.

"תלכו הביתה." אמר הרב-סרן. "יצרו אתכם קשר."

חיילי המשטרה הצבאית לקחו את אחרוני הארגזים ויצאו. יצאנו אחריהם בזה אחר זה. אחרונה יצאה נעמה, שכיבתה את כל האורות וסגרה אחריה את הדלת בפעם האחרונה.

2.

יום שני, 30 ביולי 2018, לפנות בוקר.

אורות המטוס כבויים, תריסי החלונות מוגפים, ורוב הנוסעים מתכרבלים בשמיכות וכיסויי עיניים ונמים. מליסה לידי נוחרת חרש. איני יכול לישון בטיסות וגם לא אנסה הפעם. זו טיסתי הראשונה ארצה מזה קרוב לשנה וחצי, ואוחזת בי ההתרגשות לראות שוב את המשפחה והחברים. אני גם מתוח. זו הפעם הראשונה שמליסה תפגוש את הוריי ואחי, הפעם הראשונה שהיא תראה אותי בסביבתי הטבעית, אם אפשר לקרוא לזה כך, מחוץ לחיים שסיגלתי לי בשנים האחרונות בניו יורק. יש לי קול אחר בעברית, עמוק וחד יותר מקולי העדין והרך באנגלית, ונדמה לי שגם הליכתי זקופה מעט יותר כשאני בישראל.

התחלתי לצאת עם מליסה לפני קצת יותר משנה, מעט לפני יום ההולדת השלושים ואחת שלי, אחרי שנים ארוכות של בדידות לא מזהרת ושרשרת של התקשרויות בלתי מחייבות ומאכזבות עם בחורות שפגשתי דרך אתר היכרויות באינטרנט. באותה תקופה, הייתי בעיצומו של משבר אמצע הדוקטורט שכתבתי בפרינסטון. הכתיבה לא התקדמה, נושא המחקר שלקחתי על עצמי נראה לי גדול מכפי יכולותיי, והסיום לא נצפה באופק. היו לי הרהורי פרישה רציניים. ואז, למרבה ההפתעה, קיבלתי דרך אתר ההיכרויות הודעה מבחורה שכתבתי לה חודשיים קודם.

הבחורה התנצלה שלא ענתה לי כשכתבתי כי היא בדיוק יצאה אז מקשר ולא הייתה מוכנה עדיין לחזור לדייטים, אבל אני נראה לה חמוד והיא מוכנה להיפגש אם אני עדיין מעוניין. מייד עניתי לה שכן, אני מעוניין. הפגישה הראשונה לא עברה טוב. אני קשקשתי יותר מדי על המחקר שלי ומליסה העמידה פני מתעניינת אך מדי פעם הגניבה מבטים לשעון שהיה תלוי מאחוריי, ובסוף הערב נפרדנו בלחיצת יד. התלבטתי במשך כמה ימים עד שהתקשרתי אליה לשאול אם תרצה לצאת שוב, והתכוננתי מראש לסירוב מנומס. להפתעתי היא הסכימה. הפגישה השנייה הייתה טובה יותר. דיברתי פחות והקשבתי יותר. היה משהו מרענן בבחורה הצעירה ממני בחמש שנים, עם תווי הפנים העגלגלים והבהירים, השיער הערמוני החלק, הקלילות הכל-אמריקאית שלה, כל כך שונה מהבחורות הישראליות המתולתלות והיפות להכאיב, הנחושות והתכליתיות.

המשכנו לצאת, והקדרות שלי התחילה להתפוגג. חזרתי לפקוד את חדר הכושר באוניברסיטה כמה פעמים בשבוע. התגברתי על קשיים שהיו לי בדוקטורט והכתיבה חזרה למסלולה. המנחה שלי סוף סוף היה מרוצה מההתקדמות בעבודה. הקשר שלי ושל מליסה העמיק ככל שהדוקטורט התקדם והושלם. בין סיום הדוקטורט לקבלתי לפוסט-דוקטורט פרסמתי עוד מאמר עם המנחה שלי, והתחלתי לעבוד על ספר.

לפני שבוע וחצי, מליסה הודיעה לי שאנחנו מוזמנים למסיבה של חברים שלה במוצאי שבת בקראון הייטס, ברוקלין. הצעתי שנבוא מוקדם יותר לאזור ונסתכל על כמה דירות להשכרה.

"למה?" שאלה מליסה בהפתעה.

"הרי דיברנו על זה שנעבור לגור ביחד," אמרתי.

"אמרתי שאולי יום אחד," היא אמרה כמעט בלחש.

"מתי זה יום אחד?" עניתי. "וחוץ מזה, אני מתחיל את הפוסט-דוק באוניברסיטת ניו יורק בחודש הבא וחייב למצוא דירה חדשה, אז איזה זמן מתאים יותר לעבור לגור יחד מעכשיו?"

"דווקא בברוקלין?"

"מה רע בברוקלין? נחפש במקום קרוב לרכבת התחתית. אוכל להגיע לקמפוס בנסיעה אחת של פחות מחצי שעה בלי להחליף קווים, ואת תוכלי להגיע בקלות לעבודה שלך במיד-טאון, ואפילו יש לך חברים בברוקלין."

סימנתי לנו שני בתים פתוחים בקראון הייטס ופרוספקט-לפרטס גרדנז. בין לבין ישבנו בבית קפה קטן וצבעוני, ואחרי הפגישה השנייה הלכנו לאכול במסעדת טאקוס היפסטרית.

"מה דעתך על הדירות?" שאלתי.

"לא יודעת. לא התלהבתי. אלה שכונות של עגלות."

"צודקת. אולי בינתיים עדיף להישאר קרוב לאוניברסיטה. אולי נחפש בלוֹוּר איסט סייד?"

"אולי." מליסה נגסה בטאקו והביטה החוצה.

בערב צעדנו לבניין של החברים של מליסה. הדלת הראשית הוחזקה פתוחה בעזרת לבנה, ושלט כתוב על דף נייר לבן הורה לאורחים לעלות במדרגות של הבניין בן ארבע הקומות לגג. היה זה ערב חמים ובהיר. הגג עוטר בשרשרת נורות תלויה על מקלות. בירות קרות שכבו בתוך צידנית עם קרח וקערות של בייגלך, צ׳יפס, וגוואקמולה הוגשו על השולחן. כבר היו שם עשרים חברות וחברים שנראו לי בשנות העשרים לחייהם. לא הכרתי איש מהם. מליסה הציגה אותי בפני המארחים ואז הלכה ורפרפה בין חברותיה. עמדתי לי בצד והשקפתי על נוף הבתים. קו הרקיע המואר של מנהטן זהר במרחק. אחרי זמן מה מליסה ניגשה אליי ואמרה לי, "היי, יש כאן עוד בחור ישראלי, אולי תלך לדבר איתו?"

"לא בא לי." אמרתי, "אני לא כל כך אוהב לדבר עם ישראלים במסיבות. הם תמיד שואלים אותך מה עשית בצבא." מליסה עשתה פרצוף מאוכזב אבל לא לחצה.

מליסה ואני ביחד יותר משנה, וכבר סיפרתי לה פרקים רבים מחיי, אבל על השירות הצבאי אני עדיין גוזר שתיקה. באחת מפגישותינו הראשונות מליסה סיפרה שהיה לה קשה בשנה הראשונה בקולג׳, וזרקתי לה הערה על כך שבגיל שבו היא עשתה תרגילים בקורסי מבוא במנהל עסקים, אני עבדתי על חומרי מודיעין שחיי אדם היו תלויים בהם. מייד התחרטתי וניסיתי לשנות נושא אבל מליסה לא הרפתה ודרשה שאסביר לה למה התכוונתי. אז סיפרתי לה רק את ראשי הפרקים - הייתי מש"ק בחיל המודיעין, בתפקיד משרדי, רחוק מהשטח. כאשר הסבר זה לא סיפק אותה, הוספתי שמדובר היה בתפקיד רציני, שעסקתי בחומרים המסווגים ברמת סיווג סודי ביותר, אך התפקיד עצמו לא היה מסוכן ובוודאי לא הרואי. יותר מכך לא יכולתי לספר.

הרקע השונה שלנו צף ועלה שוב כעבור כמה שבועות, כשמליסה ואני צפינו יחד בסרט בקולנוע והטלפון שלי צלצל פתאום. מיהרתי להסתכל על הצג ולהשתיק את המכשיר. מליסה נזפה בי בלחישה. אחרי הסרט סיפרתי לה שאני אף פעם לא מכבה את הטלפון הנייד, גם לא בקולנוע, בגלל מקרה שקרה בצעירותי. פעם אחת אני ואחי יהושע נסענו בקו 18 לקולנוע בקניון מלחה דרך מרכז העיר לראות סרט. היינו בתוך אולם הקולנוע והסרט בקושי התחיל כאשר אימי התקשרה בבהלה לטלפון הנייד המיושן מדגם "מנגו" של אחי הגדול, לשאול אם אנחנו בסדר. עוד שלושה או ארבעה טלפונים צלצלו באולם הקולנוע באותה דקה. היה פיגוע ההתאבדות ברחוב יפו בקו האוטובוס שנסענו בו דקות אחדות קודם לכן. כעבור שבוע עלה מחבל מתאבד נוסף על אותו קו אוטובוס ממש, ופוצצו בשנית, ויום למוחרת התפוצץ מחבל בדיזנגוף סנטר בתל אביב. ועדיין, אני ואחי המשכנו לנסוע באוטובוסים של 'אגד' לבית הספר, סורקים במבטים את כל מי שעולה בדלת, מחפשים מי נראה ערבי, מי מחזיק תיק גדול או מעיל כבד שלא בעונה, מי נראה לחוץ. מליסה הקשיבה לסיפור בדממה ובסוף אמרה, "בטח היה לך קשה."

"לא ממש," עניתי. "הייתה לי ילדות רגילה למדי, יחסית לישראל."

הסיפור ההוא קרה בקיץ של שנת 1996. הייתי כמעט בן עשר, ואני זוכר שבערך אז התחלתי להתעניין ברצינות בדבר הזה שנקרא 'המצב'. לראשונה התחלתי לצפות בקביעות במהדורת החדשות של שמונה בערב. מרותק למסך, צפיתי במסוקי האפאצ׳י מנחיתים טילים מונחים על מטרות בלבנון במבצע "ענבי זעם". שיננתי שמות דגמי כלי מלחמה - אפאצ׳י, קוברה, יסעור, הרקולס, F-16, M-16, גליל, גלילון, עוזי, טומהוק, פצצות מצרר, מרכבה, אייברמס, דבור, דבורה. חרשתי בספריית בית הספר את אלבומי המלחמות המצולמים של כל מערכות ישראל, משתדל לזכור את המסלול המפותל של מבצע יואב, את סדר הכוחות בקרב על הקסטל, מתי ולמה נעשו כל אחת מפעולות התגמול, כיצד התבצעה הצניחה המבצעית היחידה אי-פעם במיתלה מבצע קדש, אילו קרבות נערכו בכל אחד מששת ימי מלחמת ששת הימים, שמות המוצבים לאורך תעלת סואץ ערב מלחמת יום הכיפורים, את שורות ההתגרויות הפלסטיניות בדרום בלבנון עוד טרם מבצע ליטני ועד למלחמת שלום הגליל. ניגשתי לאלבומים והספרים ההם כאילו אצור בהם ידע חיוני. האמנתי שצה"ל מסוגל לכול ושאבתי מהם ביטחון שעל כל פיגוע התאבדות, דקירה, וטיל קטיושה ינחית צה"ל מכה אחת אפיים וישיב לאויב היהיר והאכזר כגמולו.

ארבע שנים מאוחר יותר, בשנה שבה התחלתי תיכון, כבר חלפה האובססיה הילדותית שלי לכלי משחית, אבל הייתי ונותרתי ילד רציני, קשוב לחדשות, שקורא עיתונים וספרי היסטוריה. באותה שנה חזרו הפיגועים לרחובות העיר. היו לי חברים חדשים לספסל הלימודים שגרו בשכונת גילה, שסבלה מירי מקלעים מכיוון בית ג׳אלה הסמוכה. השתתפתי בשיחות של הוריי עם חבריהם סביב שולחן השבת ולא התביישתי לתרום מאבחנותיי החדות. קראתי על ההיסטוריה של הפלסטינים, ניתחתי והסברתי, התווכחתי בזעם עם כולם, מתריס ומתגרה בכל בן שיח מכל צד שהוא.

עם המעבר לתיכון פתאום היו סביבי בחורים מגודלים, חלקם כבר בעלי זיפים וזקנקנים, ונוכחותם היווה תזכורת מתמדת למה שמחכה לכולנו בסיום התיכון - השירות הצבאי. בתיכון הדתי לבנים בירושלים בו למדתי, לא היה בכלל ספק שכולם מתגייסים לצה"ל. השאלה היחידה הייתה לאיזו יחידה להתמיין. העיסוק שלי בשאלה הזאת התחיל בערך בכיתה י׳, כאשר יהושע, אחי הגדול ממני בשלוש שנים, התגייס לשירות ביחידה 8200 בחיל המודיעין. הלכתי בעקבותיו למגמת ערבית בתיכון. המחשבות על הגיוס הלכו והתגברו עם קבלת המעטפה הירוקה של הצו הראשון בכיתה י"א, ואחר כך מעטפת המנילה עם שאלון ההעדפות שהוביל לסבבי המיונים והגיבושונים השונים בכיתה י"ב. דיברנו על השיבוצים האלה בלי הרף ושיתפנו זה את זה בהתלבטויות, ואותו מושג ערטילאי, "שירות משמעותי", היה אבן הבוחן של בחירותינו.

גם מנהל בית הספר והמורים ראו בניתוב התלמידים לשירות הצבאי מטלה חינוכית ממדרגה ראשונה. "שירות משמעותי" אמר המחנך שלנו, בטיול השנתי של כיתה י"ב לאילת, כשעצרנו בדרך בבסיס שיזפון לשמוע הרצאת עידוד להתגייס לשריון וטיילנו בינות לטנקים ונגמ"שים. "שירות משמעותי" אמר המורה לשל"ח באתרי קרבות היסטוריים בעודו מתאר לנו את תנועות הכוחות של צבא יהושע בעמק הירדן, הקרב בין צבא ברק ודבורה לצבא סיסרא בהר תבור, מערכות המכבים במודיעין, והמצור על מצדה. "שירות משמעותי" אמר המדריך בטיול בפולין בהרצאה על מרד גטו ורשה. "שירותי משמעותי" הבטיחו לנו נציגי היחידות המיוחדות והסיירות שבאו לדבר בפנינו, התלמידים, כשרצו להחדיר בנו "רעל" להתנדב ולהתבשם מניחוח הגבריות והגבורה שתהיה נחלתנו. "שירות משמעותי" אמר המנהל בטקס הסיום כאילו צמד המילים "שירות משמעותי" נושא על גבו את מורשת הגבורה של צבא ההגנה לישראל מדור הקוממיות ועד ימינו. בה בעת, הביטוי "שירות משמעותי" היווה תזכורת לכך שייתכן גם שירות צבאי שאינו משמעותי, ורמז על השעמום המצמית, הבזבוז, הבינוניות, העצלות, הטמטום, והגסות בהם תפגוש בכמעט כבל פינה בצבא. יותר מכך נשא בחובו צמד המילים "שירות משמעותי" אזהרה מפני התוצאות הרות-האסון המצפות למי שיטעה בבחירת מסלול השירות, לכל הפחות יהיו אלה שלוש שנים מבוזבזות, ואפשר גם להתדרדר עד לכתם לכל החיים של השתמטות, או אפילו סכנת אובדנות.

עוד מעט ידליקו את האורות במטוס לקראת הנחיתה. מליסה מסירה את כיסוי העיניים וקמה מהמושב להתמתח. הוריי בטח מתארגנים עכשיו לצאת לשדה התעופה כדי לפגוש אותנו באולם קבלת הפנים. אני מקווה מאוד שהביקור הזה יצליח. שהוריי יקבלו את מליסה בסבר פנים יפות ושהיא תסתדר איתם. שיהיה לה נחמד בארץ. שבסוף הביקור יהיה לה חשק לחזור לישראל.