בוגדים - התיקים של ברנט מוריסון

פרולוג

יום חמישי, 10:27 בבוקר

המוות כירסם בגופו של אדווין קרטר, והוא בכלל לא היה מודע לכך. בעוד כמה רגעים, כל זה הולך להשתנות.

היה זה עוד יום חורף קריר ואפרורי בקמדן טאון, השכונה ההיפסטרית והתוססת המושכת יותר תיירים מאשר ארמון באקינגהאם. סך-הכל, ארמון באקינגהאם אמנם מרשים, אבל אין שום דבר מיוחד לעשות שם חוץ מלבהות, שזה בניגוד לקמדן טאון, שמה שעושים שם זה לחוות.

אדווין, בריטי בעל מראה מזרח אירופאי קשוח הנושק לגיל המעבר, שוטט ברחבי השכונה יחד עם ביתו בת ה-12, מישל, שנודעה בחיבתה לדוכני הדונאטס הטריים. כמו רוב הילדים בגילה, גם היא אהבה מאכלים מתוקים בצבעים בוהקים, ובאותם הדוכנים היא קיבלה את שני אלו יחדיו.

תוך כדי הליכה, חש אדווין זיעה קרה הזולגת במורד גבו. כיוון שהיה בעל ניסיון, הוא הבין מיד שמשהו לא כשורה. ככלות הכל, אדווין הגיע ללונדון לאחר שחי 25 שנים במוסקבה. אדווין נולד לתוך כפור לא אנושי, כזה שהטמפרטורות הכי נמוכות של לונדון לא מגיעות לקרסוליים שלו. בחורפים הקשים של מוסקבה, אדווין היה עטוף מכף רגל ועד ראש בצמר. בחורפים הקשים של לונדון, אדווין היה הולך עם ג'ינס, חולצת טריקו ארוכה ואיזשהו צעיף אופנתי, בכדי להשתלב בנוף האורבני. אדווין מעולם לא התעטף יתר על המידה ותמיד הרגיש בנועם להתהלך ברחובות, כך כשהחל להרגיש גלי חום ואגלי זיעה - האינטואיציות שלו זעקו לו לתפוס מחסה.

הפעם הראשונה שזה קרה לו הייתה לפני כשבועיים. אדווין נפגש עם חברו הטוב והלקוח הכי נאמן שלו, לאחר מכן עם שני אנשי עסקים רוסיים, ולבסוף לקח את קו 73 אל עבר ביתו ברחוב דרך קאסלטאון 77. שם, בזמן שהאוטובוס הזדחל לו בין הפקקים, בתוך הצפיפות הנוראית, חש זאת אדווין לראשונה.

תחילה היה מאוד מופתע. סך הכל, הוא בחיים לא הרגיש חום בתקופה הזאת של השנה בלונדון. הוא לא אמור לחוש חום. הוא מסתובב עם חולצה דקה. אם כבר, הוא אמור להרגיש קרירות שתגרום לו לכעוס על עצמו שהיה יהיר ולא לקח איתו סוודר.

אדווין הסתכל סביבו והחליט שזה בגלל הדוחק והעומס שבתוך האוטובוס.

כשחזר הביתה מיהר למדוד לעצמו חום. להפתעתו, המדחום לא הראה חריגה משמעותית מהנורמה. ליתר ביטחון לקח כדור כנגד הצטננות וחזר לעיסוקיו.

בימים שלאחר מכן, תחושה מוזרה כזאת או אחרת הופיעה לה. לעתים היה שם לב לכך, אך כאדם שהיה שרוי רוב זמנו בלחץ ובמרדף אחר פרנסה והישרדות, מיעט להבחין בתופעות הללו. כיוון שהתקרב אל שנתו ה-40, הניח שמשבר גיל המעבר הקדים את זמנו בשנה. לא היה יום שאדווין לא הרהר בדבר עברו ומעשיו. שאלות שפעם היו מרחפות בראשו ומתפוגגות במהרה החלו להלום בו בעוצמה מאסיבית:

'האם היה נכון לעבור ללונדון?'

'איפה הייתי אם לא הייתי בלונדון?'

'איפה טעיתי במעבר?'

'למה בחרתי בדרך א' ולא בדרך ב'?'

'אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, מה הייתי משנה?'

ועוד כהנא וכהנא שאלות שאדווין ידע שלא רק שהן חסרות משמעות ולא עוזרות במאום, אלא הן גם מעכבות אותו בהתפתחותו האישית והכלכלית. לצערו הרב, לא רק שהוא לא הצליח להתמודד איתן, באיזשהו שלב הוא החל לחבק אותן ולהתמכר אליהן.

פעם אמרו לו שהתמרמרות ורחמים עצמיים ממכרים יותר מהירואין. בעיתות שהרגשות הללו היו צפים, הוא לא היה יכול יותר להסכים עם הטענה הזו.

וכך, מצא את עצמו אדווין מדי יום ביומו רץ מהזדמנות עסקית אחת לאחרת. עיסוקו היומיומי אפשר לו לעשות כן. כל אימייל מעניין, כל הזמנה לכנס על רכישות נדל"ן במחוז נידח כלשהו באיזושהי מדינה אפריקאית, שיווק רשתי, הצעות ממכרים ובעצם כל דבר שרק הריח מהזדמנות עסקית בלתי נדלית. לאדווין קרה מה שבדרך כלל קורה לאנשים צעירים ממנו, וזה החשש לפספס הזדמנות להיות מיליונר, חשש שהוא מוטעה ושגוי מהיסוד.

המירוץ האכזרי הזה גזל ממנו קורבנות רבים. היחסים עם אשתו, אנה, התערערו, וכך גם היחסים עם מישל. אדווין התבייש ללכת לדבר עם פסיכולוג כי מבחינתו זה 'בזבוז זמן ובזבוז כסף', שהרי בזמן הזה הוא יכול למצוא משקיע שיקדם איזשהו מיזם שעדיין לא חשב עליו. המרדף הבלתי אנושי הזה גרם לו, בהדרגתיות, להתרחק מחבריהם הבודדים שהיו להם כיוון שבנקודה זאת של חייו - כך החליט - אם הם לא מהווים עבורו הזדמנויות עסקיות, הרי שהם מבזבזים את זמנו, מה גם שלאדווין נמאס מהשיחות חסרות התכלית על קיומם העלוב כשכירים באיזשהו משרד. אדווין מעולם לא הבין מה מלהיב לקום כל יום באותה השעה, לעשות את את אותם המנהגים, לנסוע לאותו המקום, לעשות את אותו הדבר במשך תשע שעות, לנסוע חזרה הביתה, לצפות בטלוויזיה, ללכת לישון וחוזר חלילה. אדווין חש שהתופעה הפבלובית הזאת לא מבדילה אותנו מחיות קרקס.

'נועדתי לעשות הרבה יותר!', חשב בכעס יותר מדי פעמים, בטח ובטח אחרי כל מה שעבר במוסקבה ובמיוחד בגלל הסיכון שהוא לוקח כשהוא עוזר לבריטניה בדרך הייחודית בה היה מסייע.

לכן, כשאדווין החל לחוש גלי חום, זיעה קרה, עקצוצים משונים וסחרחורות קלות, היה משוכנע שמדובר בעוד תסמינים המופיעים בתקופות דוחקות ולחוצות. אדווין היה נזכר לקבוע תור לרופא משפחה בדיוק בזמנים שבהם היה עסוק יתר על המידה. השבועיים האחרונים היו בדיוק כאלו, ולכן גם הפעם הוא נמנע מכך.

לא שזה היה עוזר לו.

גורלו של אדווין כבר נחתם ואין שום דבר בעולם הזה שיכול להושיע אותו.

יום קודם לכן, בשעת ערביים, אנה הודיעה לו שהוא חייב ללכת לטפל בעצמו. משהו קרה לו בשנה האחרונה שהוציא אותו מדעתו בהדרגה. הלחצים הכלכליים, התקפי זעם, החשאיות המוגזמת - היא לא רוצה להתערב לו בעסקים הגם ככה כושלים שלו, אבל היא דרשה ממנו ללכת לעשות משהו שיתקן את הכל - פסיכולוג, מאמן אישי, רופא - כל דבר שיכול להחזיר לחייו ולחייהן את השקט הנפשי.

"אני לא התחתנתי עם אדווין כזה," אמרה לו בייאוש עגמומי, "שזה בסדר, כי אנשים משתנים עם השנים. אבל משהו קרה לך בשנה הזאת שהפך את החיים איתך לדחוקים."

אף-אחד לא אוהב לשמוע משפט כזה. בטח לא מהשותפה שלו לחיים, זאת שהבטיחה להישאר שם עד המוות. המשפט הזה צרם לו כיוון שמעבר לכך שהוא הנחית מולו מראה שחורה, אחרי כל כך הרבה זמן שהשתדל להסיט את מבטו מבבואתו החיצונית והפנימית, זה גם הזכיר לו שאנה לא באמת יודעת מה עבר עליו בשנה האחרונה ואיך בחר לסכן את חייו עבור המדינה, ועוד בלי שהמדינה בכלל יודעת שאדווין מסכן את חייו למענה.

כל זה קרה כיוון שלפני כשנה, אדווין גילה משהו שהפך את חייו מן הקצה אל הקצה.

תגלית כזאת שכפתה עליו את אחת ההחלטות הקשות שלקח בחייו: או להתעלם לחלוטין מהגילוי ולהמשיך את המסע המפרך לקראת חיים טובים יותר, או לקחת סיכון ולהמשיך לחקור לעומק תוך-כדי ידיעה שזה עלול להיות מאוד מסוכן לו ולמשפחתו.

הוא בחר באופציה השנייה.

אדווין לא היה מסוגל לבחור אחרת.

כך בנוי האופי שלו: צורך עז ובלתי נשלט לתקן עוולות. בזכות הטבע הזה שלו הוא נמלט ללונדון. זה היה מי שהוא. בלתי אפשרי היה לו לעשות אחרת.

לצערו, החשיפה הזאת, שהתחילה כסיפור מרתק המזריק לחייו האפרוריים מנות של עניין, הובילה להידרדרות תלולה. הוא נשאב אל תוך הפרשיה הזאת מהר מהצפוי. בתוספת המרדף הסיזיפי שלו אחר העושר, כל בדל של כוח חיים נשאב ממנו, מה שהעיב עוד יותר על יחסיו עם משפחתו.

כשאנה הוכיחה אותו על שנה שלמה של תסכולים, הוא לקח נשימה עמוקה וחשב היטב מהי הדרך הטובה ביותר להשיב לה. האם כדאי להפיל את האשמה עליה? האם כדאי לבקש סליחה ולחזור לסורו? האם שניהם ביחד?

לפני שהספיק לפצות את פיו גערה בו אנה:

"אם אתה לא הולך לטפל בך בשביל עצמך או בשבילי, אז בשם האלוהים תעשה את זה בשביל מישל."

כן. מישל. ביתו היקרה. האוצר שלו. האושר שלו. זולוצייה. "הזהב שלי" ברוסית. כך הם כינו אותה. לא היה דבר בעולם הזה שהסב לו אושר יותר ממנה. הוא ידע והרגיש את זה בכל תא בגופו. לצערו, משנה לשנה התקשה להביע זאת, תופעה שלילית שהתעצמה ככל ששקע עמוק יותר ויותר אל תוך מסעות הפיצוח שלו. הקושי להביע חום ואהבה הפך להתעלמות כמעט מוחלטת.

מישל, מבלי לדעת זאת, התהוותה וגדלה להיות ילדה צינית ומוחצנת, כזאת שמחפשת להתחצף ולהיכנס לתוך צרות קלות ולא מזיקות. ככה זה כשגדלים במשפחה בה האב נוכח-נעלם. רוב הזמן הוא לא היה שם, מה שהיווה חסך ילדותי נוראי עבור מישל. אבל גם כשהיה שם - הוא לא באמת היה שם. לא בארוחות, לא בהסעות, לא בעזרה בלימודים, אפילו לא כשישבו מול הטלוויזיה וצפו באיזושהי סדרת פנטזיה, הז'אנר החביב על אדווין.

כלום.

שום דבר.

ריק.

חלול.

וכשניסתה לדבר אליו, היא נתקלה בתגובות חדות וקרירות.

אם בכלל.

למישל לא הייתה ברירה. אם היא רוצה יחס מאבא שלה, היא חייבת לזעזע את המערכת. כמובן, היא לא באמת הייתה מודעת לכך שהיא נהייתה עושה צרות בשביל לקבל תשומת לב מאבא שלה. גם ההסתבכויות שלה בבית הספר לא באמת זעזעו שום מערכת, אבל מבחינת התת-מודע שלה - זו הייתה הדרך היחידה לקבל ממנו איזשהו יחס.

וכך היה.

מעבר לסגנון הדיבור הקוצני שלה, במיוחד אל מול כל אדם שסימל עבורה סמכות הורית כלשהי, היא סיגלה התנהגויות בעייתיות אחרות: מישל הפסיקה להשקיע בלימודים, הבריזה משיעורים, ביטלה את ההשתתפות שלה בכל אחד מהחוגים בהם הייתה פעילה ובאופן כללי עשתה את ההיפך המוחלט ממה שהוריה ציפו ממנה לעשות.

ההתמודדות זוללת האנרגיה הזאת הובילה לכך שאנה הייתה צריכה להתמודד לא רק עם בעל נעדר וכבוי אלא גם עם האופי הקיצוני והמתריס של מישל. היא ספגה וספגה וספגה במשך שנה שלמה, עד שלא יכלה לשאת זאת עוד ולקחה את אדווין לשיחה בעלת זיקה עדינה כשל פצצה אטומית. מהשיחות הללו שהיה אפשר למנוע אםרק  מישהו מהם היה מדבר על-כך בזמן שהתחושות הללו החלו, ולא שהן היו בשיאן. במילים אחרות, זו הייתה שיחת קדם-גירושין - או שתעשה עם עצמך משהו, או שאני אעשה משהו בלתי הפיך.

היא גערה.

ונזפה.

וצעקה.

והתחממה.

ובכתה.

והתייאשה.

וטמנה פניה בידיה.

ואז, כשנתנה את דעתה על-כך שאדווין חייב להשתנות בשביל מישל, משהו אצלו התעורר. משהו שהיה חבוי במשך זמן רב. אדווין לא כל-כך ידע לומר מה זה בדיוק היה:, החמימות, האהבה או החמלה, אבל זה גרם לו להבין ששנת החורף הרגשית והאמפתית שלו התארכה יתר על המידה.

בו ברגע, הוא החליט לפנות לעצמו את יום חמישי הסמוך וללכת להסתובב איתה ברחוב החביב עליה. הוא ידע שאין הרבה סיכויים שהם באמת ישבו לדבר באופן פתוח וחושפני, ושיש יותר סיכוי שיהיה שרב בלונדון בדצמבר מאשר שהם יעשו איזושהי פעילות כיפית ביחד. לעזאזל, הוא צריך להגיד תודה אם היא בכלל תקשיב להצעתו החצופה ולא תטרוק לו את הדלת בפרצוף.

כשהידפק על דלתה של מישל וגמגם את ההצעה לסיבוב בקמדן טאון, פיה של מישל נאלם. דמותה החצופה חיפשה דרך להביע את שאט הנפש שלה מההצעה הלא הגיונית הזאת, וממש לא היו חסרות לה דרכים מתחכמות להגיב על-כך.

האמת היא, שמישל חיכתה להצעה הזאת כל-כך הרבה זמן. היא רצתה לקפוץ עליו בחיבוק דב חם ואוהב, אך נזכרה שהיא עדיין נערת טיפשעשרה קהת חושים, ולכן הגיבה באיזשהו "כן, בסדר," אדיש וסתמי. כשאדווין יצא מהחדר היא סובבה את גבה אל הדלת, חייכה ודמעה. אופיה הציני התעקש שאדווין מהתל בה או שיש לו איזשהו אינטרס נסתר. בטח איזושהי פגישה עסקית שהוא רוצה לקחת את הבת שלו שתהווה מניפולציה על המשקיע הפוטנציאלי. אבל הנאיביות הילדותית שבתוכה סילקה את המחשבה הזו במהרה.

יום למחרת, הם קמו, אכלו ארוחת בוקר בשקט, התארגנו, התלבשו, עלו על הקו הירוק, החליפו תחנה אל הקו השחור עד שלבסוף הגיעו אל קמדן.

הם שתקו לאורך כל הנסיעה.

אדווין קרא עיתון והיא שיחקה בסמארטפון. מוחה עדיין היה עמוס במחשבות לגבי הסיבה האמיתית שאביה הולך איתה לטיול. המוח שלו, לעומת זאת, היה עדיין מוטרד מכל הדברים שהטרידו אותו במשך השנה הזאת. שניהם נכשלו לסלק איזושהי מחשבה טורדנית מראשם.

כשיצאו מהתחנה, הביטו אנה ואנה כמחפשים הכוונה או תשובה. השמיים היו אפורים ומלאי עננים. השמש לא נראתה.

"מה בא לך לעשות?" שאל אותה אדווין.

מישל רצתה לצרוח: "הכל! לרוץ מדוכן לדוכן! לקנות מאכלים הזויים! טי שירטים שאף פעם לא אלבש! לצפות במופעי רחוב שלא התחלפו מאז ימי הביניים! ואם ישאר מקום - גלידה!"

אבל במקום זאת היא פשוט אמרה: "מה שמתחשק לך."

לאדווין התחשק לחזור אחורה ולהמשיך את כיוון החקירה שלו. הוא כבר הגיע לסוף והיה מוכן להגיש את הממצאים לרשויות, אבל לפני כן הוא היה חייב לנקוט בכמה אמצעי זהירות. יש לו עוד עניין אחד קטן אך משמעותי לוודא לפני שהוא מעביר הלאה את רשמיו.

כעבור רגע, הוא חזר למציאות וראה שמישל מביטה בו, מחכה לתשובה זמן רב. אדווין התעשת ואמר לה:

"מה שמתחשק לך."

מישל משכה בכתפיה וגלגלה עיניים. כמו כל הורה, גם אדווין תיעב את גלגול העיניים כפוי הטובה הזה. הנטייה האינסטינקטיבית שלו הייתה לבטל את הכל על הרגע, אבל הוא הבטיח לעצמו ולאנה שהוא יקריב משלוות הנפש שלו למען מישל. רוטינת גלגול העיניים הזאת שלה הוציאה אותו מדעתו, אבל הוא ידע שהסיבה לכך שזה כל כך מרגיז אותו היא שכנראה הוא נכשל בעבודתו כאבא, ולילדתו הקטנה והאהובה ישנם מספר חסכים שהיו יכולים להימנע אם רק היה שם בשבילה יותר. העובדה הזאת העציבה אותו, ולכן הוא רכן לעברה ואמר:

"תקשיבי, אני יודע שאני לא בדיוק אב השנה. אני יודע שבשנה האחרונה לא הייתי שם בשבילך, לא בעליות ולא בירידות. בינינו, גם אני מרגיש שהיציאה הזאת היא מאוד מלאכותית וכפויה."

"מה אתה אומר…"

"אבל יש לנו שתי ברירות. או שאנחנו מקפלים הכל וחוזרים חזרה הביתה, כל אחד לעיסוקו, ומחכים לפעם הבאה שלשנינו יהיה חשק לעשות יום כיף. או, שאנחנו מתעלים על עצמנו, מנצלים את עצם העובדה שאנחנו בקמדן ועושים משהו שיטעין בתוכנו קצת אנרגיות חיוביות. אם נזייף את זה לאורך זמן, יש מצב שבסוף נאמין לעצמנו. מה את אומרת?"

פרצופה הקפוא של מישל לא הצליח להסתיר את מה שעיניה זעקו בגאון. מבט אחד ואדווין ידע שהוא הצליח לגעת בה, ובאיזשהו אופן היה מופתע שהנאום הקטן שלו נגע גם בו. מישל שוב חיפשה את המילים הנכונות בשביל שחס וחלילה לא תישמע נלהבת או חיובית.

"אנחנו יכולים לבלות חיים שלמים בפרצוף אבן אדיש ולא כיפי," המשיך כשראה שאיננה מגיבה, "או שאנחנו יכולים להכניס קצת סוכר לגוף. באילו מהדוכנים כאן יש הכי הרבה סוכר?"

מישל הביטה סביבה עד שעיניה קלטו את דוכן הדונאטס האהוב עליה.

"נראה לי ששם."

אדווין הביט אל הנקודה אליה הצביעה. זה היה מעבר לרחוב, כמה מטרים ספורים ממנו. לא משהו שאפשר לפספס, אך משום מה, ראייתו למרחק נהייתה מטושטשת.

מוזר.

אדווין איננו מרכיב משקפיים וראייתו תקינה כמעט לגמרי.

דבר כזה מעולם לא קרה לו.

'גם כן הלחץ הזה…' חשב.

"אילו מהדברים שם?" שאל אדווין במתכוון בכדי להטעות את מישל שלא תחשוב שאביה מזדקן לו.

"הורוד."

'ורוד, ורוד, ורוד,' הרהר לעצמו אדווין במהרה, מתאמץ להבין על איזה מהדוכנים היא מדברת לפני שתתפוס אותו בקלקלתו, 'בוא נראה, דיברנו על סוכר, היא אמרה משהו ורוד, בטח התכוונה למאכל כלשהו, אבל מה זה המאכל הורוד הזה? סוכריה? מסטיק? אילו מאכלים ורודים יש?'

"אחרייך," אמר בחיוך.

מישל נאנחה והחלה ללכת לכיוון דוכן הדונאטס, מהרהרת בכך שאולי היום הזה יהיה הרבה יותר טוב ממה שדמיינה. המחשבה החמימה הזאת גרמה לשפתיה להתעקל קצת פחות ממילימטר. זה היה הכי הרבה שהיא הרשתה לעצמה להוציא לפועל חיוך.

אדווין, לעומת זאת, לא יכול היה לחשוב על שום דבר מעבר לאיבוד יכולת הראיה שלו בכזאת מהירות. רגע אחד הוא הצליח להבחין בבהירות מסוימת בעצמים רחוקים ממנו, ורגע לאחר-מכן הוא כבר ראה את אותם העצמים דהויים. האם באמת הלחץ הכלכלי השפיע לו גם על חוש הראיה?

"מישל, קחי."

אדווין שלף שטר של עשרה פאונד והושיט את ידו אליה, מקווה שבאמת מי שיקח את זה ממנו תהיה היא ולא אדם זר.

מישל לקחה את השטר והסתובבה לכיוון הדוכן. לצערה, היא באמת האמינה שהיום הזה יהיה הרבה יותר טוב משדמיינה. אך בזמן שהגיעה אל הדוכן ועמדה בתור בסבלנות, כמה מטרים מאחוריה, הרגיש אדווין את אגלי הזיעה הקרה, כשמיד לאחר מכן הגיחו גם גלי חום שיצרו אצלו תחושת אי-נוחות בעוצמה מתגברת.

באותו הרגע, הבין אדווין שמשהו מאוד הרסני מתרחש בתוך הגוף שלו. הוא לא ידע להסביר איך ולמה הוא הבין את זה. אבל הוא פשוט ידע.

"אפשר בבקשה אחד ורוד ואחד לבן?" שאלה מישל את המוכר, שמיהר לארוז לה את שניהם.

היא לא באמת זכרה אם אביה אוהב דונאטס או לא, אבל האינסטינקטים שלה נטו לכך שהוא יאהב את הלבן.

מישל שילמה למוכר, לקחה את העודף, הסתובבה חזרה לכיוונו ולא ראתה אותו בשום מקום.

תחושת בלבול אפפה אותה. לפני רגע הוא היה פה. אמנם התנהג מוזר כהרגלו, אבל עדיין היה פה. לאיפה יכול היה להסתלק בכזאת מהירות? יכול להיות שהוא ברח לה? אולי רץ לעשות איזושהי שיחת טלפון חשובה?

'המנוול הזה,' חשבה בזעף, 'עד שחשבתי שסוף-סוף יהיה לי אבא…'

זעקות אישה מבוגרת מנעו ממנה את המשך המחשבות מלאות השטנה:

"שמישהו יתקשר לאמבולנס!!!"

מישל נאלמה דום בזמן שחיפשה את האישה הזועקת.

'מה קורה פה?' תהתה.

"יש כאן רופא?! יש פה מישהו שיודע לעשות החיאה?!" זעק איש מבוגר אחר.

מישל הביטה לצדדים ולא ראתה את אבא שלה. תחושת פחד נוראית הזדחלה לה במעלה עמוד השדרה שלה.

לפתע הבחינה במקור הרעש. אי אפשר היה לפספס את עשרות האנשים המתגודדים סביב דבר מה, מבטם מורכנם מטה כלפיו. מישל פסעה לעברם במהירות. אף-על-פי שהייתה קלת משקל, הרגישה שאל כל אחת מכפות רגליה קשורות משקולות אימתניות.

"תפסיקו לצלם! תתקשרו לאמבולנס!" זעקה האישה.

"גברת, כבר התקשרו, הוא בדרך!"

"אז שיפסיקו לצלם!"

מישל פילסה את דרכה אל עבר המהומה כשלפתע ראתה מחזה שלא ציפתה מעולם לראות, אחד כזה שעוד ירדוף אותה בחלומותיה במשך שנים רבות:

איש מבוגר בעל חזות מזרח אירופאית שוכב על המדרכה, רטוב מזיעה, מפרכס ומתסיס קצף מפיו.

אדווין.

אבא.

מספר אנשים אחזו בגפיו בניסיון לייצב אותו. האישה הזועקת המשיכה לגעור בכל אלו שהחזיקו את הסמארטפון שלהם וצילמו את המאורע.

לקח למישל כמה רגעים לצאת מההלם. מבלי משים, היא השליכה את שקית הדונאטס והעודף שהיה מונח בידיה ורצה אל אדווין בצרחות:

"אבאאאאא!!!!"

"לא, ילדה, זוזי אחורה!"

"זה אבא שלי!!!"

"האמבולנס בדרך! זוזי אחורה! אל תפריעי!"

"אל תגיד לי מה לעשות! זה אבא שלי פה!"

"תנו לה!" זעקה הגברת הדאגנית.

מישל פילסה את דרכה ורכנה אל עבר פניו של אדווין. גופו המשיך להתעוות ולפרכס אך עיניו היו ממוקדות. כשקלט שמי שעומדת מולו זו מישל, שבפעם הראשונה מזה זמן מה הביטה בו בדאגה וחמלה, חלפו במוחו מאות מחשבות מלאי אכזבה עצמית על-כך שאת רוב חייה הבוגרים של מישל הוא פספס לגמרי. באותו הרגע הוא הבין זאת - רוב חייו היו בזבוז זמן משווע ומלאי טעויות, כשהשגיאה הכי גדולה שעשה הייתה ההחלטה שלו להמשיך לחקור את אותו הדבר שגילה, החלטה שללא ספק גזרה את דינו ואת דין משפחתו לנצח נצחים.

בעודו דועך, כשעיניו נעצמות אט-אט, אדווין לא יכול היה אלא לקוות שתינתן לו הזדמנות אחת אחרונה ליישר את ההדורים, להפנות אצבע מאשימה אל האחראים לגסיסתו, ואיכשהו, אולי, בתוך כל אלו, למצוא איזושהי גאולה.