תשמעו סיפור

פתח דבר

"תשמעו סיפור" הוא מסע קסום אל לב הישראליות האמיתית, מפתח אל הנשמה של כולנו. 196 סיפורים מרתקים פורשים בפניכם את סיפורה של אופקים בשנות ה-70 וה-80, אך מספרים הרבה יותר - את הסיפור שחי בלב של כל אחד מאיתנו.

בין סמטאות מאובקות ובתי קולנוע נשכחים, תמצאו את עצמכם חוזרים אל משחקי הרחוב של הילדות, אל צחוק הילדים המהדהד בין בתי השיכונים. כל סיפור הוא חיבוק חם של זיכרונות, פיסת נוסטלגיה מדויקת שתעורר בכם חיוך, דמעה והרבה געגוע.

הסיפורים האלה הם המראה של החברה הישראלית המתהווה - הם יזכירו לכם את החברים הראשונים, את המורה שהאמינה, את השכנה הטובה שתמיד הייתה שם. הם מספרים על החלומות הגדולים שצמחו בערי הפיתוח, על התקווה שפרחה בין הבתים ועל האהבה שליוותה כל צעד בדרך.

זהו ספר שמצליח ללכוד את הרוח של תקופה שלמה, את הקסם של הרגעים הקטנים שעיצבו אותנו, את החוכמה הפשוטה והאמיתית של החיים. כל סיפור הוא לחישה מהלב אל הלב, תזכורת מרגשת שבסופו של דבר כולנו חולקים את אותם רגעי קסם.

בנימה אישית: תשעה חודשים של יצירה, כל בוקר בשעה חמש על המקלדת, סיפור אחר סיפור, עד שהגענו לרגע זה של הוצאה לאור. אני מודע לכך שישנם סיפורים רבים על החלוצים המקומיים, גיבורים רבים שטרם הכרתי ונושאים רבים שעוד לא נכתבו. צר לי על כל אותן שכיות חמדה שלא הצלחתי להגיע אליהן. הסיפורים ב"תשמעו סיפור" מסופרים מנקודת מבט אישית, המתבססת על זיכרונות ילדותי. אם חלילה מישהו נפגע או שמו נפגע, זו לא הייתה כוונתי, ואתקן זאת במהדורה הבאה.

בואו לגלות מחדש את הילד או הילדה שבכם. הסיפורים האלה הם שלכם, הם שלנו, הם של כולנו.

שלכם

אבי דהן

על חלום שהתגשם

מגיל צעיר אני זוכר את עצמי מספר סיפורים. זה התחיל בחצר בית הספר, המשיך בצבא, ובשנים האחרונות - בפייסבוק. תמיד הייתה לי היכולת לקחת רגע קטן מהחיים ולהפוך אותו לסיפור שנוגע בלב. לא פעם הופתעתי לגלות עשרות, ולעתים מאות, שיתופים ולייקים לסיפורים שלי. אנשים כתבו לי "דמעתי", "התרגשתי", "זה בדיוק הסיפור של החיים שלי".

הרעיון נולד לפני כשנה, בערב רגיל לכאורה. ישבתי מול המחשב, גוללתי בין הפוסטים שכתבתי לאורך השנים. גיל השישים מתקרב, חשבתי לעצמי, ורציתי לעשות משהו מיוחד. משהו שיישאר. לא עוד מסיבה שתחלוף, אלא משהו שנזכור תמיד. ופתאום הכה בי הרעיון - ספר. לאסוף את כל הסיפורים האלה, את כל הרגעים האלה, ולהפוך אותם למשהו מוחשי, למשהו שאפשר להחזיק ביד.

את הרעיון שיתפתי תחילה עם רעייתי וילדיי, ולאחר מכן עם חבריי - מקסים, איציק ורוני בן חמו. "תשמע," אמרתי לרוני בהתרגשות, "אני חושב להוציא ספר מכל הסיפורים שלי. משהו מיוחד לקראת יום ההולדת השישים."

רוני הרים גבה. "ספר? ממש ככה?" ואז חייך, "אחי, אני אומר לך כבר שנים שזה מה שאתה צריך לעשות! הסיפורים שלך תמיד מרגשים אנשים." כך גם אמרו אתי פרץ, שלומי אטיאס, מקסים לוי ואחרים.

גל של תמיכה החל להתפתח: מיום ליום שיתפתי עוד ועוד אנשים. בבית האבות, תמי הייתה הראשונה להתלהב. "סוף סוף!" קראה, "כבר שנים אני שומרת את הסיפורים שלך." מיטל, האחות הראשית, הנהנה בהתלהבות, וקרן נתנה את אישורה הסופי.

אפילו רחל באר, השכנה השקטה תמיד, התרגשה. "הסיפורים שלך," אמרה, "הם כמו חלון קטן לעולם אחר. עולם של פעם, של זיכרונות, של רגעים שחשבנו שנשכחו."

היו גם לילות של ספקות. התהפכתי במיטה, חושב על כל הצעדים המעשיים - איסוף הסיפורים וכתיבתם, פגישות עם מוציאים לאור, החלטות על עיצוב ועריכה. "מי ירצה לקרוא ספר שלי?" שאלתי את עצמי בחושך. אבל אז נזכרתי במה שסבא היה אומר: "ספקות הם כמו עננים - הם מכסים את השמש לרגע, אבל תמיד חולפים."

לפני כשנה התחלתי לאסוף את הסיפורים. זה היה כמו לסדר אלבום תמונות ענק של החיים. כל סיפור היה צריך מקום, סדר והקשר. נזכרתי באותו פוסט ראשון שכתבתי, על זיכרון ילדות פשוט. לא ציפיתי לדבר, אבל התגובות היו מדהימות. אנשים התחברו, שיתפו, ביקשו עוד. וכך, סיפור אחר סיפור, בניתי את ה"תשמעו סיפור" שלי.

עכשיו, כשאני מתקרב ליום ההולדת השישים, הכול מתחיל להיות מוחשי. הספר הולך ונבנה, עמוד אחר עמוד, זיכרון אחר זיכרון. זה אינו סתם אוסף של סיפורים - זה סיכום של חיים, של רגעים, של אנשים שפגשתי בדרך.

למדתי שלפעמים החלומות הגדולים ביותר מתחילים ברגע קטן מול מחשב. למדתי שכוחה של קהילה - החברים, המשפחה, ואפילו זרים שקוראים את הסיפורים שלי - יכול להפוך חלום לפרויקט אמיתי.

ובעיקר למדתי שבגיל שישים, כשמסתכלים אחורה על החיים, מבינים שכל הרגעים הקטנים האלה, כל הסיפורים האלה - הם בעצם הסיפור הגדול של חיינו.

אז ביום 18.2.2025, כשאכבה את הנרות ביום הולדתי השישים באירוע ההשקה של הספר, אחזיק ביד משהו שהוא הרבה יותר מספר. אחזיק את כל הזיכרונות, החלומות והסיפורים שחלקתי עם כל כך הרבה אנשים לאורך השנים. כי בסופו של דבר, כפי שאני תמיד אומר - הסיפור הטוב ביותר הוא זה שכותבים ביחד.

על מה שידענו ועל מה שלא ידענו

כשהתחלתי לכתוב את סיפורי אופקים, נחשף בפניי עולם שלם של זיכרונות וידע. כפי שאמר דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה של ארצות הברית לשעבר, ישנן שלוש רמות של ידיעה, וכל אחת מהן מאירה את סיפורה של אופקים באור אחר ומלמדת אותנו משהו מהותי על הסיפור המשותף שלנו.

ראשית, ישנם הדברים שידענו שאנחנו יודעים: אלה הם סיפורי החיים שחווינו - משחקי הילדות בחצרות, ניחוח הקפה של חנה בערב, המכולת של רביבו והפנקס המפורסם שלו. החיים ללא מינוס בבנק, והקניות במזומן בלבד. אלה הזיכרונות החדים והברורים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

שנית, ישנם הדברים שידענו שאיננו יודעים: כמו בסיפור של שניב תעשיות נייר - ידענו שמסתתר שם סיפור גדול יותר, שותפות ייחודית בין חרדים לקיבוצניקים, אך לא הכרנו את מלוא פרטיו. ידענו שיש עוד להעמיק ולחקור, כמו פאזל שחסרים בו חלקים.

והחלק השלישי, אולי המרתק מכולם, הוא הדברים שלא ידענו שאיננו יודעים: הסיפורים שמעולם לא תועדו, החוויות שלא סופרו, והמסורות המשפחתיות שהשפיעו על העיר בדרכים שטרם התגלו. בכל בית באופקים טמון סיפור, בכל משפחה שמורה מסורת, ובכל שכונה חבויים זיכרונות הממתינים להישמע.

כאן עליי לעצור ולבקש סליחה כנה ועמוקה. סליחה מכל מי שסיפורו היקר והמיוחד לא מצא את מקומו בספר. סליחה מכל משפחה שחוויותיה הייחודיות, מסורותיה ורגעיה המשמעותיים לא זכו לבמה הראויה להם.

כל סיפור שתיעדנו הוא כמו אבן המושלכת לבריכה - הוא יוצר גלים, וכל גל מביא עמו סיפור נוסף, זיכרון חדש, ונקודת מבט שטרם נחשפה. לכן חשוב להבין שספר זה הוא רק תחילתה של הדרך. הוא פתח צוהר לסיפורים נוספים המחכים להתגלות, לקולות המבקשים להישמע.

לפיכך, אני מצהיר כאן בכנות - זה אינו הסוף. ספר זה הוא רק ההתחלה. אני משאיר את הדלת פתוחה לרווחה לקראת ספר שני אפשרי, שיכיל את כל הסיפורים היפים שטרם סופרו. שכן אופקים אינה רק העיר שאני מכיר - היא העיר של כולנו, על אלפי סיפוריה.

אני מזמין כל אחת ואחד מכם - אם יש בידיכם סיפור, זיכרון, או משהו שחשוב לכם שיסופר - שתפו אותי. רק יחד נוכל ליצור את התמונה השלמה של אופקים שלנו. ההיסטוריה של עירנו היא פסיפס עשיר של סיפורים - חלקם ידועים, חלקם ממתינים להתגלות, וחלקם עדיין חבויים במקומות שאפילו איננו מודעים לקיומם.

פרק 1 תשמעו סיפור
1
סיפור - זה כל הסיפור

"תשמעו סיפור," אמרה הגננת מרגלית אלגבסי בקולה המתוק, וכהרף עין השתרר שקט בגן. עיניים סקרניות ננעצו בה, וחיוכים קטנים התפשטו על פני הילדים. "אך קודם," המשיכה, "בואו נסדר את הבלגן בגן."

"כןןןןן!" קראנו כולנו בהתלהבות ומיד התחלנו לאסוף את הצעצועים. רק לאחר שסיימנו, התקבצנו במעגל סביב הגננת מרגלית, מוכנים ומזומנים לשמוע את הסיפור המובטח. מעניין שדווקא המילה "בלגן", שמקורה בתורכית, הפכה לחלק כה מהותי מהילדות הישראלית. כמו סיפורים טובים, גם מילים מצליחות לגשר על פערי זמן והיסטוריה.

שנים רבות חלפו, והיום, כשאני יושב מול המחשב, אצבעותיי מרחפות מעל המקלדת. "תשמעו סיפור," אני כותב ב׳פייסבוק׳ ומרגיש כמו אותה גננת מרגלית, מנסה ללכוד את תשומת לבם של הגולשים הדיגיטליים. אני יודע שאם אצליח לגרום להם לעצור את הגלילה ולקרוא, יגדלו הסיכויים שיסמנו "לייק" או יגיבו, והפוסט יופץ מהר יותר.

אך זה אינו רק עניין של לייקים ותפוצה. יש משהו עמוק יותר בצורך שלנו לספר ולשמוע סיפורים. משחר ההיסטוריה, מספרי הסיפורים היו מקבצים סביבם אנשים. לאור המדורה היו מספרים אגדות וסיפורים לקהל המרותק. הם היו המנהיגים, כוהני הדת ומובילי הדעה - אלה שידעו לרקום מילים לכדי קסם.

רוברט מקיי, המומחה הגדול בתחום הסיפור, שתסריטאים מובילים בעולם כתבו לפי הדרכתו, מלמד שיש מתכון מנצח לסיפור טוב. בספרו רב-ההיקף, "סיפור", הוא מפרט את המרכיבים ההכרחיים: גיבור שאנחנו מזדהים עמו, מטרה ברורה, מסע מאתגר, קונפליקט, נקודות מפנה ולבסוף - פתרון.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים היום ברשתות החברתיות. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, בעיקר סיפורי הצלחה. אנחנו רוצים שישמעו אותנו, שידעו שהגענו להישגים בחיים, שעשינו משהו משמעותי עם עצמנו. לא במקרה צמח בשנים האחרונות מקצוע חדש - "סטוריטלינג". חברות ומותגים הבינו שסיפור טוב משווק טוב יותר מכל פרסומת.

כשאני חושב על כך, אני נזכר באמי, מסעודה, שהייתה אומרת לי: "בוא ואספר לך חדית'ה" - סיפור במרוקאית. במילה אחת פשוטה, היא הייתה מחברת אותי למורשת, לתרבות ולכוח האינסופי של הסיפור. היא ידעה, כמו הגננת מרגלית, שסיפור טוב יכול לחולל קסם.

כי בסופו של דבר, זה כל הסיפור - החיבור בין אנשים, הרגעים המשותפים והחוויות שאנחנו חולקים. מהמדורה הקדומה ועד הלפיד הווירטואלי, מ"חדית'ה" של אמא ועד ל"תשמעו סיפור" בפייסבוק, אנחנו ממשיכים לספר סיפורים כי זה מה שהופך אותנו לאנושיים.

ולפעמים, כמו שלמדתי מהגננת מרגלית, סיפור טוב יכול אפילו לגרום לילדים לסדר את הבלגן בגן. כי "תשמעו סיפור" זה באמת כל הסיפור.

2
על ילדות הוריי בהרי האטלס

בשנות ה-50, כשמרוקו עמדה על סף שינויים היסטוריים, התרחשה ילדותם של הוריי בין פסגות הרי האטלס בעוד העולם הגדול עבר שינויים דרמטיים, בכפרים הקטנים, קרנדו ורייש, החיים המשיכו לזרום בקצב עתיק, כמו מי הנחלים שזרמו במורדות ההרים.

מרוקו של אותם ימים הייתה עדיין תחת שלטון צרפתי, אך רוחות המהפכה כבר נשבו באוויר. בעוד הערים הגדולות סערו במאבק לעצמאות, החיים בכפרים הקטנים של הרי האטלס המשיכו כמעט ללא שינוי, מנותקים במידה רבה מהתהפוכות הפוליטיות

אמי גדלה בריש בכפר קטן, בת יחידה בבית קטן עשוי בוץ. סיפור חייה התחיל בצל אובדן - היא מעולם לא זכתה להכיר את אביה, יחיא וגדלה בלי אחיה שמעון, שנפטר עוד לפני שנולדה. סבתי, מרימה, גידלה אותה לבד, מלמדת אותה את סודות החיים בהרים. כל בוקר, עוד לפני שהשמש נגעה בפסגות, היו השתיים יוצאות לשאוב מים מהבאר, צועדות בשבילים העתיקים שדורות של נשות הכפר צעדו בהם לפניהן.

לעומתה, אבי גדל בקרנדו במשפחה גדולה וסוערת. היה אחד משישה ילדים של סבא שלום וסבתא פריחה - יקוט, אליהו, יוסף, מרימה, מסעודה ויחיאל. הבית שלהם היה מלא חיים, צחוק וריחות בישול. הקשר המשפחתי לעולם הרבני היה משמעותי – שמעון דהן היה תלמידו של הבבא סאלי, שאף היה הסנדק של אבי, אירוע שהפך לאגדה משפחתית. אחיו של סבי - שמעון היה בר פלוגתה של הרב בבא סאלי שנולד בריסאני שבמחוז תאפילאלת כפר לא רחוק מכפרם של הוריי.

החיים בכפרים ההרריים היו פשוטים אך עשירים במסורת. בלי חשמל, בלי מים זורמים, אבל עם שפע של סיפורים, שירים ומנהגים שעברו מדור לדור.

החיים לא היו קלים. החורפים היו קרים והקיץ הביא בצורות. טיפול רפואי היה נדיר, ומחלות ילדים היו שכיחות. אך הקהילה הייתה מאוחדת ותומכת, והמשפחה המורחבת היוותה רשת ביטחון חזקה.

באותן שנים, הקהילה היהודית במרוקו, שמנתה כ-250,000 נפש, עמדה בפני דילמות חדשות. מצד אחד, היחסים עם השכנים המוסלמים היו טובים יחסית. מצד שני, החדשות על הקמת מדינת ישראל ב-1948 והתעוררות הלאומיות המרוקאית יצרו תחושת אי-ודאות. בכפרים הקטנים כמו קרנדו וריש, השינויים הללו הורגשו פחות, אך הדיהם החלו לחלחל.

כשהוריי נישאו, אמי עברה לקראנדו. הם התחילו את חייהם המשותפים בבית קטן, אבי כחייט - או כפי שאמי אהבה לומר בחיוך, "תפרן" - ואמי מנהלת את משק הבית. דרכם לא הייתה קלה. אחרי לידת בנם הבכור, יחיאל, הם איבדו שני תינוקות. הכאב היה עצום, במיוחד עבור אמי שחשה שאינה ממלאת את ייעודה. אבל אחרי שנתיים של המתנה, נולדה זוהרה, והאור חזר לחייהם.

בסוף שנות החמישים, כשמרוקו זכתה בעצמאות, החלו להגיע סיפורים על מדינת ישראל הצעירה. הרעיון של חיים חדשים בארץ העתיקה-חדשה התחיל לקנן בלבבות. הוריי, כמו רבים אחרים, החלו לחלום על עתיד אחר לילדיהם.

מהכפרים הקטנים בהרי האטלס ועד לארץ ישראל, הוריי נשאו איתם מורשת עשירה של חוכמת חיים, אמונה ותקווה - מורשת שממשיכה לחיות ולפרוח בדורות הבאים.

3
"אבא אליהו איש של 'מילה זו מילה'"

בכפר קרנדו שבהרי האטלס שבמרוקו, נולד אליהו בשנת 1930, ע"פ תעודת הזהות שלו, בנם של פרחה ושלום. מאביו, גבר גבה קומה שהתנשא לגובה של כמעט 1.90 מטר, ירש לא רק את המראה החיצוני אלא גם את תחושת האחריות העמוקה למשפחה. הקשר המיוחד בין אליהו לאביו היה אחד הדברים שעיצבו את אישיותו ואת דרכו בחיים.

אליהו היה איש של סתירות מעניינות. למראית עין, היה נראה קשוח, מה שהוסיף למראהו הקשוח היה בירי מיוחד שתמיד חבש אך בתוכו היה רגיש ועדין. הוא היה חייט במקצועו, אך לא הסתפק במקצוע אחד. במהלך חייו עבד במכולת של אהרון, עסק בענייני נדוניה, הפך לאינסטלטור, ואף שירת כאזרח עובד צה"ל בבסיס חצרים. אשתו הייתה קוראת לו "תפרן" – תרגום של מסעודה לחייט בעברית

העקרונות שלו היו ברורים וחדים: "מילה זו מילה" הייתה סיסמתו, ולפיה חי. הוא היה גאה בשירות המילואים שלו עד כדי כך שתלה את תעודת הפטור במטבח. למרות שדאג תמיד למצב הכלכלי, מצא דרכים קטנות לפנק את עצמו - אהב בלייזרים יפים ממשי, אם כי לרוב רק הסתכל עליהם ולא לבש.

היו לו הרגלים מיוחדים משלו - העישון בבית, למשל, כשהיה מבקש מילדיו לכבות את הסיגריה עבורו. הוא היה מודע למראהו החיצוני, צובע את שערו הלבן (פעם אחת, כשביקש מבנו יצחק לעזור בצביעה, הסתיימה המשימה בצביעת כל הקרקפת ו"כמה מכות" שנחרתו בזיכרון המשפחתי).

כאב לעשרה ילדים, יחסו אליהם היה מורכב. הוא דרבן אותנו לנסות דברים חדשים ולא לפחד, אך גם היה ספקן לגבי יכולותיהם הלימודיות. "היום יורד גשם, אל תלכו לבית ספר, גם ככה מה יצא מבית הספר," היה אומר לפעמים. "כואב לי שאברהם לא יודע לדפוק בפטיש, ממה יתפרנס?" - משפטים שנשמעו אולי קשים, אך נבעו מדאגה עמוקה לעתידם.

בביתו היה שמרן - סירב תחילה שאשתו תעבוד, דבר שראה בו פגיעה בכבודו כמפרנס. אך היא, בחוכמתה, התחילה לעבוד בבית ספר מבלי לספר לו, עד שהדבר הפך לעובדה מוגמרת. היא הייתה אישה צנועה, תמיד עם כיסוי ראש, רזה וחרוצה.

אליהו היה מסורתי בדרכו המיוחדת. הספורט היחיד שעשה היה נענוע הלולב בסוכות, והוא היה "אלוף" בהכנת חרוסת לפסח - תהליך שנמשך ארבעה ימים רצופים ושעליו לא הפסיק לדבר. מעולם לא יצא לחו"ל, ואפילו לא נפש במלון - רק פעם אחת בחייו ביקר בבית הבראה.

עם השנים, כשהתבגר, אליהו ריכך את דרכיו. הוא נעשה יותר מעורב בחיי ילדיו, תמיד הגיע לביקורים עם ידיים מלאות, הציע עצות ותמיכה. מאחורי המראה הקשוח והמילים החדות הסתתר אב שדאג עמוקות למשפחתו, איש שעשה כמיטב יכולתו לגדל עשרה ילדים בתקופה של אתגרים ומחסור.

דמותו של אליהו מייצגת דור שלם של אבות בישראל של שנות השישים והשבעים - אנשים שגדלו בעולם אחד והתמודדו עם גידול משפחה בעולם אחר לגמרי. הוא השאיר אחריו מורשת של עבודה קשה, יושרה, ואהבת משפחה שהתבטאה בדרכים מורכבות ולעתים לא שגרתיות.