טוב שאבא קיבל סרטן

ההוא והזונות

כך נראתה הפעם הראשונה שהם נצפו בעיירה: שלושתם עולזים ביום שמש מושלמת, מעוררי פליאה ובוהקים בפיירבּירד הפתוחה, הלומי קמ"שים, צמודים במושב הקדמי, לעיניהם משקפי שמש, חולפים את הצומת הראשי ברמזור אדום, מרחפים. הם כלל לא רצו להסתכן, פשוט לא היו מודעים לאפשרות שמשהו רע יכול בכלל לקרות. ישנם כאלה רגעים של אושר.

עצרו בתחנת הדלק, נשפכים מן הרכב, שלושתם כאחד, וצוחקים פסקאות של הומור פנימי מאוד. בועות בוקעות מפיהם ובתוכן מילים מתערבלות, כאשר הן מתפוצצות מתחברות המילים למשפטים, כאלה שנאמרים כלאחר יד, כאלה שאין בהם מאמץ, שלא ניכר בהם סימן של זיעה, צלילים שבאים להם בקלות, לפחות כך נדמה, וזו מהות זוהרם. הקלות. קלות מעוררת חשד שהאובייקט הזה שהוא שלושתם יחדיו, הוא על־אדם, מושלם.

הם נעמדים לפני מדפי החטיפים ומנהלים שיחה עירומה, כביכול, כלומר, הם תמיד נותנים תחושה שכאשר הם מדברים, הם אומרים את האמת, שהם אינם מסתירים דבר, שאין חוצצים בינם לבינם, בינם לעולם, חשופים ופגיעים ולכן יכולים הכול.

אחד חושף חולשה מביכה ללא בושה, אחת מודה בשנאה עצמית בתמימות סופנית, שלישית דומעת וצוחקת.

אי אפשר שלא להיכבש על ידם.

פגישה ראשונה בהם הרגישה כמו מפגש עם כוכב ענק. שלושה שהתנהלו כאחד נוצץ עם כוח משיכה בלתי מוסבר.

מרוב חולשות וכתפיים חשופות, ברור לכל אחד ודי מיד שהם בשיא אונם, הוא ושתיהן.

אפילו שהוא איננו צעיר והן, צעירות מדי.

רבות נפתח ורבות נסגר בנושא, וכולם קראו להם:

"ההוא והזונות".

מאז איבדו את דרכם ונכנסו אל העיירה באותו יום שמש, לא עזבו כבר כמעט שנה.

"מר יחזקאל", קרא לו בנו של בעל המכולת, אדריאן, בעודו מחזיק שני כדורי מסטיק ענקיים. אחד כחול, אחד אדום, כמעט כמו לחייו של אדריאן. תמיד נראה מתאמץ, תמיד מזיע, חזירון על שיפוד מסתובב באמצע משמרת שמנונית.

יחזקאל לא אהב את סמיכות המילה "מר" לשמו, תמיד חשש להרף קל שמא חייו פסחו עליו, מתעשת רק כשעולה במוחו שורה נוספת לשיר אהבות. יצירה הופכת חבל תלייה להצלה.

שיר "אהבות" ולא שיר "אהבה", שיר לשתי אהבות. כך זה כאשר אתה מאוהב בשתי נשים בו־זמנית.

"מה שלומך?" שאל אדריאן.

"אגלה לך משהו שגיליתי הבוקר," חייך יחזקאל, "אני בשיאי."

פעם תיעב שירי אהבה, ראה בהם ג'ינגלים של בורגנות, ממנה ברח כל אימת שחשש שאולי היא משיגה אותו, פחד תמיד שפתאום תניח את ידיה על עיניו ותאמר: "אתה יודע מי זה."

לדידו, שירי אהבה היו דביקים כמו שרף של עץ רע, לוכד את המעופפים ומתוק רק לכאורה. יחזקאל חשש שמזמור כינורות, בית — פזמון — בית — פזמון — אינסטרומנטלי — גשר קטן — פזמון גדול, ינסה למסמר אותו לבית אחד, בלי פזמון, גשר המכבייה, בלי סקס, בלי תקווה, בלי חזון, ללא אוויר. חנק. מוות בעודו חי.

פחד למצוא עצמו לפתע בשכונת מפזרי עלים ומזמרות, רובוטים מנקי בריכות מתקתקים עקרות, פחד שיהפוך בעצמו למסתור לפח הזבל, לכתובת מעודכנת בכל מסד נתונים אפשרי.

היה היום הנורא הזה שגילה שפזמון גנוב השתלט על המדינה, הופך את כל הזוגות לתאומים סיאמיים מפלצתיים.

"לא כל מה שחורז נכון..." היה מתעקש להזכיר לעצמו.

ואילו כיום, לא נותר זכר לפחדים אלה אצל יחזקאל, מאוהב ללא סייג בשתי נשותיו, הרפה כליל את אגרופו הקמוץ תדיר, קולו נסחף בין שורות האהבה. כלומר, שורות האהבות.

כתיבה סוף סוף חדלה להיות נטל.

"אהובה" קראה לעצמה אהבתו הראשונה שהכיר מבין שתיהן. עד היום יחזקאל לא יודע את שם לידתה.

הכיר אותה ברחוב בוגרשוב, מול חלון ראווה של חנות טפטים. עמדה מוטרדת, בגופייה רטובה מביקיני שהרגע בקע מן הים.

"סליחה," שאל אותה, "את בסדר?"

"יחזקאל קלט שאני הפוכה לגמרי," הייתה מספרת, "בדיוק עזבתי את עמיחי, בים, נכנסנו יחד למים. יצאתי לרגע לעשות קקי ולא חזרתי..."

יחזקאל תמיד קרן כשהיא סיפרה את זה. זה גם הוציא אותו רגיש, וגם הזכיר לו את אותו בוהק בלתי אפשרי בהיתקלות הראשונה עם אהובה.

"את בסדר?" שאל שוב יחזקאל, בזמן שאהובה בהתה בו.

היא לא הייתה בסדר מן היום שזכרה את עצמה. בגלל זה שינתה את שמה.

לאהבתו השנייה קראו אוולין.

היא עלתה לטרמפ ליד מושב צופר, יחזקאל חש מיד את העולם פוסע.

אף מילה לא נאמרה, אך לפתע מצאו את עצמם אוחזים ידיים ומביטים קדימה. אל אותו אופק.

"אפשר להיות ענקים," חשב לעצמו אז.

"אני יכולה להקטין את עצמי," חשבה היא לעצמה, "כדי לתת לזה סיכוי."

בדיעבד, יחזקאל רק עודד אותה לגדול.

שתיקה נעימה במפגש ראשון היא עין הסערה. סדר אינטימי להפליא באי־סדר.

במושב האחורי ישנה אהובה, נוחרת קלות.

נאה היה יחזקאל לגילו, לכל גיל בעצם.

שערו הלבן מתריס בצפיפותו, נשמתו עתיקה, נפשו סכסוכים, חיוכו עדין, תמיד מצוחצח להפליא, כיאות לאחד שאיבד כמעט את כל הונו, אך מצליח להיאחז במעט הנדרש לתקצב מראה מושלם. תמיד. אפס זיעה בכל שעה.

פעם, בשנות הפוטנציאל שלו, ציפו ממנו להפוך לסוג של מנהיג. אך חיבתו לשינוי מצבי תודעה לקחה אותו לקוטב השני.

לבוש היה חשוב מאוד בעיניו. בכלל, כל מה שנחשב שטחי, עם השנים הלך וכבש בנפשו מקום של כבוד.

זהב היה בהחלט פייבוריט, מנצנץ וממליץ בכל מסע.

"זהב," אהב לומר, "אני אוהב להביט בו, כמראה. מציאות לאור שמש נצחית. זהובה בכל יום ויום."

זהב לא היה בעיניו תכשיט, לא השקעה ובטח לא מחצב, זהב ייצג אופטימיות. כזו ששומרת על ערכה, תמיד. גם כשלא.

אף שעסק באובססיביות בלהיות נוכח בנמצא, התקשה לעכל את העובדה שאינו נצחי.

צניעות, בעיניו, הייתה צביעות.

התאווה הבלתי נגמרת הייתה מנת חלקם של כולם, אך רובם חונכו באלימות להצניע אותה. ראוותנות הייתה בעיניו דימוי שלקח את עצמו ברצינות, ועל כן מבורכת.

הפיירבּירד שלו תמיד הייתה נקייה למשעי, שאובה, משומנת ונוצצת מן הווקס. הרכב סימל בעיניו אופציית בריחה מזהרת, כמו אצל רוב יושבי הגיהינום הנטוש בפריפריות. אך בשונה מהם, הוא מעולם לא ברח מכלום.

(פרט מלשונותיה של מדורת השבט).

האמת, גם לא ממש נדרש לעימותים קשים במיוחד, אך זה לא מנע ממנו מלהתעסק בסימולציית בריחה בלתי נפסקת.

(ברח מעצמו לא מעט).

יחזקאל לא הכיר את הנשימות הקצרות של הרדופים, את הזיעה הקרה של המקורבנים, את המרמור של המגורשים.

תנועה הייתה שיקוף של הלך רוח, והרוח הלכה והלכה ונסעה.

תנועה יצרה בעיניו קורלציה בין הגוף לנפש. מאחר שהנפש בתנועה מתמדת מעצם נביעתה מרוח, מצא שרק כאשר היה בתנועה חש יציב.

רק בתנועה הפך לאחד.

*ההמשך זמין בספר המלא*