הצד האפל של אנטרקטיקה

פרק 1

נואיבה, חצי האי סיני
יום ההתרסקות

מד העומק של יונתן הראה עשרים מטרים, והוא הבין שנותרו לו דקות ספורות לממש את תוכניתו. הוא חבט בסנפירי הצלילה מעלה ומטה בעצבנות, חולף על פני הנוף התת־ימי המשכר, שבימים אחרים היה בוודאי מסב לו רוגע. להקת דגי חליל כסופים־כחולים טסה מעליו; סוסון ים קטן שוטט מתחתיו והסתתר בשונית האלמוגים. יונתן הבחין בכל אלו בזווית העין, אבל היה מרוכז יותר בקופסה הקטנה שמישש בידו הימנית. הקופסה הייתה מחוברת בשרוך דק לחליפת הצלילה שלו, ליתר ביטחון, אבל כף ידו הקפוצה אחזה בה בחוזקה, לא מאפשרת לה שום חופש תנועה.

שירלי, לעומת זאת, שייטה לפניו בנינוחות, בתנועות עגולות ושלוות. צב ים ירקרק הופיע מעבר לסלע, והיא הצביעה עליו בהתרגשות. עלי, המדריך, התקרב אליהם; שׂערו הארוך נמתח לאחור, חושף את עורפו המקועקע, בעוד זרועותיו השריריות מתמרנות את גופו בתנועות מדויקות בין האלמוגים. יונתן ניסה לייצב את עצמו בין שניהם בתנועות מגושמות; עלי חייך אל שירלי, הרים את אגודליו בהתפעלות, ולאחר מכן נעצר לבדוק משהו במחשב הצלילה שלו.

זהו זה, חשב יונתן. עכשיו.

הוא סימן לשירלי שתתקרב אליו.

שירלי המשיכה לצוף במקומה, שומרת על שיווי משקל באותו עומק, והביטה בו במבט מבולבל.

יונתן הושיט קדימה את ידו הימנית, זו שאחזה בקופסה הקטנה.

שירלי המשיכה לבהות ביונתן; המסכה שלה החלה להתכסות באדים. היא הביטה לכיוון הקופסה, אבל לא היה ברור אם היא בכלל רואה אותה.

בתנועה עדינה וזהירה פתח יונתן את הקופסה; הטבעת הייתה בפנים, מוחזקת ביציבות על ידי תופסן פלסטיק, שהגן עליה מפני הזרמים. שירלי הביטה המומה – משקפת הצלילה שלה מופנית כלפי יונתן, כלפי הטבעת, ואז שוב כלפי יונתן, שקיווה לראות חיוך על פניה; אבל מאות בועות קטנטנות, שיצאו מווסַת הצלילה שלה, הסתירו את פיה.

לא משנה, חשב יונתן – הוא עבר את נקודת האל־חזור. הוא תפס בשתי אצבעותיו את הטבעת ושלף אותה בעדינות מהקופסה. הוא התקרב לשירלי, מראה לה את הטבעת ומצביע על ידה, שזזה לצד גופה בחוסר נוחות, מתעלמת ממנו.

יונתן הבין שעליו להתקרב אליה עוד, ושירלי הזיזה את ידה לכיוונו. הוא קירב אליה את הטבעת, אבל במקום שידה תפגוש את אצבעותיו, היא התנגשה במרפקו. יונתן הסתכל עליה, מנסה להבין מה פשר התנועה הלא צפויה, אבל זרם חזק של בועות הסתיר את פניה לגמרי. לפתע הרגיש יונתן בקצה ידו, שעדיין גיששה בין הבועות כדי לפגוש את אצבעותיה של שירלי, חבטה חזקה; זה היה סנפיר הצלילה של שירלי, שמסיבה כלשהי בעטה באותו רגע ברגלה למעלה ולמטה. בשבריר שנייה הבין שהטבעת נשמטה מידו. הוא הפנה את ראשו למטה, אולי יספיק להצילה. הוא ראה אותה שוקעת במהירות, מנצנצת לרגע חולף בקרני השמש המעטות שהצליחו לחדור לעומק עשרים המטרים. יונתן הפנה את גופו כלפי מטה והוציא מייד אוויר מריאותיו, כדי שיוכל לצלול מטה ולהשיג את הטבעת. אך בטרם הספיק לזנק, הרגיש בעיטה נוספת. הטבעת צללה ונבלעה סופית במצולות. יונתן הרים מבט המום לעבר שירלי, אבל ענן של בועות הסתיר אותה כעת לגמרי. מבולבל לחלוטין, הוא ניסה להתקרב אליה, אבל ראה שהיא מתרחקת ממנו ושוחה הלאה, לעבר עלי – שבינתיים זינק וצלל לכיוונה כטורפדו, עד שנצמד אליה בגופו ותפס אותה בזרועותיו. מתעלם מצבר הבועות הענקי, שלף עלי את צינור האוקטופוס – וסת הנשימה הרזרבי שלו – ממקומו המאובטח בווסט הצלילה, הוציא מפיה של שירלי את וסת הנשימה שלה, שזרם מסחרר של בועות המשיך לצאת ממנו, ותחב במקומו את נשכן האוקטופוס שהיה מחובר למכל האוויר שעל גבו.

שירלי חזרה לעצמה באופן מיידי. היא הפסיקה לפרפר בידיה וברגליה וחזרה לשיווי משקלה, מביטה בעיניו של עלי דרך משקפתה, שבהדרגה פחתה שכבת האדים שכיסתה אותה. המדריך הביט בעיניה בחזרה והניף את אצבעו בסימן המוסכם – הכול בסדר?

שירלי הביטה בעלי בהקלה והרימה את אצבעה – כן, עכשיו הכול בסדר. לאחר החלפת הנהונים נוספת הפנה עלי את מבטו לעבר יונתן והצביע למעלה: זהו, יוצאים. הצלילה מסתיימת ברגע זה.

עלי תפס את ידה של שירלי בידו והחל לעלות. שירלי, צמודה לעלי, ועדיין מוקפת בענן של בועות, טיפסה כשפניה מופנות לפניו של עלי. יונתן עלה בעקבותיהם ועצר איתם לחניית הביניים בעומק שישה מטרים. הוא הביט בשירלי ובעלי החבוקים והמתין שתעבורנה שלוש הדקות – הארוכות בחייו, כך הרגיש – שנדרשו על פי הוראות הבטיחות.

לבסוף עלו שלושתם אל פני המים, ועלי הוריד את מסכת הצלילה שלו. שירלי, שכעת יכלה סוף־סוף להוציא מפיה את וסת הנשימה של עלי, נשמה לרווחה.

״הייתה לך דליפה בצינור הלחץ הנמוך!״ אמר עלי לשירלי בפסקנות. ״לכן לא יכולת לנשום כמו שצריך. תקלה כזו מחייבת הפסקה מיידית של הצלילה. אבל לא נורא, היינו קרובים מאוד לסיום בכל מקרה.״

שירלי הנהנה לעבר עלי, עיניה הרטובות מדמעות מכירות לו תודה.

עלי הפנה את מבטו אל יונתן.

״אבל אני לא מבין,״ אמר עלי בקול מאשים. ״היית צמוד אליה, לא שמת לב שיש לה בעיה? היא לא יכלה לנשום. הדליפה הייתה מאוד בולטת, זה מה שגרם לכל הבועות. היית אמור לשלוף את האוקטופוס שלך מייד.״

״אני... לא ידעתי...״ מלמל יונתן אל שירלי ואל עלי כאחד. הוא חש כל כך מטופש. איך, לעזאזל, לא הבין את הסיטואציה? בת הזוג שלו הייתה זקוקה לו. היא הייתה בסכנת חיים. והוא, במקום לעזור לה, רק בהה בה וניסה לתפוס את טבעת האירוסים. בעצם... האם בכלל הבחינה בטבעת? האם הצעת הנישואים שלו, שאותה תכנן זמן רב כל כך, התרחשה בכלל? הוא גישש במבטו אחר עיניה של שירלי, אבל הן לא סיפקו לו תשובות. היא מצידה התבוננה בו לרגע קצר במבט שנראָה לו מאוכזב, ואז חזרה להסתכל לכיוונו של עלי.

״מכאן... חוזרים אל החוף בשחייה?״ שאלה את המדריך.

״כן, ברגע שתגידי שאת מרגישה מספיק טוב בשביל להמשיך.״

״אני מוכנה,״ השיבה מייד, ובלי להביט ביונתן. ״בוא נשחה לחוף בבקשה.״

״אני מצטער...״ אמר יונתן לשירלי במבוכה, והשתתק. הוא הביט בצמות הדקות של שׂערה החום, שחלקן התפרקו במהלך הצלילה, ובנמשים שהשמש של סיני הוסיפה לה על האף.

״לא הבנתי שיש לך בעיה במערכת הנשימה,״ המשיך. ״לא הייתי מרוכז באותו רגע, כי, אה...״

״כי היית עסוק בלהציע לי נישואים,״ השלימה אותו, בשקט, בחיוך עדין.

הם ישבו כעת לבדם על מחצלת גדולה, מתחת לסככת קש, זה לצד זו. בין הסככה לים הפרידו רצועה רחבה של חול סלעי ושני גזעים של דקל דום, מסתעפים משורש משותף שצמח בחוף הים, צמרותיהם הגבוהות מתנועעות קלות ברוח. ציוד הצלילה היה מונח על המחצלת, לידו שולחן נמוך שעליו קנקן לימונדה. חליפות הצלילה של שניהם היו פתוחות בפלג הגוף העליון, מאפשרות לרוח הנעימה של שעת אחר הצהריים לצנן את גופם הרטוב המכוסה במלח.

״אז הבנת.״ יונתן חייך אליה בחזרה.

״כן,״ השיבה, ״אומנם הרגשתי שאני, אה... נחנקת... ובקושי ראיתי משהו... אבל כן, שמתי לב לטבעת. וראיתי שהיא נפלה. אני מקווה שהיא לא הייתה יקרה מדי.״

״אה... לא, אל תדאגי לגבי זה,״ אמר בשקט. הטבעת דווקא עלתה לו הון תועפות. ״זה ממש לא חשוב עכשיו. מה שבאמת חשוב זה שאת בסדר.״

שירלי תפסה את ידו בידה.

״יונתן,״ אמרה לו בקול רועד, ״תקשיב, הצעת הנישואים שלך הייתה הדבר הכי יפה והכי רומנטי שמישהו אי־פעם עשה בשבילי. הדבר הכי יפה שמישהו אי־פעם יעשה בשבילי, כנראה.״

יונתן הביט בפניה. עד אותו הרגע, כרסם בו הספק. אבל המילים שאמרה, והאופן שבו אמרה אותן, איששו לו את מה שהבין עוד לפני תחילת השיחה.

״אז התשובה שלך היא לא.״

שירלי הביטה בעיניו.

״אני מצטערת,״ אמרה, תוך שהיא מנידה בראשה קלות. ״זו לא אשמתך. אתה עשית הכול כמו שצריך. סיימת את הלימודים, יצאת לחופשה בסיני, תכף בטח תתקבל לאיזו חברת טכנולוגיה, תרוויח משכורת יפה... אתה לגמרי על המסלול הנכון.״

״הממ...״ אמר יונתן, ״חשבתי ששנינו על המסלול הזה יחד.״

״גם אני חשבתי ככה,״ אמרה שירלי, ״אבל בזמן האחרון אני כבר לא בטוחה. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות באף מסלול. אצלי בראש הדברים פחות מסודרים מאשר אצלך. אצלך הכול לפי הספר, הכול... קצת... צפוי. ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחרי חופשת הסמסטר הזאת, אם אני בכלל מרוצה מהמקצוע שבחרתי ללמוד. אני לא יודעת בכלל באיזו מדינה אני רוצה לחיות. אני אוהבת אותך, באמת. אבל אני מרגישה... שאני עדיין רוצה לנסות דברים.״

יונתן לקח לגימה ארוכה מהלימונדה שלו. הוא הרגיש את ראשו מסתחרר. ניכר בדבריה של שירלי שחשבה עליהם הרבה לפני שאמרה אותם. כנראה חזתה מראש את הצעת הנישואים והכינה את תשובתה מבעוד מועד.

האומנם הוא אכן צפוי כל כך?

הם הביטו שניהם, בלי ליצור קשר עין זה עם זו, אל עבר הים המתכהה בשקיעה. באופן לא נוח, הם ידעו, יהיה עליהם להעביר יממה נוספת זה במחיצת זו. מוטרד ונבוך, יונתן קם ממקומו וניגש לאסוף את ציוד הצלילה שלו. שירלי עשתה כמוהו. הם צעדו בשתיקה לעבר מבנה המועדון, וכשהגיעו, החלו לפרק את מה שיכלו ולהניח על הדלפק שמיועד לכך. בשלב זה ציפו שיופיע אחד העובדים, ייקח מהם את הציוד ויחזיר להם את התיק האישי משמירת החפצים.

״אה... סליחה?״ קרא יונתן אל תוך חלל המועדון, לאחר כשתי דקות של המתנה. ״יש שם מישהו?״

הוא הציץ פנימה, ולא ראה איש בפנים. כעת שם לב שהמתחם כולו היה שקט מהרגיל. בשעה זו כבר לא היו צלילות; נותרו רק כמה חבורות של צעירים שישבו על מחצלות במרחק־מה מהם. נראָה שהם מרוכזים מאוד בטלפונים שלהם, גוללים באצבעותיהם ללא הרף ומדברים זה עם זה בהתרגשות. אבל יונתן ושירלי היו רחוקים מכדי לשמוע את תוכן השיחות.

״סליחה, יש כאן מישהו?״ הפעם זו הייתה שירלי שהציצה פנימה מבעד לדלפק בחוסר סבלנות.

״הלו?״ צעק יונתן כששוב לא הגיע מענה.

״אולי... פשוט ניכנס בעצמנו, ו...״

בטרם המשיך את דבריו, הופיע אחד מעובדי המקום, בחור צעיר וכהה עור. הוא החזיק בידו טלפון, ועיניו היו שקועות במסך. לאחר רגע נוסף הרים סוף־סוף את עיניו מהמכשיר ופנה אל הזוג.

״אני מתנצל שלא שמענו אתכם,״ אמר, ״יש טלוויזיה בחדר הפנימי, וכל העובדים יושבים שם מרותקים לחדשות! באתם להחזיר ציוד ולקבל את הדברים שלכם משמירת החפצים?״

״אה... כן, תודה,״ השיב יונתן. ״אבל... מה יש בחדשות? קרה משהו?״

״אתה מתכוון אם קרה משהו מאז ההתרסקות? לא עד כמה שידוע לי. אבל כולם מחכים לשמוע מה גילו שם.״

״התרסקות?״

״אתה רוצה להגיד לי ש... אה, הבנתי, הייתם בצלילה! לא הייתם עם טלפונים! הייתה התרסקות של... משהו, איפשהו באוקיינוס. הם לא יודעים מה זה. או שיודעים ולא מספרים. בינתיים יש בעיקר שמועות. אני בדרך כלל לא מתעניין כל כך בחדשות, וזה קרה רחוק מאוד מכאן... אבל תשמעו, נראה שזה משהו גדול.״

מצר ארבוס, אוקיינוס הקרח הדרומי
יום ההתרסקות

אוניית הסיור ״אוֹטַאגוֹ״ התנודדה כשיכורה, נאבקת בגלים הגועשים של הים האנטרקטי. הירח היה מלא, אבל הוסתר על ידי תקרה של עננים שחורים. דגלי הצי הניו־זילנדי התנופפו בעוצמה וכמעט נתלשו מהתרנים. אורות הסיפון העליון, שבדרך כלל נראו למרחק של קילומטרים, טושטשו על ידי הערפל לכדי הילה אחידה וחלבית, שבה הבזיקו טיפות גשם אלכסוניות שהוטחו בספינה כחיצים קפואים. מדי פעם התרוצצו על הסיפון כמה מתוך שלושים וחמישה אנשי הצוות של האוטאגו לצורך בדיקה או חיזוק הקשירות של מכשיר זה או אחר, אך רובם הסתגרו בתאי הפיקוד והתפעול עד יעבור זעם.

גַבְּרִיאֵלה מַטֵאוּש עמדה לבדה במפלס העליון של החרטום. בידה האחת אחזה במעקה, מתאמצת ככל יכולתה לשמור על גופה יציב, ובידה השנייה החזיקה במשקפת לראיית לילה. היא לבשה שכבת ביגוד תרמי בצבע כתום, שהושאל לה מתחנת המחקר מֶקמֶרדו, ומעליה חליפת סערה צבאית בצבע חאקי. פריטי הלבוש לא תאמו זה את זה, ולא תאמו את ממדיה הקטנים והגוציים של האישה הברזילאית בת החמישים, שגם לא ידעה לרכוס אותם כיאות. היא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, וגופה רעד מקור, אבל היא לא נתנה דעתה על כך: היא הביטה במשקפת ראיית הלילה, סורקת בריכוז את הים מסביבה. כל שהצליחה לראות עד כה היה תמונה מטושטשת של גלים ושברי קרחונים.

דלת תא הפיקוד נפתחה, ואדוארד לַה־בְּרי יצא ממנה, מכוסה במעיל סערה צהוב. הרוח טרקה את הדלת מאחוריו לפני שהספיק לסגור אותה בעצמו. הוא הבחין באישה הקטנה והחל מתקדם לעברה, מותח את כובע מעילו בניסיון לסוכך על עצמו מהגשם.

״גבריאלה!״ צעק, בקושי נשמע. ״היכנסי בחזרה פנימה, את לא יכולה לעמוד בחוץ במזג אוויר כזה!״

״אין לי ברירה!״ גבריאלה נאלצה להשיב בצעקה. ״הם צריכים להיות כאן איפשהו... אני חייבת למצוא אותם!״

לאט ובזהירות צעד אדוארד עד אליה. הקנדי לבן־השיער חצה את גיל שבעים זה מכבר, ואחרי שנים של ניסיון כמנהל תחנת המחקר מקמרדו והיכרות מעמיקה עם החורף האנטרקטי, הקור והסערות לא היו זרים לו; אבל התנועה על הסיפון החלקלק של האוטאגו הייתה קשה עבורו. שנים רבות, אולי רבות מדי, עסק בעבודות המנהלתיות של תחנת המחקר מתוך משרדים נוחים ומחוממים. הוא החל לתהות אם עשה בחוכמה כשהסכים לבקשתה של גבריאלה להצטרף להפלגה הזאת – הוא לא ידע אם גופו עוד כשיר להרפתקאות מסוג זה. אבל רצף האירועים האחרונים, ומשהו באישה הזאת, חוקרת ה... חוצנים? משהו בבקשה המוזרה שלה, המבט שראה בעיניה – חולמני, ובו־זמנית חדור מטרה – כל אלה גרמו לו להרגיש שהוא חייב לעזור לה.

״גבריאלה,״ אמר, מתנשף, ״אני מבין שהם אמרו לך שהם יהיו כאן, אבל ה... דבר הזה, מה שזה לא יהיה, התרסק שמונה מיילים ימיים מזרחה מכאן. אנחנו יודעים את זה על פי המכ״מים. כל כלי השיט האחרים בדרך לשם, וגם מפקד האוטאגו קיבל פקודה לנוע לנקודת ההתרסקות. הוא כרגע נשאר כאן כי ביקשתי ממנו, והוא ידיד טוב שלי כבר שנים רבות. אבל הוא מתחיל לאבד סבלנות. אולי הקואורדינטות שחישבת לא מדויקות? אולי ה... מי שדיבר איתך... טעה?״

״לא לא, בדקתי את הקואורדינטות היטב,״ השיבה גבריאלה, עיניה עדיין במשקפת ראיית הלילה. ״אני יודעת שהחללית התרסקה במקום אחר. אבל אני לא מחפשת את החללית... אני מחפשת את הניצולים. הם אמורים להגיע לכאן. הם אמורים להיות בתוך... סירת הצלה, או משהו כזה.״

״אבל למה כל כך רחוק ממקום ההתרסקות? ו... למה לא דיווחת על כך?! חשבתי שאנחנו מחפשים את החללית!״

״אני לא יכולה להסביר. לא כרגע.״

״גבריאלה, אני לא מבין. כשהגעת אליי לפני שבוע, אמרת לי שאת מפרויקט סֵרֵנְדִיפּ, שמאזין לאותות מהחלל. ואמרת שכל מה שאת יודעת זה שלפי החישובים שלך, הם הולכים לנחות היום. לא אמרת לי איפה, ובטח שלא אמרת לי שום דבר על סירת הצלה! מה אני אמור להגיד עכשיו למפקד האוטאגו? את יודעת מה המשמעות של הוצאת ספינת סיור בלילה כזה? מבחינה כספית? מבחינת חיי אדם שאנחנו מסכנים כאן?!״

״אני מצטערת, לא יכולתי למסור לכם את כל הפרטים,״ אמרה, ״אם הייתי עושה את זה, היו מסלקים אותי מפרויקט סרנדיפ. יותר מכך, הייתי עלולה לעלות למשפט בבית הדין הבין־לאומי.״

״משפט? בין־לאומי? על מה את מדברת?!״

״לפי פרוטוקול הפרויקט, ברגע שזיהיתי את אותות התקשורת החוצניים, הייתי צריכה להגיש דוח לרשויות. אבל לא עשיתי את זה. במקום זאת, עניתי להם. בפרויקט סרנדיפ מותר להאזין לאותות, אבל אסור בשום אופן לשלוח הודעות בחזרה לצד השני. כמובן, החוק הזה אף פעם לא הועמד למבחן... אבל הוא ידוע לכול. היה אסור לי לענות בשם עצמי. הייתי צריכה לבקש אישור מהאו״ם.״

״אוקיי,״ אמר אדוארד, תוך שהוא מנגב את משקפיו. ״אז... למה לא פעלת לפי הפרוטוקול? למה לא ביקשת אישור?״

״כי לא היה זמן. היו מתחילים לחקור אותי, להקים ועדות, אלוהים יודע מה עוד. ו... זה היה מצב חירום. הבנתי שהחוצנים האלה שדיברו איתי נמצאים במצוקה קשה... ושעדיף לכולם שאפגוש אותם בעצמי. אז שלחתי להם תשובות, והתחלנו לפתח יכולת תקשורת, אני והם. אני אסביר הכול, אני מבטיחה. אבל מה שחשוב עכשיו זה למצוא אותם. בבקשה, עזור לי. ״

״אני אנסה, גבריאלה,״ אמר אדוארד, ״אבל אני אורח בספינה הזאת, בדיוק כמוך. כשמפקד האוטאגו יקבל פקודה לזוז מכאן, אני לא חושב שאוכל לשכנע אותו אחרת. בינתיים אעזור לך במה שאני יכול,״ הוסיף והצביע על משקפת ראיית הלילה. גבריאלה הסירה אותה מעל צווארה, כשהיא מעט מסתבכת עם רצועות חליפת הסערה שלה, והושיטה לו אותה.

״איך נראית סירת ההצלה הזאת שאנחנו מחפשים?״ שאל אדוארד.

״אה... אין לי מושג, למען האמת.״

״הבנתי,״ אמר ונאנח.

הם הוסיפו לעמוד על הסיפון דקות ארוכות, מחליפים ביניהם את המשקפת מדי פעם. הסערה שככה בהדרגה. הסיפון המשיך להתנדנד מתחת לרגליהם, אבל הגשם פסק, והם המשיכו לעמוד ולהשקיף בדממה. השמיים החשוכים התבהרו מעט, ואורות הירח והכוכבים הצליחו לחדור דרך סדקים בשכבת העננים. אדוארד נשא את עיניו אל האופק, שכעת, כשהראות השתפרה, נגלה לעיניו. הגלים נצצו באור הירח, ולאחר כמה שניות של בהייה, נצנוץ אחד משך את תשומת ליבו של אדוארד.

״אני חושב, שאני רואה משהו...״ אמר בהיסוס. ״הנה, אפשר לראות את זה אפילו בלי המכשיר,״ הוסיף והצביע על נקודה במרחק.

הוא צדק. במרחק־מה מהם, בין גלי האוקיינוס, היה ניתן להבחין בנקודה זוהרת, מעין חפץ שצף על הגלים. למעשה, כך הבחינו שניהם כעבור רגע נוסף, האור הזוהר שבקע מהחפץ לא היה לבן, אלא בעל גוון סגול.

״אני רואה את זה... והנה, יש שם עוד!״ אמרה והצביעה לכיוון אחר: שתי נקודות נוספות נראו שם, בוהקות באותו גוון ורדרד־סגלגל, נסחפות בים.

עד מהרה הבחינו בעוד חמש–שש נקודות כאלו, במרחקים שונים מהם, שהתקרבו לאונייה.

״אלה... משושים,״ אמר לגבריאלה, ״שטוחים, אני חושב. סוג של... משטחים בצורת משושה... שצפים בים. אלה העצמים הסגולים שאנחנו רואים. הם מגיעים מהכיוון שבו אירעה ההתרסקות. האם אלה... החוצנים שלך?״

״אני לא יודעת,״ הודתה גבריאלה.

כעת הבחינו שהמשושים אינם זהים זה לזה. גודלם היה בין מטר לשני מטרים מקצה לקצה, ומידת הזוהר שבקע מהם השתנתה מאחד לאחר. כשאחד מהם התקרב מספיק לספינה, היה ניתן לראות שהאור הסגול לא בקע מהמשושה עצמו, אלא מצמח כלשהו שטיפס עליו, או יותר נכון, גדל מתוכו: גבעולים ארוכים, בגוונים שנעו בין לבן, ורוד וסגול, שהתנועעו כמו אצות. באותו הרגע גבריאלה הבינה במה הם צופים.

״אלה לא החוצנים,״ אמרה לפתע בוודאות. ״אלה שברים של החללית שלהם, חלקים שעפו ממנה בזמן ההתרסקות. ואלו הן אצות שהם גידלו בחללית, ושימשו עבורם כמזון. אני יודעת גם את זה מהשיחות איתם.״

״מה שהם לא יהיו,״ אמר לפתע קול נמוך מאחוריהם, ״יש מאות מהם. ברדיוס של קילומטרים ממקום ההתרסקות.״

גבריאלה ואדוארד קפצו בבהלה, אבל אדוארד חייך כשהסתובב וגילה מי הדובר. לוטננט־קומנדר נִיקַאוּ ווַאפּוּ, מפקד האוטאגו, אהב להתגנב ולהפתיע אנשים. הקצין הניו־זילנדי, נצר למשפחת לוחמים מאורית, עמד ממש מאחוריהם. גופו הענק הבהב כרוח רפאים בתאורת הסיפון החיוורת. אדוארד וגבריאלה הרימו את מבטם וראו חיוך לבן רחב, שנמתח בין לחיים מקועקעות בפסים ספירליים.

״הספינות שנשלחו לאזור כבר אספו כמה מהם,״ המשיך ניקאו. ״על ה׳וולינגטון׳, לפי מה ששמעתי, כבר יש לפחות ארבעה או חמישה משושים כאלה.״

״וולינגטון?״ שאלה גבריאלה.

״אוניית הסיור השנייה של הצי הניו־זילנדי,״ השיב קומנדר. ״דומה מאוד לאוטאגו. היא הייתה במשימת סיור בזמן ההתרסקות, אז היא הספיקה להתקרב לשם לפני כולם. עכשיו, תגידו לי מה אתם רוצים לעשות. האם לחזור לנמל של תחנת המחקר, או להצטרף לשאר הכוחות במקום ההתרסקות?״

״אה... לא, לא! אנחנו חייבים להישאר כאן!״ קראה גבריאלה. ״עוד לא מצאתי את מה שאני מחפשת...״

״ובכן, מה את מחפשת?״ שאל ניקאו בחביבות, בקולו העמוק.

״גבריאלה!״ צעק אדוארד לפתע. ״יש כאן משהו! הביטי!״

גבריאלה רצה ונעמדה ליד אדוארד, שהצביע על נקודה בים. ניקאו התקרב גם הוא בצעדים גדולים ובטוחים. במרחק של לא יותר מעשרים או שלושים מטרים מהם הופיע כתם ורוד בין הגלים. העצם היה בצורת ביצה פחוסה, ונראה שהיה מורכב מאבני בניין בצורת משושים, דומים לאותם משושים שצפו באקראי מסביב. הוא היה קרוב מספיק לספינה, כדי שיהיה אפשר לאמוד את גודלו – הוא היה בגודל של מכונית קטנה. גם הוא פלט אור ורוד־סגול. גבריאלה הביטה בחפץ בריכוז – נראָה שהמשושים שמרכיבים אותו היו שקופים למחצה. לא היה אפשר לראות מה יש בפנים, אבל דבר אחד היה ברור מייד לשלושת הצופים שעל סיפון האוטאגו – הייתה בפנים תנועה. צלליות זזו בתוך כדור המשושים השקוף באופן שלא תאם את תנועת הגלים והזרמים של הים. היה שם משהו חי.

״זו סירת ההצלה!״ זעקה גבריאלה. ״הם בפנים! צריך למשות אותם אלינו!״

״בסדר גמור,״ נשמע קול הבס של ניקאו. ״אני מדווח לוולינגטון שיגיעו הנה. אני מעריך שזה ייקח להם שעה לכל היותר.״

״לחכות לוולינגטון?!״ שאלה גבריאלה, נושאת פניה אל המאורי רחב הכתפיים שמולה. ״למה לא לאסוף את זה אלינו מייד, ברגע זה?״

״כי על האוטאגו אין ציוד מתאים לכך,״ השיב ניקאו. ״הוולינגטון מצוידת במנוף גשר וברתמת גרירה. העלינו אתכם על האוטאגו כי היא עגנה מספיק קרוב לתחנת מקמרדו, אבל האוטאגו משמשת לסיורים בלבד, אין לה יכולות חילוץ כאלה.״

״קפטן ניקאו... מה לגבי סירת השירות?״ שאל אדוארד. ״יש לכם סירת גומי ממונעת למשימות מסוג זה, לא?״

״לא למזג אוויר כזה,״ אמר ניקאו. ״אנחנו כרגע במצב ים שש. סירת השירות שלנו מתאימה למצב ים שתיים לכל היותר. אולי הייתי משתמש בה במצב ים שלוש אילו היה מדובר במקרה חירום. אני אארגן צוות ואגיד להם להכין את הכננת לפעולה, כדי שנוכל למשוך את האובייקט אל הסיפון באמצעות חבל חילוץ. אבל קודם חייבים לחכות שהסערה תחלוף. אני לא שולח את האנשים שלי בסירת גומי בים כזה.״

גבריאלה התבוננה בחפץ הזוהר שצף בגלים השחורים.

״תוריד אותי בסירת השירות,״ אמרה. ״אתה צודק. אתה לא צריך לסכן את הצוות שלך. אבל... אני יכולה לעשות את זה. רק תגיד לי איך אני משתמשת בה... ותביא לי את החבל... אני אעשה מה שיידרש כדי לתפוס את זה.״

״אי אפשר לעשות דבר כזה לבד,״ אמר ניקאו בהחלטיות. ״אם את הולכת לקשור חבל סביב החפץ, לפחות אדם אחד נוסף צריך להישאר בסירה. לשלוט במנוע, אם צריך, בזמן שאת לא פנויה לכך.״

״אני ארד עם גבריאלה,״ התערב לפתע אדוארד. ״יש לי ניסיון בהשטת סירות גומי.״

״בלב האוקיינוס הדרומי?״ שאל ניקאו. ״בגלים כאלה?״

אדוארד שתק, וניקאו הביט באדוארד ובגבריאלה. צמד המדענים המבוגרים נראו כמו ילדים כשעמדו ליד הקצין גבה־הקומה.

״בואו איתי,״ ניקאו אמר להם לבסוף והחל ללכת לאורך הסיפון, כשאדוארד וגבריאלה בעקבותיו. הם הגיעו אל סירת השירות. היא הייתה תלויה על מתקן נשיאה, שהיה מקובע לדופן האונייה. ניקאו שלף מחגורתו מכשיר קשר ואמר משהו לתוכו. כעבור כדקה הופיעו ארבעה אנשי צוות, ומייד החלו לפעול להכנת הסירה: הסירו את כיסוי הברזנט, התקינו את המנוע שלה שאוחסן בנפרד, ובאמצעות ארבעה מתלים ייעודיים חיברו אותה למנוף קטן שהיה מקובע לגוף הספינה. אחד מאנשי הצוות פתח לוח בקרה קטן בבסיס המנוף, ובעזרת ג׳ויסטיק הנמיך את סירת השירות אל רצפת הסיפון.

ניקאו ניגש לארגז סמוך והוציא מתוכו שלושה אפודי ציפה כתומים.

״שלושה?״ שאל אדוארד. ״בבקשה, ניקאו, התכוונו ברצינות. אני וגבריאלה נסתדר. אתה לא צריך לשלוח איתנו עוד מישהו.״

״אני לא שולח איתכם עוד מישהו,״ אמר ניקאו, ״אני יורד איתכם בעצמי.״

בלי לחכות לתגובה כלשהי, רכס ניקאו את אפוד הציפה על חזהו והתיישב בסירת השירות. אדוארד וגבריאלה עשו כמוהו. כשראה ששלושתם יושבים בבטחה, הנהן ניקאו לאנשי צוותו, שהרימו את הסירה באמצעות המנוף. נשימתה של גבריאלה נעתקה מרוב סחרור כאשר נישאה באוויר על גבי סירת הגומי השחורה, ולפני שהספיקה להתרגל למצב, המשיך המנוף לשאת אותם למטה, אל גובה פני הים. גבריאלה הרגישה את הטמפרטורה, שמלכתחילה הייתה מקפיאה, צונחת ככל שירדו. ניקאו, שישב על ספסל במרכז הסירה, נעמד, דיבר שוב לתוך מכשיר הקשר שלו, ואז הרים את ידו לתפוס משהו – קצה של חבל ארוך שהושלך לעברו מן הסיפון. ראשיתו של החבל הייתה בכננת שמותקנת בגוף האוטאגו, סופו של החבל היה בלולאה גדולה.

״אני אתמרן את הסירה מסביב לחפץ,״ אמר ניקאו, מוסר את קצה החבל לאדוארד. ״אתם תדאגו ללפף את החבל סביבו, לתפוס אותו עם הלולאה ולהדק אותו חזק ככל האפשר.״

הוא הפעיל את המנוע, והסירה החלה להתקדם. הביצה צפה כעת בערך מאה מטרים מהם. גבריאלה נעצה בה את מבטה, בעוד הסירה שלהם עולה ויורדת כנגד הגלים. הזוהר הסגול שבקע מהחפץ האיר את סביבתו והפך למסנוור ככל שהתקרבו אליו.

״גבריאלה,״ קרא אליה אדוארד, ״את יודעת ממה החפץ הזה עשוי? האם לא מסוכן להתקרב אליו עד כדי כך? אנחנו הולכים לגעת בו בידיים חשופות...״

״אני חושבת שזה בסדר,״ השיבה, עיניה בוהות בחפץ המסתורי שמולה, ״אני... סומכת עליהם.״

״על מי? על החוצנים שדיברו איתך?״

״כן. הם אלו שצריכים את העזרה שלנו. הם היו אומרים לי אם זה היה מסוכן.״

אדוארד הביט בגבריאלה, והביט בביצה הוורודה־סגולה שהתקרבה אליהם במהירות.

״האם יש אפשרות שהם שיקרו לך?״ שאל. ״את בטוחה שהם אינם עוינים? שזו אינה מלכודת? ובכלל, איך הם יודעים מה מסוכן לנו ומה לא?״

״אני לא יודעת,״ השיבה, ״אני פשוט מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם.״

גל של צמרמורת עבר בגופו של אדוארד, בעת שסירתם התקרבה למרחק של מטרים ספורים בלבד מהעצם המסתורי. במאמץ רב נעמד, מחזיק בידיו את לולאת החבל, והמתין בדריכות.

״תהיה מוכן!״ צעק ניקאו לעבר אדוארד, ״אני אסובב את הסירה שלנו, כך שממש ניגע בביצה הזאת. תנסה לתפוס אותה עם הלולאה!״

כעבור שניות אחדות הם הגיעו למרחק נגיעה. גבריאלה הביטה במשושים שמהם היה העצם מורכב: המשושים, שהיו מעין אריחים שמהם הורכבה הביצה, היו שקופים מספיק כדי שתוכל לראות את התנועה שבפנים. היו שם צלליות של דמויות מטושטשות. ראשים, דמויי ראש אדם בצורתם הכללית, אבל קטנים יותר. גוף קטן ורזה. היא ניסתה לספור כמה דמויות היא מזהה בפנים. ללא ספק היו שם יותר מעשר, אולי גם יותר מעשרים. הם היו קטנים מספיק בשביל להיות שם כולם יחד, בתוך הביצה הזאת, שאורכה כשני מטרים בלבד. היא ריכזה את מבטה בדמות שהייתה הקרובה אליה ביותר, והצליחה לזהות זוג עיניים, ענקיות ביחס לגודל הראש של החוצן. הן הביטו לכיוונה, ממש כשם שהיא הביטה אליהן, דרך המחיצה השקופה. כשהעמיקה את מבטה, הבחינה בתנועה בתוך העיניים: אלה היו אישונים. שלושה בכל עין, שנעו ללא הרף בתנועות אופקיות ואנכיות.

והיה עוד משהו. ריח. בולט מעל הריח הרטוב של נתזי הגלים על הסירה, מעל הריח של מנוע הסולר. ריח מתקתק, לא־מוכר, שגבריאלה הרגישה שמתחיל לאפוף אותה.

״הצלחתי!״ צעק לפתע אדוארד, קוטע את הרהוריה של גבריאלה. ״תפסתי את החפץ עם לולאת החבל! ניקאו, אני מהדק את החבל, ועוד רגע תוכל לומר לצוות שלך שימשוך!״

גבריאלה הסתכלה קדימה. נראָה כעת שהביצה עשויה מחומר רך יותר מכפי שנראָה בתחילה. החבל שאדוארד כרך סביבה מעך אותה מעט ויצר לה מעין מותניים.

גבריאלה הריחה את האוויר. הריח המוזר והמתקתק עדיין שרר מסביבה. היא הרגישה אותו היטב, אבל לא הצליחה לזהות אותו ולשייך אותו לריחות שהכירה. היה נדמה שהריח התחזק מרגע לרגע. היא הרגישה אותו נכנס לתעלות אפה, גורם לה לדמעות.

״אדוארד, הצלחת? אנחנו יכולים להתרחק?״ צעק ניקאו, שהיה עסוק בלתמרן את הסירה ולשמור אותה צמודה לביצה. ניכר בו שהוא מתאמץ לעשות כן. הגלים המשיכו לעלות ולרדת, וגבריאלה הרגישה את הסירה מתקשה לשמור על יציבות. למעשה, היא חשה כאילו הזרמים מתחזקים ומטלטלים את הסירה יותר ויותר ככל שחלף הזמן. כאילו כוח בלתי נראה מושך ודוחף אותם לסירוגין.

״יש זרמים חזקים, תתפסו בידיות!״ צעק ניקאו. גבריאלה גיששה בידיה אחר הידיות הקרובות ביותר בשוליה של סירת הגומי ולפתה אותן. היא הביטה לכיוונו של אדוארד, לוודא שגם הוא הצליח לתפוס בידיות, אבל גל גבוה שטף לפתע את הסירה. היא ראתה את ניקאו מושך את ההגה בכל כוחו, מנסה לבצע פנייה חדה, אך ללא הועיל – הסירה התנגשה בעוצמה בביצה. ידיה של גבריאלה החליקו, והיא מצאה את עצמה ניתקת מסירת הגומי ומוטחת על פני הדופן הזוהרת של החפץ הסגול. היא ניסתה להכניס את אצבעותיה בסדקים הצרים שבין המשושים ולתפוס לעצמה אחיזה – וכשעשתה זאת, הרגישה שהיא נוגעת באצות חלקלקות שזזו בין אצבעותיה. ואף שכל גופה כבר היה רטוב, הרגישה שהחומר שהיא נוגעת בו, למרות מרקמו החלקלק והתזוזות שלו, היה קר במידה בלתי רגילה וגרם לה כאב מסוג שלא חוותה מעולם. היא הרגישה גם את הריח הולך ומחריף. ריח מתוק, קר ותוסס, מתפרץ למערכת הנשימה שלה עם רסיסי מים ומלח. נשימותיה הפכו קצרות ומהירות. היא הרגישה את ראשה מסתחרר, ואת ריאותיה מתמלאות באוויר הריחני והקר שהקיף אותה, גורם לה תחושת מחנק איום.

״אדוארד! ניקאו!!!״ זעקה, אך לא קיבלה תשובה.

״אדוארד?! ניקאו?!״

בלית ברירה, הוציאה גבריאלה את אצבעותיה מהסדקים וניסתה לתפוס בפני השטח של המשושים עצמם. אבל ברגע שעשתה זאת, הרגישה שחושיה מתקהים באחת, והיא חשה את עצמה נזרקת אחורנית במכת חשמל אדירה. היא הספיקה רק להביט פנימה, אל תוך אחד המשושים שהפך שקוף וצלול במיוחד, ולראות ראש בצבע סגול, חסר הבעה, בעל עיניים ענקיות ושישה אישונים שנעים מצד לצד – צופים בה בעודה נאבקת בגלים, מפרפרת בחוסר אונים, ולבסוף נבלעת במי האוקיינוס השחורים.