אפשרי

הקדמה

ב־28 בנובמבר 2018, יצאנו ביל יוּרי ואני לטייל בשביל "גוב האריות" ממערב לעירנו בולדר, קולורדו. היה אחר צהריים יפהפה של סתיו והשמש הרכה הטילה צללים ארוכים ונוגה זהוב, בפרץ חמימות אחרון לפני בוא החורף. בזמן ששקענו בבועת שיחתנו, מצאתי את עצמי נשבה בקסמו של סיפור המאמצים שמאחורי הקלעים לפוגג את המתיחות הגדלה והולכת בין ארצות הברית לצפון קוריאה. בדומה לכל שאר טיולינו, תעיתי עם ביל במגוון רחב של נושאים — החל בלקחים שלא נס לֵחם ממשבר הטילים בקובה, עבור בעתיד המזרח התיכון, המשך באתגרים שניצבים בפני עסקים משפחתיים הנקרעים בידי יורשים מתקוטטים, וכלה אפילו באתגר האולטימטיבי של התמודדות עם סכסוכים משתקים שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו.

בטיול המסוים הזה, התרשמתי במיוחד מיכולתו הנדירה של ביל להביא רוגע ואופטימיות לסכסוכים בלתי פתירים לכאורה, ומן המזיגה הייחודית לו של צלילוּת אינטלקטואלית וחוכמה מעשית. לכן שאלתי אותו: "אילו נדרשת לזקק את מפעל חייך למשפט אחד בלבד שתוכל להותיר אחריך, מה היה המשפט הזה?" ביל השתתק למשך כמה פיתולים במעלה המדרון, ואז ענה, "שאלה נהדרת. אני צריך לענות עליה." ועד שירדנו בעיקולי השביל האחרונים, כשהשמש שוקעת מעבר להרים, הוא כבר התחיל לחשוב בקול רם על המשפט וכיצד יוכל לבנות את הספר סביבו.

הספר היחיד שראוי להיכתב הוא זה שאינך יכול שלא לכתוב.

כל אימת שמישהו שואל בעצתי בנוגע לכתיבת ספר, הדבר הראשון שאני אומר לו הוא שעליו לעשות כל מה שביכולתו כדי לא לכתוב אותו. בתגובה לדחף המקורי לכתוב ספר, התגובה הראשונית צריכה להיות, "לא! לא אכתוב אותו." וכשהדחף חוזר, יש להגיב עליו באופן דומה: "אני מסרב להיכנע לסבל הכרוך בכתיבת ספר. לא אטיל את עצמי למאבק המפלצתי לכנס רעיונות ומילים ועמודים ומבנה לכדי חיבור קוהרנטי. לא אעשה זאת!" אבל אם רעיון הספר ממשיך לחזור אליך, לופת אותך בצווארך ולואט באוזניך את המסר החד והברור, "אתה מוכרח לכתוב אותי" — אם חרף כל מאמציך הנועזים והעיקשים ביותר לסלק את הרעיון ממוחך, הוא פשוט אינו מוכן להיעלם, ייתכן שיש בידך ספר שראוי להיכתב. וזה נכון במיוחד אם אתה האדם הטוב ביותר שבנמצא לכתוב את הספר; אם אתה לא תיצור אותו, איש מלבדך לא יעשה זאת.

הספר הזה עומד במבחן. אתגר "המשפט האחד" ננעץ במוחו של ביל ולא הרפה. וכפי שהוא מתאר בדפים אלה, הוא הגיע לכדי ניסוחו של המשפט האחד הזה, משפט שנולד מניסיון מצטבר ותובנה חודרת. עם המשפט הזה ביד, הוא הקדיש את עצמו למשימת כתיבת הספר. במובן מסוים, לביל היתה חובה מובהקת לזקק את עבודת חייו עד כה, לא רק על תקן של תרומה אינטלקטואלית לדורות הבאים, אלא גם משום שהיא מגיעה ברגע מושלם ברוח הזמן המפלג שבו אנו חיים.

יש שלוש סיבות לכך שביל הוא האדם הטוב ביותר שבנמצא לכתוב את הספר הזה.

ראשית, הוא יכול להתבסס על העומק האינטלקטואלי שלו ועל גוף העבודה שיצר. השאלות הגדולות שהוא חוזר אליהן בחיבור שלפניכם נטועות בספרו החלוצי "כן!" שכתב עם רוג'ר פישר ואשר מנחה אנשים בניהול משאים ומתנים מלחיצים ומסוכנים זה יותר מארבעים שנה. "כן!" הוא קלאסיקה אמיתית.¹ בהמשך הוא נסמך על רעיונות אלה בחיבוריו הנוספים, ובהם: Getting Past No (להגיע מעבר ללא) ו־Getting to Yes with Yourself (למצוא את הכן עם עצמך), האהוב עלי במיוחד. אבל למעשה, מסירותו לפתרון סכסוכים הכתה שורש יותר מעשור לפני שפגש את רוג'ר פישר ושיתף פעולה עמו. באחד מטיולינו בסביבות בולדר, שאלתי, "מתי גילית לראשונה את העניין והחוש למה שהיה למפעל חייך?" תשובתו של ביל: "עוד לפני שהייתי בן עשר, כשלמדתי בבית ספר בשווייץ שהיה בו מקלט נגד הפצצות. זה היה בעיצומו של משבר הטילים בקובה, ומשהו בי פשוט התעורר." במובן מסוים, ביל עמל לנסח את המשפט שהוא הבסיס הארכיטקטוני של ספר זה כבר שישים שנים תמימות.

שנית, תובנותיו מרחיקות לכת ואינן אינטלקטואליות בלבד; הן מעשיות להפליא. אני רואה בביל חוקר של המוחשי שהעולם הוא מעבדתו. במקום להשחיז את האינטלקט שלו ואת תובנותיו בעודו ישוב במשרד מפואר באחת מאוניברסיטאות העילית השייכות ל"ליגת הקיסוס", ביל גמר בלבו כבר בשלב מוקדם "לצאת תחילה למקומות הקשים ביותר" והשתלב במלוא המרץ במשאים ומתנים פוליטיים במזרח התיכון. על בסיס ניסיון מעשי של עשרות שנים, הוא למד מה עובד במשאים ומתנים סבוכים ומעוררי מחלוקת. כיצד להתכונן. כיצד להתרחק כדי לראות בבהירות. (לעתים קרובות, כאשר אני צריך להירגע ולראות סכסוך מנקודת מבט שונה ורחבה יותר, אני חושב על מטפורת ה"צאו למרפסת" של ביל.) כיצד ליצור פתרונות שיעבדו עבור כל הצדדים. (מאז ומתמיד רחשתי הערכה למטפורה של "בניית גשר מזהב" — הרעיון של הקמת מבנה יציב על פני מצר של מחלוקות כדי לחבר בין שני צדדים.) כיצד לשפעל קהילה רחבה יותר כדי לסייע לשני הצדדים לרצות להקים ביניהם גשר מזהב. כיצד להיאחז בחוזקה במה שאינו נתון למשא ומתן, ובו בזמן למצוא פשרה מוצלחת. כיצד לסרב למשהו טוב על ידי היענות למשהו אפילו טוב יותר — עבורך ועבור הקהילה כולה. כיצד להביא את עצמך להשלים עם הטוב ביותר — עבורך ועבור אחרים — כשרגשותיך נתקעים בדרכך להשגת האינטרסים האישיים שלך. ועם זאת, מאחורי כל כישורי ה"כיצד" הללו, תמיד יש לביל מסגרת אינטלקטואלית, הבנה עמוקה לא רק של מה עובד, אלא גם מדוע הוא עובד.

שלישית, ביל יורי משתייך לקבוצה נדירה של מנהיגי חשיבה שערכו מסע מאינטלקט מפותח לחוכמה של ממש. בספר שלפניכם ביל החכם של ממש מופיע במלוא הדרו. העולם ינהה תמיד אחר אלימות ומלחמה; בפסק דינה של ההיסטוריה אין תימוכין לרעיון שמסלולה הבלתי נמנע של החברה האנושית הוא שלום ושיתוף פעולה. ביל מבין שמשיכה לסכסוך נטועה עמוק בדי־אן־איי שלנו. הוא מתחיל את כל הוראתו, כתיבתו ועבודתו המעשית בהבנה מציאותית של ההתנהגות האנושית, של הרצון לכוח ושל הריאל פוליטיק. ועם זאת, בו בזמן, הוא נותר אידיאליסט מעשי המסור לרעיון שלפיו רדיפת שלום ושיתוף פעולה גם הם חלק מטבענו האנושי ומן האינטרס העצמי החברתי שלנו. הוא מחזיק בהנחת יסוד אחת פשוטה ורבת עוצמה: שהניסיון להגיע לפתרון בדרכי שלום, אפילו בעיצומם של סכסוכים עיקשים, נושא חותם של חוכמה ושל עוצמה, לא של חולשה. ויותר מכול, הוא מראה לנו שהוא אפשרי.

ג'ים קולינס

בולדר, קולורדו

אפריל 2023

פרק 1

הדרך אל האפשרי
 

שוב ושוב ניצבות בפנינו הזדמנויות נהדרות במסווה מבריק של בעיות בלתי ניתנות לפתרון.

— מרגרט מִיד²

זאת היתה שיחת טלפון שעתידה לשנות את חיי.

היה ערב מקפיא בתחילת ינואר 1977, וב־22:00 צלצל הטלפון. גרתי אז בחדר שכור קטן בעליית הגג בבית עץ ישן בקיימברידג', מסצ'וסטס, לא הרחק מן המוזיאון לאנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד שבהמשך הרחוב. הייתי בן עשרים ושלוש, טרוד בכתיבת עבודות הסמסטר, בקריאת מטלות הסטודנטים שלימדתי ובלימודים מאומצים לקראת מבחני התואר המתקדם באנתרופולוגיה חברתית.

כשעניתי לטלפון, הקול מעברו של הקו היה רם וצלול: "מדבר פרופסור רוג'ר פישר. תודה ששלחת אלי את החיבור שלך. אהבתי את הגישה האנתרופולוגית שהצעת לתפיסת שיחות השלום במזרח התיכון. נטלתי לעצמי את החירות לשלוח את הטבלה המרכזית לְתת־מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון. אני מייעץ לו, וחשבתי שהוא עשוי למצוא ברעיונות שלך תועלת בזמן שהוא מתכונן למשא ומתן."

קולי ניטל ממני מרוב תדהמה. האם אני חולם? נדמה לי שמעולם עד אז לא התקשר אלי פרופסור, לא כל שכן בסוף השבוע. ובוודאי לא עלתה על דעתי האפשרות שרעיון שצץ בראשי בזמן כתיבת חיבור סטודנטיאלי עשוי להועיל לפקיד ממשל גבוה בוושינגטון שמטפל במה שהעולם בכללותו תופס כסכסוך הבינלאומי המאתגר מכולם.

בדומה לצעירים רבים בגילי, ניסיתי להבין מה אני רוצה לעשות בחיי. אנתרופולוגיה — חקר תרבויות וחברות אנושיות — ריתקה אותי, אבל הרגשתי שמשהו חסר. נכספתי להקדיש את זמני ומרצי לפרויקט שיוכל לעזור לאנשים בצורה ישירה ומעשית יותר. תהיתי: האם אוכל ליישם את מה שלמדתי על דילמה אנושית מרכזית שמתריסה נגד הפתרונות הקיימים — הבעיה הנצחית של סכסוך ומלחמה?

פרופסור פישר המשיך לדבר:

"אני רוצה שתבוא לעבוד איתי. מה דעתך?"

"כן," גמגמתי. "בשמחה."

אז מה היה הרעיון בחיבור שמצא חן בעיני פרופסור פישר? הוא נולד מניסוי מחשבה פשוט. ישבתי בחדרי הקטן והארצי שבעליית הגג ודמיינתי את עצמי כאנתרופולוג, זבוב על הקיר, בחדר מהודר בפּאלֶה דֶה נאסיוֹן בז'נבה, שווייץ, שבו נועדו להתקיים שיחות השלום למזרח התיכון. שאלתי את עצמי שאלה: אילו התרחשויות באופן דיבורן של המשלחות יוכלו לאפשר לי להסיק אם השיחות מקרטעות או עולות יפה?

הערכתי שאם השיחות יקרטעו, אשמע את הנושאים ונותנים מאשימים זה את זה. הם יתבוססו במדמנת העבר. הם יתמקדו במה שאיננו בסדר.

אם השיחות יעלו יפה, אשמע משהו שונה מאוד. במקום התבוססות בעבר, השיחות יתמקדו בהווה ובעתיד. במקום להתעסק ללא לאות במה שאיננו בסדר, הנושאים ונותנים ידונו במה שאפשר לעשות. במקום לתקוף זה את זה, הם יתקפו יחד את הבעיה.

במילים אחרות, פשוט הצעתי שהדרך שבה אנשים השקועים בסכסוך מדברים זה עם זה יכולה לסגור או לפתוח אפשרויות חדשות להסכמה.

אותה שיחת טלפון לילית מרוג'ר פישר היתה תחילת ההתלמדות שלי באמנות פתיחת האפשרויות בסכסוכים לא פתירים לכאורה. רכישת השליטה באמנות הזאת עתידה להפוך למסע חיי.

שאלת חיי

הזמנתו הנדיבה של רוג'ר פישר התקשרה לתחושת שליחות שהרגשתי כמעט מאז אני מסוגל לזכור את עצמי. חלק ניכר מילדותי עבר עלי באירופה, שעדיין ניסתה להתאושש משתי מלחמות עולם שזוועותיהן המופלגות גבו את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. הסבל עדיין הורגש בין הריסות הבניינים ובסיפוריהם הנלחשים של שורדים אחוזי טראומה — אפילו עבור ילד שלא חווה אותה ישירות.

נוסף לכך, על קו האופק ריחפה מלחמת עולם שלישית, הפעם אפוקליפטית, בגלל פצצת האטום. לא דיברנו על כך הרבה מפני שהיה פשוט נורא מדי לחשוב על כך והיה נדמה שאף אחד אינו יכול לעשות הרבה בנדון. אבל היו לכך תזכורות חיות. בבית הספר שלי בשווייץ היה מקלט. בחורף, הוא שימש כמחסן ציוד הסקי שלנו, ולכן ביקרתי בו לעתים קרובות. לא פעם נתקפתי צמרמורת למראה דלת ההדף המסיבית מפלדה הקבועה בכניסה אליו.

"אני לא מבין את זה," נהגתי לומר לחברי בתקופת ילדותי. "בכל פעם שיש משבר בינינו ובין הרוסים, המנהיגים יכולים להחליט לפתוח במלחמה גרעינית שתפוצץ את כל העולם לחתיכות. איך זה יכול להיות? מוכרחה להיות דרך מוצלחת יותר להתמודד עם הבעיות שלנו!"

בבית ספרי למדו ילדים בני לאומים רבים, תרבויות רבות ואמונות רבות, אבל ככלל נראה שכולם הסתדרו זה עם זה. והוויכוחים שהתגלעו היו בין־אישיים, לא בין קבוצות. לכן, כבר בילדותי לא התקשיתי לדמיין עולם שבו חיים כולם בדו־קיום ובשלום יחסי.

סכסוכים התקיימו בעולם אבל גם בביתי, כל אימת שצפיתי בהורי מתווכחים סביב שולחן האוכל. ההאזנה להם היתה חוויה מכאיבה, וכשיכולתי ניסיתי להסיח את דעתם. אז הכתה בי ההבנה שסכסוכים משפיעים על כל דבר בחיינו — מאושרן של משפחותינו ועד הישרדותנו האולטימטיבית כמין.

השאלה הבסיסית שחזרתי אליה שוב ושוב, כנער סקרן, היתה זו: כיצד אפשר להתמודד עם חילוקי הדעות העמוקים ביותר בינינו בלי להרוס את כל מה שיקר לנו? כיצד נוכל למצוא דרך לחיות ולעבוד יחד — גם בהינתן סכסוכים בלתי נמנעים?

למדתי אנתרופולוגיה באוניברסיטה כדי למצוא תשובות לשאלה הזאת ומתוך תקווה לדעת יותר על הטבע והתרבות האנושיים. לא פעם, אנתרופולוגים חוקרים קהילות קטנות המצויות בסכנת הכחדה שמתמודדות עם איומים מבחוץ. הקהילה המצויה בסכנת הכחדה שדאגתי לגביה היתה האנושות בכללותה, והסכנה הקיומית שנשקפה לנו היתה מידינו אנו. מדוע אנו גולשים לעתים קרובות כל כך לסכסוכים הרסניים כל אימת שמתגלעים חילוקי דעות רציניים בין פרטים, בין קבוצות או בין אומות?

אבל לא רציתי רק ללמוד; רציתי ללכלך את הידיים. דבר אחד שאהבתי באנתרופולוגיה הוא הרעיון, שכדי להבין באמת תרבות אחרת, אתה צריך להיות משתתף וצופה בו זמנית. רציתי להשתתף בסכסוכים, לא רק לצפות בהם מהקווים. רציתי להיכנס בעובי ההתרחשות ולתרגל את אמנות המשא ומתן במקומות שהפגינו את העמידוּת הרבה ביותר לפתרון.

אותה שיחת טלפון הובילה אותי למסע של כמעט חמישים שנה ברחבי העולם כאנתרופולוג וכנושא ונותן, שבו בחנתי סכסוכים בחיים האמיתיים כדי להעלות תשובות לשאלה הבסיסית: מה נחוץ כדי להפוך סכסוכים קשים מעימות הרסני למשא ומתן שיתופי?

שאלתי את השאלה הזאת בתרבויות מסורתיות רבות, החל בקהילת בני קוּאָה בקלהרי וכלה בלוחמי שבטים בגינאה החדשה. ושאלתי את עצמי את השאלה הזאת כשהתנסיתי בגישות שונות במסגרת הסכסוכים הקשים ביותר שיכולתי למצוא — החל בשביתות מרות של כורי פחם, דרך העימות הגרעיני בין ארצות הברית לברית המועצות, עבור במאבקים בחדרי הנהלה ומריבות משפחתיות, וכלה במחלוקות פוליטיות ובמלחמות במזרח התיכון. חיפשתי את הסכסוכים הקשים ביותר והמסוכנים ביותר מתוך מחשבה שכל שיטה שתצלח במקרה שלהם, ודאי תצלח בכל מקום אחר.

שאלתי את השאלה הזאת גם בסכסוכים עם בני משפחתי ועם האנשים היקרים ללבי. למדתי מתבוסות ומהצלחות גם יחד.

לכל אורך הניסויים האלה, קיבלתי אישור לתחושת הבטן המקורית שהיתה לי כילד: יש דרכים הרבה יותר טובות להתמודד עם חילוקי הדעות העמוקים ביותר בינינו. כבני אדם, יש לנו אפשרות בחירה.

אנו חיים בעידן של סכסוכים

כשאני מסתכל סביבי על הסכסוכים שאנו ניצבים בפניהם כיום, אני מוצא שהלקחים הפשוטים אך רבי העוצמה שלמדתי לאורך מסעי בחיים מעולם לא היו נחוצים יותר.

סכסוכים סובבים אותנו מכל עבר, והם הולכים ומחריפים. עם כל יום שחולף — בבתינו, במקומות העבודה שלנו, במדינה שלנו ובעולם — אנחנו נתקלים בכאב הראש ובכאב הלב של מריבות ומחלוקות.

בימינו, יותר מבכל תקופה אחרת שאני מסוגל להעלות על דעתי, סכסוכים הרסניים מקטבים את קהילותינו, מרעילים את מערכות היחסים שלנו ומשתקים את יכולתנו לטפל בסוגיות החשובות ביותר לנו. כמה צרכים אנו מקריבים וכמה הזדמנויות אנחנו מאבדים בהיעדר דרך מוצלחת יותר להתמודד עם חילוקי הדעות בינינו?

למרבה האירוניה, אחרי עשרות שנות עבודה על סכסוכים פוליטיים עיקשים בעולם הרחב, אני מגלה שסכסוך עיקש קורע לגזרים את ארצי שלי. קשה להעלות על הדעת אפשרות של מלחמת אזרחים, אבל על פי סקרים עדכניים, יותר משניים מכל חמישה אמריקנים חוששים שהמדינה עלולה לגלוש למצב כזה.³ מימי לא ראיתי רמות דומות של פחד, כעס ותיעוב כלפי הצד השני. גם לא ראיתי עומקים כאלה של השלמה, קהות חושים וייאוש — אנשים רבים כל כך פשוט מניפים ידיים באוויר ומסיקים שאין להם שום כוח לשנות את המצב לטובה.

תופעת הקיטוב אינה מוגבלת לארצות הברית; מדובר במגמה גלובלית שמפצלת משפחות, קהילות וחברות ברחבי העולם. "בגלל חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו, אחי לא מגיע להתכנסויות המשפחתיות שלנו. זה שובר את לבה של אמי. זה פשוט הרחיק לכת מדי," מקונן חבר קרוב בברזיל.

אם יבקשו אנתרופולוגים שיחיו בעוד אלף שנה מהיום להביט לאחור אל הרגע הזה, הם עשויים לכנות אותו עידן מפגש משפחת האנושות. לראשונה בתולדות האנושות, בזכות מהפכת התקשורת, מצויות כמעט כל 15 אלף הקהילות הלשוניות במגע זו עם זו.⁴ כן, בדומה למפגשים משפחתיים רבים, לא הכול נישא על גלים של שלווה והרמוניה. יש סכסוכים רבים.

מעולם בתולדות האבולוציה האנושית לא ניצבו בני אדם בפני האתגר של חיים עם מיליארדי אנשים אחרים בקהילה אחת יחידה. ולא זו בלבד שהמפגש אינו מפחית סכסוכים, הוא אף מעצים את העוינות כאשר אנשים נאלצים להתעמת עם חילוקי הדעות ביניהם. אֵיבוֹת שמקורן בחוסר שוויון מתלקחות, ואוסף שלם של מנהגים ואמונות מאיים על זהויות למיניהן. התכנסות עשויה לייצר יותר חום מאור ויותר סכסוך מהבנה, שעה שחילוקי הדעות בינינו תופסים את מרכז הבמה.

בזכות אמצעי התקשורת החדשים שלנו, אנחנו הרבה יותר מודעים לסכסוכים באזורים אחרים של העולם משהיינו אי־פעם בעבר. אנו מוצפים כל היממה בחדשות על עימותים ומלחמות. ובשורה התחתונה, אמצעי התקשורת החדשים שלנו מעוצבים בצורה שנועדה להתמקד בסכסוכים — ולהעצים אותם — ולו בשל העובדה שהם מושכים תשומת לב, ותשומת לב מניבה רווחים.

הסכסוכים אינם הולכים לשום מקום. אנו חיים בעידן של שינויים מואצים אדירים מכל מיני סוגים: טכנולוגיות חדשות כמו בינה מלאכותית, עקירוֹת מסיבות כלכליות, שיבושים סביבתיים ותזוזות דמוגרפיות, אם למנות כמה מן הגדולים שבהם. הקצב אינו מפגין שום סימני האטה אלא רק הולך וגובר. שינוי רב יותר פירושו מטבעו סכסוכים רבים יותר.

וכאן טמונה ההפתעה: העולם זקוק לסכסוכים רבים יותר, לא לפחות.

אני יודע שזה אולי נשמע מוזר, אבל תישארו איתי.

מהו סכסוך? אפשר להגדיר אותו כהתנגשות בין עמדות סותרות שנובעת ממגוון גלוי של אינטרסים ונקודות מבט.

במסגרת עבודתי אני נתקל לעתים מזומנות בהנחה הנפוצה שסכסוך הוא דבר רע. בעבר החזקתי בה בעצמי. אבל כאנתרופולוג וכמגשר, הגעתי להבנה שסכסוך הוא דבר טבעי. הוא חלק מהחיים עצמם. פשוט מעצם היותנו אנושיים, יש בינינו הבדלים באינטרסים ובנקודות מבט. סכסוכים מתגלעים כאשר אנו נותנים ביטוי להבדלים בינינו — או אפילו כשאיננו עושים זאת.

למעשה, סכסוך עשוי להיות בריא מאוד. ההחלטות הטובות ביותר נובעות לא מקונצנזוס מלאכותי, אלא מהצפת נקודות מבט שונות וחיפוש אחר פתרונות יצירתיים. הסכסוך שוכן בלבו של התהליך הדמוקרטי, כמו גם בלב הכלכלות המודרניות שלנו, שבהן הוא עוזר להביא לידי שגשוג באמצעות תחרות עסקית.

תארו לעצמכם לרגע עולם ללא סכסוך מכל סוג שהוא. כיצד יתוקנו בו עוולות? כיצד יטופל בו ניצול כוח לרעה? וכיצד יושג בו שינוי קונסטרוקטיבי במשפחותינו, במקומות העבודה שלנו ובקהילותינו?

התמודדות עם אתגרים היא האופן שבו אנו כפרטים וכקבוצות לומדים, גדלים ומשתנים. סכסוכים מספקים את האתגר הזה ומגרים אותנו ואת החברות שאנו חיים בהן להתפתח. כפי שאמרה לי לאחרונה חברתי ועמיתתי למדיטציה, קלייר חג'ג', "סכסוך קונסטרוקטיבי הוא היסוד לצמיחה אנושית."

אז איך אנחנו יכולים להתמודד עם ההבדלים בינינו באופן קונסטרוקטיבי?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*