חריץ בזמן

שבתאי

בקרוב תשקע השמש. על אחד הסלעים עומד אדם. עמוק הים למרגלותיו. היום שוקט הוא. רק אדוות רכות נעות על פני המים וגוון סגול נמהל בהם. שום משב רוח אינו מלטף את שערו הארוך והמאפיר של האיש. הוא מייצב את כפות רגליו על גוש האבן, מיישר את שוקיו, זרועותיו שמוטות לצידי גופו. הוא מסלק מפניו את אירועי היום העלולים לדבוק בעורו ומשלח מילים. מטיל את אותיותיהן על פני מישור המים. קוויהן הדחוסים מתרווחים, צפים לרגע, נעים כגל, מתמוססים ונעלמים.

השמש עדיין יוקדת, אך בקרוב תרכך את קרינתה. פניו מוטות אליה ואין איש רואה אם הוא מישיר אליה את מבטו או עוצם את עיניו. הוא לא נע. מאריך את משך הזמן בין שאיפה לנשיפה. אף נדמה שהוא עוצר נשימתו. רק פעם אחת הוא מאגרף את כפות ידיו. מסביבו תנודות של זרמי מים הנטמעים ונולדים, אך הוא עומד יציב נוכח גלגל החמה המתקרב לנקודת המפגש שבין שמיים וארץ. כמחצית השעה ניצב שם. שבתאי הוא שמו, וכשמו כן הוא: ביכולתו להשבית את הזמן.

לפני שנעמדו רגליו על סלע מול פני הים, סייר בגבולה המזרחי של יפו. חצה כבישים הומים מצטלבים זה בזה, צעד מבעד לנהמה אלימה של מנועים עשנים וצפירות, הילך באזור שניכר היה כי הוא בשלבי שיפוצים. מסלולי הנתיבים והמדרכות עורבלו במיני סימונים לבנים, צהובים, כתומים וביניהם הועמדו מחסומים ותמרורים. לבסוף מצא עצמו עומד ברחוב הראשי, שדרות ירושלים. המולת הכבישים העוקפים את העיר עוד הדהדה בגופו, אי־הסדר שריצד אל מול עיניו התנגש עתה בשקט רועם. שום רכב לא עבר ברחוב. הוא עצר, התבונן בגדרות רשת גבוהות שהותירו רצועת מדרכה צרה להולכי הרגל. "כאן תעבור הרכבת הקלה", קרא בשלטים שהוצבו על סבכות הגדר. עתה שמע בבירור את קרקושיה המתכתיים ואת חיתוך זרמי האוויר של הרכבת שתחצה את השדרה, ואלו נמהלו ברחש שקפא. גירד בפדחתו וניסה לפענח רחש זה. עיניו אורו לרגע. הוא זיהה את הצליל; נהמת תנועה של אוטובוסים ורכבים שהייתה כאן בעבר, אך נגדעה באחת.

שבתאי, שאבק דרכים דבק בבגדיו, עייף מעט. הוא העדיף להלך לאורך השדרה המישורית, מדרום לצפון, ליהנות מעט מצל עצי הפיקוס שגזעיהם העבותים נושאים את עול השנים. רגליו צעדו על מרצפות מרוסקות, שהפּיח על פניהן נטמע בשמנוניות פירות העצים המעוכים. מבטו נצמד לענפים שגיששו את דרכם, כמו תהו איתו מה פירוש התנועה הזו, שעמדה מלכת. בין ערפילי הרהוריו, ראה את הפגנות התושבים והסוחרים אשר מחו בעבר על סגירת הכביש לשלוש שנים, בניגוד להסכמים שנחתמו איתם. ועתה, דממה. פה ושם נשמעו נקישות מבין גדרות רשת. רוב החנויות בשדרה ננעלו, וחלונות הראווה שלהן הוגפו בתריסי ברזל. ביניהן נפערו פתחים, אור עמום וריחות תבלינים ופיצוחים, זיתים או שווארמה בקעו מהם. מעט הלאה הבחין בדלפק שעליו היו סדורים בורקסים. מאחוריו עמד אדם כבן שישים, כפוף גו, והרים את ראשו. עיניו המצועפות ביקשו ללא מילים, "עצור כאן לרגע! בורקסים טובים! אחד. לפחות אחד..." שבתאי פשפש בכיסו והוציא שטר מרוט.

הוא נגס בבצק העלים הלח, וכשחדרה הגבינה בין שיניו, נפל מבטו על חלון הראווה המאובק והצר ביותר שראה מעודו. משועשע התבונן בדמותו שהשתקפה בזגוגית. תהה אם עליו לגלח את זקנו. להפתעתו, במעמקי חלל החנות הצרה, הבחין באדם. הלה רכן על שולחן מָהוּהַּ שעליו היו פזורים מיני ברגים, רצועות ואבזמים. זכוכית מגדלת בארובת עינו, נבר בגלגלי שעון מפורק. שען. חשב ששענים נעלמו כבר מן העולם, והינה לפניו התגלם אחד שכזה. וזה היה סימן. סימן ודאי שבאזור זה, בעת הזו, הזמן נע בקצב אחר. לא היה לו ספק, הוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון. השקט הדחוס של תנועה שפסקה, כמוהו כחור שחור שבולע אליו את כל שסביבו. וכאן, במקום הזה שהזמן עצר את מרוצו, אולי מישהו יתהה על קנקנו של הזמן, ולו, לשבתאי, יהיה דבר או שניים לומר בנידון.

הוא עשה דרכו מערבה. אם ילך בקו ישר יגיע לגבולה הטבעי של הקריה, לים. את הים אין רואים מן השדרה, שכן העיר אינה מישורית, רחובותיה שרועים בין עליות ומורדות. רבע שעה של הליכה בלבד מפרידה בינו לבין הים, אך בעבורו הדרך אינה פשוטה. בזמן זה, יהיה עליו לחצות כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים המעורבות בשכבות האדמה והמבנים. הוא נשם עמוק, מוכן ומזומן לחצות את הדי התקופות. הינה הגיע לנמל העתיק. כאן ירד יונה הנביא לספינה שתרחיקו מההתנבאות. משמאלו, מאות שנים לאחר מכן, תעמוד אנדרומדה על סלע ותמתין לטפריה של מפלצת. כשחצה את מעגן הסירות, נזכר במשלוחי התפוזים שיצאו מן הנמל, אף ראה בעיני רוחו גמלים וגברים אחדים, לראשיהם תרבושים טורקיים. אחר־כך צעד לצד האנגרים מן התקופה המנדטורית שהמלח אכלם. מי הים כאן היו שקטים מדי לטעמו. לפיכך פנה למזח וצפה בדייגים משליכים את חכותיהם בין שוניות עטופות טחב. לפניו נפרש פארק רחב ידיים שקישר בין יפו לבת ים. נתיבו היה צמוד לקו המים, הסלעים הרחיקו ממנו את נתז הגלים המתנפצים. הוא מצא את הים שהוא כה הזדקק לו. ים פראי, עמוק, שבעוצמתו יישא את הגיגיו רחוק ככל האפשר.

עת לנדוד ועת ליצור מקום, הנחה את עצמו. סקר את הנוף, בחן אם נכון המרחב שבחר. משמאל לשביל ההליכה לאורך המים, הבחין בגבעת דשא, ברומה ישב אדם ורשם בפנקסו. יפה, קבע. עתה, לא היה לו ספק. הוא הגיע למקום הנכון. הכותבים, משרבטים בעט גלי אותיות, מנסים להגדיר את תנועת ערגתם ולתפוס משב אהבה או חידלון, שאיש טרם ניסח את מקצביהם. ועת מגששים הם אחר מילים, הכותבים נכנסים לאזור שהוא, הנווד, מכיר היטב. האזור שבו הקיים טרם התממש. כן. הכותב שלפניו מנווט בערפיליות. הוא ירגיש באדוות שהוא, שבתאי, ייצור, שהרי הכותבים פתוחים לחלימה ומרגישים את החומר הדק שדרכו עוברות מחשבות. כן. שבתאי מחפש את הכותבים ואת הכותב הזה על הגבעה הוא גם מכיר היטב, סהר שמו.

איש, שבתאי שמו, נטש את השביל והתקרב אל המים. בחר את אחד הסלעים וייצב עליו את כפות רגליו. עמד אל מול החמה החורצת את דיניו של הזמן. לאחר מכן השיל את תרמילו והניחו לצידו. השמש נעה בבטחה אל קו האופק כדי להיעלם מן העין, וכל זאת כיוון שעליה לשוב ולשקוע למוחרת. ובין לבין, חווה את האהבה שהוא רחש לרחל, זו שהוא כינה "אֵאוּריקָה". שתיהן, האהבה ואאוריקה, הן מעבר לזמן, מבטלות את דיניו.

סהר

סהר כותב. הוא תמיד כותב. הוא חש ומל מילים על גזרי נייר שבנמצא או בפנקס מרוט. לפעמים כתב בטוש על זגוגית חלונו או על לוח ענק שתלה על קיר חדרו. כתב גם כשלא היה מצוי עט בידו. מילים התנסחו בתודעתו עת נעו רגליו ברחובות העיר, עיניו תרו בתשומת לב אחר העוברים והשבים. הרהר, כרגע הם מהלכים ברחובות אך בעתיד ייעלמו, ואת מקומם יאיישו אלו שטרם נולדו. בינתיים ניסה לאחוז בדמויות החולפות כל עוד הן קיימות. לרוב, לא הספיק לחדור למעמקי נפשה של כל דמות ודמות, שכן עיניו רפרפו ועברו מטיפוס אחד למשנהו. כשלא יכול היה עוד להכיל את שלל הדמויות החולפות, שלף את מצלמתו. תמונה יודעת לעצור את הזמן. בשעת הצורך יהיה באפשרותו לשוב ולהעמיק את התבוננותו בהן. וכך, כשצרור טיפוסים באמתחתו, לרוב ביקש להגיע למקום מבטחים. לדירתו. שם העלה את דמויותיו על לובן הדף או במחשבו, הוסיף לצידן כמה מילים: "יפו. שנת 2019. אישה עטוית חיג'אב מסתתרת מפני מבטים פוגעניים, מתעטפת בבד המשמש כקליפת ביצה מגוננת. היא מקשיבה לנשימותיה. הגבר ההולך לצידה משגיח עליה ונועץ עיניו בתיעוב בשני גברים האוחזים זה בידו של זה. מאחוריהם אישה בהיריון מדדה, מלטפת את שיפולי בטנה כדי להרגיש את החיים הנרקמים בתוך רחמה. היא מזכירה לי את עצמי. גם אני מבקש לגדל בתוכי סיפור שיקרום עור וגידים."

בינתיים, אגר את דמויותיו. אולי ישבצן ברומן שיכתוב, אולי יותירן כרשומות של היסטוריון המתעד פיסת קיום שתחלוף. נאמן למשימתו ישב מדי ערב בחדרו. דפיו הונחו על שולחן בציפוי פורמייקה לבנה שפינותיו התקלפו. רגליו הונחו על מרצפות מהוהות. מעל ראשו היה גג עשוי אסבסט. היריעות שנפרשו עליו כדי לאוטמו, נשחקו, ומדי חורף נטף הגשם אל דלי. בתחתיתו הניח סמרטוט כדי לעמעם את נקישת הטיפות. מחלונו נראה חלק מחזית של בית בסמטה הצרה של שכונת עג'מי. סדקים היו לבית והם איימו לבקעו. לא היה אכפת לסהר שהנוף הנשקף מחלונו חסום ודל, שכן בין כך ובין כך מבטו היה נעוץ בדף או במסך. סול, כלבו, שמראהו כשל זאב שחור, נמנם לצידו. מדי פעם פקח למחצה עין וזקר אחת מאוזניו בלי להרים את ראשו, עקב אחר תנודות הצלליות על הקיר. גם סהר בדק אותן. את הצלליות. זהו גורלו. כך נקבע כבר ברגע לידתו.

כשסהר נולד, המתין אביו מחוץ לחדר הלידה בבית החולים. קרני השמש חדרו מבעד לזגוגית החלון, ותשקיף אור רבוע, כזה הבוקע ממקרן ישן, נוצר על הקיר הלבן ממולו. לפתע ראה צללית עורב חוצה את ריבוע האור. מוקסם מתשקיף הצללית, נזכר האב ב"משל המערה" של אפלטון. חשב שבני האדם רואים רק את הצלליות של האידאות, מבחינים רק בהעתק קלוש ומעוות שלהן וחושבים שהצלליות הן המציאות. "אי, אי, אי! לאיזה עולם אני מביא ילד," נאנח בקול והתקבע בכיסאו מוכה ייאוש. באותה העת, בחדר הלידה, יקדה החמה במרכז החלון וסִנוורה את עיני אימו של סהר שצירי לידה אחזו בה. שעות רבות שהתה בחדר הלידה. החמה החלה שוקעת ואורה התרכך, ולבסוף הופיע סהר דק בשמיים. אורו הרך סייע ליולדת לאזור כוחות ולהתמסר ללידה. "סהר", ביקשה לקרוא לבנה. "כי אין האדם יכול להביט בשמש בלי להתעוור. אור הלבנה הרך מכוון את האדם טוב יותר מאור השמש המסמא," פסקה.

ייתכן שסהר או אביו היו שוכחים את צללית העורב בלידתו, אך אימו שבה ומשתה סיפור זה ממעמקיו של ספל קפה שחור. כשמלאו לסהר ארבע שנים, סירב לשחק בכדור ככל הילדים. לא הבין מדוע מבקשים ממנו להשליכו, לתופסו או לבעוט בו. ראה כדור זה כאויב המוטח כלפיו. ילד מופנם היה, והמילים לא היו שגורות בפיו. אימו המודאגת הלכה להיוועץ בקוראת בקפה. "אני רואה עורב מביט לירח," אמרה הקוראת כשמבטה ננעץ בחריצים שנוצרו בתחתית הבוצית שבכוס. צמידיה רשרשו כשהניעה את הכוס באצבעותיה העבות. "העורב יודע להתבונן בצלליות, בעולם האשליות," סיכמה.

כנראה שבסיפורי הוריו היה גרעין אמת, שהרי סהר נהג להציג עצמו בפני הבריות כ"סופר צללים". לפרנסתו כתב את ספריהם של לקוחות שביקשו להעלות על הכתב את קורות חייהם. כתב בשמם והסתתר מאחורי המילים המנסחות את סיפוריהם. בה בעת ראה בעשייתו שליחות, שהרי דלה סיפורים העלולים להישכח ולהתמוסס. הצילם מטביעה וגיבש אותם לכלל עדות כתובה שאינה נעלמת. כתב כבר שבעה ספרים של ניצולי שואה, ואחד של עולה מעיראק. לפני כחודש אף סיים לכתוב את סיפור חייו של אחד ממייסדי ראשון לציון, שעל קורותיו שמע מפי נינו. נוסף על כך, פעם בשבוע הלך לבית חולים, סייר בין המחלקות, ניגש למאושפזים מבוגרים והציע לכתוב עבורם סיפור שברצונם להעביר לנכדיהם. "סיפור שאתה חושב שאסור לשכוח אותו," ציין. "ארשום אותו בשמך, עבורם, כשלושה עמודים, מתנה," הסביר. כמובן, שלא פעם התבקש להאריך את הסיפור. אז נקב במחיר עבודתו.

סהר אהב את עיסוקו. העריך את הרגע שבו ניצת אור בעיני המספר, בראותו את קורות חייו נכתבים. כסופר צללים לא התלבט, ידע על מה יכתוב. הדמות עמדה מולו והוא תיעד את חייה. הוא לא היה צריך להמציא דבר. כשהרחיב את עדותה רק ערך את שנמסר לו; עיבה אירועים אחדים, הוסיף דיאלוגים ופרטים ששיקפו את רוח התקופה, תיבל בתיאור נופים: שמש צורבת, לחש בין עצים.

כך נהג סהר בימים. חייו היו סדורים למדי. בערבים, לאחר שקיעת החמה, הניח על שולחנו דף לבן, שאף קפל לא חרץ בו, אחז בעט וניסה לנווט את הצלליות החולפות בנפשו או לתהות על טיבן של הדמויות המלחשות שחלפו לנגד עיניו במהלך היום. אפילו פרידתו ממרגלית לא העיקה על שגרת חייו. הוא התגבר על תחושת הנטישה מהר למדי. בליבו אף נפתח צוהר של הקלה. היה באפשרותו להקדיש את כל זמנו לכתיבה ללא הפרעה. אך כחודשיים לאחר שעזבה, באה רחל, חברת ילדותו, וטרפה את הקלפים. התאבדות אינה עניין של מה בכך. מישהי התריסה כנגדו, הצביעה על כך, שכל הטעם והמשמעות שהעניק לחייו הינם סיפור שברירי שהוא נצמד אליו, נאחז בו. הפעם לא היה יכול להתעלם מכך שמישהי הותירה אותו להתמודד עם העולם בכוחות עצמו. לא היה באפשרותו להכחיש את סימני השאלה שהורישה לו בהיעדרותה.

והוא נפל. לגעגועים ובדידות. מאז ששמה קץ לחייה, ברדת הלילה, לאחר הטיול לאור השקיעה בים עם סול, תקפו את נפשו זיכרונות שקפאו. הזמן שעמד מלכת הותיר בנפשו מֵיצבים דוממים ותמונות עבר. הם אוגדו בפקעת חוטים שהסתבכו זה בזה, והוא בתוך הפקעת נכבל, בין שרוכי האירועים של ילדותו ונעוריו עם רחל. דומה היה שכל אירועי חייו נקשרו בה. בעבר הצליח להתבונן בצלליות יומו החולף, הקשיב ליללות החתולים במרכז ההאכלה הסמוך לביתו, לקרקורי התרנגולות, לשיח שכניו שיצאו לשבת יחדיו סביב אבטיח קר. עתה נאטם בבועת זמן. עברו ניצב דומם וקר. בתוכו נעו רק תמונות שהיו. מילים שנאמרו ואינן עוד, ובכל זאת, הוסיפו לשלוף את ציפורניהן ולאחוז בגופו.

הוא חשד בעצמו. אולי אהב אותה תמיד אך ויתר. עבורה היה רק ידיד נפש, כזה שתמיד יהיה שם בשבילה כיוון שהוא מכיל את ילדותה. הוא קינא, אולי אף כעס על שנישאה. אז כיבה את הזיק הזה שחש בנוכחותה. הוא התרחק ממנה עד שאיבדה את בנה יובל. באותה תקופה שב לתמוך בה כאח ואף הקפיד להיות לצידה כשהתגרשה. אך כשנפלה לזרועותיו של שבתאי, ידע שהפסיד. הפעם יבשו האבקנים האחרונים.

הזמן חלף. אפילו הצליח להתאהב במישהי אחרת, במרגלית. אך בימים אלו, לאחר התאבדותה, שבה וניטעה במחשבותיו. הוא כבר לא ראה בבירור את פניה. היה עליו לעבור פרט אחר פרט בתוויה. זכר את ניצוץ האור שהבליח מעיניה השקדיות, הרגיש עדיין זוהר ושפע שקרנו משערה המתולתל, אך נאלץ לתהות על מבנה שפתיה. זכר שהן לא היו עבות במיוחד, השתהה על כך שאינו יכול לשחזר את מבנה גבותיה.

אף שתווי פניה של רחל החלו מיטשטשים, סהר ראה בבירור את פגישתם האחרונה. היא רקדה על גבעה במדרון הפארק לצד עץ אשל, שרוחות היטו את גזעו; במקום שיתנשא מעלה, צמח בקו אופקי, מקביל לאדמה, והצמיח שני חוטרים כדי לרומם מעט את צמרתו. אותו יום הים שקט כמראה, כסף כיסה את מימיו, אדוות קלות נעו על יריעתו. רחל הניעה את גופה במקצב איטי שתאם את השרב. היא מתחה את גווה כלפי מעלה, כמו ביקשה ליישר את גזעו הכפוף של האשל, ועצרה את תזוזתה כמחטים שאין רוח המנידה בהם את צליליה. אחר־כך הזדקפה. מתחה ידה השמאלית מעלה, גמעה באמצעותה את הרקיע, עצרה נשימתה כדי לא ליצור זיע באוויר המאוגד סביבה. אפילו לא קל שבקלים. רכות ועדינות היו תנודותיה, וסהר שצעד לעברה, הבחין בדוכיפת המנקרת לצידה ושמע משק כנפי עורב הנוחת על עץ וושינגטוניה סמוך.

סול התיישב לצידה, בחן את המרחב ככלב העומד על המשמר. כיוון שהוציא לשונו והחל מתנשף, היטה את תשומת ליבה של רחל אליו. היא כינסה את איבריה בחטף, הנידה את גופה כמטוטלת הנעה עוד מכוח ההתמד, לפני שנעצרה ועמדה במקומה. התיישבה ברגליים משוכלות, הניחה את גב ידה השמאלית על הברך. כרבע שעה ישב סהר לצידה, בלי להוציא הגה מפיו, עד שהפרה את השתיקה שרבצה ביניהם.

"תשאל אותי את מה רקדתי?"

"את מה רקדת?"

"את עץ האשל, כמובן. ורציתי להתחיל לרקוד את הים אך הפרעת לי."

"את הים?"

"כן את הים. כי הים אוסף את כל הדמעות. ואז הוא מרפא אותך ולוחש לך, 'הכול זמני'. אתה מבין סהר? הים משנה כל רגע את הזרמים ואת הצבעים שלו. וכשאני רוקדת אותו מדי יום, אני יודעת שהוא תמיד שם. נצחי. אך גם יודעת שבנצח הזה קיימת תנועה. הים הוא המקור שממנו נובעת התנועה, והתנועה שבה אליו. לכן, מי שרוקד חייב להכיר אותו, את הים."

"ואיך אפשר, רחל, לרקוד את הים?"

"זה די פשוט. הסתכל. הכתפיים שלי נעות כמו גל, הזרוע, ככה, כמו כנף של שחף נוסק, החזה, אתה רואה? מתפתל כדיונון במעמקים... כפי שאמרתי לך קודם, כל תנועה נובעת מהים. אפשר גם לרקוד ענן או משק כנפי עורב, המבשר את הרגע שבו הופעת, ואפילו את מבטו של סול, העוקב אחריך ומקווה שתקום ותמשיך לטייל איתו."

צלליות. הן חגו סביבו, והוא עמד בתוכן ולא נע. אז, כשהקשיב לרחל שמע גם את דאגתו. לאחר מות בנה יובל, השתנתה לבלי הכר. בן שלוש היה כשטיפס על כיסא, עלה על אדן החלון ונפל שלוש קומות מטה. רחל שהכיר עד אז, נעלמה. רחל החדשה דיברה על מקום שחוקי הזמן אינם חלים עליו. "אתה סהר, אתה פוחד מהמוות ונלחם בו," נהגה להקניטו. "אז, ככה. בשבילי אין מוות כלל. יש רק נצח. מבחינתי, הנצח מכיל גם את החיים וגם את המוות. הוא מקיים את הרגע שאנו יושבים זה מול זה וגם את כל הרגעים שאני מחבקת את יובל. אתה מבין, סהר? אני לא מתנגדת לקיומו של המוות כמותך, כי מבחינתי הוא רק גל המפנה עצמו לגל אחר במים אין־סופיים. במילים אחרות, חיינו כאן הם גל אחד מיני גלים רבים שעוד נהיה."

סהר פחד להיות גל. גל חולף במהרה. ארעיותם של החיים איימה עליו. בשל כך סירב להביא ילד לעולם. "בשביל מה להעניק למישהו חיים אם בסופו של דבר הם יילקחו ממנו?" אמר למרגלית בידיעה שתיטוש אותו, כדי לחפש אב אחר לילד שטרם הופרה ברחמה. הוא לא האשימה. ידע שתמצא מישהו טוב וראוי ממנו. המפגש עם רחל לא היטיב עימו באותו יום. חששותיו מזמניותם של החיים, הלכו וגברו. לילה אחד אף חלם שרחל הולכת על חוף, כף רגלה נוגעת בתפר המים והחול ואז, בתנועות איטיות, היא צעדה פנימה למעמקי הים, והוא בלע תחילה את גפיה. לבסוף העלים את צווארה הארוך, כשרחש הקצף ליחך שוב ושוב את גבול היבשה.

ואכן, חרדותיו קרמו עור וגידים. כחודש לאחר אותה השיחה עם רחל לצד עץ האשל, כשחזר בערב לביתו, מצא נייר מגולגל קשור בסרט בתיבת הדואר. סול נבח מעבר לדלת. כשנכנס הביתה, המשיך סול לילל. "בסדר, בסדר. כבר יוצאים, אני רק רוצה לשתות מים," אמר, הניח את הנייר המגולל על השולחן ופנה אל המטבח. כשעמד ליד הכיור, סול התיישב לצידו. הנייר המגולל היה אחוז בעדינות בשיניו.

"סהר יקר,

אני יוצאת לדרך שתובילני ליובל. אהיה שוב לצידו. אני מניחה שתתהה על הבחירה שלי. האם אתה מבין שמבחינתי יובל קיים במרחב ובזמן מקביל? אני משערת שלא תאמין לי. תאמר שיובל מתקיים רק כחלום בתודעתי, אך אני ואתה איננו רואים את העולם באותו אופן. לצערי, כרוב בני האדם, אתה חושב שכל מה שקיים הוא רק מה שחושיך מעידים עליו, אף על פי שאתה מודה בכך שהשמש גדולה מכפי שהיא נגלית לעיניך. כשאיעלם, אולי תתאמץ להפנים את שאמרתי לך. אהפוך מבחינתך לדמות לא ממשית. יהיה באפשרותך לראות אותי כצללית במחשבתך, כתשקיף של זיכרון, כדמות המופיעה מבעד לצעיפי חלום. כן, כשאיעלם, תמשיך לחשוב עליי. אולי אז תתחיל להבחין שחלומות מאפשרים מגע בין מרחבים וזמנים שונים המתקיימים זה לצד זה בו־זמנית. אם אכן אפשר למצוא פרצה שדרכה אפשר לחוות זמנים ומרחבים נוספים, ייתכן שאצליח אף לתת לך אותות על קיומי. אני מניחה שכאשר אשוב לשהות לצד יובל, גופי ידע להתהוות ולהיות כחומר הדק הזה שממנו עשויים החלומות. תוכל לראות אותי בדמיונך. פקח את אוזניך. הקשב לקולך הפנימי והאמן באותם דמיונות, שלרוב אתה מכנה תעתועי שווא. אמצא את הדרך ליצור עימך קשר. מבחינתי, אינני נפרדת ממך.

"לפי שעה, אבקשך רק לשמור על קשר עם שבתאי. סביר להניח ששניכם תרגישו בחסרוני, אך אני סומכת עליכם, ומאמינה שיום יבוא ותבינו את מהלכיי.

חברתך האוהבת, רחל"

שלושה חודשים לאחר שרחל הצטרפה ליובל, ישב סהר בפארק על גבעה המשקיפה לים. עטו חרתה אותיות מודגשות בדפי פנקסו: "נטשת אותנו. נותרתי לבד על החוף. מראה כף ידך ומרקם עורך מתפוגגים אל מול עיניי. ובין הבלחה של זיכרון למשנהו מבצבץ ריק. האם הריק הזה הוא הנצח? את ה'נצח' הזה אינני יכול לתפוס. אך פעם, כשניסית להסביר לי את משמעותו, טענת שהוא מעין 'ריק־מלא'. את ה'ריק־מלא', אני חושב שאני מתחיל להבין. העולם ריק ללא נוכחותך אך הוא גם מלא מהיעדרך ומזיכרונות חולפים ושבים."

סהר השהה את עטו. הרים את ראשו. רוחו הייתה עטופה עדיין במחשבות על הריק, והוא חדל לסקור זיכרונות ולהקשיב למילים שיכתוב לרחל. העולם עמד על מכונו; רוח קלה ליטפה את המים, השמש שעשתה את דרכה בבטחה בשמיים, כבר נשקה לאופק. הוא תהה מדוע הוא מתעקש להיאחז בתעתועים, שהרי כאן, אין דבר מלבד ים ואיש. איש העומד על סלע ומשקיף לים. אף על פי שלא ראה את פניו, נדמה היה לו שהוא מכיר אותו. שערו המדובלל האפור הזכיר לו דמות שרצה פעם לכתוב עליה, דמות שעלתה בדמיונו שוב ושוב. היא נדדה ברחבי הארץ כמנהג אבות אבותיו המתוארים בגמרא ואף בזוהר. כשהדמות הגתה במשמעותם של סודות הכתובים בתורה, הילך לצידה תלמיד שרשם את הערותיה ואת פלפוליה. מעולם לא פיתח דמות זו, עדיין לא החליט מה תראה בנדודיה. ידע רק שמעת לעת היא מחוללת ניסים או מרפאת חולים. אפילו חשב שראוי שתהלך עם כלב ולא עם חמור. גם דמיין את לבושה; את שמלת אבותיו הקדומים החליף בחולצת טריקו, ז'קט מהוה ומכנסיים חומים קמוטים, שיש לנער מהם אבק דרכים ולאחות את סיביהם הפרומים בחוט ומחט. והינה דמות זו, כך היה נדמה לו, מתגלמת לפניו. לבושה בדיוק כך, עומדת בלי נוע. כמה זמן יתייצב כך אל מול השמש? איך הוא מסוגל להיות כה קשוב ללא זיע? ההתבוננות הדוממת באיש זה העמיקה את נשימתו, והגלים גרפו את הרהוריו הבלולים והעלימו את תהיותיו. עתה לא מילל את שרואות עיניו, אפילו לא ניסה להגדיר אם הרוח צפונית או מזרחית. תנועת האדוות, שאין הוא יכול למנותן, הִפנטה אותו. גרמה לו להתפעם מן הרגע שבו חלקן התרוממו ויצרו בתוכן תשליל. שלווה ירדה עליו כשהתמקד ברחש של סחף המים שהגיעו לגבולם. אם בשעות היום התנסחו המילים במחשבותיו ונכתבו על לוח תודעתו, עתה הפך הלוח לחלק. לרגע חש שהוא נוכח בגופו. שהוא כאן. קרעיו התאחו והוא הפך לאדם שלם. לאחד.

סול קם מרבצו. הזכיר לסהר שהשמש כבר שקעה וכדאי לקום וללכת. סול. הוא תמיד שומר עליו. סהר ליטף אותו במבטו. הלה העניק לו רגעי חסד. לא ידע איך היה שורד תקופה זו בלעדיו. אלמלא הוא, לא היה הולך לצפות בים מדי ערב. שוב התבונן באיש ההוא שעדיין ניצב על הסלע. החליט להישאר עוד זמן מה כדי לתהות על קנקנו. מה הוא עושה שם אל מול המים? הוא קרא על אנשים שמתרגלים התבוננות ישירה בשמש כדי לחזק את הראייה. שמע גם על יוגים הצמים וניזונים מאנרגיית השמש. האם האיש הזה רעב? האם ליבו שבור, ושברונו הפך אותו תימהוני? אולי הוא חסר בית? עמידתו של איש זה הייתה כה יציבה עד כי נדמה היה לסהר שהוא מבקש לעצור את התנועה, ובסביבתו הזמן עמד מלכת. ברווח הזה שבין פעימות הזמן, שב סהר לעטו: "איש עומד אל מול הים. בשאיפתו הוא דולה תמונות ממעמקי זמן העיר המנשבת בגבו. ייתכן שהוא רואה כיצד הגיע צבא נפוליאון אל חופיה. בנשיפתו, אולי הוא חוזה באוניות מצוֹר שנשאו את שערי ניקנור, שערי בית המקדש, בתקופת שלֹמה המלך. ושוב הוא שואף, הפעם משלח על פני המים את תמונות העבר האחוזות עדיין באבנים. וכשהוא משחרר את סיפורי העיר, הוא יוצר חלל ריק שאליו יכול לחדור סיפור חדש."