יכול להיות שנכנסנו לסטטיסטיקה. מיליוני אנשים חיים קבורים עמוק בנישואים אומללים.
והנה גם אני, בתרגיל של שכנוע עצמי מתמשך, משכשכת בשלולית חיי הנישואים הקמלים שלנו.
כבר תקופה שאני נושמת חלקיקים מיקרוסקופיים, סימפטומים שקופים שנערמים אט־אט עוד ועוד ומתכנסים לאיזו סבירות לא מבוטלת שאיבדתי את השליטה על חיי.
זה לא כזה פשוט, ענייני משפחה ועתיד זה לא משהו שאני יכולה לפתור בסוף שבוע רומנטי בברצלונה או בלאנג'רי לוהט.
וזה לא שאני לא יוצאת מגדרי להיות שווה וסקסית וקלילה, אלא שאל דוכן הממתקים שלי הוא כנראה מגיע שבע.
לכאורה הכול רגיל בינינו – חיים, צוחקים, אוכלים, שותים, מתכרבלים, מתחבקים, כועסים, שוכבים, נוסעים לבקר את ההורים, מרכלים, חולמים, דואגים, חוסכים, מתלבטים.
וכבר תקופה שאני עוצמת עין אחת.
ועין שנייה.
בין לראות הכול צלול וברור ובין לחיות את חיי בחושך, אני מגלה שלחושך לא מעט יתרונות, הוא עוזר לי להקל את עול המחשבות, מסיר מעליי אחריות וכשפעם אחר פעם אני נופלת, זה רק כי הרצפה עקומה ולא כי הגיע הזמן לעצור. בטנגו היצרי הזה של חיי נישואים בחשיכה גמורה, אני יכולה לספר לעצמי שאולי לא הטבתי לראות את כל הפרטים של התמונה הכוללת ואולי בעצם אני לגמרי טועה.
ברווח המתעתע שבין להאמין למה שאני מרגישה, או למה שהוא אומר, אני מצליחה בקושי להתכנס למשפט ריק אחד, תגיד מאמי, מה קורה, הכול בסדר?
אחרי לילה מאתגר עם הילדים, שהתעוררו לסירוגין, כבר לא חזרתי לישון. התקלחתי, הכנתי לי קפה. אור ראשון של בוקר האיר את החלון הגדול בסלון, את פרחי העונה היפים ששתלנו יחד. כמה יפה כאן, הכל מלבלב, הוא אמר כשהריח את בושם פריחת ההדרים, אני נפעם כל פעם מחדש מהתכונה הזאת, מהידיעה הפנימית המובנית הזאת שלך לדעת לבחור תמיד בדיוק. נשמתי עמוק חופן של שקט בסלון המחבק שלנו, שהיה לרגע קטן ואנוכי, של בוקר מושלם – שלי ורק שלי.
רחשים של יום חדש זלגו מהרחוב, רונני שלח הודעה שהצילומים מאתמול כבר אצלי במייל. הדלקתי את המחשב בפינת העבודה המשותפת שלנו, עברתי על התמונות מהאירוע שנשאתי בו דברים אף שחששתי שכבר איבדתי את זה מרוב חיתולים ובקבוקים, ילדון בוגר בן ארבע ותינוק שרק נולד.
נראה שגם דן, יו"ר קבוצת המשקיעים, כבר התעורר, כתב לי בדרכו העניינית תודה רבה על אתמול
וחיוך קטן התפשט לי בלב. ובתוך כך הופיעה התראה על הודעה גם במחשב שלו.
אני מעיפה מבט.
הנושא: תבוא לנשק?
מאת: מה?!! ואו אני מכירה אותה. רגע! מה? למה בעצם היא כותבת לו?!
דאבל קליק:
נדרשת סיסמה
אני מקלידה את ראשי התיבות של שמותינו ומיד אחריהם את תאריך הנישואים שלנו.
שוב דאבל קליק.
הרצפה נתלשה.
לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו.
חייבת להיאחז בכל כוחי בשולחן.
בובת הוונדר וומן שקיבלתי ממנו עם פתק אוהב השפילה אליי מבט, הלך הוונדר ואני לא הוומן.
מיד ניגשתי לבדוק אם הילדים בסדר, לוודא שהמוקד של רעש האדמה הזה הוא באמת רק ביני לביני.
אני מוקד האסון.
אני הניצולים.
אני כוחות ההצלה.
בחדר הילדים כבר נשמעים רחשים של בוקר, תינוק יפה ממלמל. אח גדול שמבין בדיוק למה הוא התכוון,
פטפוטי קסם.
סערה טורפת את הבית, הם ברפסודה קטנה של אושר ואני למענם נמתחת על תורן, אני מפרש פתוח נושאת עיניים ליבשה.
דבקתי בפעולות שגרת הבוקר הפשוטות. ארוחת בוקר, לארגן את גיל לגן, להכין את התיק של ארי לטיול הבוקר שלנו,
נשימות עמוקות, אני לא מתפרקת מולם.
רגע לפני שטרקתי את הדלת אמרתי לילדים שרק שכחתי משהו ושיחכו לי.
חזרתי על עקבותיי כמו רוח סערה,
נכנסתי לחדר שלנו.
שקט ושלווה. ישן כמו תינוק.
מחובק עם הטלפון הנייד שלו.
עקרתי מהקיר את התמונות המשפחתיות שלנו,
הצילום מסוף השבוע הראשון שלנו, טובלים יחד בג'קוזי פריבילגי מול נוף פתוח.
צילום של נשיקה חטופה.
צילום שלנו מתפקעים מצחוק בחתונה.
הצילום הראשון שלנו כהורים עייפים.
תמונות מהחופשות המשותפות, מרגעי השמחה.
גם את הפסל של זוג היונים שקיבלנו לשנה החדשה.
את הכול עקרתי וניפצתי על המיטה.
השתגעת?
מה נראה לך שאת עושה? הבהלה התעוררה יחד אתו.
טאדאם! שלושה ניחושים – מה נראה לך שאני עושה?
...
מה אני עושה?
...
אולי נדבר רגע על מה נראה לך שאתה עושה?
...
אבל
נאלמו לי המילים.
הגרון התרוקן, הפה התייבש.
הוא כתב לה מאוחר בלילה.
הרבה אחרי שחזרתי הביתה מהאירוע, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון,
אחרי שהתקלחנו, הזמנו לנו משהו לאכול,
הרבה אחרי שדיברנו על הילדים ועל כמה זה מבהיל ומשמח להיות פתאום הורים לשני גורים קטנים.
הרבה אחרי ששתינו וצחקנו, ושכבנו.
הרבה אחרי זה כתב לה, תצהיר מנומק ומפורט:
היא לא צריכה להפריע לך.
ובכלל אל תדאגי.
הנישואים שלי חסרי כל משמעות. היא כלום בשבילי.
רק בגלל הילדים אני עוד מושך את זה,
תאמיני לי, אני לא מסוגל לגעת בה בכלל.
היא ממילא לא רואה אותי, שקועה בילדים,
אני עף מפה בהזדמנות הראשונה שיש לי, זה נגמר.
והוסיף בהרחבה כמה שאליה הוא משתוקק, מרגיש שוב חי ומתרגש,
מתחשק ומזדקק.
חפץ ומתאווה, רוצה ומתרצה כל כך.
אז תבוא לנשק? היא השיבה.
ביקום מקביל יש לי סטטוס חדש,
אני כלום, אני שיעמום, אני סקסית כמו שידורי ערוץ הכנסת בתקופת הפגרה.
ואת זה כותב הגבר שבחר לאהוב אותי, ורק אותי, מכל הנשים בעולם.
ביקום מקביל יש עוד פה שהוא נשפך לתוכו, פטמות שמזדקרות לקראתו, גוף שמשתוקק אליו, געגועים שנשלחים אליו, על סיב אופטי בפס רחב בעסקת המקסימום ג'יגה שרכשנו כדי שיהיה שם מספיק מקום גם בשבילה, מתברר.
זה נמשך דקה, לא יותר, אולי יותר, מיד חזרתי לילדים ויצאנו.
עניינים כרגיל. נפרדתי מגיל בגן, קניתי לי אמריקנו, התיישבתי בגינה השכונתית. לנשום קצת אוויר של שפיות ברחובות המטופחים והשוממים של שכונת צהלה. כל משפחה ומפגן הראווה הנַדְלָ"נִיסְטִי שלה. אפילו לפרחים בצידי הדרך יש כאן ריח של כסף.
פרסתי שמיכה בפינת צל נעימה, לאיזה רגע שקט, לנסות לברר ביני לביני מה קרה לנו ולאן כל זה הולך.
במה להתחיל.
במבט לאחור,
אולי רציתי שירוץ אחרינו, שיחבק אותי.
ההמשך זמין בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
