חיים יפים

פרולוג

"בעוד שנייה ממש נכריז על הזוכים." תאורה אדומה שטפה את האולפן, והיה נדמה שכל הקהל עוצר את נשימתו.

רק המוזיקה — מותחת ומותחת עצבים — נשמעה ברקע.

דממה.

"פרסומת אחת, אחרונה באמת, ונכריז."

כולם נאנחו באכזבה, ההפקה מתחה את רגע ההכרזה עד אין־סוף.

יצאנו לפרסומות. זהו. זה נגמר. עכשיו רק שיגידו... רק שיכריזו כבר!

יפים

נולדתי בתחילת שנות השמונים, בברית המועצות לשעבר, בעיר תעשייתית גדולה בשם צ'ליאבינסק, שנקראה "עיר המפעלים", על שם מפעלי הענק למתכת, לציוד צבאי ולאלקטרוניקה, שהיו פרושים על פני שטחים גדולים בעיר.

הוריי, גרשון יפימביץ׳ ואנה לבובנה, היו זוג יהודים ממעמד הפועלים הנמוך, מורים בבית ספר עירוני. הם הכירו בחדר המורים, כך סיפרו לנו, כשאמא סיפרה בדיחה על יהודים, ואבא, שהיה ציוני מהבית ולא ידע שהיא יהודייה בעצמה, חשב שהיא אנטישמית והעמיד אותה במקומה מול כל המורים. כשהיא גילתה לו שבעצם גם היא יהודייה, היא הפכה ברגע אחד מהאויב המר ביותר שהיה יכול לדמיין, התגלמות כל מה שרע בברית המועצות בפרט, ובעולם בכלל, לאהובתו.

אבא היה מבוגר מאמא בשלוש־עשרה שנים, וכבר היה גרוש עם ילדה קטנה, לורה, אך דבר מזה לא הפריע לאמא. להפך, הקשר המיוחד שהיה לו עם בתו שבה את ליבה. היא התאהבה עד כלות גם בו וגם בבתו הקטנה, ולאחר מספר שנים נישאה לו. תחילה נולד להם אחי יוסי, וכשש שנים לאחר מכן, כשאחותי לורה כבר היתה בת שבע־עשרה, נולדתי אני, 3.200 קילו, שרובם ראש. קוטר הראש שלי היה גדול בארבעה סנטימטרים מזה של ראש ממוצע, והלידה היתה קשה. נתקעתי בפתח כשהקודקוד מבצבץ החוצה, ולרגעים היה נדמה שזה כבר לא יקרה, ושאמות שם, בשער היציאה. אמא סיפרה לא פעם שהלידה שלי היתה אחד הרגעים הטראומטיים בחייה, אבל לא בגלל הראש שלי, אלא בגלל הצעקות של האחיות: "תדחפי את היהודון המסריח שלך החוצה כבר! תוציאי אותו, או שאנחנו נוציא אותו עם מלקחיים!"

אמא, שלא קיבלה משככי כאבים — אלה היו שמורים למטופלות הרוסיות המיוחסות יותר — נאנקה מכאבי תופת, אבל המילה ״מלקחיים״ הבהילה אותה מאוד כי היא חששה שייגרם לי נזק מוחי. היא צרחה בכל הכוח שהצליחה לגייס, ודחפה אותי החוצה, קורע בדרכי את גופה. כששמעה את צליל הבכי הראשון שלי, כבר לא היה אכפת לה משום דבר, חוץ מהעובדה שנותרתי בחיים. באותו הרגע היא הבטיחה לעצמה שלא ירחק היום, והיא תשאיר את רוסיה והאנטישמיות שלה מאחוריה.

השם שניתן לי בלידתי היה חיים, על שם סבא מצד אבא, אבל בדיוק כמוהו, וכמו רוב יהודי רוסיה, היה לי גם שם רוסי, וכולם קראו לי יפים. אולי זה רק צירוף מקרים, אבל דומה ששמי המלא — חיים יפים — חזה את נקודת המבט שלי על החיים עצמם, מילדות ועד היום. "ילד שמש", כך נהגה אימי לכנות אותי. ילד מאושר מאוד, רגוע ומחייך לכולם.

כבר אז היה בשבילי כל יום עולם ומלואו של הזדמנויות לנצל ורגעים ליהנות מהם.

התחלתי ללכת בגיל מאוחר מאוד כי רגליי היו מעוקלות. "היה אפשר להכניס גלגל של אופניים ביניהן," היתה אימי אומרת וצוחקת. בגיל שרוב הפעוטות כבר הלכו, אני עדיין זחלתי, והתקשיתי לעמוד ולהחזיק את עצמי. הרופאים המליצו על תרגילים, כדי שאוכל להחזיק את ראשי הכבד ואת פלג גופי העליון ביתר קלות. התרגילים עזרו והתחלתי ללכת, אך הרגליים עדיין היו עגלגלות ושיוו לי הליכה מוזרה, ואימי לא ידעה מנוח.

למרבה המזל, חוגים לילדים שתרמו להתפתחותם היו נגישים באותה עת ברוסיה לכל המעמדות. היה קשה הרבה יותר לקנות אוכל מאשר לרשום את הילד לחוג. האדם הרוסי הגדיר את עצמו ואת המטרות בחייו לפי הישגיו ולפי הישגי ילדיו. לכן התחביב שבחר עבור ילדיו, והצלחתם בו, העידו על הצלחתו שלו כהורה וכאדם. אצל ההורים היהודים זה בלט במיוחד, מכיוון שאם יהודי הצטיין במשהו, אבל היה רוסי שהצטיין כמוהו, היו בוחרים ברוסי. היהודים היו צריכים להיות טובים פי עשרה מהמתחרים, כך שהמשפחות היהודיות דחפו את ילדיהן למצוינות מעל ומעבר. שום דבר לא השתווה לילד שהוא סיפור הצלחה. כשאישה היתה שואלת את רעותה: "מה שלומך?" היתה נענית: "אני נורא עסוקה, את יודעת, הבן שלי הוא אלוף העולם בג'ודו" — "אה, שלי בלרינה מופלאה" — "מתעמלת אומנותית" — "הכנר מספר אחת בעיר" — "עומד לקבל מלגה בנגינה בפסנתר" — "שחמטאי מחונן" — "מבריק בריקודים סלוניים".

למרבה האירוניה, כל אותם ילדים משכילים ומוכשרים נשארו עם המון ידע ומעט אפשרויות תעסוקה. הבלרינות ואלופי השחמט גדלו להיות מורים, שהעבירו את הידע לדור הבא וחוזר חלילה. מובן שידע לא היה נהוג למכור בכסף רב — זה לא מכובד — ולכן המורים הרוויחו מעט מאוד כסף. כך הונצח המעגל שבו חינוך היה ערך עליון, והיה אפשר לקבל אותו כמעט ללא עלות.

וכך גם קרה שברגע שהגעתי לגיל המתאים — גיל שלוש — רשמו אותי לחוגי תנועה ומחול, כדי שאלמד לשפר את היציבה שלי ולהחזיק את רגליי ישרות. תחילה הצטרפתי לחוג ריתמיקה, ובגיל ארבע לבלט במרכז הקהילתי בעיר. חוג הבלט נוהל והועבר על ידי סבטלנה אנטוליבנה, רקדנית בולשוי לשעבר, אשר פרשה לפנסיה זה מכבר מהקריירה המפוארת שלה והתפנתה לרדת מהאולימפוס ולהעביר את הידע שלה לדור הצעיר. היא היתה רזה, נוקשה, ונראתה כמו ילדה מבוגרת מאוד. מצד אחד היא היתה קטנטונת, ומנגד, העור שלה היה כל כך דק, שהיה אפשר לראות דרכו את עצמות הלחיים שלה ואת מבנה העצמות של גופה. היא נראתה כמו מקל מטאטא מעץ, והתנהגותה היתה בהתאם. אני לא זוכר שאי־פעם הפנתה לעברי מבט אחד של חיבה.

סבטלנה אנטוליבנה לא הבינה מה יש לילד כמוני, יהודי קטן עם רגליים עגלגלות, לעשות בחוג שלה, אבל אימי פשוט לקחה אותי למרכז הקהילתי יום אחד, ובשיחה ארוכה מחוץ לחוג, שנייה לפני שהתחיל השיעור, הסבירה לה שאני צריך את החוג יותר מילדים אחרים, כי עבורי זה עניין בריאותי, ושרק היא, סבטלנה אנטוליבנה, יכולה לעזור לי לעמוד על רגליי ולהתנהל בחיים האלה טוב יותר. אני לא חושב שאמא באמת הצליחה לגעת בליבה של סבטלנה אנטוליבנה, אך היא מיהרה להתחיל את השיעור, ופשוט אמרה לה: "תביאי אותו מחר."

סבטלנה אנטוליבנה אמרה לא פעם לאמא שלי שחבל לה על הזמן, כי לא יצא ממני כלום, אך אמא התעקשה שאמשיך להגיע לשיעורים ודאגה שבכל פעם שאכנס לשיעור יהיה לי ביד משהו בשביל המורה: חטיף שוקולד קטן או מעט סוכריות טעימות, דברים שברוסיה היה קשה מאוד להשיג. לא הייתי הילד היחיד שנכנס לשיעור עם אוכל למורה. תרבות השוחד היתה מקובלת מאוד אז, כי אנשים הרוויחו מעט, וממילא החנויות היו כמעט ריקות מסחורה. דברים טעימים, כמו סלמי משובח, קפה או כיכר לחם, היו מתקבלים בהתלהבות. מתנות אכילות לרופאים, למורים או לכל אדם שהיית זקוק לידע שלו, היו דבר כל כך מקובל ברוסיה, שהרבה פעמים אם לא היית מביא משהו, זה נחשב גסות רוח ממש. כשזה נגע לילדים, אף הורה לא היה מוכן לקחת את הסיכון. הוריי, שהשׂתכרו מעט מאוד, פשוט העבירו הלאה את הממתקים והמטעמים שהיו מקבלים מהורי תלמידיהם. אמא ידעה שאם לא נדבר לליבה של סבטלנה אנטוליבנה או לקיבתה, היא לא תשאיר אותי בחוג עוד זמן רב. אני חושב שהפעם שבה נופפתי בפניה עם חפיסת שוקולד מריר 100% היתה אולי היחידה בחיי שבה ראיתי בדל חיוך עולה על שפתיה.

בתפקוד של רגליי לא ניכר שיפור מיוחד, אבל הריקוד שימח אותי מאוד, והחוג עלה פרוטות. המשכתי לרקוד.

שלושה רובלים בגרב

בבניין שגרנו בו היו לא פחות מארבעים ושש כניסות ומאתיים ושלושים דירות. כמו רכבת ארוכה מאוד של חלונות קטנים וצפופים. כילד קטן, המבנה הזה נראה לי אין־סופי.

מורים היו בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה, שלעיתים קרובות "שכחה" לשלם להם משכורת במשך חודשים ארוכים, אבל אני לא הרגשתי עני. הייתי לגמרי שמח בחלקי, ולא חסר לי כלום. לתחושתי, ביתנו הצנוע בקומה החמישית היה לא פחות מארמון. העובדה שמיטת הוריי היתה צמודה לספה, שהיתה צמודה למיטות של אחי ושלי, רק הקלה עליי להגיע ממקום למקום בבית. בכל חורף היו קונים לי גלידת טילון "פלאמביר" בטעם וניל, וזאת היתה חגיגה ממש. סבתות עם כובע של שף וחלוק לבן, שאותו לבשו מעל סוודרים ומעילים גדולים, עמדו ליד מקררים ניידים באמצע הרחוב הקפוא ומכרו גלידה. אמא היתה נותנת לי לגשת ולקנות בעצמי את הטילון שעלה רובל אחד. היא היתה נותנת לי את הרובל, ואני הייתי רץ לעבר הזקנה בחלוק הלבן ומושיט לה אותו בציפייה גדולה לקבל את הגלידה. מה עוד צריך?

בהיעדר הכנסה ראויה לשמה, נאלצו הוריי להיות יצירתיים. גם כשהיה כסף, לעיתים היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקנות מצרכים, והמדפים בחנויות לרוב היו ריקים. אמא היתה מחזיקה אותנו חודשים על מרק עצמות, קמח וסוכר בלבד. היא היתה אופה לחמניות טעימות ופריכות, והיינו מחסלים את כולן בתאווה. איש לא הרגיש מקופח. כולם היו באותה הסירה — לאף אחד לא היה כלום.

כדי לקנות עצמות למרק, עמדנו ארבעתנו יחד שעות בתורים ארוכים, מכיוון שהעצמות חולקו בהקצבה של קילו אחד בלבד לאדם, וכך יכולנו לקבל ארבעה קילו. היה נדמה לי אז שעמדנו יום שלם, למרות שבמבט לאחור ברור לי שהיה מדובר בשעות ספורות. כולם עמדו בתור בפנים טרודות, וכל העת הביטו קדימה וניסו להעריך כמה אנשים עוד לפניהם, כיוון שלא היו בטוחים שכשיגיע תורם יישארו עצמות, אבל אם התמזל מזלנו, היינו חוזרים הביתה עם ארבעה קילו עצמות.

אחי ואני התרגלנו כל כך לעמוד בתורים, שהיינו ממציאים לעצמנו משחקים. שיחקנו תופסת בין העומדים בתור, או שהשתעשענו בכל דבר שמצאנו על האדמה — גומיות, פקקי בירה או סתם אבנים. אחי נהג להקניט אותי לא פעם על ראשי הגדול ולצעוק דברים כמו: "תיזהר לא להיתקע באנשים עם המחבת הענקית הזאת שאתה סוחב על הכתפיים!" הבדיחה הקבועה שלו היתה שלא רק שיש לי ראש גדול, אלא שהוא עוד ימשיך לגדול, כי אנחנו עומדים על אדמה מזוהמת בשפכים רדיואקטיביים. ב־1957 אירעה במפעל לעיבוד דלק גרעיני, כמאה וחמישים קילומטרים צפונית־מערבית לעיר, תאונה שעד אסון צ'רנוביל, שלושים שנה אחר כך, היתה התאונה הגרעינית החמורה ביותר בהיסטוריה, שגרמה להתפשטות חומר רדיואקטיבי על פני שטח נרחב. צ'ליאבינסק עצמה אומנם לא נפגעה ישירות, אך היו שמועות שבאזור ישנם שפכים רדיואקטיביים, והמקום אינו ראוי למגורים. ובכל זאת, כולנו גרנו בו בלי להקדיש לכך מחשבה שנייה. הייתי קטן מכדי להבין את המשמעות, ובכל זאת הבדיחות של יוסי היו מפחידות אותי עד עמקי נשמתי.

כדי להצליח לפרנס אותנו, עבדו הוריי שעות ארוכות וחזרו הביתה מאוחר מאוד. ילדים רבים, ממש כמוני, הלכו אחרי שעות בית הספר מחוג לחוג, לבדם או עם אחים גדולים. כך קרה שלמרות גילו הצעיר, אחי היה זה שלרוב אסף אותי מהגן בשעות אחר הצהריים ולקח אותי לחוג הבלט. הוא מעולם לא נכנס איתי לשיעורים, אלא תמיד חיכה בחוץ או הלך לענייניו, וחזר בסוף לאסוף אותי. בגלל הליכתי המגושמת היה יוסי אוחז בידי בחוזקה כל הדרך.

"איפה הכסף?" שאל יוסי באחת הפעמים שליווה אותי הביתה.

"איזה כסף?"

"נו, השלושה רובלים שאמא נתנה לך למקרה שתלך לאיבוד. שתוכל להתקשר או לקחת אוטובוס."

"אה, בכיס," השבתי באגביות.

"לא, לא, לא! מה פתאום בכיס? יגנבו לך!" אחי נעצר באמצע הפארק, הסתכל סביב כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותנו, ואמר בשקט: "תוציא אותם."

חיטטתי בכיס בתקווה שאמצא אותם שם. בכלל שכחתי מקיומם. הוצאתי את השטרות, והוא מיד חטף אותם מידי. הוא כרע על ברכיו מולי, מתח את גרב ימין שלי בחוזקה ותחב אותם עמוק פנימה. התחלתי לצחוק כשהרגשתי את אצבעותיו מדגדגות את כף רגלי. הוא ממש התעקש לדחוף את השטרות מתחת לכף הרגל שלי.

הוא הסתכל עליי בגאווה ואמר: "ככה בחיים לא תאבד אותם, וגם אם מישהו ירצה לגנוב ממך, הוא בחיים לא ימצא את הכסף."

יוסי קם, ניער את עלי הסתיו הצהובים ממכנסיו והמשיך ללכת. הוא היה מאוד חכם, האח הזה שלי. הייתי גאה ללמוד ממנו.

אף שהיה מקניט אותי כל הדרך על ראשי הגדול ורגליי העקומות, מאוד נהניתי מההליכות שלנו יחד. בכל יום הוא הגיע לאסוף אותי מהגן עם ממתק, סוכרייה קטנה וצבעונית. זה נראה לי תמיד כמו קסם. מעולם לא ראיתי אצל אף אחד מחבריי לגן סוכריות, ואילו לאחי יוסי תמיד היתה בשבילי סוכרייה. לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לשאלה איך הקסם הזה נעשה. הערצתי את יוסי, ונראה לי ברור לגמרי שהוא יכול לעשות קסמים. שנים אחר כך הוא גילה לי שאמא שלנו נהגה לתת לו פרוטה בכל פעם שהביא ציונים טובים מבית הספר, והוא חסך פרוטה לפרוטה, עד שהצליח לקנות שקית גדולה של סוכריות צבעוניות בשבילי.

יוסי היה גם מי ששמר עליי בבית, עד שהורינו חזרו מהעבודה. הוא היה מספר לי סיפורים מעניינים. לפעמים היה מפחיד אותי ומספר על כל מיני דברים נוראים שיכולים לקרות לנו בחוץ, ברחוב, למשל, שישדדו אותנו ילדים רעים. ובאמת, קרה לא פעם שילדים נטפלו אלינו בזמן שהלכנו מהחוג. היו ילדים שפשוט הסתובבו מבוקר עד ערב ברחובות בחבורות וחיפשו למי להציק. אנחנו, שני ילדים מצוחצחים ומקולחים, היינו מטרה ברורה להצקה.

"לאן אתם הולכים?" שאל אותנו ילד רחוב באחת הפעמים האלו.

"הביתה," ענה אחי בנחישות.

"אפשר לבוא אליכם? יש לכם משהו לאכול בבית? משחקים מגניבים?"

רציתי לענות, אך אחי מחץ את ידי בכוח.

"לא, אי אפשר לבוא אלינו. אנחנו בדיוק צריכים לפגוש את אבא. אנחנו חוזרים איתו הביתה, והוא לא אוהב אורחים," ענה יוסי.

הילד נלחץ לרגע, ומיד ירה: "יש עליכם כסף?" הוא ריכך את הטון שלו ואז המשיך: "אנחנו פשוט ממש צריכים כסף. גם אנחנו חייבים להגיע הביתה, ואין לנו כסף לאוטובוס."

"אין עלינו כלום," ענה לו אחי. והרגשתי את ידו רועדת בידי.

ילד אחר מהחבורה התקרב אלינו ותחב את ידו במיומנות לכיסים שלי, ואז לאלה של יוסי, ואמר: "באמת אין להם כלום, בואו נלך."

באותו יום הבנתי למה היה אחי גאה כל כך בעצמו ובפטנט שלו — ארנק הגרביים.

יום אחד, כשהייתי כבן חמש, יוסי לא הגיע לאסוף אותי. היום הזה חקוק בזיכרוני כאילו היה אתמול. את כל הילדים כבר אספו מהגן, רק אותי לא. כולם הלכו הביתה, כולל הגננות, ואני נשארתי לשבת עם השומרת בחוץ עד הערב. כבר היה חושך וירד גשם, ואני הרגשתי שזה אמצע הלילה. מתוך המבול הגיחה אימי עם מטרייה בידה. היא היתה חיוורת ונראתה כאילו בכתה הרבה. היא חיבקה אותי חזק, ואז הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "אחיך נסע לחופשה עם בית הספר להרבה זמן. כל היום התעסקנו בזה, סליחה."

שאלתי: "מתי הוא חוזר?" ואימי מלמלה שהיא לא יודעת, אמרה תודה לשומרת ומשכה אותי ביד אל מתחת למטרייה שלה. כשהלכנו בדרך, היא הוסיפה שיוסי מסר שהוא מאוד אוהב אותי ויתגעגע אליי. בחושים של ילד קטן הבנתי שמשהו רציני קרה.

מה שהוריי הסתירו ממני היה שקודם לכן באותו היום נדרס אחי על ידי רכב משטרתי, שדהר במרדף אחר פושעים. הניידת שפגעה בו פשוט נסעה על גופו הקטן לכל אורכו. היו לו עצמות שבורות בכל הגוף, פגיעה בגולגולת וזעזוע מוח קשה. הוא שכב בתרדמת בבית החולים, והרופאים אמרו להוריי להתפלל שהוא ימות, כי זה עדיף על החיים שיהיו לו. אבי, שאיבד את כל השיער שלו באותה השנה, פנה לדת. הוא שהה כל היום בחדרו של אחי בבית החולים, מתפלל לאלוהים שיציל את בנו. אימי התרוצצה בין מומחים ונלחמה על בריאותו. לורה, אחותי למחצה, עזבה את לימודיה ועברה להתגורר איתנו. לא היה לי מושג שזה היה למעשה כדי לאפשר להורים שלי לטפל באחי, בזמן שהיא מטפלת בי.

כך, ברגע אחד, השתנו חיי לחלוטין, ולא ידעתי למה בדיוק כי כולם עשו הכול שלא אדע דבר ואדאג. הסבתות שלי, לובה ודורה, החלו לבקר הרבה יותר מכפי שהייתי רגיל. העיר צ'ליאבינסק ענקית, וכל אחת מהן היתה צריכה לנסוע שעות באוטובוס כדי לבלות איתי יומיים. אבל אני שמחתי שזכיתי לראות אותן כל כך הרבה, ולא תהיתי למה. סבתא לובה, אמא של אבא, לקחה אותי לגן החיות וסבתא דורה, אמא של אמא, צירפה אותי להליכות הבוקר הנמרצות שלה או לקחה אותי לשחות באגם הקפוא.

הכי התאמצה אחותי לורה — האור הבוהק והצבעוני בחיי כילד, כמו קשת ססגונית ביום אפור. לורה לא היתה דומה לאף אחד אחר. החותם הייחודי שלה היה שׂערה השופע בגון דבש, שמעולם לא נגזר, ושאותו היתה קולעת לצמה. הצמה הגיעה כמעט לקרסוליה, סנטימטרים ספורים מהרצפה. הייתי נאחז בצמה ונעזר בה בשביל להיעמד, ולורה היתה צוחקת ומוציאה אותה מידיי בעדינות.

מדי יום היתה לורה אוספת אותי מהגן, והיינו מאזינים לתקליטים ורוקדים עד שרגלינו התעייפו, או שהיתה לוקחת אותי לחוגי הריקוד שלי, יושבת באולם ומוחאת כפיים לכל תנועה שביצעתי. זה היה חדש ומרגש בשבילי. תמיד היו אימהות שישבו בתוך אולם הבלט על כיסאות לאורך הקיר הקדמי, וצפו בבנותיהן או בבניהן רוקדים, אך יוסי מעולם לא נכנס פנימה, ולורה היתה שונה מאוד מהאימהות בחוג בחוסר האיפוק הניכר שלה. האושר על פניה של אחותי כשצפתה בי רוקד היה כה גדול, שלפעמים אפילו הייתי שוכח שרגליי לא ישרות כמו של שאר הילדים. כשביצעתי תנועות קצת יותר מורכבות, היא היתה קופצת מכיסאה, מוחאת כפיים וצועקת: "וואו, כל הכבוד!" האימהות האחרות בהו בה בתדהמה ובבהלה. סבטלנה אנטוליבנה לא הבינה על מה המהומה, כי לדעתה לא היה שום דבר מלהיב במה שעשיתי — הייתי חריג בין שאר התלמידים בחוסר הכישרון שהפגנתי — אך אני הייתי מאושר והרגשתי כאילו זכיתי במדליה.

כך מאחורי מסך הברזל שהוריי הורידו עליי, כיאה לרוסיה, נמשכו חיי כרגיל כביכול, אך בדיוק כמו ברוסיה, גם הוריי לא יכלו לעצור לגמרי את התחושה שלי שמשהו רע קרה. הייתי קשור ליוסי בכל נימי נפשי, ומהיום שנדרס ישנתי שינה טרופה. הייתי מתעורר בלילה בבהלה מחלום רע, שטוף זיעה קרה, ורואה רק את לורה לידי, ולא ידעתי היכן הוריי. לורה הציעה להשאיר בשבילי מנורת לילה דולקת, כדי שלא אפחד להירדם, וזה באמת עזר. אך עדיין היתה לי תחושה מוזרה, כי הוריי כמעט אף פעם לא היו בבית באותו הזמן, וכשראיתי אותם, תמיד היו טרודים. לורה דאגה להשכיח ממני הכול — ברגע שמחשבה מטרידה היתה מתגנבת לראשי, או כשבהיתי באחד מהוריי בהרגשה שמשהו לא בסדר, הייתי שומע את קולה המצלצל קורא לי לשחק. למרות פער גילים של שבע־עשרה שנים, היא תמיד הרגישה אותי. היא היתה החברה הראשונה שלי, בת הזוג הראשונה שלי לריקוד.

אחרי כמעט שנה, כשאחי סוף־סוף התעורר מהתרדמת שהיה שרוי בה, גילו הרופאים שהוא אינו יכול ללכת או לראות. כשהתחיל לדבר, החליטו הוריי להרים את המסך ולספר לי את האמת על מה שקרה לו. זו היתה אחת הפעמים היחידות זה זמן רב ששניהם ישבו ודיברו רק איתי. לורה ישבה לצידי, ידה מלטפת קלות את גבי. שפע תשומת הלב הפתאומית הזאת היה לי נעים. הצלחתי להבין שיוסי לא היה בחופשה, אלא במקום אחר, בגלל שהוא לא יכול ללכת. זה ציער אותי, אבל שנה היא זמן ארוך לילד קטן, ואני חייב להודות שזיכרונו של יוסי התעמעם מעט בתודעתי. רציתי להאריך את השיחה, ולכן שאלתי את כל השאלות שיכולתי להעלות על דעתי — האם יוסי גדל בבית החולים? האם הוא יוכל לחזור ללכת? ולרוץ? ולקפוץ? האם הוא חוזר הביתה בקרוב?

הוריי אמרו שאני יכול לבקר אותו, ונראָה שהם מצפים שאשמח, אז שמחתי, אבל בתוכי הייתי מבוהל. לא ידעתי אם אזהה את יוסי בכלל. הוא היה תמונה עמומה במוחי. פחדתי גם שמשהו יקרה גם לי אם אגיע לאותו "בית חולים" מסתורי.

למחרת חזרו הוריי מוקדם והלבישו אותי יפה, כאילו אנחנו הולכים למסיבת יום הולדת של חבר מהגן או לסבתא, ולקחו אותי אל יוסי. בבית החולים היה ריח מוזר, שהפחיד אותי עוד יותר, ואף אחד לא חייך. לָפַתִּי את ידה של לורה בכל כוחי. נכנסנו לחדר שבו שכב יוסי עם עוד כמה אנשים. זיהיתי אותו מיד. המראה שלו, רזה וחיוור, שוכב חסר אונים במיטה ותחבושת גדולה ולבנה על עיניו, שיתק אותי. לרגע הרגשתי כאילו אני הוא זה שלא יכול ללכת או לראות. צלצול עמום החריש את אוזניי וחושך סגר עליי מסביב. כעסתי על הוריי, על לורה, על יוסי, על הרופאים, על הניידת... על כל העולם. הרגשתי שהלב שלי בוער. ברחתי מהחדר בדמעות, ואחותי מיהרה לצאת אחריי. תחילה הלכתי מהר ככל שרגליי העקומות אפשרו לי, אך אז, בלי לדעת איך, התחלתי לרוץ, לדחוף את הקרקע אחורה ממני בכל כוחי. פרצתי בגופי את דלתות בית החולים ורצתי בכל כוחי קדימה, לא משנה לאן, ואחותי דולקת בעקבותיי. "חכה לי, עצור!" היא צעקה לי, אך לא שמעתי אותה. בעטתי בכל כוחי במדרכה, שתיקח אותי הרחק משם.

כשעצרתי לבסוף, מתנשם מהריצה הארוכה, לורה הצליחה להדביק אותי. היא כרעה על ברכיה למולי והסתכלה בי בעיניים מלאות פליאה. "יפים, רצת!" היא לחשה.

"כן," עניתי לה באדישות והסטתי את עיניי. שלווה מוזרה נחתה עליי כאילו שרפתי בריצה הזאת כל רגש שהיה בי, את כל הכאב, את הכעס, את הפחד. בימים הבאים משהו בי השתנה. בחלומותיי, הייתי רץ במהירות על־אנושית, בורח מניידת שמאיימת לקחת ממני את רגליי ואת עיניי. בבת אחת התבגרתי בכמה שנים, ואיתן איבדתי את התמימות שלי.