כסף מהיטלר

האין אנו נוהגים בדמויותינו כולן פחות או יותר כך:

׳הרי זהו — יסלח לי אלוהים — אני׳?

(גרהם גרין)

האדם מתכנן, אלוהים צוחק.

(פתגם יהודי)

כל דמיון אינו מקרי.

כל הסיפורים הללו התרחשו. עדיין איני יודעת מדוע.

פרולוג

דניס לופת בידו את חפירה ירוק, מחודד, ומשקע אותו באדמה הרכה, האדמדמה, באדמה הרווייה, אדמה ספוגת מים אחרי מבול הלילה הסוחף.

בלשון משורבבת, שנשענת לפרקים, עיקשת, על גדר השיניים הלבנות, החסרה שתיים מקורותיה, הוא הולם באת הזערורי עמוק יותר ויותר, הופך את הכלי ומניח את הערימה השפוכה על הגבעה המתגבהת לצד ברכו הימנית. בחבטות לחות הוא טופח על התל הנערם. החומר המתמרח מוצא חן בעיניו. ואז הוא מניח את האת. עכשיו הוא קודח באצבע זקורה, עד הפרק השני. הבוץ חובק את האצבע בכפור נעים, אך גם חודר אל מאחורי הציפורן, נדחק תחתיה, מרחיב את הגבול שבין ציפורן ובשר, האדמה מבקיעה את הגבול הכואב, אם יוסיף לדחוף כך את האצבע העונג ייהפך לעונש. דניס שולף את האצבע בחופזה. הוא בוחן בסקרנות את היתד שהתעוותה מן הבוץ הדביק, בוחן אותה מכל צדדיה, מצמיד אותה אל פניו. הוא מושח פס על לחי שמאל, פס על לחי ימין ובמורד המצח, מורח פס מתחת לבליטת הגרוגרת.

אינדיאני אורב בנתיב המלחמה.

ביד מטונפת הוא חובק שוב את הידית הירוקה המתקלפת, ומתחיל לחצוב פיסות אדמה, בוץ אחוז בשורשי דשא ועשב. מקץ דקות מספר האת מתכופף, נתקע ומתאבן נוכח המכשול העיקש, הקשה. דניס מרפה. הפילוחים הארוכים מפנים מקום לחיתוכים עדינים, קדחתניים, בבשר האדמה. כשהוא מסיים, מתנשף כולו, מוטלת לפניו קערה צרה ומוארכת במובהק, ובה בליטות מוזרות, בקיעים וחורים. קערה לבנה. הוא מרים ומנקה אותה. הוא מגרד מעליה שאריות לכלוך, שוטף אותה במשפך הילדים שלו, הירוק גם הוא, ומזלף אדום בקצהו. רק פעמיים הוא עוזב את המקום, ורק לרגע, כדי למלא שוב את המשפך במי גשם מלוכלכים מן הגיגית החלודה הישנה שהושלכה לפני שנים ליד ערוגת התותים כדי שדניס יוכל להשפריץ שם בקיץ. את הקערה הנקייה, המרוקנת, המחוררת, הוא הופך ונושא אל על.

הוא מביט בפליאה בשני הפתחים הריקים. חורי עיניים.

זאת גולגולת.

גולגולת אדם.

דניס בן החמש נושא אותה בזהירות ממטע התפוחים אל ארגז החול.

אישה עומדת בפיסוק רחב ומנגבת את ידיה בפיזור דעת במגבת מטבח משובצת באדום־לבן. הן יבשות כבר מזמן, אך היא מנגבת אותן, מעסה אותן ארוכות שלא כרגיל, שקועה בקרעי זיכרונות שהיא מנסה לתפוס, להדביק יחדיו, למיין. היא משליכה את המגבת על כיסא המטבח המתקלף, שנצבע מחדש פעמים מספר, וניצב ליד הכיריים. היא לוקחת צלחת פורצלן צחה עם עיטורים כחולים — ניגוד ברור לפני הכפרייה המחוספסות שלה, מניחה עליה מניפה מדודה ומדויקת של כופתאות לחם, ואל האגן היבש שנוצר היא מוזגת במצקת ברזל רוטב חום עמוק שהבשר נוצץ בו. בזהירות, שלא להכתים את לובן הכופתאות.

היא מניחה את הצלחת החמה לפני הגבר, שכבר שטף את פניו העייפות והפשיל את שרוולי חולצת הפלנל הכחולה־לבנה. הגבר אוכל בתיאבון ובלי אומר. אישה יושבת לידו ומתבוננת בפלומה השחורה שעל גב היד האדירה שציפורניה שבורות, יד אהובה שאוחזת בגמלוניות כף כסף. דחפור בלתי נלאה, הכורה סלעי משקע בצלחת.

אישה קמה ממקומה רק פעם אחת, כדי להביא מהמטבח את המגבת ששכחה שם. היא חובקת אותה, אוחזת בה חזק ומדי פעם מנגבת בה את ידיה היבשות, הסדוקות, האדומות. בחתיכת הכופתה האוורירית האחרונה מנגב הגבר את שארית הרוטב שנותר, עוקב אחריה בקפדנות, סב פעמיים בצלחת. רק אחרי שהנגיסה הנוטפת האחרונה נעלמה בלועו של הגבר שאינו יודע שובע, אישה מעזה. בסיפוק היא אומרת לגבר המתנשף, שמצאה את דניס בארגז החול כשעשה עוגות בוץ, אני אופה עוגות מִחול, להיות אופה אני יכול.

הגבר משחרר גיהוק אדיר וגומע בירה מבקבוק ירוק מטולל, אף שלפניו כוס שנוצרה בדיוק למטרה זו ועליה חריטה יוצאת דופן.

״נו ומה הסיפור?״

היא מצאה את דניס כשעשה עוגות בוץ. הוא כרע באמצע ערימת חול, מוקף גבעות ענק של צורות חול מוזרות וקרוּסות בצהוב כהה, דומות לבצק שנשפך בתנור מן התבנית לפני תום האפייה. דניס היה מרוכז ומילא בחול רטוב כלי מוזר ומחורר.

״אם הוא סחב לך משהו מהמטבח אז תחטיפי לו ופעם הבאה הוא כבר יזכור.״

אישה שואפת אוויר וממשיכה בחיבור מילותיה שלה. היא התקרבה אל ארגז החול, דניס השתתק בציפייה, אולי חש שמצא דבר־מה יקר ערך. מקודש. אוצר. רק בינתיים לא ידע מה. אישה חטפה לו את החפץ המוזר מבין טלפיו המטונפים ולקחה אותו למחסן. דניס דידה אחריה בשתיקה מתריסה, משך לה בשמלה, ניסה לריב איתה. היא נתנה לו סטירה.

״נו ומה, ומה! לעזאזל, תדברי כבר, אישה!״

״זה לא... זה לא דבר רגיל. זה...״

זה כאילו תקעו לְאישה בגרון את כל מניפת הכופתאות הנעלמת והוסיפו מנת פחד מוחשי, שהרעיד את קולה.

״אני רוצָה שתראה את זה בעצמך.״

״אז תביאי לפֹה!״

״אי אפשר. אתה צריך לבוא איתי. קום, בוא.״

״לאן?״

״למחסן.״

הגבר מזדקף באי־רצון, מחזק את החגורה הרופפת ומושך בעזרתה ערימת שומן בטני.

״כזה התעסקות בגלל צעצוע מטומטם.״

לילה.

מבקיע אותו האור ששתי דמויות באות אל תוכו. הן נעצרות מתחת לגגון. כלב ראשון נובח. של השכנים. ואז כל הלהקה, אות ערנותה עובר בכפר בסטקאטו. הכלב עומד על טעותו, הוא מודיע לאחרים והכפר שוב שקט. רק אז שבים השניים לנוע.

במחסן אין נורה, הגבר מדליק את עין הפנס. בכל מקום ערימות של גרוטאות, חפצים ישנים שאולי עוד יזדקקו להם מתישהו; אבל אף אחד כבר לא חושב עליהם אף פעם. מגרפות שבורות וקלשונים ישנים. מטחנת דגנים. את חפירה בשני חלקים. מכבש לקש ומגרפת חציר ידנית. לוחות שבורים על מדף נמוך. כיסא גבוה לתינוקות, צבוע. רדיו נפילי אילם, שפוך קרביים. נפת תבואה, מטחנה שבורה לניקוי גרגרים. ארון צבוע שבור, שדלתותיו אינן נפתחות לגמרי; הימנית התעקמה, התרופפה והיא כורעת ארצה.

שידה בצבע ירוק בהיר עם דלתות הזזה מזכוכית ומגירות שבורות ללא ידית שצבען מתקלף.

על השידה יושבת ככתר קופסת קרטון בחום כהה ועליה הכיתוב Elektrolux, מוחזקת במקומה מכובד ספר ישן בכריכת עור. אישה חוטפת את הפנס מהגבר. היא נפעמת כל כך מצבעו החום של הנייר, מחשבותיה במקום אחר בכלל, שהגבר בולע את התנגדותו. הם מתקרבים אל הקופסה. הגבר מועד על כיסא הפוך, שמקלעת מושבו קרועה.

״לכל הרוחות, אנחנו סתם מסתובבים פה בגלל איזה שטויות?!״

האישה נעצרת בדממה לפני הקופסה. היא מושיטה בשתיקה את הפנס לגבר, מרימה בשתיקה את הספר בכריכת העור ומשליכה אותו לרצפה. הגבר מאיר על הכיתוב הבלתי מובן באותיות גותיות שמוטבע בכריכת העור. אישה פותחת בטקסיות את כנפות הקופסה ומתרחקת. היא מסמנת בדממה לגבר שיסתכל. הוא ממתין.

״בחייך, פשוט תסתכל!״

הגבר יורק.

״אני מסתכל פה כמו אידיוט.״

הוא שולח יד אל הקופסה ושולף חפץ לבן, קשה. האור נופל על כדור ביצתי, לא סימטרי, שחלקיו מהודקים יחדיו. הוא הופך אותו וקופא, הפנס מחדד את מתאר החפץ הקשיח, את הידבקות התפרים, ומדגיש את אפלת הרִיק בחללים. חורי עיניים. הגבר משליך את הגולגולת בחדות.

״חרא! חרא, חרא! — מאיפה הוא מצא את זה?״

״הוא אומר שהוא חפר בגינה.״

״איזה גינה?״

״איזה, שלנו! איפה שהמטע תפוחים, הריינטים וההולובוסים.״

הגבר משחרר שיעול רועם ויורק.

״והוא מצא... הוא שיחק... הוא הוציא משמה רק את זה?״

״רק זה.״

״טוב, מה את מסתכלת עליי ככה? תוקעת עיניים. אולי זה איזה זה, ניאנדרטלי, כל הזמן חופרים כאלה וכותבים בעיתון, זה לא חייב להיות זהו...״

״מה נעשה?״

הגבר מבין. זה לא הזמן לפנטזיות. אין סיבה לשקר זה לזה. אישה מבהירה זאת בעמידתה היציבה, אך גם בקולה הרועד. בעיניה הלחות. הגבר מתמקד בעניין.

״נמצא את השאר. שיגיד לנו איפה הוא מצא את זה. ואת תמציאי לו איזה סיפור.״

״הוא ישן.״

״אז תעירי אותו!״

חצי שעה מאוחר יותר עומד דניס ליד החלון בחדרו רחב הידיים שבקומה הראשונה. בהינומת וילונות. אין לו סיבה להסתתר, השניים שלמטה טרודים מספיק בעבודתם ונרגעים בחשכת הליל. אבל דניס רואה אותם. הוא רואה את הגבר ואת אישה חופרים בקדחתנות באדמה שסביב מקום אוצרו שלו, הופכים את אדמת גולגולתו שלו, ממששים ומחטטים במיטתה של ישות לא נודעת. ומעליהם מרשרשים עלי התפוח שינשרו בעוד חודש, כל שנה השירו עצי התפוח את עליהם, עלים התערבבו בעלים על הארץ, כיסו על הנם תחתיהם והקלו עליו, והם התפרקו יחדיו, עד שדניס גילה את המיטה. דניס נועד לגלות אותה, היא ציפתה לו. אישה והגבר שולפים איזה מוט מעוקם ויתדות לבנות וסל שצורה מוזרה לו. ואז אישה מתנודדת, נשענת על גזע התפוח ומקיאה.

דניס מתבונן, התנגדותו גואה בו. הצעצועים היו שלו, זה הוא שהיה אמור לגלות אותם, בזה אחר זה. שני אלה גנבו לו אותם. הצעצועים האלה שלו. מחר הוא ייקח אותם בחזרה. דניס עייף, עיניו כבדות, הוא עומד רק בקושי. הוא מדדה אל המיטה, משכיב לצידו את הדובי, מתכסה. לפני שהוא נרדם לגמרי, הוא מדמיין בהנאה את הצעצוע הלבן שמצא שוכב לידו ובחריריו נדלקים זיקוקין דינור צבעוניים של עולמות אגדה.

זמן רב נאחז הצעצוע בדמיונות ילדותו של דניס. רק כעבור שנתיים מכסָה עליו ודוחקת אותו הולדת אחותו נטָשה. אז מתחילים לרתק אותו יופיו ושבריריותו של גוף האדם החי.

שיבה ראשונה
(קיץ 1945)

קרום קפוא

מאז חזרתי משם אני חיה כמו מתחת לשכבה עבה של קרח, שכל השאר יוצאים להחליק עליה בשקיקה, בפנים סמוקות מאושר. עמוק מתחת לקרח. בלתי נראית. בודדה. נרמזת. חסרת אונים. נידונה לחכות ולראות מי יעשה את המחווה האחרונה, מי ישים נקודה בסופו של המשפט המבולבל, מי ירמוס את הקש העדין, החתום בקרום קפוא.

אני שבה הביתה בתחושה שגויה שזה עודנו ביתי. חם כמו בכבשן. אני נמנעת גם מדרכי עפר. מתוך אינסטינקט בלתי מוסבר של שימור עצמי. עכשיו אני כבר יכולה ללכת באמצע הדרך. לטופף כמו כולם בדרכי האספלט המבעבעות בחום הלוהט. אני כבר לא צריכה לפחד. המלחמה נגמרה.

ליתר ביטחון אני עדיין מפחדת.

אני חשה באצבעה הזקורה של הכנסייה הקטנה, באודם הגגות המצטופפים ובצורה המוארכת של האחוזה ושל בתי החווה שלנו. אני גוררת את עצמי בשוחות, הרגליים נשרכות בסרפדים צורבים, במסורים הקטנים האלה. ״גרזן, קצֵץ, אמרה האם, ואת הבית נחמם״, ככה שרנו וידינו שלובות בכנפיה הדקות של אימא. הוורידים הכחולים הבולטים במעלה זרוֹעה, שאותם לא ידעה להסוות, עדיין לא המציאו תמרוקי הסתרה לצינורות הגוף הפועמים. בערב נצצו ידיה בשמנוניות ריחנית, משוחות בקרם מיוחד למנוחת הלילה.

בעצם הן נחו גם ביום.

רועדות לי הברכיים.

אני נופלת בעשב השרוע, היבש, מתחת לשמש הגבוהה בשמיים. היא עלתה עליי, היא מצאה אותי בדיוק. והיא שולחת שטף מחטים חמות אל הלובן החשוף של ידיי ושל רגליי. אני מטרה קלה. כל אחד מחפש לו מטרה. כל אחד מוצא. תמיד יש מישהו שנמצא כמה מילימטרים מתחתיך, מוגן עוד פחות ממך.

חשוף יותר.

אני מביטה מקרוב באדמה, מתבוננת בה נעה. מגבוה הכול שקט, אין תנועה. אך בזכוכית מגדלת — פאניקה. חרקים. נמלים. חיפושיות קרבוס. יקרוניות. צרצרים. כדרוריות. פרות משה רבנו. חגב ירוק. ומנוסת עכבישים. אני נמסה בזוהר הלוהט מלמעלה, והם מנסים לחמוק מן הטל הקריר והמלוח, שאיני מסוגלת לעצור. אני הורגת שרצים במפל מלוח, הם טובעים בצערי, בצער חסר אונים עד בכי. דבר כבר לא יהיה כשהיה. לעולם כבר לא אגע בעורם, בעור שלהם, בעור המגן על הגוף החי. לעולם כבר לא נהיה ביחד. וגם לו היינו... היכן היינו טומנים את העבר הקרוב, כיצד היינו חופרים את דרכנו, מפלסים לעצמנו בשקרים דרך החוצה מן הגוב, מן התהום שהמשפחה נלכדה בה. הילדות שלי. כל מה שנלכד שם... זה נגמר, נו כן. זה נגמר.

נותרה לנו האחוזה. הקירות שמאחוריהם אני מסתתרת ומתבצרת, הקירות שמאחוריהם אני יורדת אל הארץ ואחר כך קמה על רגליי, הקירות שבהם אני מתחזקת בזיכרונות מתוקים. הקירות שמאחוריהם אני מסתתרת ומתבצרת, הקירות שמאחוריהם...

האדמה מתבקעת. אני מנדנדת את ראשי לכאן ולשם, משקלו מוחץ נמלה במנוסה. את שאריות גופה של הנמלה אני מורחת על המצח באצבע; סימן דביק של מוות. אני תופסת עלי עשב בין אצבעותיי, תולשת אותם אגודות־אגודות עד שייעלם הדחף לצעוק ולצרוח ולרטש בציפורניים את העור העדין של הזרוע, לנעוץ ציפורניים עמוק ולא להרפות, לפרוש ידיים ולנעוץ אותן בכל הכוח במסמר חשוף, ללחוץ בכף היד זכוכית ולרסק אותה לאבקה. אני תולשת דשא חף מפשע, ולֶחֶךְ, בבונג לבן ואזובית. עד שאתעייף. עד שאפול.

לַבַּת השמש מעוורת אותי. אני שוכבת על צד שמאל, מכורבלת, ברכיים נוגעות בסנטר. כמו עובר בבטן האם. אולי התנמנמתי לרגע. אולי רק התעלפתי. השמש קופחת וצולה את לחיִי הימנית. את השמאלית קיררה האדמה הספוגה בדמעות. אני קמה. מחוסלת. מיטיבה את החצאית והחולצה. אני מעיפה מעליי בלא רחמים עלי עשב שדבקו בי. אני ממששת את החצאית לכל אורכה ודוחפת אצבע מתחת למכפלת, היכן שהתפרים נפרמו, כמו אל אצבעון. אני מרטיבה אותה ברוק. הגרון שלי יבש. באצבע עטופה בבד הלח אני מגרדת ומוחה מהמצח את השאריות היבשות של גופת הנמלה, אדמדמות כחלודה. החצאית מסתובבת ומתרוממת כולה, יוצרת סביבי גביע. אני בְשּׁוּחה מהמותניים ומעלה. שוב אני מרטיבה ברוק, מסובבת את הגביע, וכורעת כדי לנגב את הנעליים המאובקות, את הנעליים עם האבזם, שדודה אוטְלה המבועתת נעלה לרגליי בפראג. היא רצתה לנסוע איתי. חמקתי מאחיזתה, זעמתי. אני אחזור הביתה לבד, אני הרי כבר מבוגרת.

אני מביטה בדשא הירוק הזוהר שבשוחה, דובדבנים נרקבים עליו באודם ולהקת צרעות מנקרת בהם, ומחניקה דחף להקיא.

הכפר נראה נטוש. שלא כמו שדמיינתי, איש אינו יוצא בריצה מן הבתים הלבנים. איש אינו מקדם את פניי, איש אינו מחבק, אינו משתתף בצער. אף אחד לא דוחף לידיי צלחת מלאה. אני מבולבלת מרוב פחד שאיש לא שרד...

אולי היצור קצוץ השיער לא מעניין אף אחד, מפני שאינו אוחז בידו של אבא. לצד הילדה הזאת לא צועד הגבר המכובד למראה, המתנודד במגבעת. הגבר שעורר מהומה כשעבר בכיכר הכפר על אופנוע ארוך בנהימת מנוע אפלה. עיצוב מקורי של Čechie–Böhmerwald, היה מסביר בהתלהבות ובגאווה למבטי הגברים הסקרנים. הוא נתן להם לגעת במפלצת, לנסות לנהוג, להקיף על גבה את האחוזה. בזה אחר זה. הוא אפילו לקח בעצמו לסיבוב את הספּר קליין המבועת; קליין רעד עם התער בידו, קפוא בקידה אדיבה. התפלצת הרועמת הפחידה אותי אז. דגם הטיולים היה יכול לשאת נהג ושני נוסעים. כשאימא ירדה ממנו אחרי הנסיעה הראשונה, היא נשענה על כף ידו של אבא כדי לשמור על שיווי משקל. הסתובב לה הראש. היא נגעלה מכתמי השמן על שמלת השמנת שנתפרה למידתה, ולחשה בכעס באוזנו של אבא: אני לא רוצה לגמור כמו גברת דאנקנן. מאותו יום, למורת רוחו של אבא, סירבה להתיישב על האופנוע. אני כן. אז היו יוצאים מן הבתים בריצה, אז היו קדים קידה, אז היו מנופפים לשלום. מנופפים וצוחקים. אולי רק צחקו. התפלצת הפחידה אותי, אבל כמה הייתי רוצה היום לשמוע שוב מאחורי הגב את הנהמה הרועמת, לזנק הצידה מן הדרך. ולראות כתם שמן על שמלת שמנת.

מישהו דחף לי תמונה למוח והיא נתקעה שם. בשולֶיהָ, שתי דמויות מבוגרות שומרות על אופנוע ארוך. אימא בשמלת תחרה ושמנת ובכובע, שאותו היא אוחזת בידה הימנית. אבא, בחליפה שחורה ובפישוק רחב, ידו האחת שעונה על האופנוע, השנייה בטרזנות על מותנו. ועל המושב הארוך, כעל במה, ברגליים משוכלות, בגרבי ברך לבנים, אחי ואחותי. אדולף. רוזאליה. ובמרכז אני, בשמלת קטיפה כחולה מותרת אבזמים, שזרקתי על עצמי במהירות לפני הצילום. דוֹלי עושֶה פרצוף.

“Wie hatte sich die Schwester denn so schnell angezogen?”

ועם סרט ענקי בשיער.

״התיישב לך פרפר על הראש,״ סירקה אותי אימא. ״רק נתפיח לו את הכנפיים״.

אני עוצרת במטע התפוחים. במטע התפוחים שלנו.

אני בבית.

הלב הולם בחזי. כזה חום, כזה מחנק, ואני רועדת ללא שליטה. בכל סנטימטר רבוע אני חשה במגע קרוביי, במגע החיים שחייתי. עכשיו אני רק מתבוננת בחיי. אך עוד אמצא דרך לשרוד את החיים.

אני חייבת לאסוף את עצמי, לשלוט בעפעפיי הנפוחים. לא להתמוטט לפני המטרה כמו לפני שעה. שם, באחו המסמא שליד השוחה ועצי הדובדבן העקומים. הכול יהיה בסדר, אני מוגנת, חיה קטנה שזוחלת למאורה. בעדינות חטופה אני נוגעת בעלי התפוח, בענפים, במסגרת העץ של ביתן הגן, אני חוצה את החצר רחבת הידיים, המרוצפת אבנים מבריקות. עד הדלת המגולפת, עם פיתוחי הברזל הנחשיים המתפתלים, שעיצבה אימא, ושאותם ייצר עבורה בתשומת לב לאדינק סטולר׳ הצעיר, שוליית הנפח.

באצבעות נוּקשות אני חובקת את גל ידית המתכת השחורה, מסתירה את דמות הנחש. אני לוחצת עליה בכל משקל גופי. הדלת אינה נעולה.

אני נכנסת.

מכת תקווה אכזרית מכה בי בדיוק בין העיניים. על מתלה גבוה במבואה תלוי כובעו של אבא, הוא עדיין תלוי שם, הוא לא הספיק לחבוש אותו אז, אפילו שלא היה יוצא מן הבית בלי כיסוי ראש. לעולם לא. הוא לא הספיק לחבוש אותו אז, כשהגסטפו לקח אותו. אנחנו רק הבטנו בהפתעה. הבטנו בו מתאמץ להיכנס אל ארגז של טנדר קטן, שכמה אנשים כבר ישבו בו; הם זזו, פינו לו מקום. בהפתעה עקבנו גם אחרי אימא, שאותה הערצנו; אחרי אימא שלא בכתה, שלא זעמה, שלא נחרדה. אמרתי לו, לעקשן הזה, בוא ניסע לאיזה זמן להוריי, לפראג, הרחק מהחזית, ואחר כך נראה.

היא האמינה שאבא ישוב. שזו טעות. ויותר מכל פגעה בה העובדה שלא הכניסו אותו לרכב פרטי; שהוא נאלץ לנסוע במשאית ממורטטת עם כל האחרים. ושהם תלשו לו בגסות את סרט היד שמיהר לענוד.

אחר כך לא ראיתי אותו שוב. מעולם.

עכשיו אני יכולה לגעת בכובעו.