חולשה לגנרלים

שכונה

זה היה ב־73', באביב, כמה חודשים לפני המלחמה. אני זוכרת, כי באותם ימים עמד האיסור על נגיעה בדברי דואר — במיוחד במעטפות חומות — בשיאו. הימים היו ימי החיסולים באירופה, האווירה היתה מתוחה והנקמה אישית. שוב ושוב הוזכרו הילדים ההם, בני בלי שם, שלא הצליחו להתאפק, פתחו מעטפה חומה שהגיעה מכתובת לא מוכרת, והופ, עפה להם אצבע, והופ, הלכה להם עין.

לפעמים הכניס הדוור את הדואר הביתה, הניח את המעטפות — פצצות מתקתקות — על שולחן העץ הוויקטוריאני בחדר הכניסה. בחנתי אותן ממרחק בטוח, רק כדי לוודא שלא משתרבב מהן חוט חשמל מחובר למנגנון השהיה ולא עולה מהן צליל תקתוק או מבטא גרמני, כי אחרי רצח הספורטאים במינכן ידענו שאין גרמניה אחרת ולעולם לא תהיה.

הייתי בת תשע, בכיתה ג', מורגלת בדוגמאות של ילדים, כאלה שיש להם הכול ולא יודעים להעריך, וכאלה שמחטטים בארונות לא שלהם וכאלה שלוקחים בלי לבקש רשות וחושבים שהם יותר חכמים מההורים שלהם ומקשיבים לחברים שלהם ואחר כך מצטערים, וכאלה שפותחים מעטפות חומות. במעטפה חומה אפשר להכניס מספיק חומר נפץ כדי להשחית פרצוף.

ביתנו בצהלה כבר היה מסורג אז — חלונות, דלתות, מרפסות. אלמלא כן, לא הייתי נתקעת בחדר האורחים. על כן אפשר לקבוע בקלות שזה אירע אחרי הפריצה לבית, כלומר, אחרי ליל הסדר של 1973, שבו הסבנו, כבכל שנה, לארוחת חג בבית משפחת אמי בירושלים. כבכל שנה, קדמו ליציאה חילופי דברים מתחשבנים, כבכל שנה, הוסכם שנחזור הביתה מוקדם. כבכל שנה, נשארנו עד הסוף, עד שאלוהים הרג את מלאך המוות.

בזמן שהסבנו אנו בירושלים אל שולחן החג הארוך והמתפתל עד קצה המרפסת הצופה אל עמק המצלבה, עקרו פורצים את ציריה של הדלת האחורית היוצאת מן המטבח אל רחבת האבן והמדשאה בביתנו בצהלה. זאת היתה דלת לבנה צרה יחסית, עשויה עץ לבוד בעובי חמישה סנטימטרים, שיש בה שני מנעולים סטנדרטיים זה מעל זה, ובשלישה העליון קבוע חלון זכוכית. שנים אחדות קודם לכן, כאשר מונה אבי לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הוחלפה הזגוגית הרגילה במשוריינת.

הנסיעה לתל אביב היתה תמיד ירידה אל השפלה, צלילה מעולמות עליונים של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה וקריית הממשלה אל גסותו של המרחב התל אביבי הגשמי והנהנתן, זה שלא ידע את רחביה.

במורד הקסטל נדלקה נורית התרעה על גבי לוח המחוונים של המכונית. שמן, מים, רדיאטור, קרבורטור...

אמי התכנסה בשתיקה רגוזה.

אבי עצר, פתח את מכסה המנוע, סגר, חזר ונכנס לאוטו, ולמרות העשן שהיתמר ממכסה המנוע, המשיך בנהיגה. אמי סיננה משהו שהיה בו מצליל האִיום. אבי לא התרגש, כאילו ידע שהוא יכול לשים בה, במכונית, את מבטחו ויכול לסמוך עליה שלא תאכזב, שתביא אותו הביתה בבטחה, כי הדודג' צ'ארג'ר שלו לא היתה סתם מכונית שנסעה על דלק, היא היתה מכונית שנסעה על אהבה.

המכונית המשיכה והתקדמה בטוחות וחלקות על אף סילון העשן האפרפר שהסתנן מבעד לחריצים של מכסה המנוע. נכנסנו לשכונה אחרי חצות. הדודג' האטה בכבישים הצרים. באותן שנים היו המדרכות בשכונה רחבות. מכוניות אחדות חלפו באיטיות על פנינו. מבעד לחלונות פתוחים קלטה עיני גברים שפלי רוח בגופיות כותנה לבנות מנגבים את הסכו"ם החגיגי של פסח, או חוזרים ומקפלים את הכיסאות ואת התוספות שהוצמדו לשולחנות האוכל לשם הארכתם, בשעה שנשותיהם בחלוק מרושל, שהחליף את שמלת החג, מניחות בזהירות את הכלים במקומם.

הדודג' השתתקה כמעט, מורגלת גלשה במורד רחוב יואב. אני זוכרת, כי חריקת המנוע התגברה רגע לפני היעד, כשכבר היינו קרובים מאוד אל הבית, ויכולים, במקרה הצורך, להגיע אליו בהליכה קצרה, בדיעבד הבין אבי שהיתה בצרחת המנוע גם קריאת אזהרה, כי הנה, פתאום, התגלה לעינינו הבית, והוא מואר כולו. אני זוכרת, כי אמי נבהלה; אני זוכרת, כי אבי שמר על קור רוח מקפיא, על איפוק בכל מחיר. אמי ואני יכולנו לדמיין את התסריטים החולפים במוחו, אלה אשר תמיד נערך להם, ובאיזשהו אופן קדורני ריחפו גם בחיינו שלנו, מפעפעים לפעמים מן הנחשב אל המדובר והמתרה והמאיים והמאשים והמפחיד והמענה.

תחילה כיבה אורות והעמיד את המכונית המקרטעת בחזית בית השכנים. תנועותיו הדרוכות העידו בו שהוא חושב על הגרוע ביותר. למותר לציין, כי בטרם נצא ירושלימה בדקנו חזור ובדוק, שכל האורות כבויים וכל התריסים מוגפים וכל החלונות סגורים ומוברחים והדלתות נעולות, ורק אור קטן דולק במנורת הקיר במסדרון, העתק של מנורת פליז יהודית מן המאה השבע־עשרה, פוזנן.

אבי התקשר למי שהתקשר באמצעות מכשיר הטלפון באוטו, כזה שהיה בזמנו רק לנו. מן העֵבר האחר הודיעו קצרות שמגיעים. המכונית חירחרה קלות. אני זוכרת, כי היה לו ביטחון מלא שאם יתעורר צורך, היא תשוב ותתניע. חיכינו בשתיקה. אבי בלש אחר סימני תנועה בבית. לא נראו כאלה. מצדו האחר של הרחוב, בפינת הרחובות יואב ואבישי, יצא השכן הדתי לרוקן את פח האשפה. אני זוכרת, כי בכל השכונה כולה היו רק שני גברים חובשי כיפה, ואמא שלי, שלא סבלה דתיים, נהגה להשתמש בשניהם כחיזוק לטענתה שאיננה שונאת דתיים אלא רק חְניוֹקים.

שכננו מסמטת אבישי היה אחד מן השניים. פעם, בימים שבהם היתה אמי מלוות שיירות בגדוד השישי, היה השכן מפקד הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. לפעמים יצאו לפעולות יחד. אני זוכרת, כי אמי לא החמיצה אף הזדמנות להזכיר את העובדה שתמיד, לפני כל פעולה, הקפיד להתעורר חצי שעה לפני כולם, כדי שיהיה לו זמן להתפלל ברצינות. מעולם לא ביקש הקלות, או התחשבות מיוחדת. שמתי לב ליסודיות שבה הקפיד האיש בגופייה הלבנה ובכיפה הסרוגה, תווי פניו הציפוריים מצומצמים מאוד, לרוקן את הפח הביתי אל אחיו הגדול ממנו בגומחת הגדר.

האחר היה רב השכונה, הרב ד"ר דוד כהנא, שכיפת המשי השחורה והחגיגית שלו הלמה את זקנו הלבן המסופר והמטופח. העובדה שהיה דוקטור מאוניברסיטת וינה ובוגר בית המדרש לרבנים בעיר הילכה על אמי קסם. יהודי הדוּר בביתו ואדם מעורר כבוד בלכתו מדודות לאורך רחוב יהונתן בחליפה ובמגבעת עד הפנייה לסמטת בית הכנסת שנקראה לימים על שמו. בתום מלחמת העולם השנייה מונה לתפקיד הרב הראשי של צבא פולין, ובתפקידו זה יצא לאסוף את הילדים היהודים שהוחבאו בימי המלחמה במנזרים ובחוות ובעליות הגג והוריהם לא שבו לקחתם. אני זוכרת, כי שמץ מעלילותיו סיפר לנו בטקס בת המצווה המשותף לבנות כיתה ו' — סיפורה של הילדה פולינה, זאת שסירבה בכל תוקף לעזוב את המנזר שבו הפקידה אותה אמה עם כניסת הגרמנים, למרות שידעה והבינה שהוריה כבר לא יחזרו. בשום פנים ואופן לא הסכימה להתלוות אליו. בהתחלה דיבר על לבה, אבל ראה שהיא ממאנת להקשיב. בסוף נאלץ לקחת אותה בכוח.

עם הגעתה ארצה נשלחה פולינה לחברת הילדים בקיבוץ, וגם שם התמידה בת השבע בהתנגדותה. עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, עד שנשתכחה מלב. רק בהגיע בת המצווה של בנות כיתתה, כאשר הדליקו לראשונה נרות שבת ומישהי דיקלמה את "אשת חיל", החלה להראות סימנים של התעניינות זהירה, כאילו נזכרה בתמונות מוקדמות שציוו עליה הוריה לשכוח, קולות שהושתקו כל אותם ימים שבהם היתה במנזר. רק אז, כשבשלו התנאים, כשנוצר הקשר בין היהדות לבין הקיבוץ, הרשתה לעצמה פולינה להיקלט בחיים החדשים. החליפה את שמה לדגנית, נישאה לגידי, קצין בצה"ל, שגם הוא היה פעם יאשק וגם משפחתו נרצחה, ויחד הקימו בית בישראל. דוק של לחלוחית כיסה את עיניו הכחולות הטובות של הרב, וכיסה גם את עינינו, בנות המצווה — חצאיות קפלים כחולות, חולצות לבנות, ידינו האחת אוחזת בספר תנ"ך מצועצע, והאחרת, בקופסה מצופה כסף הנפתחת לשני פמוטים — אני זוכרת, כי כשהבטתי בעיניו הרכות תהיתי, איך הוא נראה כשהוא לוקח בכוח.

דקות אחדות לאחר שיחת הטלפון מהאוטו, הגיע חבלן משטרתי, ואחריו שני חוקרים בבגדים אזרחיים. תחילה הקיף החבלן את הבית, חזר ובדק, האיר את האנטנה והגג בפנס, ובתחושה של החמצה נכנס פנימה. כעבור רבע שעה פתח את הדלת הקדמית מבפנים.

כשנכנסנו, נעמדנו נדהמים. מראת הבדולח העתיקה התנפצה לאינספור רסיסים, שהזדהרו באור הגדול כמו שטיח של יהלומים, השולחן הוויקטוריאני הושלך ארצה ושתי רגליו נעקרו, שני הכיסאות הספרדיים הוטחו בקיר, וכעבור עוד רגע התגלתה המפה הרקומה ברקמת חברון שטה באסלה; הארונות בחדרי השינה רוקנו עד תום. מצעים ומגבות שקופלו אחידוֹת, בגדים שגוהצו טיפ־טופ — הכול נרמס ברגל גסה. המגירות של שולחן העבודה נזרקו על הרצפה, מסמכים שתויקו פוזרו לכל עבר. בהיעלמם, הותירו שני השטיחים הפרסיים כתם עירום בחדר האורחים, 3×4 מ"ר מרצפות שומשום עכורות ששימשו בריצוף בשנות הצנע, השנים שבהן נבנו מרבית בתי השכונה. לימים, הדביקו רבים ציפוי של אריחי קרמיקה בצבע קרם על הרצפה המקורית. הסכו"ם החגיגי לאורחים — זה שנספר בקפידה בתום כל ארוחה חגיגית, שגולגל בתיקי פלנל לבל ישחיר, שרק בגללו אסור היה לרוקן את הפח לפני הספירה, כי הכפיות, כידוע, יש להן נטייה לעשות את דרכן לאשפה — הסכו"ם הזה נח בין שברי זכוכית בלבה של שלולית קוניאק ענברי באמצעו של האזור החשוף.

מן המגירה בארון של אמי נלקח צמיד הזהב שירשה מדודה שלה, ניוטה. השאר הושלך על הרצפה, התפזר לעין כול. מחשבת הידיים הגסות המפשפשות בקודש הקודשים שלה — מגירת הלבנים — האצבעות הנתחבות שמנוניות ומזוהמות אל האפלולית הצוננת, פולשות אל בין קפלולי קומבניזונים ותחתוני סאטן לעבר המקום שבו נטמנו הסודות הקטנים שלה, אלה שעין טרם שזפתם, קניות אחרונות שחייבו צינון בטרם יוערו אל מחזור החיים הביתי, כמו היו כאן מאז ומעולם — זה היה לה קשה מנשוא. דומם הביטה בחרוזי האלמוגים שהתפזרו על פני רצפת חדר השינה והמסדרון, מה שהיה אך קודם מחרוזת שבאמצעה תבליט קמאו נתון במסגרת זהב, נאנחה למראה כף הגשה לעוגה עם ידית מעשה פיליגרן שהתעקמה לגמרי — אני זוכרת, כי כאשר התכופפה להרימה עצר בעדה החוקר בצעקות אֶפּ, אֶפּ... עלבונה התנקז כולו לרקיעת רגל אחת, לצער גדול שאין לו שותפים, זולתי, המחטטת תדיר במגירותיה, רואה הכול. יודעת. מודדת.

"זה לא הכסף," ניסתה לגייס את אהדת החוקרים שהוזעקו מביתם בעיצומו של ליל החג — אחד כבר הספיק להירדם, אחר עמד בשלבים אחרונים של פתיחת הסתימה בכיור.

פינת האוכל נותרה כמעט בשלמותה. בהתחשב בהרס שהותירו מאחוריהם הפורצים ובערכו הנמוך של שללם, תהו אבי והחוקרים אם לא מדובר כאן במקרה של ונדליזם לשמו.

אמי הגישה קפה.

ההמשך זמין לקריאה בספר המלא