התסריט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

תקציר

התסריט הוא רומן מרתק המשלב בין סיפור חיים דרמטי לבין מסע רוחני עמוק. הספר עוקב אחר גיבורה שחייה מתפרקים - היא מאבדת את משפחתה, עבודתה וביתה, ונותרת ברחוב עם תינוקה ומזוודה בודדה.

ברגע השפל העמוק ביותר, שהכול נראה אבוד, היא פוגשת דמות מסתורית המציעה לה הזדמנות יוצאת דופן: מסע לעומק התודעה האנושית. דרך מפגש זה, הגיבורה לומדת להתבונן מחדש על חייה ולהבין את המנגנונים העמוקים שהובילו אותה למצבה הנוכחי .

הספר מוביל את הקוראים במסע מרתק בין המציאות היומיומית לבין רבדים של התודעה האנושית. דרך עיניה של הגיבורה, אנו עדים לתהליך עמוק של גילוי עצמי והתמרה, כאשר היא לומדת להבין את הכוחות המניעים את בחירותיה ואת האפשרות לעצב מחדש את גורלה.

תוך כדי התקדמות העלילה, הספר חושף תובנות עמוקות על טבע התודעה האנושית ועל האופן שבו תפיסות והרגלי מחשבה משפיעים על מהלך חיינו. הגיבורה לומדת כלים מעשיים לזיהוי הייעוד האמיתי שלה ולהגשמתו, תוך התמודדות עם אתגרים פנימיים וחיצוניים .

הרומן משלב באופן ייחודי אלמנטים של מתח וריאליזם עם תובנות פסיכולוגיות פילוסופיות ורוחניות עמוקות. דרך סיפורה האישי של הגיבורה, הקוראים מוזמנים לבחון את חייהם שלהם ולגלות את הכוח הטמון בהם לשינוי ולצמיחה .

התסריט הוא יותר סיפור - זהו מדריך מעשי המוסווה ברומן סוחף, המציע לקוראים דרך חדשה להתבונן על חייהם ולחולל בהם שינוי משמעותי. הספר מדגים כיצד, גם ברגעים האפלים ביותר, טמונה האפשרות להתחלה חדשה ולמימוש הפוטנציאל האמיתי שלנו.

פרק ראשון

ההבנה נמצאת במקום שאין בו מילים

הרמתי את עיניי מהספר, הבטתי בספרייה עמוסת הספרים ודמיינתי אותה, את הדמות שעלתה מן השורות הכתובות, את הריחות, את הקולות ואת הנגיעות הרכות שהפכו זיכרון עמום. ילדה צנומה בשמלה צבעונית, מוכתמת מפיח רחובות, טופפת על המדרכה בתנועות ריקוד קלות. עיניה הבוהקות, ירוקות הגוון, ננעצות בקהל הצופים. צבע עורהּ השחום מתמזג בשערה השחור, המתנופף במשב רוח הבא מן הים. 

עיניי חזרו לשוטט במילים הכתובות שהמשיכו לעצב בעיני רוחי את דמות הילדה. 

מחנק בגרוני. לא אוכל לעלות, המרתף מוצף מים. קולות עמומים מגיעים לאוזניי, אולם גופי הולך ונחלש. בכוחותיי האחרונים אני מנסה לפתוח את הדלת, ידיי ניתקות מהידית, פי נמלא מים, ולא נותר בי אוויר. המחנק מתפשט בגרוני, מכניע, משחרר אותי ממאבק. מה עלה בגורלי? אין לי יכולת לשנותו, הוא מחוץ לשליטתי. אני מבינה שלא אוכל להינצל, מוותרת על תחושת המצוקה ומרפה. שקט הולך ומתפשט סביבי, דממה. זרם נוסף סוחף את גופי ומרחיק אותו מהדלת שננעלה. אני מרחפת מעל גופי, שבה ומתבוננת בילדה הצפה על פני המים, בדמותי הצנומה, בפניי הנוגות, בעיניי הגדולות, הפקוחות לרווחה ובשערי השחור המחליק על המים. אני מבולבלת, יכול להיות שמַתִּי? לא ייתכן.

'היא מתה?! למה?' הרגשתי צער, אך המשכתי לקרוא. 

אני מנותקת מגופי, אבל מרגישה חיה, קלה ומרחפת. 'התעוררי', זוהי אך מחשבה, לא בוקע קול מפי. אני נמצאת במרתף, בלתי מוחשית וחסרת משקל, אך נוכחת ושומעת את מחשבותיי. הקירות אינם מגבילים אותי, אני עוברת דרכם, וכך אני נפרדת מדמותי המוכרת, שהחיוורון פשט בלחייה, ועוזבת את גופי. קלילה ושלווה מרחפת מעלה באיטיות ומתרחקת מהכנסייה. צלצול פעמונים מעיד שזוהי שעת המיסה, אך הרחובות המוצפים מים, ריקים מאדם.

 

כעסתי, נהר הארנו האהוב, שעל גדותיו ביליתי מחצית מחיי, הציף את העיר ופירנצה שקעה במימיו. נהר הארנו בגד בי ולקח אותי משם. כשהסתובבתי בין העצים הערומים, התלכדו שברי תמונות מחיי לקרן אור בהירה שחדרה מבעד לענפים. סקרתי את חיי מראשיתם, ומראותיהם לא נראו כחלום, אלא כזיכרונות. 'המזרקה' נזכרתי, נהגנו לשחק בה. אהבתי ללכת על שפתה בצעדי ריקוד בזמן ששכשך במימיה אחי הקטן לורנצ'ו. כאב חד עבר בי, היה עליי להיפרד מדמותי, ילדה בבגדים צבעוניים בלויים ששערה שחור כלַילה, ופניה היפות מוכתמות מן הרחוב. לא אוכל עוד לחוש במגע עורו ובחום גופו של אחי.

 

"אזמרלדה, אזמרלדה!" אני שומעת את קולהּ של אימי קורא לי מרחוק.

היא מתרוצצת ברחובות ומחפשת אותי. ״היכן לורנצ'ו?״ תהיתי. נרגעתי כשהוא הגיח מפינת הרחוב, נגרר אחרי אימי. אני עוקבת אחריה. היא מודאגת. אני מתקרבת אליהם, תוהה מה עליי לעשות כדי שירגישו בנוכחותי. אימי המוטרדת מהיעלמותי, אינה מבחינה בי, אף שאני מרכזת את כל כוחי שתבחין בי. לורנצ'ו עוצר, נראה שחש בי.

"אחי, אהוב שלי, אני כבר מתגעגעת אליך," אני מתחננת בדממה שיחוש באהבתי. אימי ממשיכה ללכת ומפצירה בו ממרחק לבוא אחריה, אך הוא מתעכב. היא חוזרת על עקבותיה ולוקחת אותו בכוח. אני מביטה בלורנצ'ו ובאימי בעודם הולכים ומתרחקים.

 

"בואי ילדה, את צריכה ללכת, מחכים לך." אני שומעת לחישה. אני תוהה, 'מי מדבר אליי?!' ונענית מבלי ששאלתי. "הידידה המגינה שלך," נשמע קולה הרך והמלטף, כצליל פעמוני רוח. רציתי ללכת הביתה עם אימא ולורנצ'ו. לא יכולתי לעזוב אותו לבד, מה יעשה בלעדיי?

"תני לי רגע להיפרד," אני צועקת בכאב ובוכה. החיים שעליי לעזוב, עדיין נוכחים בי. קורותיהם חקוקים בי ואינם ניתנים למחיקה. אור לבן מנחם עוטף אותי ואני מתכרבלת בו. אני נמשכת לכיוונו של הקול המעודד אותי, "הרפי, הוא יהיה בסדר."

"לאן?" אני שואלת.

"את חוזרת הביתה."

"הביתה?!" שאלתי מבולבלת.

"אל עצמך." פשר דבריה אינו מובן לי, אולם קולהּ מעניק לי שלווה המקלה עליי לוותר על גופי. אני פושטת אותו כמו שחקנית העוזבת את הבמה בסיום ההצגה ושבה אל חייה.

 

מדוע בחרתי בדמות ילדה בעלת מראה של חתולת פרא? אני משערת שזה משום שהושפעתי מסיפורים על מצרים העתיקה. המצרים הקדמונים ייחסו לחתולים שחורים ירוקי עיניים תכונות מיסטיות ויכולות ריפוי. עתה נשל ממני גופי ועימו החרדה, הייאוש, הכעס והמסתורין. מקורם של כל הרגשות האלו היה אי־הבנה.

 

הייתי מסכה מזויפת של עצמי. 'אבל מדוע עכשיו?!'

 

הרגשתי צורך להפסיק לקרוא לרגע מפני שהוצפתי רגשית. הכאב חלחל בי בעוצמה. לא הכרתי אותה, אבל חשתי קרובה אליה, פעמוני בשורת לידתה רטטו בליבי כשהמשכתי לקרוא את תולדות חייה: 

אישה צנומה בעלת עור כהה, פניה מיוסרות, יולדת תינוקת לצד הכניסה הקדמית של קתדרלת נוטרדאם. חשבתי לעצמי, 'כמה הֵרואי להיוולד למרגלותיה של האם הקדושה האוחזת בזרועותיה את ישו התינוק. הייתה זו עוד לידה של תינוקת. גורלה חסר משמעות.' משמאלה עומד פסלו של "הצלוב", ומעליה נמצאים פסלים מוזהבים המתארים את יום הדין ואת גן העדן. אילו רק יכלו הפסלים לדבר. היה זה יום הולדתי, אך סלדתי ממנו. ראיתי בו את אחד הימים הפשוטים הסתמיים.

אימי סיפרה לי כיצד עטפו אותי בשמיכה באֵי הכנסייה ולקחו את שתינו למחסן צדדי קטן, כדי שלא נטמא את קדושת המקום. אחת הנזירות שעזרה לאימי וטיפלה בה עד שהתאוששה, שאלה אותה על מוצאה. כשהתברר לה כי היא צוענייה, החלה לספר לה את האגדה על אזמרלדה מנוטרדאם, וכך קיבלתי את שמי. "אזמרלדה של פריז," כך נהגה ברגעי חיבה לכנות אותי. את שמי דווקא אהבתי.

כשגדלתי סיפרה לי אימי על אזמרלדה מנוטרדאם: "אישה צעירה בעלת יכולת קסומה לחיות נעורים נצחיים, יפהפייה שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפניה. עינייך חודרות לעומקי הנשמה, כמו העיניים של אזמרלדה מנוטרדאם."

 

אימי אהבה אותי, נשאה בעולי ודאגה למלא אחר כל צרכיי. היא לא ידעה לומר לי מי הוא אבי, אך ניחשה שהיה אחד החיילים, שפקדו באופן קבוע את בית הבושת שבו עבדה. הייתי בת שמונָה חודשים שבעקבות פרנסה, הובילו אותנו נדודיה של אימי לבית הבושת על גדות נהר הארנו בפירנצה שבאיטליה.

אחי לורנצ'ו נולד שם. תחילה הוא לא נשם, ולכן המיילדת עיסתה את חזהו בזמן שאימא הייתה מוטלת חיוורת על סדינים מוכתמים בדם. התפללתי לאלוהים שלא ימות, ולאחר דקה של שקט נענה גופו לתפילתי ולעיסוייה של המיילדת וניצתו בו החיים. לורנצ'ו בכה, המיילדת חתכה את חבל הטבור, ניגבה את גופו הזעיר, הניחה אותו על חזהּ של אימי, והוא החל לינוק משדיה. קרן שמש הסתננה מבעד לחרכי התריס והאירה את אימי ואת אחי. הם נראו כמו פסלי ישו ומריה בכנסייה שביקרנו בה מדי יום ראשון, מוקפים בהילה של אור.

 

אביו של לורנצ'ו היה גבר איטלקי גבוה ועשיר. כשנולד לורנצ'ו, הוא תמך בנו מבחינה כלכלית. לעיתים היה מגיע בשעות הערב, אך מעולם לא ישן בביתנו. כשהוא חיבק את אימי, היא נשענה על כתפו וחייכה. כשמלאה ללורנצ'ו שנה, נעלם אביו לבלי שוב.

אימי אמרה שנהרג ולא הוסיפה עוד לדבר עליו. לאחר היעלמותו המסתורית פרנסה אותנו אימי מקיבוץ נדבות ומריקוד ברחובות ונהגה לשוב לביתנו כשהיא מדיפה ריח אלכוהול. בשל מצבנו הכלכלי הדחוק, לא יכלה אימא לממן את לימודיי בבית הספר. רוב שעות היום השגחתי על לורנצ'ו ועזרתי לאימא בעבודות הבית. עם לורנצ'ו מעולם לא חשתי בודדה. שרתי לו שירים ודיברתי אליו כאל חבר סודי. אף שהיה תינוק, הבעות פניו הרציניות העידו שהבין אותי. מדי פעם פקדו את הבית גברים. הם עזבו עם שחר. בצוהריים נהגתי להביא אותו אל אימא שקיבצה נדבות. ישבנו איתה כדי לעורר את רחמיהם של העוברים והשבים. חורף אחד חלה לורנצ'ו וכמעט מת, לכן בימי החורף הקרים לורנצ'ו ואני לא יצאנו מפתח הבית.

 

נוסף על קיבוץ הנדבות מצאה אימי עבודה במפעל עורות, וכך יכולנו להתחיל ללמוד במנזר. בתום יום הלימודים נהגתי להסתובב יחפה בסמטאות העיר, כשלרגלי צמיד מרשרש. כששערי השחור מתנופף ברוח, טופפתי על המדרכות והחזרתי חיוך לעוברים והשבים שהשהו עליי את מבטם. בימים החמים שיחקתי במֵי המזרקות המפוסלות. נדמה היה לי שסמטאותיה המעוקלות של פירנצה לוחשות לי, "בואי אזמרלדה, רקדי בין כתלינו והפיחי בנו חיים." ליטפתי את אבני הרחוב, חשה בעוצמתן. כל אחת מהן נשענה על גבי רעותה, כאילו ניחמו זו את זו ויחדיו רקמו סיפורים מתקופות שונות. מֵי הגשם, שחלחלו כמו אל תוך נשמתן, הותירו בהן סימנים. אצבעותיי הקטנות ליטפו אותן כדי לדובבן לפתוח בפניי את סגור ליבן, וכך מבעד להמולת הרחוב לחשו לי האבנים סיפורים על זוג אוהבים שמצא בהן מסתור מאימת ההורים, על צחוק ילדים שהלך ונדם עם השנים, על בכי אישה שאהוב ליבה נטש אותה לאנחות, ועל אדם זקן שצעד לאורכן כדי לחלץ את עצמותיו. לפני שהלך לעולמו נפרד מהן בבקשה שילחשו לעולם את סודותיו, וכך אצרה בחובה כל אבן מאבני הרובע סיפור. הלכתי לאיטי, הנחתי את ידיי על האבנים הקרות, נשקתי להן בשפתיים רועדות, ותהיתי אם רק אני זו ששמעתי את לחישותיהן. לעיתים הובילו אותי סמטאות פירנצה לאחת מכנסיותיה הרבות. נהגתי להתיישב לרגליה של האם הקדושה, האוחזת בזרועותיה את ישו התינוק, והתעטפתי במבטה הרחום.

 

בימי חורף שטופי שמש הצטרף אליי אחי לורנצ'ו. היה עליי להשגיח עליו כשאימי רקדה ושרה ברחובות. כשרקדתי איתה, נהג לורנצ'ו לעבור בין הצופים בהבעה חולמנית, אוחז כובע בידיו. תפקידו היה לאסוף מהם כסף. את צעדֵי הריקוד למדתי מצפייה באימי. לאחר סיום מופע הרחוב שיחקנו, כשראשי הושען על הקיר, ובעיניים עצומות ספרתי עד עשר. לורנצ'ו רץ לאורך הסמטאות, מחפש אחר מקום מסתור. לרוב לא הספיק להתרחק, ולכן הייתי מוצאת אותו בקלות יתרה בכנסייה הסמוכה, מתחבא תחת הספסלים או מאחורי הפסלים.

פעם מצאתי אותו מקופל בארון ספרים ישן. לורנצ'ו התרעם על המהירות שבה מצאתי אותו, הוא לא ידע שהקירות לוחשים, מסמנים לי את מסלולו. פעם אחת הצליח לורנצ'ו להסתתר היטב. שעה ארוכה תרתי אחריו, אולם לא עלה בידי להתחקות אחר עקבותיו. נשענתי על הקיר בניסיון לפענח את לחישותיו, אך ללא הועיל — קול האבנים נדם. קראתי בשמו, אך לא שמעתי את צחוקו המתגלגל. 'לורנצ'ו היטיב הפעם להסתתר,' חשבתי לעצמי. השמש החלה לשקוע וגשם זלעפות ניתך על העיר. כדי שאימי לא תכעס, היה עלינו לשוב הביתה לפני בואה.

"לורנצ'ו, צא! מתחיל להיות מאוחר, צריך לחזור!" הוא לא ענה. רעד מוזר עבר בגופי. ניגשה אליי אישה וצעקה, "חזרי הביתה לאימא, ילדה! העיר מוצפת."

מרוב בלבול לא הבחנתי בקור שהתגנב לגופי דרך כפות רגליי היחפות. תעלות העיר עלו על גדותיהן והמדרכות הוצפו מים.

הרמתי את קולי, "לורנצ'ו, חזור! מספיק, אנחנו לא משחקים יותר, צריך לחזור הביתה!" ניסיתי לחשוב על המקומות שבהם מצאתי אותו בפעמים הקודמות, לרוב היו אלה מרתפי הכנסיות. האנשים הוסיפו לרוץ מסביבי, כשהם צועקים לעברי: "ילדה, ברחי!" אבל לא יכולתי לשוב הביתה ללא לורנצ'ו.

אישה מבוגרת עצרה לידי וניסתה להבין את פשר מעשיי ברחוב המוצף. סיפרתי לה על לורנצ'ו, ובבכי חלוש אמרתי שלא אוכל לחזור הביתה בלעדיו. האישה אחזה בידי והובילה אותי לעבר הכנסייה הקרובה. "תחפשי כאן," היא אמרה, "אבל תזדרזי."

 

נכנסתי לחלל הגדול שבכנסייה, ההד החזיר את קול נשיפותיי, ונעמדתי מול פסלה של האם הקדושה. "בבקשה, עזרי לי למצוא את לורנצ'ו," התחננתי וטיפות הרטיבו את שמלתי. הרמתי את ראשי וראיתי דמעות זולגות מעיניה של הבתולה. התחלתי להרגיש בנוכחותו של לורנצ'ו. 'הוא פה,' לחש קול בתוכי, 'רדי למרתף!' רצתי במהירות אל גֶּרם המדרגות וירדתי אל המרתף. המים הגיעו עד ברכיי והקשו על ההליכה.

"לורנצ'ו תענה לי, בבקשה," צעקתי. צמרמורת עברה בגופי, חשתי בו. כל כך הרבה דלתות היו במרתף ומאחורי אחת מהן, כך ידעתי, נמצא לורנצ'ו. ניסיתי לפתוח דלת אחת, אך המים הקשו על פתיחתה. שחיתי לעברה של הדלת הבאה, אך דבר מה עצר אותי וכיוון אותי לדלת עץ גדולה.

"פתחי אותה," לחש לי קול, אך לא הצלחתי לפתוח אותה.

"בבקשה, היפתחי," התחננתי. "אין לי אוויר, וכוחותיי אוזלים." הנחתי את ידי על הידית, ולפתע נפתחה בקלות לעברי דלת העץ הכבדה. בחדר עמד ארון ספרים גדול, התקדמתי לעברו, ושם על המדף העליון ישב אחי הקטן מכונס בעצמו ורועד מקור ומאֵימה, אחזתי במותניו והובלתי אותו לעבר הפתח. המים הגיעו עד לכתפיי, כשדחפתי אותו לעבר הדלת, צועקת לו לעלות במדרגות. לורנצ'ו קטן הגוף חילץ את גופו מבעד לפתח הדלת ועלה במדרגות. התקדמתי אחריו לעבר הדלת, אך גל מים גדול טרק אותה בפניי ולכד אותי במרתף. בעוד אני נאבקת בדלת, המשיכו המים לחלחל אל המרתף.

לפתע הֵקיץ תום משנתו. הפסקתי לקרוא. הנחתי את הספר על השולחן ויצאנו מהספרייה. היה זה היום העשירי לשיטוטינו ברחובות. היה עליי למהר כדי למצוא מקום לינה לתום ולי לפני בוא הלילה.

התסריט שגית בוקה

ההבנה נמצאת במקום שאין בו מילים

הרמתי את עיניי מהספר, הבטתי בספרייה עמוסת הספרים ודמיינתי אותה, את הדמות שעלתה מן השורות הכתובות, את הריחות, את הקולות ואת הנגיעות הרכות שהפכו זיכרון עמום. ילדה צנומה בשמלה צבעונית, מוכתמת מפיח רחובות, טופפת על המדרכה בתנועות ריקוד קלות. עיניה הבוהקות, ירוקות הגוון, ננעצות בקהל הצופים. צבע עורהּ השחום מתמזג בשערה השחור, המתנופף במשב רוח הבא מן הים. 

עיניי חזרו לשוטט במילים הכתובות שהמשיכו לעצב בעיני רוחי את דמות הילדה. 

מחנק בגרוני. לא אוכל לעלות, המרתף מוצף מים. קולות עמומים מגיעים לאוזניי, אולם גופי הולך ונחלש. בכוחותיי האחרונים אני מנסה לפתוח את הדלת, ידיי ניתקות מהידית, פי נמלא מים, ולא נותר בי אוויר. המחנק מתפשט בגרוני, מכניע, משחרר אותי ממאבק. מה עלה בגורלי? אין לי יכולת לשנותו, הוא מחוץ לשליטתי. אני מבינה שלא אוכל להינצל, מוותרת על תחושת המצוקה ומרפה. שקט הולך ומתפשט סביבי, דממה. זרם נוסף סוחף את גופי ומרחיק אותו מהדלת שננעלה. אני מרחפת מעל גופי, שבה ומתבוננת בילדה הצפה על פני המים, בדמותי הצנומה, בפניי הנוגות, בעיניי הגדולות, הפקוחות לרווחה ובשערי השחור המחליק על המים. אני מבולבלת, יכול להיות שמַתִּי? לא ייתכן.

'היא מתה?! למה?' הרגשתי צער, אך המשכתי לקרוא. 

אני מנותקת מגופי, אבל מרגישה חיה, קלה ומרחפת. 'התעוררי', זוהי אך מחשבה, לא בוקע קול מפי. אני נמצאת במרתף, בלתי מוחשית וחסרת משקל, אך נוכחת ושומעת את מחשבותיי. הקירות אינם מגבילים אותי, אני עוברת דרכם, וכך אני נפרדת מדמותי המוכרת, שהחיוורון פשט בלחייה, ועוזבת את גופי. קלילה ושלווה מרחפת מעלה באיטיות ומתרחקת מהכנסייה. צלצול פעמונים מעיד שזוהי שעת המיסה, אך הרחובות המוצפים מים, ריקים מאדם.

 

כעסתי, נהר הארנו האהוב, שעל גדותיו ביליתי מחצית מחיי, הציף את העיר ופירנצה שקעה במימיו. נהר הארנו בגד בי ולקח אותי משם. כשהסתובבתי בין העצים הערומים, התלכדו שברי תמונות מחיי לקרן אור בהירה שחדרה מבעד לענפים. סקרתי את חיי מראשיתם, ומראותיהם לא נראו כחלום, אלא כזיכרונות. 'המזרקה' נזכרתי, נהגנו לשחק בה. אהבתי ללכת על שפתה בצעדי ריקוד בזמן ששכשך במימיה אחי הקטן לורנצ'ו. כאב חד עבר בי, היה עליי להיפרד מדמותי, ילדה בבגדים צבעוניים בלויים ששערה שחור כלַילה, ופניה היפות מוכתמות מן הרחוב. לא אוכל עוד לחוש במגע עורו ובחום גופו של אחי.

 

"אזמרלדה, אזמרלדה!" אני שומעת את קולהּ של אימי קורא לי מרחוק.

היא מתרוצצת ברחובות ומחפשת אותי. ״היכן לורנצ'ו?״ תהיתי. נרגעתי כשהוא הגיח מפינת הרחוב, נגרר אחרי אימי. אני עוקבת אחריה. היא מודאגת. אני מתקרבת אליהם, תוהה מה עליי לעשות כדי שירגישו בנוכחותי. אימי המוטרדת מהיעלמותי, אינה מבחינה בי, אף שאני מרכזת את כל כוחי שתבחין בי. לורנצ'ו עוצר, נראה שחש בי.

"אחי, אהוב שלי, אני כבר מתגעגעת אליך," אני מתחננת בדממה שיחוש באהבתי. אימי ממשיכה ללכת ומפצירה בו ממרחק לבוא אחריה, אך הוא מתעכב. היא חוזרת על עקבותיה ולוקחת אותו בכוח. אני מביטה בלורנצ'ו ובאימי בעודם הולכים ומתרחקים.

 

"בואי ילדה, את צריכה ללכת, מחכים לך." אני שומעת לחישה. אני תוהה, 'מי מדבר אליי?!' ונענית מבלי ששאלתי. "הידידה המגינה שלך," נשמע קולה הרך והמלטף, כצליל פעמוני רוח. רציתי ללכת הביתה עם אימא ולורנצ'ו. לא יכולתי לעזוב אותו לבד, מה יעשה בלעדיי?

"תני לי רגע להיפרד," אני צועקת בכאב ובוכה. החיים שעליי לעזוב, עדיין נוכחים בי. קורותיהם חקוקים בי ואינם ניתנים למחיקה. אור לבן מנחם עוטף אותי ואני מתכרבלת בו. אני נמשכת לכיוונו של הקול המעודד אותי, "הרפי, הוא יהיה בסדר."

"לאן?" אני שואלת.

"את חוזרת הביתה."

"הביתה?!" שאלתי מבולבלת.

"אל עצמך." פשר דבריה אינו מובן לי, אולם קולהּ מעניק לי שלווה המקלה עליי לוותר על גופי. אני פושטת אותו כמו שחקנית העוזבת את הבמה בסיום ההצגה ושבה אל חייה.

 

מדוע בחרתי בדמות ילדה בעלת מראה של חתולת פרא? אני משערת שזה משום שהושפעתי מסיפורים על מצרים העתיקה. המצרים הקדמונים ייחסו לחתולים שחורים ירוקי עיניים תכונות מיסטיות ויכולות ריפוי. עתה נשל ממני גופי ועימו החרדה, הייאוש, הכעס והמסתורין. מקורם של כל הרגשות האלו היה אי־הבנה.

 

הייתי מסכה מזויפת של עצמי. 'אבל מדוע עכשיו?!'

 

הרגשתי צורך להפסיק לקרוא לרגע מפני שהוצפתי רגשית. הכאב חלחל בי בעוצמה. לא הכרתי אותה, אבל חשתי קרובה אליה, פעמוני בשורת לידתה רטטו בליבי כשהמשכתי לקרוא את תולדות חייה: 

אישה צנומה בעלת עור כהה, פניה מיוסרות, יולדת תינוקת לצד הכניסה הקדמית של קתדרלת נוטרדאם. חשבתי לעצמי, 'כמה הֵרואי להיוולד למרגלותיה של האם הקדושה האוחזת בזרועותיה את ישו התינוק. הייתה זו עוד לידה של תינוקת. גורלה חסר משמעות.' משמאלה עומד פסלו של "הצלוב", ומעליה נמצאים פסלים מוזהבים המתארים את יום הדין ואת גן העדן. אילו רק יכלו הפסלים לדבר. היה זה יום הולדתי, אך סלדתי ממנו. ראיתי בו את אחד הימים הפשוטים הסתמיים.

אימי סיפרה לי כיצד עטפו אותי בשמיכה באֵי הכנסייה ולקחו את שתינו למחסן צדדי קטן, כדי שלא נטמא את קדושת המקום. אחת הנזירות שעזרה לאימי וטיפלה בה עד שהתאוששה, שאלה אותה על מוצאה. כשהתברר לה כי היא צוענייה, החלה לספר לה את האגדה על אזמרלדה מנוטרדאם, וכך קיבלתי את שמי. "אזמרלדה של פריז," כך נהגה ברגעי חיבה לכנות אותי. את שמי דווקא אהבתי.

כשגדלתי סיפרה לי אימי על אזמרלדה מנוטרדאם: "אישה צעירה בעלת יכולת קסומה לחיות נעורים נצחיים, יפהפייה שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפניה. עינייך חודרות לעומקי הנשמה, כמו העיניים של אזמרלדה מנוטרדאם."

 

אימי אהבה אותי, נשאה בעולי ודאגה למלא אחר כל צרכיי. היא לא ידעה לומר לי מי הוא אבי, אך ניחשה שהיה אחד החיילים, שפקדו באופן קבוע את בית הבושת שבו עבדה. הייתי בת שמונָה חודשים שבעקבות פרנסה, הובילו אותנו נדודיה של אימי לבית הבושת על גדות נהר הארנו בפירנצה שבאיטליה.

אחי לורנצ'ו נולד שם. תחילה הוא לא נשם, ולכן המיילדת עיסתה את חזהו בזמן שאימא הייתה מוטלת חיוורת על סדינים מוכתמים בדם. התפללתי לאלוהים שלא ימות, ולאחר דקה של שקט נענה גופו לתפילתי ולעיסוייה של המיילדת וניצתו בו החיים. לורנצ'ו בכה, המיילדת חתכה את חבל הטבור, ניגבה את גופו הזעיר, הניחה אותו על חזהּ של אימי, והוא החל לינוק משדיה. קרן שמש הסתננה מבעד לחרכי התריס והאירה את אימי ואת אחי. הם נראו כמו פסלי ישו ומריה בכנסייה שביקרנו בה מדי יום ראשון, מוקפים בהילה של אור.

 

אביו של לורנצ'ו היה גבר איטלקי גבוה ועשיר. כשנולד לורנצ'ו, הוא תמך בנו מבחינה כלכלית. לעיתים היה מגיע בשעות הערב, אך מעולם לא ישן בביתנו. כשהוא חיבק את אימי, היא נשענה על כתפו וחייכה. כשמלאה ללורנצ'ו שנה, נעלם אביו לבלי שוב.

אימי אמרה שנהרג ולא הוסיפה עוד לדבר עליו. לאחר היעלמותו המסתורית פרנסה אותנו אימי מקיבוץ נדבות ומריקוד ברחובות ונהגה לשוב לביתנו כשהיא מדיפה ריח אלכוהול. בשל מצבנו הכלכלי הדחוק, לא יכלה אימא לממן את לימודיי בבית הספר. רוב שעות היום השגחתי על לורנצ'ו ועזרתי לאימא בעבודות הבית. עם לורנצ'ו מעולם לא חשתי בודדה. שרתי לו שירים ודיברתי אליו כאל חבר סודי. אף שהיה תינוק, הבעות פניו הרציניות העידו שהבין אותי. מדי פעם פקדו את הבית גברים. הם עזבו עם שחר. בצוהריים נהגתי להביא אותו אל אימא שקיבצה נדבות. ישבנו איתה כדי לעורר את רחמיהם של העוברים והשבים. חורף אחד חלה לורנצ'ו וכמעט מת, לכן בימי החורף הקרים לורנצ'ו ואני לא יצאנו מפתח הבית.

 

נוסף על קיבוץ הנדבות מצאה אימי עבודה במפעל עורות, וכך יכולנו להתחיל ללמוד במנזר. בתום יום הלימודים נהגתי להסתובב יחפה בסמטאות העיר, כשלרגלי צמיד מרשרש. כששערי השחור מתנופף ברוח, טופפתי על המדרכות והחזרתי חיוך לעוברים והשבים שהשהו עליי את מבטם. בימים החמים שיחקתי במֵי המזרקות המפוסלות. נדמה היה לי שסמטאותיה המעוקלות של פירנצה לוחשות לי, "בואי אזמרלדה, רקדי בין כתלינו והפיחי בנו חיים." ליטפתי את אבני הרחוב, חשה בעוצמתן. כל אחת מהן נשענה על גבי רעותה, כאילו ניחמו זו את זו ויחדיו רקמו סיפורים מתקופות שונות. מֵי הגשם, שחלחלו כמו אל תוך נשמתן, הותירו בהן סימנים. אצבעותיי הקטנות ליטפו אותן כדי לדובבן לפתוח בפניי את סגור ליבן, וכך מבעד להמולת הרחוב לחשו לי האבנים סיפורים על זוג אוהבים שמצא בהן מסתור מאימת ההורים, על צחוק ילדים שהלך ונדם עם השנים, על בכי אישה שאהוב ליבה נטש אותה לאנחות, ועל אדם זקן שצעד לאורכן כדי לחלץ את עצמותיו. לפני שהלך לעולמו נפרד מהן בבקשה שילחשו לעולם את סודותיו, וכך אצרה בחובה כל אבן מאבני הרובע סיפור. הלכתי לאיטי, הנחתי את ידיי על האבנים הקרות, נשקתי להן בשפתיים רועדות, ותהיתי אם רק אני זו ששמעתי את לחישותיהן. לעיתים הובילו אותי סמטאות פירנצה לאחת מכנסיותיה הרבות. נהגתי להתיישב לרגליה של האם הקדושה, האוחזת בזרועותיה את ישו התינוק, והתעטפתי במבטה הרחום.

 

בימי חורף שטופי שמש הצטרף אליי אחי לורנצ'ו. היה עליי להשגיח עליו כשאימי רקדה ושרה ברחובות. כשרקדתי איתה, נהג לורנצ'ו לעבור בין הצופים בהבעה חולמנית, אוחז כובע בידיו. תפקידו היה לאסוף מהם כסף. את צעדֵי הריקוד למדתי מצפייה באימי. לאחר סיום מופע הרחוב שיחקנו, כשראשי הושען על הקיר, ובעיניים עצומות ספרתי עד עשר. לורנצ'ו רץ לאורך הסמטאות, מחפש אחר מקום מסתור. לרוב לא הספיק להתרחק, ולכן הייתי מוצאת אותו בקלות יתרה בכנסייה הסמוכה, מתחבא תחת הספסלים או מאחורי הפסלים.

פעם מצאתי אותו מקופל בארון ספרים ישן. לורנצ'ו התרעם על המהירות שבה מצאתי אותו, הוא לא ידע שהקירות לוחשים, מסמנים לי את מסלולו. פעם אחת הצליח לורנצ'ו להסתתר היטב. שעה ארוכה תרתי אחריו, אולם לא עלה בידי להתחקות אחר עקבותיו. נשענתי על הקיר בניסיון לפענח את לחישותיו, אך ללא הועיל — קול האבנים נדם. קראתי בשמו, אך לא שמעתי את צחוקו המתגלגל. 'לורנצ'ו היטיב הפעם להסתתר,' חשבתי לעצמי. השמש החלה לשקוע וגשם זלעפות ניתך על העיר. כדי שאימי לא תכעס, היה עלינו לשוב הביתה לפני בואה.

"לורנצ'ו, צא! מתחיל להיות מאוחר, צריך לחזור!" הוא לא ענה. רעד מוזר עבר בגופי. ניגשה אליי אישה וצעקה, "חזרי הביתה לאימא, ילדה! העיר מוצפת."

מרוב בלבול לא הבחנתי בקור שהתגנב לגופי דרך כפות רגליי היחפות. תעלות העיר עלו על גדותיהן והמדרכות הוצפו מים.

הרמתי את קולי, "לורנצ'ו, חזור! מספיק, אנחנו לא משחקים יותר, צריך לחזור הביתה!" ניסיתי לחשוב על המקומות שבהם מצאתי אותו בפעמים הקודמות, לרוב היו אלה מרתפי הכנסיות. האנשים הוסיפו לרוץ מסביבי, כשהם צועקים לעברי: "ילדה, ברחי!" אבל לא יכולתי לשוב הביתה ללא לורנצ'ו.

אישה מבוגרת עצרה לידי וניסתה להבין את פשר מעשיי ברחוב המוצף. סיפרתי לה על לורנצ'ו, ובבכי חלוש אמרתי שלא אוכל לחזור הביתה בלעדיו. האישה אחזה בידי והובילה אותי לעבר הכנסייה הקרובה. "תחפשי כאן," היא אמרה, "אבל תזדרזי."

 

נכנסתי לחלל הגדול שבכנסייה, ההד החזיר את קול נשיפותיי, ונעמדתי מול פסלה של האם הקדושה. "בבקשה, עזרי לי למצוא את לורנצ'ו," התחננתי וטיפות הרטיבו את שמלתי. הרמתי את ראשי וראיתי דמעות זולגות מעיניה של הבתולה. התחלתי להרגיש בנוכחותו של לורנצ'ו. 'הוא פה,' לחש קול בתוכי, 'רדי למרתף!' רצתי במהירות אל גֶּרם המדרגות וירדתי אל המרתף. המים הגיעו עד ברכיי והקשו על ההליכה.

"לורנצ'ו תענה לי, בבקשה," צעקתי. צמרמורת עברה בגופי, חשתי בו. כל כך הרבה דלתות היו במרתף ומאחורי אחת מהן, כך ידעתי, נמצא לורנצ'ו. ניסיתי לפתוח דלת אחת, אך המים הקשו על פתיחתה. שחיתי לעברה של הדלת הבאה, אך דבר מה עצר אותי וכיוון אותי לדלת עץ גדולה.

"פתחי אותה," לחש לי קול, אך לא הצלחתי לפתוח אותה.

"בבקשה, היפתחי," התחננתי. "אין לי אוויר, וכוחותיי אוזלים." הנחתי את ידי על הידית, ולפתע נפתחה בקלות לעברי דלת העץ הכבדה. בחדר עמד ארון ספרים גדול, התקדמתי לעברו, ושם על המדף העליון ישב אחי הקטן מכונס בעצמו ורועד מקור ומאֵימה, אחזתי במותניו והובלתי אותו לעבר הפתח. המים הגיעו עד לכתפיי, כשדחפתי אותו לעבר הדלת, צועקת לו לעלות במדרגות. לורנצ'ו קטן הגוף חילץ את גופו מבעד לפתח הדלת ועלה במדרגות. התקדמתי אחריו לעבר הדלת, אך גל מים גדול טרק אותה בפניי ולכד אותי במרתף. בעוד אני נאבקת בדלת, המשיכו המים לחלחל אל המרתף.

לפתע הֵקיץ תום משנתו. הפסקתי לקרוא. הנחתי את הספר על השולחן ויצאנו מהספרייה. היה זה היום העשירי לשיטוטינו ברחובות. היה עליי למהר כדי למצוא מקום לינה לתום ולי לפני בוא הלילה.