על חשבון הבית

פרק 1

כשפתחתי את העיניים החדר היה חשוך. הצצתי בטלפון בעיניים מכווצות וראיתי שהשעה חמישה לאחת עשרה. נשמתי לרווחה. ידעתי שהשעה הייתה יכולה להיות בקלות רבע לשתיים או כל שעה שטנית אחרת. כשאתה נער השעות האלה מרימות לך. ככל שאתה קם מאוחר יותר ככה אתה מופרע יותר ולא אסיר של המערכת. אבל כשיום ההולדת הבא שלך הוא העשרים ותשעה, כל התעוררות מאוחרת משחירה את הנשמה ומלווה בתחושת אפסות מיידית.

שוב נשארתי לישון אצל דניאלה. זו כבר הפעם הרביעית שזה קורה. המשכתי לשכב בעיניים עצומות אבל המחשבות בערו. מה אני עושה בחיים? מה אני עושה בשביל החיים שאני רוצה? מוריד לה שאני מתעורר מאוחר כל כך?

הנחתי את הטלפון בחזרה, הסתובבתי לצד השני וראיתי את הכריות של דניאלה מבולגנות. היא בטח מחכה להודעת בוקר טוב ממני. ככל שעובר הזמן והיא לא מקבלת אותה, ככה אני הולך ומצטמצם בעיניה. היא בת שלושים ושלוש, יש לה עסק משגשג ומצליח, היא מלאת עשייה, יש לה תושייה, וגם לוח זמנים ולוח מטרות על המראה בחדר העבודה. היא מעדכנת אותו בסוף כל חודש. היא בטח בסטודיו עכשיו, מלבישה איזו כלה לעתיד ונזכרת שיש לה תינוק בן עשרים ושמונה במיטה.

אולי כרעיון זה הדליק אותה, גרם לה להרגיש שעדיין יש לה את זה, שהעולם בכף ידה. ועדיין, אף אחת לא רוצה לראות את הגבר שלה מתעורר מאוחר וללא מטרה. זה מוריד, זה מוביל לתהיות, לשאלות כמו מה הוא עושה בחיים, מה הוא עושה בשביל החיים שהוא רוצה, מה אני מרגישה לגבי זה שהוא מתעורר כל כך מאוחר. לקחתי את הטלפון ושלחתי לה אימוג'י של לב כדי להפסיק את תהליך ההצטמצמות שלי.

קמתי מהמיטה. הרגשתי אשם בכל דבר שעשיתי. בזמן שצחצחתי שיניים וחיכיתי שמכונת הקפה תידלק חשבתי על זה שאחד הדברים הכי יפים והכי מתסכלים בזוגיות הוא המראה הזאת, העובדה ששני אנשים הולכים לישון וקמים ביחד ויוצאים מאותו מקום למקומות שונים. זה יכול להיות הדבר הכי יפה, כי לכל אחד יש את העולם שלו ואת החיים שלו, והחיבור בין העולמות הוא שיוצר את העניין, את הלהבה, את האהבה. אבל זה יכול להיות גם הדבר הכי מתסכל, כי לכל אחד יש את העולם שלו ואת החיים שלו, והניתוק בין העולמות הוא שיוצר את הביקורת, את המרמור, את האשמה.

רגע, אמרתי זוגיות?

כן. אמרתי זוגיות.

פרק 2

את דניאלה הכרתי במציאות. כלומר, לא באינסטגרם או באיזו אפליקציה אחרת כמו שהייתי רגיל להכיר את כל הבנות שיצאתי איתן. לא הייתה לי שום בעיה עם זה, אגב, להפך.

כולם תמיד צוחקים במרירות על מה הם יספרו לנכדים שלהם — סבא ישב מדוכדך בדירה העלובה שלו בצפון יפו וסבתא ישבה משועממת בשיעור קיימות במכללה, סבא עשה לסבתא סווייפ ימינה, סבתא עשתה אותו דבר וככה הם התחילו לדבר. מכתוב.

בכל מקרה, לי כאמור זה ממש לא הפריע. אני הייתי יושב מדוכדך בדירה שלי בצפון יפו, מחליק ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה. זה היה משחק בשבילי, ואפילו משחק מעניין. בכל פעם מחדש התפלאתי איך ממבט אחד שנמשך לא יותר משלוש שניות אני יכול לדעת מי הבחורה, מה המצב החברתי שלה, מה היא לומדת ומה היא מחפשת באפליקציה הזאת.

נהיה לי אלגוריתם במוח. אלגוריתם שהלך והשתפר מהחלקה להחלקה. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה או למה, אבל זה עבד. וכשאני אומר עבד אני מתכוון שאף אחת לא נפגעה כשהלכתי, ואני לא הרגשתי לבד כמו שבאמת הייתי.

כמה ימים לפני שפגשתי את דניאלה, היה לי מאץ' עם מישהי בשם יולי. בחורה בת עשרים וארבע, נמוכה ורזונת עם שדיים יפים ועגולים שישבו מושלם בגופייה לבנה בלי חזייה. היא במקור מהדרום, ועכשיו גרה עם הפודל שלה ביפו הישנה, ההרדקורית, בדירת גלריה קטנה ומתוקה. יש לה מצלמה כזאת של פעם, תספורת קארה, והיא מתה על סיגור רוס ושושנה דמארי. היא מפסלת בחימר ויש לה המון מאפרות שהכינה עם פרצוף קטן בתחתית, כחתימה שלה. בינתיים היא עובדת בחנות של חליפות לנשות עסקים. החליפות מאיטליה, והבוסית אמרה לה שכנראה היא תצטרף אליה לנסיעה הבאה כדי לעזור לבחור את הקולקציה החדשה ולהכיר את הביזנס מקרוב יותר. היא סיפרה לי את זה וקרצה.

האמת, נהניתי איתה. הסקס היה מלהיב, נמשכתי אליה ברמות והיא הייתה מצחיקה ממש. אבל אני חושב שהדבר שהכי אהבתי אצלה היה הקלילות שבה היא התנהלה. היא כל כך לא הייתה שיפוטית כלפי עצמה. לא שיחקה אותה זורמת וקלילה כי רק הכרנו, אלא באמת הייתה זורמת וקלילה כי רק הכרנו. כי הכול טוב. כי מה הלחץ? מה, היא יודעת מה היא רוצה ממני? מאיפה לה?

יש לאנשים נטייה מוזרה לרצות לדעת מה הם רוצים. הדבר היחיד שאני ידעתי הוא שכל הקטע איתה ייגמר. לא ידעתי בדיוק מתי ולמה, אבל ידעתי.

ידעתי שהרומן עם יולי הוא כמו שאני רוכב על האופנוע בקור של החורף ונדבק כל הדרך מאחורי איזה אוטובוס, נהנה מחום המנוע שלו שעף לעברי. אני יודע שאנחנו לא נוסעים לאותו מקום, ובכל זאת עד שאחד מאיתנו ייעלם אני נהנה מהחום.

אבל למה אנחנו לא נוסעים לאותו מקום? לאן אני נוסע? לאן אני מכוון? כי על פניו הכול היה שם — הגיל, היופי, המאץ'. אבל משהו בתוכי ידע. משהו בבטן שלי ידע הרבה לפני הראש, כמו שקרה לי עם כל בחורה אחרת שיצאתי איתה. כשזה נגמר ואחד החברים היה שואל למה ומה הסיפור שלה, משכתי כתפיים ואמרתי שאין לי מושג, אבל השאלה היא מה הסיפור שלי, לא מה הסיפור שלה.

ולא הצלחתי להבין מה הסיפור שלי.

החניתי את האופנוע מחוץ לדירה של יולי וסימסתי שאני בחוץ.

אז תיכנס, היא כתבה.

זו הייתה הפגישה החמישית שלנו, וכולן אצלה בדירה. היא ישבה על הספה שהייתה קרובה מדי לטלוויזיה, עישנה ביד אחת, וביד השנייה ליטפה את הפודל. מעולם לא הצלחתי להבין איך אפשר להתחבר לייצור הצהבהב הזה, ואיך לכל בחורה שלישית בעיר יש את אותו פודל עם אותו שם. אבל אני לא שופט.

על השולחן דלקה קטורת, ובטלוויזיה שודרה הופעת לייב אינטימית כזאת של Biffy Clyro. סגרתי את הדלת אחריי והתיישבתי לידה. היא לבשה טרנינג אפור מבד וחולצת טריקו כחולה שהייתה קטנה עליה במידה. הפטמות שלה הזדקרו מבעדה. איזה סקסי זה לא לנסות להיות סקסי.

לא יודע, אולי אני רגיש מדי לחוסר אותנטיות, אבל בעיניי יש משהו הרבה יותר סקסי במישהי שנראית טבעית, כמו שהיית יכול לראות אותה עם חברות או בסטורי ורק לדמיין איך אתה הולך לתפוס את הירכיים האלה, לקרוע ממנה את הטרנינג, ולדעת שאתה הולך לעשות את זה.

מייד כשהתיישבתי היא כיבתה את הסיגריה, הניחה את ידה על החזה שלי ונתנה לה להחליק למטה. היא הייתה קצת מסטולה מחשיש והנידה את ראשה מצד לצד עם המוזיקה. ואז לאט לאט עצמה עיניים, הוציאה את היד מהמכנסיים שלי ובמקום זה הניחה את ראשה על הכתף שלי. היה ממש מתוק לראות את זה. לראות איך היא משתנה והולכת אחרי הרצונות שלה בכזו שלווה.

הרגשתי שזה כל כך הפוך ממני. חשבתי לעצמי שאולי אני מוליך את הרצונות שלי, ולא הם אותי. שאני זה שלוחץ על הכפתורים, פותח וסוגר את הדלתות.

היה יכול להיות כל כך כיף להתאהב בה. הינה היא כאן, היא שווה והיא מגניבה וכייף לי איתה, ובכל זאת הבטן שלי יודעת שאין סיכוי.

אחרי כמה דקות היא נרדמה. שלחתי יד לקופסת הסיגריות שעל השולחן והוצאתי אחת.

האזהרות על הסיגריות תמיד הופכות אותי לפילוסוף בשקל — ״הסיגריות גורמות למחלות ולמוות בטרם עת״. ואני שואל את עצמי, מה העת? איזו עת? מי קבע את העת? מתי מישהו מת בעת שלו? תאונות דרכים, התקפי לב, סרטן. מה, מה העת המקורית? ממתי קאמל מאמינים באלוהים? במכתוב? ולעזאזל, צריך לחיות כל יום כאילו הוא האחרון או הראשון? ומה אני חופר לעצמי ככה? מה אני מתעלק על כל מחשבה? למה הראש שלי לא נותן שנייה שקט? אולי זה מנגנון הגנה, כדי שלא אשמע את הלב?

פתאום יולי עשתה תנועות מתיחה עדינות כאלה של יוגה, מצד לצד. תוך כדי תנועה היא התרוממה ומשכה לי את היד. קמתי אחריה. היא נעלה את הדלת, כיבתה את האור בשירותים, את המזגן ואת הקטורת, וליטפה את הפודל לפני שעלינו לחדר השינה. הנחתי שהייתי עד לטקס הלילה הקבוע שלה, מה שגרם לי לתחושה קצת חמוצה כי ידעתי שזה הולך להיגמר בקרוב. והינה היא הולכת ונפתחת ומרגישה מספיק בנוח להירדם לי על הכתף עשר דקות אחרי שהגעתי ולעלות למיטה, כאילו זה מובן מאליו שאני ישן אצלה הלילה ושאהיה כאן מחר.

לפני שנרדמנו היא הספיקה להגיד לי שהיא תשמח אם אבוא איתה בבוקר לאיזו מישהי שמוכרת שמלות כלה יד שנייה סופר שוות ושיש שם גם כמה פיסים ליום יום, ושהסטודיו החדש שלה ממש ליד הבית שלי.

״נראה לי, זה לא שהייתי אצלך,״ היא הוסיפה.

ניסיתי להבין איפה בדיוק פתחו מקום חדש ליד הבית שלי, והגיוני שלא היה לי מושג לאור העובדה שלאחרונה אני נע בציר משולש בין הבית, העבודה והקיוסק.

כשהגענו לשם בבוקר הופתעתי כמה המקום קרוב לבית שלי. מטר אחרי הקיוסק. זו הייתה חנות רחוב משופצת ומוארת שהתפרסה על מרחב של שתי חנויות. בחלל אחד ראיתי סט צילום עם דוגמנית וצלמת וכל הציוד הזה שלהן כמו מטרייה וטפט לבן וגופי תאורה. עמדה איתן שם מישהי שסידרה שמלות על קולבים והתאימה נעליים ושרשראות לכל שמלה, ועוד מישהי ששילבה ידיים והסתכלה על הכול מהצד במבט רציני ומתוח. לידה ישבה כמו חיילת, כלבה ענקית, רועה גרמנית אולי. כולן נראו די צעירות.

בחלל השני, שדרכו נכנסנו, הייתה החנות. חלון ראווה ענק, בובות עם שמלות ופאות, עציצים ענקיים ושולחן עץ במרכז החדר עם הרבה תכשיטים עליו. יולי מייד התחילה למשש את הבדים וללטף את החולצות. כשקלטה שאני עומד בכניסה כמו דביל שלחה אותי לעשן סיגריה בחוץ. האוויר עדיין היה די קריר לתחילת הקיץ. נשענתי על דלת אחת המכוניות והדלקתי סיגריה. הדלת השנייה נפתחה, וכלבה ענקית יצאה מתוכה קשורה ברצועה אדומה. הבחורה עם המבט הרציני יצאה אחריה עם סיגריה כבויה בפה. היא התקרבה אליי וביקשה אש.

״אתם אחים?״ היא שאלה.

״אחים?״ חזרתי אחריה. מי אחים?

״כאילו, אתם לא דומים בשום צורה אבל בני זוג בחיים לא באים לפה. בדרך כלל הכלה באה עם החברה הכי טובה או אימא שלה או עם שתיהן. אם יש גבר הוא לרוב אח או החברה הכי טובה, ואתה לא נראה לי החברה הכי טובה.״

״לא לא, אנחנו לא אחים,״ אמרתי, מנסה להימנע מלהגיד שאנחנו יוצאים כדי שלא תחשוב ככה, אבל כן במטרה לגרום לה לחשוב מה אנחנו. היא החזירה לי את המצית ותחבתי אותו לכיס.

״אז אתם יוצאים?״ היא לא שחררה. הכלבה ישבה על ידה בינתיים בדממה.

״יוצאים,״ אמרתי, ״כן.״

הרגשתי שככל שאמשיך לברוח מתשובה היא תרדוף אחריה, וגם תתפוס אותי כגבר לא רציני. ותמיד אכפת לי איך תופסים אותי.

ראיתי את המבט שלה עוזב אותי ועובר ליולי. ראיתי שהיא שופטת כל דבר בה — איך היא מתלבשת, איך היא זזה בחלל, איך היא מנסה לשלוט בי דרך זה שהביאה אותי איתה לפה והוציאה אותי לסיגריה.

״אז את הבעלים של המקום?״

״איך הסקת את זה?״

״לא ראיתי אותך מעדכנת אף אחת שאת יוצאת לסיגריה, וכולן עובדות חוץ ממך.״

״כן,״ היא ענתה והורידה את משקפי השמש מהראש לעיניים, ״הן קוראות לי הסנדלרית. הרווקה הזאת שמוכרת שמלות כלה.״

״לי זה דווקא מסתדר. את לא מפסיקה לחלום וזה מה שמוציא ממך את הכי טוב שלך. אבל את בטוח נשואה לעבודה.״

״בשביל להצליח אתה חייב להיות. יאללה, אני לוקחת את לונה לטיול. בהצלחה לכם,״ היא אמרה בחיוך והניחה את ידה על הכתף שלי לשלוש שניות.

חשבתי לעצמי שזו אחת הפעולות האלגנטיות שראיתי בחיי.

הסתכלתי עליהן מתרחקות. היה לה גוף ארוך והשכמות שלה בלטו בנשיות דרך החולצה. בכלל, כל התנועות שלה, כל כולה, אישה. לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. אין בעולם דבר מתוק יותר מפלירטוט מוצלח, משיחה שקלחה, ממשהו שעבד והופסק בדיוק רגע לפני שהקסם פג. נראה לי שראיתי בעיניים שלה איזה זוהר. נראה לי שהיא אהבה את זה שראיתי אותה.

זרקתי את הסיגריה ונכנסתי פנימה. רציתי כבר לעוף משם. יולי הייתה בפנים, ובזמן שהסתכלה על השמלות דיברה בטלפון נמרצות, בטח עם הבוסית. התקרבתי והנחתי את היד שלי על הכתף שלה לשלוש שניות. היא הסתובבה אליי וחיבקה אותי חצי חיבוק. אבל לא חיבוק פרידה, אלא חיבוק הישארות. חיבוק של בוא נעמוד מחובקים. התנתקתי ממנה קלות וסימנתי לה עם הראש שאני זז. היא התקרבה לנשק אותי על הפה. התפללתי שאף אחת שם לא רואה את זה. נישקתי אותה נשיקה יבשה על השפתיים והסתובבתי ללכת. כשפתחתי את הדלת ראיתי מדבקה מעוצבת גדולה עם השם של החנות, ״דניאלה״.

בדרך הביתה כעסתי על עצמי שנישקתי אותה על הפה. מה אני מנשק ככה בפומבי בחורה שפגשתי חמש פעמים? ומה היא מחבקת אותי חיבוק הישארות באמצע חנות של שמלות כלה? ומה היא שולחת אותי לעשן סיגריה בזמן שהיא מלטפת בדים? ומה היא אומרת לי לבוא איתה בכלל? מה אנחנו, זוג?

הרגשתי שאם אני לא נפרד ממנה עוד היום אנחנו נישאר ביחד לנצח.

אבל אולי אני אשם? אולי אני זה שלא יודע לשים גבולות מההתחלה? אולי אני משדר משהו זוגי וביתי וחם? גם כשלא נפגשנו, כל היום התכתבנו בוואטסאפ, כל היום דיברנו, כל היום תכננו.

אני, אני אשם. לא יודע טו קיפ איט סימפל. נבהל מהמחשבה שיעלו עליי. שמישהו יבין שמדובר בבלוף מהלך ושמו עומרי. עלק חכם. עלק מגניב. עלק שרוט שמעולם לא היה בזוגיות. ברור שמעולם לא הייתי בזוגיות! אוי ואבוי אם אני אתן למישהי להכיר אותי באמת, אם מישהי תדע כמה מעט עובר לי בראש. כמה אני משעמם. כמה אני עצלן. כמה סיגריות אני מעשן. כמה אני חסר ביטחון.

לצאת עם בחורות, לשבת איתן על הבר ולדבר על החיים, להזמין בקבוק יין לבן ואת המנות הכי שוות בתפריט, ואז בסיגריה שלפני הקינוח לנשק אותן, את זה אני יודע, אפילו ממש טוב. גם להסביר להן למה אני חושב שזה לא נכון שנמשיך להיות בקשר ובכל זאת להרים להן אני יודע. ואפילו את הסיבה שבכל פעם שאני פוסל מישהי זה כי בתוך תוכי אני לא רוצה להגיע למצב הנוראי שבו היא פוסלת אותי, גם את זה אני יודע. ובמה זה עוזר לי? אולי זו הסיבה? אולי כי אני כל כך רוצה להוכיח לעצמי שאני לא דפוק ויכול להיות בזוגיות אני מתנהג מהרגע הראשון כמו בן זוג.

רק כשהבחורה מגיבה אליי והולכת איתי אני מצליח לעצור ולחשוב אם אני רוצה את זה בכלל, ואז ברור שאני לא רוצה כי אני רואה מולי בחורה שכבר החליטה שהיא רוצה זוגיות. זה הדבר השנוא עליי בעולם, כי אם היא כבר החליטה אז זה רק במקרה אני, והיה יכול להיות מישהו אחר באותה מידה. וזה סווייפ ימינה וסווייפ שמאלה, וזה מעפן ולא קסום בשום צורה.

הוצאתי את האוזניות, הסתכלתי פנימה וראיתי את החורים הפנימיים שלהן מלאים בשעוות אוזניים גושית בצבע דבש צהבהב. יש בחורה בעולם שצריכה לראות את זה?! אני חייב לחטט למישהו באיירפודס. אלוהים, איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר להתקדם ככה, להתפתח? להכיר מישהי? אין סיכוי שאני היחיד שמרגיש ככה. אין סיכוי שכל האנשים בעולם חיים עם עצמם בשלום. אין סיכוי שלאף אחד אין שעווה באוזניות!

פתאום הבנתי שכשאתה רווק אתה תמיד במשבר. אתה במשבר כי אתה עם כל הנשים בעולם ובמשבר כי לא מצליח עם האחת שאתה רוצה, ובמשבר כי אתה יכול להיות עם האחת שמכל הנשים בעולם דווקא אותה אתה לא רוצה. אתה במשבר כי שום דבר לא מתחיל ובמשבר כי הכול נגמר. אתה במשבר כי אתה יוצא בכל לילה ובמשבר כי אתה במיטה כל היום. אתה במשבר אם אתה מתחיל עם כל אחת ובמשבר אם אתה לא מתחיל עם אף אחת. אתה במשבר כי כולם סביבך בזוגיות ובמשבר כי אף אחד מהם לא אוהב כמו שאתה חושב שאתה יכול. אתה במשבר כי לאחרים יש עם מי לריב, למי לדאוג, על מי לחשוב, ובמשבר כי לא בא לך לריב, לא בא לך לדאוג ולא בא לך לחשוב. אתה במשבר עשר דקות לפני הדייט כשאתה בטוח שאם לא היית במשבר היא הייתה יכולה להיות אשתך, ובמשבר עשר דקות אחרי תחילת הדייט כשאתה מבין שגם היא לא תהיה אשתך. אתה במשבר כשאתה מאונן ובמשבר כשאתה לא חרמן. אתה במשבר כשאתה הולך לישון ובמשבר כשאתה קם. אתה במשבר כשאתה חושב על האקסית ובמשבר כי אתה חושב על האקסית. בקיצור, כשאתה רווק אתה תמיד במשבר, במיוחד כי אתה יודע שגם אותו תעבור.

פתחתי את הטלפון בעצבים ומחקתי את כל האפליקציות האלה. חלאס. כשזה יבוא זה יבוא. הדלקתי סיגריה. פניתי ימינה לרחוב שלי ובדיוק כשעצרתי מול הדלת להוציא את המפתח ראיתי את דניאלה מתכופפת לאסוף את הקקי של לונה ליד הדלת של השכן.

״מסמנת טריטוריה?״ שאלתי.

היא הרימה את מבטה אליי וצחקקה, ״אתה גר פה?״

״יס.״

״יאללה, אז אולי סוף סוף מצאתי מישהו שיוציא את לונה וייתן לי לעבוד,״ היא אמרה והתקרבה אליי. ״ונראה לי שלא הצגנו את עצמנו, דניאלה.״

״עומרי, ותדעי לך שאין לי ניסיון בלצאת עם כלבות.״

״בסדר,״ היא אמרה, ״נלמד אותך.״