חיץ הנקבים - מתוך סקס... דמיונות מודחקים, זמנים אבודים

נכנסתי למתחם הטיפולים כמו שנכנסתי לחיי הנישואים: התפרצות קדימה עם מעידה קלה בשטיח הכניסה.

בשל האיחור הגדול למצוא את האני החדש, נכנסו אליי המחשבות ויצאו ממני עד שהתמקמתי ופרסתי את חפציי.

הסתנוורתי מהלבן מסביב; הסטודיו נראה כולו בלבוש אחיד, והרגשתי מבוכה בסגול.

זה הקול, זה המבט שלי, הם מסתכלים הצידה ומשווים בין דבר לדבר, רוצים ככה וככה — זה זה שלא נראה טוב דיו, נמוך, רזה ורגליים קטנות, לא פרופורציונלי, שאין לו טעם בבגדים ואין לו תחומי עניין, לעבודה שלו אין משמעות, ואין לו די חברים. זה זה שלא מתחבר בקלות. זו זו שלא נכנסת להיריון, שיש לה תנאים, רף שצריך לעמוד בו.

כולם בסדר, בסופו של דבר. רק אני לא.

אני מוקפת זרים עכשיו, ובה בעת אני לבד. ניסיתי להסדיר נשימה. סירחון קל שמקורו בשטיח מקיר לקיר תוקף את חוש הריח שלי. הריח מציק לי באף. גברים מסתובבים עם בשמים פלוס זיעה, ואלה הודפים במקומי מחזרים פוטנציאלים. אני שואפת אדי פרחים או מושק, מה שמוריד את הליבידו הפגוע שלי בנוקאאוט, למצב מאוזן.