פרק 1
סכנות
"לב!"
אֶלְסְקֶר מצא אותו אחרי חמש דקות של חיפוש אינטנסיבי, אבל הדופק שלו האיץ כאילו היה מדובר בשעתיים לפחות.
“אלסקר,” אמר לו לב, בחביבות, ואלסקר הנהן פעם אחת ואז משך את הצעיר בזרועו ולקח אותו אל הכיוון אליו היו אמורים ללכת.
“טוב שאתה קל לזיהוי, לב,” הוא אמר, הבהלה הדועכת משאירה את חותמה בצורת התנשפויות שקטעו את מילותיו במקצב מוזר. “מה היית עושה אם היינו נפרדים?”
“אלסקר,” לב ענה, כמעט בתוכחה. הוא צדק, כמובן – הוא ידע להתנהל בעצמו – אבל אלסקר פחד לקחת סיכון. האחריות על בטחון שניהם הייתה מוטלת עליו, והוא לא נהג להקל ראש כשדובר בהתחייבויות שלו.
לב בסך הכול נעצר כדי לבחון את אחד הדוכנים. בשונה משאר העגלות וחזיתות החנויות בשוק הצבעוני, הדוכן נראה תמים למראה. הוא הציע למכירה ארנבים פרוותיים בכלובים, דובונים עשויים קטיפה ובובות בעלות עיני כפתורים, אבל אלסקר לא יהיה מופתע אם יתברר ששיני המכרסמים בעצם מכילות ארס, או שהקטיפה מרוססת ברעלים, או שהבובות מסתירות בתוכן סכין.
ככה זה היה, בשוק הצבעוני. לא היית נכנס אליו כדי לחפש מתנות. לא עבור אנשים שאתה אוהב, בכל אופן.
הוא הסביר את זה ללב, בשיחה ארוכה ורצינית, ולב – בשונה ממה שאנשים מסוימים עשויים לחשוב – לא היה טיפש. הוא לא היה נוגע בשום דבר, אבל החפצים כנראה סקרנו אותו. הוא אהב חיות.
“עכשיו,” הזכיר לו אלסקר, “אנחנו מחפשים כלי נשק. אנחנו עומדים לצאת לדרך ארוכה מאוד, ואנחנו צריכים הגנה. ארנב יעזור לנו, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך רק עליו. המשלחת שלנו תהיה קטנה מהרגיל.”
לב הנהן. באותו הרגע ניתן היה להאמין שהוא באמת יישאר לצידו של אלסקר ויסייע לו למלא את המשימה.
לב באמת היה קל לזיהוי, וזה היה מצוין. שיערו הלבן הבוהק, אסוף בחצי קוקו מעל מפל של תלתלים קצרים, איפשר לאלסקר למשוך אותו ממגוון דוכנים ביזאריים מבלי לטרוח לוודא את זהותו. אומנם היה מקרה מעורר אימה אחד שבו הוא חטף מכות מאישה זקנה בעלת תסרוקת זהה, אבל, טוב, במקרה אחד מתוך חמישים, הסטטיסטיקה לא דיכאה אותו יותר מדי.
זה היה יום נעים. השמיים היו כחולים כפי שנובא שיהיו ביום הראשון של האביב. השיחים הצומחים בין הדוכנים התעטרו בפרחים רבגוניים, זוהרים ונוטפי ארס. הזוחלים הַמְּקֻשְׂקָשִׂים בין רגלי הקונים התעלמו מהם בזכות אלפי התולעים הכחולות הקטנות שעלו לפני השטח.
אלסקר אהב את השוק הצבעוני, אף על פי שהיה הסיבה לאמה החסרה שלו. עברו כבר שנתיים מאז, ומי באמת צריך את האמה שלו? לפחות ככה הוא יכול היה לקלל אנשים בלי להיכנס לקטטה. הגדם היה זעיר מכדי לעורר איזשהו כעס כשקמץ אלסקר את אגרופו – הרגש שהוא עודד נטה יותר לכדי לגלוג.
כמובן, הנטייה שלו לקלל במחוות ויזואליות ככל הנראה הייתה הגורם לכך שהאמה שלו כבר לא הייתה מחוברת אליו, אבל צריך הרבה יותר מזה כדי להניא את אלסקר מכוונותיו. החיים קצרים מכדי להימנע מהתחביבים שלך.
“אלסקר,” אמר לב עכשיו, עיניו האפורות נוצצות, ואלסקר נפנה להביט בדוכן שעליו הצביע הצעיר. הוא אכן נראה מוצלח – סוגי הלהבים, מבריקים וארוכים ומעוררי־רצון־לשסף, היו בדיוק לטעמו של אלסקר – אבל יותר מכך, נראה כי הוא מכיר את הסוחר. היכולת לשרוד במשק הקטלני של השוק הצבעוני הייתה הישג בפני עצמו.
“אלסקר,” אמר בעל הדוכן, מותח את המילה כמו הייתה רצועת גומי על סף קריעה. “אני רואה שהבאת את חיית המחמד שלך.”
לב השמיע מילה גסה, ואלסקר צחק בקול כשהסוחר ממש נרתע לאחור. היה לו מזל שלב הגיב לפני אלסקר בעצמו, שכן חלק מהגורמים המסוכנים בשוק הצבעוני היו אלסקר בעצמו, אם חשב שחייו או אושרו של לב נמצאים בסכנה.
“כן, טוב, הוא למד כמה קללות מאז הפעם האחרונה שנפגשתם, חתיכת רכיכה תת־ימית.”
אלסקר שקל בידו כמה מכלי הנשק המוצגים לפניו, מניף אותם בזהירות, בודק את האיזון שלהם ואת משקלם, ואז החווה לעבר שלושה מהם שמצאו חן בעיניו. “תן לי את אלה, ועוד אחד כמו זה שמכרת לי בפעם הקודמת. הוא היה נהדר.”
המוכר נראה ספקן, מתחיל לעטוף כל אחד מהלהבים המבוקשים. “מה קרה לו, אם כך?”
“נשאר תקוע באידיוט האחרון שניסה להתנקש בי.” אלסקר בחן את שארית הסחורה. “אולי גם פגיון אחד, אם תואיל.”
“אתה יודע שאפשר לשלוף סכינים מאנשים מתים, אלסקר. לפעמים זה אפילו מתבקש.”
“הוא נפל מצוק, למרבה הצער.”
“אז למה טרחת בכלל לדקור – ?”
“זה אכזרי לדחוף אנשים מצוקים,” אלסקר אמר, די בכנות. “לב בחיים לא היה סולח לי.”
“אלסקר,” אמר לב בכובד ראש.
“רואה?”
המוכר המהם באופן לא ברור, והעביר את החבילה שאך ארז אל אלסקר. לב נטל אותה בידיו, מחכה לאלסקר שישלם ואז המשיך לצעוד לצידו לאורך והחוצה מהשוק.
“נצטרך לחזור מחר כדי לאסוף את הסכין האחרונה,” אלסקר אמר. “הוא יצטרך להביא אותה מהחנות האחרת בסוף היום.”
לב הנהן. מיטיב את אחיזתו בחבילה ביד אחת, הוא הושיט את ידו השנייה אל שותפו, ושניהם הלכו יחד כדי לפגוש את אחראית המשלחת.
אלסקר קיווה בכל מאודו שהם ימצאו חן בעיניה. לא שהיו הרבה אנשים שלב לא מצא חן בעיניהם, ולא שאלו שלא חיבבו את לב היו מסוג האנשים שאלסקר העדיף להימצא בחברתם, אבל האישה הספציפית הזאת הייתה חשובה מהשאר.
אחרי הכול, לא היו הרבה אנשים שהעזו לצאת לחפש אחרי הפרח.
~
עבור צופה מבחוץ, היו אזורי החופש – מעונו של השוק הצבעוני – יפהפיים. החל בהם עצמם, בצבעים העזים שיצרו את הנוף, שנראו כאילו היו הראשונים בסדר האבולוציה של הצבע, בצמחים המטפסים שהתעקשו לכסות לפחות מטר מכל בניין סמוך, במזג האוויר המופלא שאפיין אותם לאורך כמעט כל ימי השנה – וכלה באנשים, בריחות, בצלילים.
הדמויות המתגוררות באזורי החופש יכלו להיכלל בעצמן בצבעוניות המופלאה שאפיינה אותם, הואיל וברגע שהומצאו אומנויות האיפור ועיצוב השיער, הן אומצו בחום אל קרבה של – בהיעדר מילה טובה יותר – האומה, ואף על פי שבכל המון יכולת למצוא לפחות חמישה ראשים צבועים בכל גוון שניתן להעלות על הדעת, לעולם לא היה באפשרותך לזהות ראש צבוע בלבן.
לבן היה צבע שאיש לא הצליח להשיג בשלמות מצביעת שיער בלבד. יכולת לדעת אם מישהו ניסה, כי השיער שלו נראה אפור אחר כך. לכן נטה שותפו הצעיר של אלסקר למשוך אחריו הרבה מבטים, שיערו יוצא הדופן ועורו הכהה מעוררים תהיות באשר להיותו אנושי.
כל מאפייניהם הבוהקים של אזורי החופש היו נראים מופלאים, עבור צופה מבחוץ, אבל אם להיות כנים לגמרי, תוחלת החיים של צופה מבחוץ מרגע הכניסה שלו אל אזורי החופש הייתה די קצרה. אם לא ידעת להיזהר מהרעל שפולטים הצמחים אל האוויר הקרוב אליהם, אם לא התחסנת סביבתית נגד ההשפעות המוזרות של השמש חסרת הרחמים, אם לא ידעת להניח שהכול וכולם ינסו לרמות אותך, במקרה הטוב, או לרצוח ולרשת אותך, במקרה הרע, ובכן, בקושי אפשר להאשים את סיבת המוות שלך, כשחושבים על זה. אף אחד ושום דבר באזורי החופש לא מצפה מעובר אורח להיות לא־מוכן. אם נולדת באזורי החופש, או גרת שם מספיק זמן, לא הייתה לך ברירה אלא לפתח כמה יכולות שתושבי מקומות אחרים לא ידעו אפילו לדמיין.
ניתן היה לצפות שהסיבוכים הכרוכים בביקור באזורי החופש יצמצמו את המגע שלהם עם תרבויות אחרות, אבל לא כך היה. במקום זאת, ההשלכות הישירות לבעיה הנזכרת לעיל היו אלו:
אולי לא נכון להשתמש במילה “עלייה” בהתייחס אל מספר שנחשב גבוה באופן סטטי, אבל נכון לומר כי מספר המסעות היוצאים בכל חודש מגבול האזורים החופשיים היה מכובד ביותר. אם נולדת באזורי החופש ורצית להכיר תרבויות אחרות לעומק, בלי התיווך של מלווה מקומי (ובלי הבעיה שהוא היווה אם רצית לכייס מישהו), היה עליך לצאת ולבקר אותן במקום מגוריהן, או, לפחות, במקום קצת פחות עוין ממקום מגוריך.
בנוסף לכל אלו, עצם המחיה באזורי החופש העניקה מעמד מסוים לתושביהם. ערכו של שומר ראש יליד מרכז אזורי החופש היה גבוה יותר מרוב העוסקים בתחומו, וכך היה גם עבור כל סוגי הכייסים, הגנבים, הרמאים, הנוכלים והטבחים שהגיעו מאותו מקום ידוע לשמצה.
(היכולת לערב רעל באוכל מבלי להשפיע על טעמו היא אומנות לשמה. טבח או טבחית מאזורי החופש היו נכס שראוי להתפאר בו, כל עוד יכולת להרשות לעצמך גם טועם מאכלים שייתכן שיוחלף באופן יומיומי.)
אופיים העוין של האזורים התחלק באופן לא שווה לכל רוחבם. ככל שהתרחקת ממרכזם, כך יכולת לבטוח יותר בסובבים אותך1. לאלו הבוחרים לקבוע את מושבם באותו מקום הומלץ להתקדם בהדרגה מהגבול החיצוני ביותר לכיוון המרכז. אומנם בשיטה זו עשויה תקופת המעבר הממוצעת אל אזורי החופש להימשך כמעט עשור, אבל היא הבטוחה ביותר.
הסכנות שם לא מפסיקות להפתיע.
אלסקר אומנם לא הגיע ממרכז האזורים, אבל הוא יכול היה להשתלב שם בלי בעיה. היה לו קוד מוסרי משלו והוא דבק בו, אבל סדר העדיפויות שלו כלל את עצמו בין המקומות הראשונים, את השותף שלו, לב, בכותרת, והוא לא גילה רחמים כלפי אנשים שניסו לרמות אותו, לפגוע בו בכל אופן או לאיים באיזושהי צורה על לב.
אבל שמעו יצא למרחוק, ולכן היו מעט מאוד אנשים שגילו זאת בדרך הקשה.
ובלי קשר – או, אולי, בקשר ישיר – הוא היה שומר ראש מצוין.
~
“הנה הם,” הוא אמר, מקפץ בחוסר מנוחה מרגל אל רגל. “אלו הם, נכון?”
“תירגע, ווָיְפְרִי.”
“אנחנו יוצאים מחר.”
“שבוע הבא, ווייפרי.”
“זה מרגיש כמו מחר.”
“שתוק כבר, בשם היחיד.”
“זה קשה יותר ממה שזה נראה.”
“היי!” היא קראה, מנופפת לעבר שתי הדמויות המתקרבות, כי זאת הייתה אחת הפעמים שבהן הוא היה ממש קרוב להוציא אותה מדעתה. הבהילות שבה החליטה למשוך את תשומת לבם של שני הגברים הקרבים גרמה לה להרים שלא במתכוון את היד האוחזת בסכין, אבל היא קיוותה שזה לא ירתיע אותם. השניים היו עתידים להיות חלק מצוות ההגנה, אחרי הכול – הם אמורים להיות חסינים מול הרתעות.
“יהלום?” שאל אחד מהם, מחווה בידו לכיוון הסכין שלה. היא הבינה למה התכוון, אבל החליטה לקחת את השיחה לכיוון אחר.
“לא, למען האמת. אני קטיה.” היא הושיטה את ידה ללחיצה. “אלסקר?”
“אכן.” הוא לחץ את ידה בתנועה זריזה, מרפה ממנה כמעט מיד. “כלי מרשים.”
“תודה. קוראים לה קניב.”
“קניב?”
“זה אומר ‘סכין’ באיזושהי שפה.”
“אני בטוח.”
“אלסקר,” אמר הגבר השני, ואלסקר נפנה אליו.
“כן?”
הצעיר הצליח ללכוד את מבטה של קטיה, והעניק לה חיוך שחשף שן עקומה ושתי גומות באותה הלחי. חוץ מזה הוא היה די יפה, אם אתם בעניין של אומנות פנטזיונרית מיושנת, עם עור כהה ושיניים לבנות, ועיניים אפורות בתוך מסגרת של ריסים שחורים. השיער שלו היה לבן לגמרי ונאסף בחלקו בגומייה, מניח לתלתלים קצרים ללטף את כתפו כשהניע את ראשו בצורה מסוימת, מה שקרה באופן בלתי נמנע כשהושיט גם הוא את ידו אל קטיה. האם זהו הצעיר שנכלל בכל השמועות על אלסקר? השיער שלו נראה מלכותי כמעט. הוא באמת טבעי?
נראה שגם אלסקר וגם מלווהו הצעיר לא ידעו להתייחס לנוכחותו של ווייפרי, אבל זה לא הטריד את קטיה. הוא צריך ללמוד את מקומו בכל מקרה.
“שלום,” היא אמרה, בטון קצת חביב יותר מזה שהשתמשה בו בשיחה הקצרה עם אלסקר. “אני קטיה.”
הצעיר לבן־השיער הפנה את מבטו אל אלסקר, שנענה לבקשה האילמת ופתח עבורו בדברים.
“לב,” הוא אמר, “ככה קוראים לו אצלנו. אני לא יודע איך ההורים שלו קראו לו, אבל השם שלו הוא לב.”
“לב,” הדגיש לב.
“בדיוק.”
“אה,” קטיה איבדה ריכוז לרגע. מעניין אם אלסקר הוא שהעניק לצעיר את שמו. “טוב. רגע. אני יודעת שכבר דיברנו דרך המתווך, אבל –“
“אני שומר ראש מורשה,” הגיב אלסקר, ולב התקרב ונעמד שוב לידו כמו ילד שנצמד לאביו. “ולב הוא...”
“ארנב,” הזכיר לו הצעיר.
“כן, ארנב. נביא אותו בהמשך, תוכלי לראות בדיוק מה ה... יתרונות שבו. ולב גם צופה טוב. יש לו שמיעה מצוינת, והוא יכול לחוש בסכנה מתקרבת.”
לב הנהן. הוא הבהיל את קטיה כשקרא פתאום, “סכנה!”
“בדיוק,” אמר אלסקר, שנראה קצת קצר־רוח בעקבות ההפרעה אבל לא אמר דבר בנוגע אליה. “אי אפשר לפספס את זה. עבדנו ביחד כבר כמה שנים, ולא הייתה משימה שנכשלנו בה.”
לב דחף קצת את כתפו של שותפו, ואלסקר נאנח. “כן, היה הנסיך ההוא, אבל הוא התאבד. זה לא היה באחריותנו. ובואו נודה באמת, גם אם כן, עשינו בכך שירות לעולם.”
“אה, הנסיך קַאלְדְּטוֹבְּלוֹט2,” אמר ווייפרי ברוב עניין. “שמעתי עליו. סחר בבני אדם, כן. הכינוי שלו התייחס לדם שלו, נכון?”
אלסקר משך בכתפיו. “בסופו של דבר הוא יכול היה להתייחס גם לעור שלו.”
“זה דוחה.”
“זאת לגמרי הבעיה שלו.”
בעודו מדבר, אלסקר שלף מתוך תרמיל אוסף קטן של מסמכים והעביר אותו לקטיה. היו בו תעודת המקצוע של אלסקר, תקצור היסטוריית העבודה של כל אחד מהשותפים ועותק של חוזה ההעסקה הבסיסי של שניהם יחד.
יחסית אל השמועות שהתפתחו לגביו, אלסקר היה מופת ההיגיון והסדר. קטיה כמעט הניחה לעצמה להתעלם מהן לגמרי, אבל מראה ידו השמאלית החזירה אותה למציאות. אנשים הגיוניים ומסודרים לא מאבדים אצבעות בקטטות, בדרך כלל.
“בסדר,” היא אמרה, מושיטה לו בחזרה את מקבץ הניירות, “זה נראה בסדר.”
אלסקר אסף חזרה את הדפים, טון דיבורו חוזר להיות ענייני כמקודם. “הבנתי שכל מצטרף למסע יהיה זכאי לחלק מהעלים.”
“הבנת נכון.” קטיה השיבה את הסכין למעטפת העור שלה, כך שעדיין תהיה מוכנה לשליפה במקרה הצורך. “העלים יתחלקו לפי מספר המשתתפים הסופי. יחד עם זאת, אני לא מעודדת תחרויות פנימיות מסוג זה. חבר־למסע שיהרוג אחד או יותר מהאחרים לא יהיה זכאי לחלקו בפרח. מובן?”
אלסקר הרהר לרגע. “מה בנוגע להגנה עצמית?”
קטיה היססה. “אני... מוכנה לשפוט כל מקרה לגופו.”
“מעולה.” אלסקר שלף שוב את חוזה ההעסקה שלהם, עובר על הכתוב בו ומנסח סעיפים חדשים בכובד ראש. לב הביט בו לרגע, ואז בקטיה, ואז צעד כמה צעדים כדי להתרחק מהם והתיישב על העשב, בוחן את הגבעולים הירוקים עד שמצא חיפושית אדומה קטנה.
קטיה לא הבינה שהיא בוהה בכתם הזעיר מהלך על עור פניו וזרועו של הצעיר עד שאלסקר הסב את תשומת ליבה חזרה אליו, וההבעה שלו הודיעה לה שלו אי פעם יהיה שמץ של עוינות ביחסה אל הצעיר לבן־השיער, אלסקר ימכור בשמחה את זכותו להתחלק בפרח כדי להרוג אותה, או לפחות להטיל בה מום רציני.
זה לא הרגיש כמו איזושהי כוונה אישית נגדה, אז קטיה לא התרגשה יותר מדי. לכל אחד יש דבר אחד או שניים שלמענו יהיה מוכן לרצוח, לא?
היא הושיטה את ידה לעברו כדי לקבל את המסמך המעודכן, ובילתה כמה דקות בקריאה יסודית שלו לפני שהנהנה והחזירה אותו לאלסקר.
“תמחק את תת־סעיף שלוש, ואנחנו מסודרים. אני לא מבטחת נגד פציעות.”
אלסקר חייך, נוטל את הדף ומוחק את השורה המדוברת. “לא הרבה שמים לב לזה.”
“מה אפשר להגיד, אני מיוחדת.”
ווייפרי נחר בלגלוג, אבל המרפק שכיוונה קטיה אל הצלעות שלו הספיק כדי לשנות את הצליל אל אנקת כאב מספקת. אלסקר ניגש בינתיים אל לב כדי להוסיף את החתימה שלו אל המסמך, חתם בעצמו בתנועה זריזה ואז צפה בקטיה חותמת. הנייר זהר לרגע כשניתקה את העט מהדף, והחוזה ביניהם נחתם. הם לא יוכלו לשנות בו דבר עכשיו, לא בלי קוסם־דין מורשה.
“מעולה,” אמר הגבר רחב־החזה, כשזוהרו של המסמך נמוג. הוא קיפל בזהירות את הדף והחזיר אותו אל התרמיל. “אלך לשכפל אותו היום ואעביר לך את העותק שלך בהזדמנות. נתראה בשבוע הבא, קטיה...”
ווייפרי הרים את ידו. “ווייפרי.”
אלסקר היטה את ראשו בנימוס. “ווייפרי.”
קטיה צפתה בדמותו הרחבה ניגשת אל הצעיר הישוב על העשב, שמצא בינתיים גם חיפושית סגולה ועוד אחת צהובה. הגבר שידל אותו, בעדינות, לקום, אוחז בידו ומושך אותו לעמידה, ואז בילה כמה דקות בהמתנה בזמן שלב השיב כל אחת מהחיפושיות לביתה. עברו בערך שבע דקות בין מילות הפרידה של אלסקר לבין הרגע שבו החלו השניים להתרחק חזרה לעבר הכיוון שממנו באו.
“הם נחמדים,” אמר ווייפרי, ששב להתאזן על רגל אחת במין פריקה מוזרה של אנרגיה מתוחה. “מי הבא בתור?”
~
והפרח
הרגיש בהם.
בינו לבינם,
נהרות חצבו לעצמם דרך
מנהרות קרסו
תהומות נוצרו ברעם.
היא אספה אנשים שיסייעו להצלחת המשימה שלה, והוא גייס רוחות שיסייעו בכישלונה.
לשלושת הכוחות האנושיים היה גבול, אבל לכוחו של הפרח לא היה קצה.
רבים יצאו לחפש אחריו, רבים נכשלו. שמעו יצא למרחוק אחרי שהעלמה קטפה אותו, כמעט ארבעה יובלות קודם לכן. כל משאלה שביקשה התגשמה עבור אחד מעלי הכותרת שלו, אבל כשאזלו העלים, היא הפסידה הכול.
כשהוא נוצר מחדש, מאותם קרעי שורשים שהאישה חסרת הזהירות הותירה באדמה, הפרח השיג את נקמתו, ויצר לעצמו הגנות.
איש לא הצליח להשיג אותו מאז שהסתיים הסיפור שלהם, אבל משום מה תושבי העולם לא הפסיקו לנסות.
מילא. הם רק יקבלו הוכחה נוספת לכך שעליהם להימנע מכך.
~
במהלך חמשת הימים הבאים ניצל אלסקר את מרבית קשריו כדי להשיג אך את הטוב ביותר לצורך המסע המתקרב. ללב ולו היה ניסיון מרשים בכל הקשור לנסיעות ארוכות, ליווי שיירות ומסעות יעד, אבל הקבוצה שעמדו להיות חלק ממנה עמדה לצאת בעקבות אחד הפריטים המסוכנים ביותר שנודעו במהלך ההיסטוריה הקצרה של אזורי החופש, ואם לא די בכך, הייתה זעירה בגודלה. הם עמדו להיות פחות מעשרים אנשים.
אלסקר הצטער על שלא שאל באיזו נבואה בחרה קטיה להשתמש. אולי זה היה גורם לו להרגיש בטוח יותר, או לפחות חוסך עבורו בהוצאות. נבואות רבות כללו קוסמים בהרכב המשלחת, אבל היו מתי מעט שדרשו להימנע מצירוף בעל כוחות אל המסע. זה לא הוריד מסיכויי ההצלחה של המסע, אם הרכב המשלחת נבנה בהתאם להוראות הנבואה, אבל זה כן העלה את הצורך בפריטים קסומים.
“שני זוגות גרביים יבשים, אלסקר,” אמר האיש הגוץ שעמד עכשיו בפתח הבקתה שלהם. “בשבילך, רק מאתיים מטבעות.”
אלסקר השיב לו במבט קר כמו סכין שהעביר כמה ימים בשלג. “מאתיים מטבעות, דאם? הצלתי את החיים שלך בחורף שעבר.”
“ובתמורה,” הדגיש בעל הגרביים, “קיצצתי כמעט שליש מהמחיר.”
זה לא שיעשע את הלקוח שלו. “זהו ערך החיים שלך בעיניך?”
“הספקתי לעבור עוד כמה חוויות על סף מוות מאז החורף. ובכל מקרה, אתה לא חייב לקנות שני זוגות. הגור שלך יוכל להתמודד עם רגליים רטובות.”
דאם היה אמיץ באופן מופלא, או אולי טיפש בצורה יוצאת דופן, שכן המשפט האחרון שהגה חצה גבול שאין להתקרב אליו. ואף על פי שזה הרגיז את אלסקר, הוא לא הניח לתחושה להיות מֻבַּעַת בקולו.
“אתה יודע מה,” הוא אמר בקור־רוח, או קור מסוג אחר, “התחרטתי.”
דאם התחיל לקפל את הגרביים חזרה לתוך התיק שלו. “חבל.”
“כן,” המשיך הגבר הגבוה ממנו. “הצלת החיים שלך לא הייתה שווה את האנרגיה. אני חושב שאטול את החוב בזה הרגע.”
דאם נראה מבולבל, אבל הסיק את המסקנה הנבונה מהר מאוד מרגע שהוצמד בכוח אל הקיר החיצוני של הבקתה, זרועו של אלסקר לחוצה אל גרונו ומניחה לו לנשום אך בקושי.
“ובכן, דאם,” אלסקר אמר, קולו נעים, מתעלם באדיבות מהיניקות המוזרות שהשמיע האיש הנמוך בניסיון לשאוף את המינימום הנדרש כדי לשרוד. “כמה שווים חייך בעיניך עכשיו?”
כמה דקות אחר כך דאם כבר התרחק בצעדים מהירים מהבקתה, מעסה את גרונו בזעם ומעיף מבטים זהירים לאחור, כאילו רצה לשוב ולגזול בחזרה את תיקו. למזלן של כל העצמות בגופו, הוא היה חכם מספיק כדי להשתייך אל פלח האוכלוסייה המרשים שנמנע בכל מחיר מעימות חוזר עם אלסקר.
לב העיף בו מבט כשחלף על פניו, אבל לא פנה אליו בשיחה. הוא ירד בצעדים קלים בשביל הקטן שהוביל אל הבקתה, מזמזם לעצמו, וצלצל בפעמון הדלת לפני שפתח אותה.
מחייך לשמע הצליל שהתחבב עליו כבר מזמן, הוא שמט את השק שנשא לרגליו של אלסקר.
“אלסקר.”
“לב,” הגיב אלסקר, אוטומטית. הוא היה עסוק בבחינת תכולת התיק שהשתייך לפני כמה דקות לדאם. היו בו שני זוגות הגרביים היבשים שהובטחו לו, מבד הידרופובי איכותי, זוג יחיד של כפפות יבשות, שלושה כובעים יבשים וארנק קטן מלא מטבעות. ערך תכולתו של התיק עלה פי כמה על המחיר שניסה דאם לדרוש מאלסקר. עדיף היה לו פשוט לתת לאלסקר את מבוקשו וזהו. כמה חבל שהוא לא היה מוכן להביט מעבר לכיסו הקטן והשמן.
“אתה יודע שאתה לא חייב לצלצל בפעמון לפני שאתה נכנס, לב.” אלסקר אסף בחזרה אל תוך התיק את תכולתו. “אנחנו גרים כאן בינתיים.”
לב המהם, מושך בכתפיו ומתיישב על הרצפה. אלסקר הבחין בחוסר שביעות רצון בכך שהצעיר שוב יצא החוצה ברגליים יחפות, וסקר במבט מהיר את כפות הרגליים שנחו על הרצפה כדי לוודא שלא ננשכו.
“אלסקר.” קולו של לב היה זועף, וגרם לו להרים אליו את מבטו.
“אתה יודע שאני לא אוהב שאתה יוצא ככה, לב,” הגיב אלסקר, מסרב להיכנע לנזיפה במבטו של הצעיר. “קיימים בחוץ יצורים חמקמקים ממך, אתה יודע.”
במקום לענות, לב הרים את השק שהביא ודחף אותו אל בין זרועותיו של אלסקר, ואז התרומם שוב לעמידה וניגש אל המטבח הקטן. אלסקר נאנח בשקט כשמכיוון המטבח נישאה מחאתו של לב בצורת נקישות כלים וטריקת ארונות רכה.
אלסקר התקשה לקבל את עצמאותו של לב. הוא ידע שהצעיר התרגז עליו בצדק, אבל באותה המידה ידע שיש מידה של אמת בדאגה שלו. לב היה מוכן לסמוך על אנשים מהר מדי, ויכולת התקשורת הבסיסית שלו היוותה כלי בידיהם של מבקשי רעתו. הוא ידע להתנהל לבדו ולדאוג לעצמו, זה נכון, אבל שאיפתו לנהוג בדרכי שלום בכל עת הייתה דומיננטית באופן מדאיג.
אלסקר שאף לאט, החזיק את האוויר בריאותיו והניח לו להשתחרר בהדרגה. בקרוב הדאגה שלו תוכל להתפוגג. ולשם כך המסע שלהם חייב להצליח, ולב מוכרח לשרוד עד סופו. אלסקר אולי לא יחיה לנצח, אבל הפרח יוכל ליצור עבורו את ההגנה שקיווה להעניק ללב, עד קץ ימיו.
ואז זה כבר לא יהיה משנה היכן יבחר לב לגור, כי הוא יהיה מוגן – עם אלסקר או בלעדיו.
הערות
1 לא שיכולת לסמוך על הסובבים אותך אי פעם, בגבול אזורי החופש.
2 Kaldt og blått – קר וכחול
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
