פתח דבר
שמי לישי, בן שלושים ושלוש, נשוי ואב לשתי נסיכות.
מעולם לא עלה בי הרצון או המחשבה לכתוב ספר, ומעולם לא הייתי קורא דגול. ולמרות זאת, ככל שימי המילואים במלחמת “חרבות ברזל“ הצטברו, ואיתם החוויות – כך התעורר בי החשק לכתוב.
תחילה התנגדתי. לא רציתי לשבת ולהתעמק בפרטי האירועים וחששתי שמא אני לא מוכן לכך נפשית, אך ככל שחלפו הימים, פחתה עצימות המלחמה ועלה החשק לכתוב.
בעודי יושב בתוך הטנק, מגן על יישובי העוטף, התחלתי לכתוב. לא ידעתי לאן תוביל אותי הכתיבה, ולא הייתה לי תוכנית ברורה, ובכל זאת יצאתי לדרך.
מייד עם תחילת הכתיבה הרגשתי כמה היא עושה לי טוב, משחררת אותי ואפילו משמחת.
בספר זה אני מספר על שעבר עליי מהשבת השחורה ועד לסוף סבב המילואים הראשון. לאורך הספר אני מתאר אירועים כפי שהתרחשו מראות עיניי בלבד. ערפל הקרב עלול לטשטש ולהטעות, ולכן מה שראו עיניי ומה ששמעו אוזניי אינו בהכרח מה שראו ושמעו אלו שהיו בקרבתי.
אני מתאר את האמת שלי, שאינה דומה לאמת של עמיתיי הרבים לשדה הקרב. לצד חוויות ואירועים קשים ומאתגרים, אני חושף את עולמו של השריונר.
הספר עוסק בתקופה קשה ומאתגרת, ולכן מכיל רגעים קשים לקריאה, לצד מתח, הומור ושלל אתגרים אישיים.
אני מרוצה מתוצאות הכתיבה, ולכן אני בוחר לשתף מעט מחוויות ומאתגרי המלחמה.
אני מאחל לכל הקוראים הנאה רבה,
לישי טננבאום
השבת השחורה
יום שבת, 7 באוקטובר 2023, כמו בכל בוקר התעוררתי סביב השעה 05:30 לקולות, “אבא! אבא!“
קפצתי מהמיטה והלכתי לחדר הסמוך, מנסה להחזיר את לוטם לישון, אך כמו בכל בוקר היא התעקשה, “אוכל, אוכל...“
למרות שניסיון עשיר של שנה ותשעה חודשים בתור אבא לימד אותי שחיי אינם מתנהלים יותר על פי הרצונות שלי, בכל זאת ניסיתי את מזלי ולקחתי אותה למיטה לפינוק של בוקר עם אימא. אולי סהר, אשתי, תצליח לשכנע את לוטם לפנק אותנו בעוד חצי שעה של שינה – כי בכל זאת, מדובר ביום שבת – אבל זו לא הייתה סתם עוד שבת רגילה. באותה השבת עמדנו לחגוג את יום הנישואין הרביעי שלנו. אפילו הבשר למנגל של ארוחת הערב כבר היה במקרר, אז היה ברור שהגיע לאימא ולאבא לישון עוד קצת.
אחרי כחצי שעה של גלגולים במיטה לוטם ניצחה. צריך היה להתחיל את היום. הלכתי למטבח, חתכתי לה תותים ולעצמי הכנתי נס של בוקר והתיישבנו בסלון.
החלפתי לבגדי אימון וניגשתי אל המתח תוך כדי שהעפתי מבט בנייד. השעה הייתה כמעט 07:00 וכבר היו לי הודעות. נראה שבן אלמוג, חבר קרוב מאוד במשך השנתיים האחרונות, מאז שסהר ואני החלטנו לעשות רילוקיישן לקיבוץ יטבתה, כבר רצה לעשות טיול בוקר ברחבי הקיבוץ ולמצוא תעסוקה לירדן, חבר של לוטם מהגן.
פתחתי את ההודעה הראשונה. היה כתוב בה, “תפתח חדשות.“
הודעה מוזרה שלא רמזה על מה שאני עתיד לראות.
בשלב הזה בחדשות לא אמרו יותר מדי, אבל היה ברור שמתחולל אירוע משמעותי בדרום. בן וירדן באו אלינו הביתה, סהר העסיקה את הקטנים בזמן שבן ואני צפינו בטלוויזיה, אבל העיניים היו על הטלפונים הניידים.
כמות המידע שספגתי מהחדשות, מהטלגרם ומהטיקטוק, במשך כשעה לא השאירה הרבה מקום לספק. הסרטונים זרמו ללא מעצור והעבירו תמונת מצב שחורה – מגופות חיילים שנחטפו לעזה ועד למחבלים שנמצאו עמוק בתוך יישובי העוטף.
אזרחי ישראל נטבחו בבתיהם אחרי שעוד ועוד כיתות כוננות נפלו כתוצאה משטף המחבלים שתקפו אותם. החיילים שלנו הופתעו ברמה כזו שנאלצו להילחם בתחתונים, ללא יכולת להגיע לציוד הלחימה שלהם. כמו היישובים, כך גם הבסיסים של צה“ל – הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – החלו להיכבש על־ידי המחבלים. באותו הזמן התבצע טבח מחריד במסיבת הנובה, סמוך לקיבוץ רעים, ופשעי מלחמה שקשה להעלות על הכתב, וקשה יותר היה לראות ולהאמין שהגיהינום הזה אשכרה קרה לנו. המציאות הייתה קשה לעיכול.
בשלב זה החלו להגיע עדכונים דרך קבוצת הוואטסאפ מהמשפחה שנמצאת בקיבוץ בארי. נשמנו לרווחה לאור הידיעה שבת דודתה של סהר, בעלה ושני ילדיהם, נמצאו מחוץ לקיבוץ. מנגד, ציפי ויגאל, הדודים של סהר, אירחו בביתם שבקיבוץ בני דודים נוספים. נכון לאותו רגע מצבם היה טוב, הם היו סגורים בממ“ד ושמרו על שקט.
התקשרתי לאימא והבנתי שסבא וסבתא בקיבוץ ניר יצחק בסדר והמטפלת איתם. סבא סירב כרגיל להיכנס לממ“ד, וסבתא גם ככה לא הייתה יכולה לזוז כל כך מהמיטה. הבית היה נעול, וזה מה שיש. קיווינו לטוב.
צלצול טלפון הזכיר לנו שליאור, אח של סהר, ישן אצלנו בסלון.
רק אתמול בערב נסעתי לבסיס שיזפון כדי לתת למט“ק (מפקד טנק) צעיר בהכשרות בבית הספר לשריון כמה שעות של נחת מחוץ לבסיס, וכבר בשעות הבוקר המוקדמות ביקש המפקד שלו, “תגיע מייד חזרה לבסיס, הופעל נוהל מעשג“ח (מעבר משגרה לחירום).“
בתוך דקות היינו באוטו בדרך לשיזפון. ברקע שמענו חדשות, אבל הגלגלים בראש שלי התחילו לרוץ. השאלה אם יקפיצו אותי בצו 8 לא הייתה זו שהעסיקה אותי, אלא מתי זה יקרה.
מעניין עוד כמה בשורות ודיווחים אקבל היום באמצעות הנייד.
חמש שנים חלפו מאז שהגדוד סיים אימון הסבה מטנק מרכבה סימן 2 למרכבה סימן 3 רמח. מאז כמעט שלא נגעתי בטנקים. רק בפברואר השנה הגדוד שלי, 184 אבירי לב, סיים תעסוקה מבצעית של שלושים ימים בגזרת צופים, תעסוקה שלישית של הגדוד בארבע השנים האחרונות. בכל אחת מהתעסוקות האלו הבהירו לנו שאנחנו גדוד מבצעי בחטיבה 12 והתוכנית האופרטיבית שלנו היא גזרת עזה. לא פעם הראו לנו את המסלול המדויק שבו נצעד עם הציוד שלנו, ולאן צריך להגיע במקרה של הקפצה. למרות זאת, התפיסה הייתה כזו שאנחנו לא כשירים למבצע אמיתי.
טנקי סימן 3 רמח הם הטנקים ברמת החימוש והטכנולוגיה הנמוכה בצה“ל, ללא מערכות הגנה אקטיביות נגד טילים וללא מערכות ירי מתקדמות, טנקים המשמשים את חיילי המילואים בלבד. רק במקרה של אירוע רב־זירתי ניקרא לדגל, וגם אז – נופעל במשימות הגנה.
נראה שהקונספציה שאחזה במנהיגים שלנו בממשלה ובצה“ל אחזה גם בנו בחוזקה. או שזו הייתה משאלת ליבנו.
צלצול טלפון עצר את המחשבות. יונתן מנור, חבר ותיק שאיתו לא דיברתי מזמן, היה על הקו. מעניין למה דווקא היום הוא התקשר.
“אחי, אני עם האישה והילד בחופשה בירדן. אנחנו בדרך למעבר הגבול, ויש טילים על תל אביב.“
מובן שהזמנתי אותו אליי ככל שיצטרך והרגעתי, “אחי, תגיעו, יש מקום, נדאג לכם, כמה זמן שתצטרכו.“
שוב טלפון, יגאל היה על הקו. הבנתי שזה קורה. יגאל מ“מ 2 (מפקד מחלקה), איש חינוך מירוחם, דתי לאומי, החבר והמפקד שלי במילואים כבר שתים־עשרה שנים, אם הוא התקשר בשבת זה כדי להגיד דבר אחד – אנחנו מוקפצים.
“לִישַי, התותחן שלך לא הגיע למילואים האחרונים, ולכן אני לא סומך עליו. מעכשיו עוז הוא התותחן שלך. תתקשר אליו וגם לדייויס וללוריא. לא הוקפצנו אבל תכין אותם,“ אמר.
אומנם זה היה קצת מוזר להתקשר לתותחן שלך בפעם הראשונה ולהגיד לו שיוצאים למלחמה, אבל את עוז אני מכיר עוד מגדוד 77, פלוגת וולקן אימפריה, מימי השירות הסדיר.
עוז אליה, קוצ’יני, תותחן טוב, איש שקט ובעל חוש הומור ייחודי. זה מה שידעתי, וזה הספיק לי כדי להתקשר אליו ולשמוע את תשובתו שהסתכמה ב“אני איתכם, התיק מוכן“.
אחרי עוז התקשרתי לשחר לוריא, טען־על מרחובות, עובד חברת החשמל, דתל“ש (דתי לשעבר), מקצוען, רבאקיסט שלא מהעולם הזה. חצי דקה בלי לזוז והוא מתחיל להשתגע. טען קלאסי, ממש לפי הספר. תשובתו הייתה, “אחי, רק תגיד מתי.“
אם לוריא טען קלאסי, אז דייויס נולד כדי להיות נהג טנק. דייויס מעולם לא היה רץ לטפל בטנק, אבל איך שהגיע הזמן לאוכל הוא כבר התחיל בהליכה חדורת מטרה לכיוון. כל משימה ופעולה ניתן לדחותה ליותר מאוחר, ועכשיו זה תמיד הזמן לנוח. אבל כשמגיע הזמן לעבודה מבצעית, אי־אפשר לבקש נהג טוב ממנו. הוא נוהג מהר, לפעמים מהר מדי, שולט בטנק בצורה מדהימה, ובעל יכולת נהיגה עצמאית מרשימה. גם הוא, כמו לוריא, דתל“ש.
תשובתו של דייויס הייתה, “נעשה מה שצריך.“
דייויס ולוריא רצו איתי בצוות מהיום הראשון במילואים. יחד עם עוז היה לנו צוות חזק, אפילו חזק מאוד, אולי הכי חזק בפלוגה. צוות ראוי לשם “2ב’ האגדי“. הכינוי רץ איתי עוד מהיום הראשון בתור מפקד בפלוגה המבצעית בסדיר, ולא הייתה לו באמת סיבה מוצדקת, לפחות עד היום האגדה עדיין לא נכתבה.
לרוב מט“ק צעיר מקבל את הסימון 2א’ או 3א’ והסימון 2ב’ לרוב משתייך למט“ק הוותיק, המנוסה והחזק בפלוגה. משום־מה, כך יצא ואני הייתי 2ב’ האגדי מגיל תשע־עשרה, כבר כמעט ארבע־עשרה שנים!
כנראה בגלל שתמיד רציתי להיות מט“ק טוב, הכי טוב, אז עם קצת הומור היה אפשר לדרבן את הצוות שיעבור ממילים למעשים, מה שאִפשר גם לקרוא לעצמנו 2ב’ האגדי.
היום התקדם. סהר התרכזה במשפחה שלה, ואני חיכיתי וחיכיתי וקיוויתי שהצלצול לא יבוא. אחר הצוהריים, ואנחנו עדיין דבוקים למסכים, ראש הממשלה הכריז רשמית, “ישראל במלחמה“.
בשעה זו צווי מילואים החלו להישלח בקצב שלא נראה כמותו מאז הקמתה של מדינת ישראל. היקף האסון עדיין לא היה ברור, אבל לא היה ספק שמדובר בפעולת הטרור הגדולה ביותר שבוצעה נגד העם היהודי מאז השואה.
הטלפון צלצל והצצתי לראות מי זה, אם הבשורה הגיעה או שמדובר בשיחה רגילה. אזעקת שווא, עמית בן יונה היה על הקו.
החברות שלנו התחילה מגיל אפס, כשגדלנו יחד ביישוב מכמנים שבמשגב. בן יונה זה חבר ברמה של אח, לא אח מהסדיר או מהמילואים, אח אמיתי. כזה שאני מאחל לו לפחות את מה שאני מאחל לעצמי, ואפילו יותר. עניתי לטלפון ומייד הבנתי מקולו שהוא נמצא במצוקה.
“אחי, קיבלתי צו 8, איך אני יכול להשאיר את טל לבד?“ שאל.
בן יונה ואשתו עברו לאחרונה תקופה לא פשוטה ואפילו מורכבת, והמצב בבית היה רגיש מאוד. הבנתי אותו מייד, הוא היה צריך חיזוק וייעוץ בקבלת החלטה לא פשוטה.
עניתי לו, “אחי, אני מבין אותך, וההחלטה היא שלך. צו 8 מוטל על כל המשפחה, אתה נדרש להתייצב, והמשפחה נדרשת לתמוך, לדאוג ולגבות, בכל מה שצריך, כדי לאפשר לך לעשות את מה שחייבים לעשות ולחזור הביתה בשלום. האויב לא השאיר לנו ברירה מלבד מלחמה, ואנחנו נשתתף וננצח.“
המחשבה שרצה לי באותו הרגע בראש הייתה, רק שלא ייפגע.
אם יקרה לו משהו במלחמה איך אסלח לעצמי על זה ואיך אביט למשפחת בן יונה בעיניים? למשפחה שאני מכיר מגיל אפס ומגיע כאורח לכל הקמת סוכה, בימי שישי ובאירועים משפחתיים.
“אתה צודק, אדבר עם טל,“ ענה לי וסיים את השיחה.
ניגשנו, סהר ואני, להכין ארוחת ערב ללוטם ולאורחים שלנו בצל המלחמה. חגיגות יום נישואין עם יין ועל האש כבר לא נעשה היום. תקתקנו חביתות וסלט, בזמן שסיפרתי לה על השיחה עם בן יונה. ואז זה קרה.
יגאל התקשר, “יש אישור לגייס אותנו בצו 8. כרגע רק סגל הפלוגה, תכין את הצוות ותתקשר אליי מהדרך. אם יתאים – תאסוף אותי“.
סהר ואני לא היינו צריכים להחליף יותר משתי מילים. “מקפיצים אותי,“ אמרתי לה.
ניגשתי לעשות בדיקה סופית שהתיק מוכן ונכנסתי להתקלח.
את התחושות שהציפו את בן יונה הבנתי מייד. איך עוזבים אישה וילדה שעוד לא חגגו לה שנתיים ויוצאים אל הלא נודע? מה אומרים? מתי ניפגש שוב ואם בכלל?
אני לא אחד שנוטה לבכות, אפילו להזיל דמעה. יותר מזה, אני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה. אף פעם לא הצלחתי לחבר בין רגש או כאב לבין בכי. לא הבנתי איך הבכי תורם להקלה על התחושות האלו.
הפְּרֵדה הייתה מהירה אבל נוראית. מה אני אומר לסהר וללוטם?
אמרתי ביי לאורחים שלנו ויצאנו – סהר, לוטם ואני אל המרפסת.
חיבקתי את שתיהן ואמרתי, “אני אוהב אתכן יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, אתן החיים שלי, ותודה שאתן איתי. אעשה את הכול כדי לחזור אליכן“.
יונתן עזר לי לקחת את הציוד לאוטו, בזמן שאני מדדה לכיוונו ומנגב את הדמעות. ישבתי באוטו לרגע, נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך לכיוון צאלים.
בסביבות 21:00 עצרתי בתחנת דלק במצפה רמון כדי להצטייד, אבל התחנה הייתה סגורה. המשכתי לתחנה הבאה, שבה הייתה חנות גדולה של yellow במתחם המרכזי. עברתי על המדפים. מים – אין, קפה שחור – אין, כוסות חד־פעמיות – אין, ואפילו הקפה במכונה נגמר.
הבנתי שאלפי מגויסים כבר עברו לפניי, אז קניתי רק חבילה נוספת של טבק לגלגול, שלא ייחסר.
חזרתי לאוטו והתקשרתי לצוות כדי להגיד להם, “תכינו תיק לפני השינה. אני כבר הוקפצתי“.
התקשרתי לבן יונה וסיפרתי לו שגם אני הוקפצתי. סיכמנו שניפגש בצאלים לקפה. את הטלפון האחרון בסדרה עשיתי ליגאל, שאיתו קבעתי בצומת רביבים כנקודת איסוף בדרך.
הגענו לצאלים וראינו שמאות מכוניות הגיעו לפנינו. חניות הרכבים היו מלאות עד אפס מקום. בצידי הכביש חנו מכוניות שיצרו חניוני פרא. ירדתי עם האוטו מהכביש וניסיתי למצוא חניה סבירה לטויוטה קורולה שלי. אומנם רכב חברה, אבל חשבתי על כך שאצטרך אוטו תקין כדי לחזור הביתה. לבסוף מצאתי מקום להחנות את האוטו. פרקנו את הציוד והתחלנו ללכת כמו שתדרכו אותנו בכל אחד מסבבי המילואים הקודמים.
הגענו לאזור הגדודי ברחוב הדס, שם נקלטנו בשלישות, וכמו תמיד מצאנו את עצמנו מחכים. כל הסגל של הגדוד הגיע, ביניהם מצאתי את סגל פלוגה ג’, החבר’ה שלי. אומנם אנחנו מוגדרים כפלוגה, אבל בפועל מדובר בפלוגה מוקטנת המורכבת משישה טנקים ושמונה צוותים בלבד, במקום אחד־עשר טנקים וצוותים. הסד“כ (סדר כוחות) שלנו כולל מ“פ (מפקד פלוגה), סמ“פ (סגן מפקד פלוגה), ושלוש מחלקות, שכל אחת מהן מורכבת ממפקד מחלקה וממפקד טנק, אך רק לשתי מחלקות יש טנקים והמחלקה השלישית משמשת מחלקת גיבוי.
העברתי מבט זריז על הפנים של כולם וראיתי הבעת פנים דומה. הבנתי שכנראה גם אני נראה ככה. כולם בסוג של הלם, מלאי מחשבות ושאלות שרצות בראש, חוסר ודאות מוחלט ולא נראה שיש מישהו שיודע מה התוכנית, לא נראה שיש תוכנית בכלל. אין תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר כמו מתי נקפיץ את החיילים, לאן נוסעים, מה המצב בדרום ומה בכלל צריך לעשות עכשיו. בלגן גדול.
ראינו שאנשים התחילו להסתובב עם ציוד צבאי, אז הלכנו לראות אם אפשר גם לקבל. חתמנו על ציוד אישי, סרבלים, מדים, שק שינה ושכפ“ץ שמייד לבשנו. את הקסדה חלקנו חבשנו מייד על הראש, והאחרים החזיקו אותה צמוד, שיהיה ניתן לחבוש במקרה הצורך. אבל נשקים בינתיים לא היו. לא ברור למה, איך ייתכן שלא מחתימים אותנו על נשק דבר ראשון? עדיין הסתובבו מחבלים באזור, לפחות שנוכל לשמור על עצמנו.
איך אמר מישהו? “אם לא תשאל שאלות, לא תשמע שקרים.“ אף אחד לא ידע מה מתרחש.
מדי פעם נשמעה אזעקה. עלה החשש לנפילות טילים בבסיס, אז התרכזנו כל סגל הפלוגה במיגונית קטנה, אולי ארבעה מטר מרובע. לא ראינו שיש עוד מיגונית באזור, אז הסתפקנו במה שיש והכנסנו את הציוד.
מעוז, המ“פ שלנו בשלוש השנים האחרונות, אסף אותנו לתדריך קצר. “אוגדה 252 מתרכזת בחיול של חטיבה 10, שאמורה לרדת במהירות האפשרית לעזה כבר הלילה ולהצטרף ללחימה. עדיין לא ברור לאן הם נוסעים ומה המשימה שלהם. כרגע מתמקדים בכך שתתחיל תנועת כוחות לכיוון הלחימה. אם הם יוצאים להתקפה או שמתרכזים בהגנה – גם זה עדיין לא ברור. העיקר לצאת מהבסיסים שכבר התחילו וימשיכו להיות מטרה מרכזית לחמאס.
במהלך היום התברר שהיו נפגעים רבים לכוחותינו, כולל מפקדים בכירים. הבלגן באוגדת עזה חגג, ולא היה מי שיקבל החלטות ויעביר פקודות לכוחות.“
השתררה דממה. מה אפשר לשאול אחרי שהאיש שאחראי על העברת המידע אומר לך שלא יודעים כלום, לא הוא וגם לא האנשים שמעליו.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
