לא נזר הבריאה

פתח דבר

על תורתו של הבודהה קראתי מעט, בשלב מאוחר של חיי, ורק אחרי שסיימתי לכתוב את ספרי חקר המוח ומוסר.² בספר זה ניסיתי להבין ולהסביר מה יש למחקרי מוח, וגם לתורת האבולוציה, להגיד על יכולותיו המוסריות של האדם, על דעת טוב ורע, ועל דעת באופן כללי. להפתעתי, תובנותיו של הבודהה דומות למדי לתובנותיהם של חוקרי מוח. מתברר שאדם אשר חי לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה הצליח להגיע לתובנות מעמיקות בעזרת התבוננות בעצמו ובזולתו וללא שימוש בכלים מדעיים מודרניים.

סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה, הידוע כבודהה, חי, כנראה, בין השנים 563 ל־482 לפני הספירה. תורתו של הבודהה חותרת לתחושת שלווה פנימית, ובבסיסה התובנה שלקיום שלושה סימנים: ארעיות, ריקנות, והיעדר סיפוק. לפי הבודהיזם, סִבלו של האדם נובע מבורותו לגבי סימנים אלו. האדם סובל ומשולל סיפוק משום שהוא מבקש נצחיות ובכך מתעלם מארעיות הקיום; משום שהוא מחפש משמעות והגשמה עצמית בעולם ריק ממשמעות; משום שהמשמעות שהאדם מייחס לדברים נובעת מהבנתו המוטעית של המציאות, השלכה של דעת על העולם. אחת מהטעויות המרכזיות של בני האדם על פי הבודהה היא מתן ערך והיאחזות באשליית האני. לפי הבודהה, האני הוא השתקפות של הדעת האנושית, דעת שמייחסת משמעות וזהות לאוסף של רגשות משתנים ולאוסף של זיכרונות, רק בגלל שהם מקושרים לגוף אחד המזוהה כאני.

בחלק הראשון של ספרי הקודם ניסיתי להסביר כיצד המוח מפענח את המידע שמגיע אליו דרך החושים, בדגש על חוש הראייה. מחקרים רבים על נושא זה מראים שתהליך עיבוד המידע במוח הוא תהליך ארוך ומורכב. זיהוי עצמים, מתן משמעות לעצמים אלו, ומתן משמעות להתרחשויות המתרחשות בעולם — דורשים לימוד ממושך. כמו כן, מחקרי מוח מצביעים על כך שבתהליך הלימוד המוח ממפה את העולם, מצייר תמונה פנימית שלו, ויוצר ציפיות לגבי העתיד להתרחש בעולם. תהליכים אלו מייעלים את תהליך פענוח המידע אך גם מכתיבים את תמונת העולם שנוצרת במוחנו. כלומר, מחקרי מוח, בדומה לבודהה, הגיעו למסקנה שתמונת העולם הקיימת במוחנו היא השלכה של מה שהמוח, דעת, ״מבין״ על העולם שבחוץ.

בספרי הקודם לא התייחסתי לתחושת האני כי מחקרי מוח מתקשים להתמודד עם תחושות סובייקטיביות מסוג זה. הנושא הכי קרוב ל"אני״ שבו עסקתי הוא מודעות, ובהקשר זה גם בשאלת הרצון החופשי. מודעות ורצון חופשי קשורים לתחושת האני כי אין תחושת אני ללא מודעות עצמית; להבנתי, אין גם משמעות לקיומו של האני ללא האמונה ברצון חופשי. אבל מן הראוי לציין שמחקרי מוח אינם מספקים תובנות משמעותיות לגבי מודעות ורצון חופשי.

הבודהה היה, כנראה, הראשון להתייחס לאשליית האני. אבל הוא לא היה היחיד שעסק בשאלות על משמעות האני, על הקשר בין גוף לנפש, ועל מקומו של האדם בעולם. הפילוסופיה המערבית מימי היוונים ועד היום מלאה בתהיות מסוג זה.

התייחסויות מעניינות, אם כי עקיפות, לשאלות אלו, מופיעות גם בספר בראשית, ספר שמתחיל בשני סיפורי בריאה, שיש בהם התייחסות לשאלת מקומו ותפקידו של האדם בעולם. רעיונות דתיים ופילוסופיים אלו ישמשו אותי כנקודות ייחוס בניסיון לבחון את השאלה: מה מייחד את תחושת האני באדם?

ספר זה הוא מעין מסע להבנת האני. אנסה להבין מהם המרכיבים של תחושת האני ומהם הגורמים שמעצבים תחושה זאת. המסע בספר זה מתחיל במיתוסים קדומים אשר ניסו להציע הסבר בנוגע למקומו של האדם בעולם, ומסתיים בימינו אנו, בסיפורים שבני אדם מספרים לעצמם על עצמם ועל העולם סביבם. בין לבין אשלב מידע ממגוון מקורות וגישות: ביולוגיה, פסיכולוגיה, תיאולוגיה, ארכיאולוגיה ועוד.

כביולוגית אני מאמינה שתכונות שהופיעו במהלך האבולוציה, ששמורות בבעלי חיים רבים ושונים, הן תכונות שמשפרות את יכולתם של בעלי החיים לשרוד ולהתרבות. על כן, אבדוק אילו ממרכיבי האני שמורים בבעלי החיים, ואנסה להבין את תרומתם של מרכיבים אלו להישרדותם של בני אדם ושל בעלי חיים אחרים. כמו כן, אנסה לברר אם יש — ומה הם — המרכיבים שנוספו לתחושת האני בבני אדם, שמייחדים אותה.

ההשערה שמנחה ספר זה היא שאצל רבים מבני האדם, ברוב התרבויות, תחושת האני של הפרט כוללת בתוכה תחושת שייכות חזקה לכלל בני האדם, וגם אמונה בעליונות האדם על פני שאר בעלי החיים. על כן, שאלות מרכזיות שבהן יעסוק ספר זה הן: מתי החל האדם להאמין שהוא שונה באופן מהותי משאר בעלי החיים? מהן ההשלכות של אמונה זאת? וכיצד הוביל הרצון למצוא משמעות לחיי האדם לאשליית האני ולנזקים הנלווים לה?

פרק ראשון:
מיתוסים וסיפורי בריאה

אין אנו חושבים או יוצרים את המיתוסים, המיתוסים חושבים את עצמם באמצעותנו.

(קלוד לוי שטראוס)³

שאלות על משמעות קיומו ועל מעמדו בעולם העסיקו את האדם מראשית הדורות. עדות לכך מגיעה ממיתוסים קדומים שהועברו מפה לאוזן שנים רבות לפני המצאת הכתב. כאן אתמקד במיתוסים ששואלים: מאין בא האדם? מהי משמעות קיומו של האדם? האם האדם שונה מבעלי החיים? ולמה יש מוות וסבל בעולם?

אפשר לשאול למה ספר העוסק בתחושת האני, שהיא תחושה אישית ופרטית של היחיד, מתחיל בפרק על מיתוסים העוסקים בבני אדם כקבוצה. התשובה היא שלגבי רובנו תחושת הזהות האישית כוללת בתוכה תחושה של זהות משותפת עם שאר בני האדם.

בעברית כל בני האדם נקראים על שם אביהם המשותף, אדם. גם בתרבויות אחרות — בוודאי בתרבות המערבית שקידשה את התנ"ך — מקובל לחשוב שבני האדם דומים זה לזה הרבה יותר משהם דומים ליצורים חיים אחרים. התחושה שלכל בני האדם יש מקור משותף וגורל משותף יכולה להסביר את הדמיון בין שאלות על גורל ומשמעות חיי האדם כקבוצה, לבין שאלות על גורל ומשמעות חיי האדם היחיד.

ממתי יש לנו מיתוסים?

תיעוד של מיתוסים מתרבויות שונות, כולל תרבויות בשלבי היעלמות, הוביל למספר רב של מיתוסים שונים ומשונים. עובדה מעניינת לגבי מיתוסים אלו היא שלמרות השונות הגדולה קיים גם דמיון ומספר לא קטן של מוטיבים חוזרים, למשל: בריאת האדם מאדמה, גירוש מגן עדן, או מבול שמחריב את העולם. מוטיבים אלו מופיעים בתרבויות שונות שהתקיימו במקומות שונים ומרוחקים זה מזה.

ישנם מספר הסברים לכך שמיתוסים מתרבויות שונות ורחוקות מכילים מוטיבים דומים: השפעות הדדיות שהצליחו להתגבר על המרחק הפיזי באמצעות מסחר או מסלולי נדידה; התפתחות נפרדת של רעיונות דומים — שמשקפים דרכי מחשבה המשותפות לבני האדם — בתרבויות שונות; או אבולוציה של מיתוסים שונים ממקור אחד. על פי השערה אחרונה זאת, המוטיבים המשותפים נותרו מהמיתוס המקורי, ואילו ההבדלים בין הסיפורים הם תוצר של שינויים הדרגתיים שחלו לאורך שנים רבות, שבהן מספרי הסיפורים נדדו והתרחקו אלו מאלו.

ההשערה שמקורם של מיתוסים שונים הוא קדום מספקת הערכה ביחס לשאלה מתי החלו בני אדם לספר סיפורים על עצמם ועל העולם. מוטיבים שמשותפים למיתוסים של האבוריג'ינים באוסטרליה ולמיתוסים מיבשת אפריקה, יכולים להעיד על כך שבני אדם החלו לספר סיפורים על עצמם עוד לפני היציאה מאפריקה וההגעה לאוסטרליה. על פי מחקרים שונים, בני האדם שהגיעו לאוסטרליה יצאו מאפריקה לפני כשישים עד תשעים אלף שנה.

על בסיס השערת המקור המשותף העלה חוקר השפה והמיתוסים, מיכאל וויצל, את ההשערה שלפיה ניתן לחלק את המיתוסים לשתי קבוצות. המיתוסים הקדומים יותר הם אלו שסופרו באפריקה שמדרום לסהרה, באוסטרליה ובניו זילנד. מיתוסים השייכים לקבוצה זאת מבוססים על מיתוסים שבני אדם סיפרו לעצמם עוד לפני שבני האדם הראשונים עזבו את אפריקה בדרכם לאוסטרליה וניו זילנד, כלומר לפני יותר משישים אלף שנה. המיתוסים המאוחרים יותר סופרו על ידי עמי אירופה, אסיה ואמריקה. מיתוסים ״מאוחרים״ אלו מכילים מוטיבים דומים לאלו שמצויים במיתוסים היותר קדומים, אך הם כוללים גם הסבר על יצירת היקום (לא רק בני אדם וחיות) וגם תחזיות לגבי סופו. מכיוון שמיתוסים אלו לא הגיעו לאוסטרליה יש להניח שהם החלו להיווצר אחרי הגעת בני האדם לאוסטרליה, כלומר הם בני פחות משישים אלף שנה.

מיתוסים על בריאת האדם שמקורם באוסטרליה

התרבויות שנוצרו באוסטרליה התפתחו ללא השפעות זרות משלב הגעת תושביהן לאוסטרליה ועד סוף המאה השמונה עשרה, כאשר אוסטרליה התגלתה לאדם הלבן על ידי ג'יימס קוק. במהלך התקופה הארוכה שבה אוסטרליה הייתה מבודדת משאר העולם התפתחו בה מגוון רחב של מיתוסים. מיתוסים אלו מאפשרים לנו להבין מהם הנושאים שהעסיקו את מחשבותיהם של בני האדם לפני המצאת הכתב ולפני הופעת הדתות המונותאיסטיות הגדולות.

מיתוסי בריאה שמקורם בצפון מערב אוסטרליה מתארים עולם ראשיתי שהיו בו רק חושך ואדמת בור, ללא צמחים או חיות. על פי סיפורים אלו, עננים ורוחות גשם (rain spirits) הם אלו שהביאו את אבות האבוריג'ינים לאוסטרליה. אבות האבוריג'ינים היו חלקם בני אדם וחלקם חיות, ויכלו להשתנות מאדם לחיה ולהיפך. מכאן ניתן להבין שבתרבותם של האבוריג'ינים לאדם אין עדיפות על פני החיות. כמו כן, על פי מיתוס זה האדם לא נברא כיצור ייחודי ואיננו ״נזר הבריאה״.

במיתוסים אחרים, שמקורם בדרום מזרח אוסטרליה, הבורא וזוגתו, שהגיעו מהרקיע (בהרבה סיפורי בריאה האלים מגיעים מהשמיים), הם אלו שהעניקו לבני אדם את החוקים, והם גם אלו שלימדו אותם איך להתקיים על פני האדמה. מעניין לציין שבסיפורים אלו הבורא ציווה על בני האדם לא לאכול בשר והעניש אותם כשהחלו לאוכלו. מיתוסים אלו מזכירים את המיתוס על פרומתאוס שדאג לבני האדם ונתן להם את האש, וגם את סיפור מתן תורה שבתנ"ך. אבל הבדל מעניין בין מיתוסים אלו לבין המיתוסים שנשמרו במערב הוא שכאן אין לאדם קדימות על פני בעלי החיים ועל כן אסור לו לפגוע בהם.

סיפור בריאה מעט שונה, שמצא חן בעיניי, הוא הסיפור הבא: ״בזמן החלום יצר בונג'יל — הבורא — את העולם וכל מה שבו. ראשית עשה ירח וכוכבים. אחר כך עשה את השמש. אחר כך פנה בונג'יל ליצור את הגבעות ואת העמקים, את המישורים הגדולים ואת העצים והצמחים האחרים. לבסוף יצר את כל היצורים שאכלסו את הארץ. לאחר שסיים את מלאכתו נתקף עצב. הוא חש בודד והתאווה לחברים שישירו וירקדו עמו, כך החליט ליצור את האדם. הוא אסף את החרסית העדינה ביותר וממנה עיצב אדם לטעמו. מפירורים של קליפת עץ עשה את השיער. כל כך מוצלח היה האדם הראשון בעיני בונג'יל עד שמייד עשה דמות נוספת. כשהשלים בונג'יל את עשיית שתי הדמויות, הוא נשף עליהן כדי להפיח בהן רוח חיים. נשימתו יצרה סופה אדירה, שנשבה ימים רבים והעיפה כל צמח מהמקום. לבסוף, כששככה הרוח, קמו שתי הדמויות לתחייה. בונג'יל שהה בחברת שני בני האדם במשך זמן רב. הוא לימד אותם לשיר ולרקוד. בהדרכתו רכשו מיומנות וידע בכל תחום. בבוא היום הם יכלו להעביר את חכמתו לאבוריג'ינים שבאו אחריהם. הם היו הראשונים במספרי הסיפורים״.⁴

המיתוס על בונג'יל אינו מתאים להשערתו של וויצל — לפיה המיתוסים שסופרו באוסטרליה מקורם במיתוסים שקדמו ליציאה מאפריקה ואינם מכילים הסברים לבריאת העולם — כי מתוארים בו בריאת העולם, הצמחים ובעלי החיים. על כן ייתכן שמיתוס זה כולל השפעות מאוחרות ורעיונות שמקורם בנצרות.

למרות חוסר הוודאות לגבי האותנטיות של מיתוס זה בחרתי להכניס אותו, כי הוא מייצג השקפת עולם שונה מזו המקובלת במערב: השקפת עולם שמייחסת לבורא את יכולתם של בני האדם לשיר ולרקוד וגם את יכולתם לספר סיפורים. השוואת בורא עולם זה לאל הקנא והנוקם של התנ"ך מעוררת את המחשבה אם המיתוסים שעליהם מבוססת תרבות עשויים להצביע ולהשפיע על רמת האלימות בתוך אותה תרבות.

סיפור הבריאה הבבלי

אחד מסיפורי הבריאה הקדומים והמפורטים ביותר הוא האֶנומָה אֶליש, סיפור הבריאה הבבלי. סיפור זה מתחיל בזיווג בין תִיאַמַת, אֵלת מֵי התהום המלוחים, לבין אַפְּסוּ, אל מֵי התהום המתוקים. המשפחה הנוצרת מזיווג זה היא משפחה אלימה ורגזנית. האב, אפסו, כועס על הרעש שהילדים עושים; הוא רוצה להרוג אותם אבל הם משכימים והורגים אותו. האם, תיאמת, שבתחילה חסה על ילדיה, כועסת על הרג אהובה ומנסה להתנקם באלו שרצחו אותו, אך מַרדוך (נכד של אל השמיים, שהוא עצמו נכדם של תיאמת ואפסו) מביס אותה ומבתר את גופתה. מחלקי גופתה של תיאמת יוצר מרדוך את העולם.

בסיפור זה בני האדם נוצרים כשלב אחרון בבריאה, ״אקריש את הדם ואצור עצמות, אעשה אדם קדמון — יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש — תוטל עליו עבודת האלים, והם — שינוחו!״5 כלומר, בני האדם נוצרו כפרס עבור האלים שהשתתפו במאבק כנגד תיאמת, וכל תפקידם הוא לשרת אותם כדי שאלים אלו לא יאלצו לתחזק את הבריאה.

שני סיפורי הבריאה בספר בראשית

בתחילת ספר בראשית מופיעים ברצף שני סיפורי בריאה, השונים זה מזה בכמה פרטים מרכזיים. ספר בראשית הוא הספר הראשון בתנ״ך והוא קוּדש על ידי שלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות. על כן, שני סיפורי הבריאה שמופיעים בתחילתו הם סיפורים מכוננים בתרבות המערבית, ומן הראוי להקדיש מקום להשוואה ביניהם.

פרק א של ספר בראשית מתאר את בריאת העולם: ממצב של תוהו ובוהו ועד לבריאת האדם. בריאת העולם על פי סיפור זה היא תהליך תבוני מתוכנן ומסודר שנמשך שישה ימים, ונעשה באמצעות אמירות, במילים. בסופו של כל יום (למעט היום השני) מסתכל הבורא בסיפוק על יצירתו ורואה כי טוב. על פי סיפור זה בריאת האדם היא השלב האחרון של הבריאה, והיא מתרחשת רק לאחר שנבראו שאר הדברים, חי צומח ודומם. האדם, זכר ונקבה, נבראים כמו כל שאר הברואים. אך בשונה מהם, לאדם ניתן מעמד גבוה מזה של החיות. הוא נברא בצלם אלוהים, ונאמר לו בפירוש שכל הברואים האחרים, צמחים ובעלי חיים, ניתנו לו כאוכל: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה״ (פסוקים כו־ל). מכאן שסיפור בריאה זה מגדיר את האדם כנזר הבריאה, שכל הבריאה משועבדת לצרכיו.

פרק א מציג תכנון מסודר ותבוני של הבריאה, ששם את האדם במרכז. אבל מייד אחריו מופיע בפרק ב סיפור בריאה אחר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם, עָפָר מִן־הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ויִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (פסוקים ד־ח).

הסיפור בפרק ב שונה מהסיפור בפרק א. הוא שונה בסדר הופעת הברואים, במטרת בריאת האדם, ובכך שהאדם נברא מעפר (יש לציין שבריאת האדם מאדמה היא מוטיב חוזר בסיפורי בריאה רבים).

ההבדלים שבין שני סיפורי הבריאה מדגישים הבדל עיקרי אחד. בסיפור הראשון האדם נוצר כשלב אחרון בבריאה, הוא נזר הבריאה: הוא היחיד שנברא בצלם אלוהים. לעומת זאת בסיפור השני האדם אינו העיקר; יצירת האדם מוסברת בכך שצריך מישהו שיעבוד את האדמה. כמו כן, בסיפור זה גם החיות וגם האישה נוצרים כדי שתהיה לאדם חֶברה. על כן בסיפור זה לא ניתנת לאדם, ובוודאי לא לאישה, שליטה על החיות. אך גם בסיפור זה יש לאדם יתרון אחד על החיות, והוא היכולת לתת שמות לדברים.

הנפילה מגן העדן

משחר קיומם רצו בני האדם להבין איך נוצר העולם, שכן ברור לכל מסתכל תבוני שהעולם, והיצורים הרבים שמתקיימים בו, הוא פלא. סיפורי הבריאה השונים הכילו כוחות עליונים, אלים שלהם יכולות שאין לבני האדם. אבל אמונה באלים תבוניים, בעלי כוחות על, יצרה קושי: איך זה שאלים אלו לא תכננו את העולם כך שלא יהיו בו רעב, מחלות, סבל ומוות? וגם, לאן נעלמו אלים אלו ולמה לא ניתן לפגוש אותם?

מיתוסים קדומים ניסו לתת תשובות לשאלות אלו. לפי מיתוסים מסוימים, פעם הכול היה אחרת. פעם האדם חי בגן עדן, מקום מושלם, שבו האל או האלים חיו לצד האדם. בחלק ממיתוסים אלו, למשל אלו שנשמרו בהודו, מתוארים תהליכים מחזוריים שהעולם עובר, של שקיעה ולידה מחדש. מיתוסים אחרים מתארים מאבקים בין האלים, לעיתים מאבק בין אור לחושך. המיתוסים שבהם אתמקד בהמשך מסבירים את המצב הנוכחי של האנושות בחטא או בטעות של בני האדם. האדם הוא זה שאחראי לגירוש או לנפילה מגן העדן.

בספר בראשית פרק ג, כהמשך לסיפור הבריאה השני — שבו האל שם את האדם ואת זוגתו בגן העדן, לעבוד בו ולשמור עליו — אדם וחוה מצוּוים לא לאכול מפרי עץ הדעת. בְּהמשך הסיפור הנחש מפתה את חוה להפר את האיסור, ולאחר דין ודברים פוסק האל את עונשם של החוטאים: ״אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ — בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר, כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ [...] בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה [...] וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן" (פסוקים טז־כג).

על פי סיפור הבריאה השני בספר בראשית, חטא אכילת פרי עץ הדעת הוא זה שגורם לקושי ולסבל שבלידה; הוא זה שגורם למעמדן הנחות של הנשים; הוא זה שגורם לכך שהאדם צריך לעבוד קשה כדי לאכול; הוא זה שגורם למוות. כלומר, חטא אכילת פרי עץ הדעת הוא שהוביל לגירוש מגן העדן.

הסיפור הזה אינו ייחודי, ויש דוגמאות נוספות למיתוסים על תור זהב שהסתיים עקב חטא או טעות של בני האדם. במיתוס אחד מתוך המיתולוגיה המצרית, אובדן חיי הנצח הוא עונש על מעשי אלימות של בני האדם הראשונים כלפי ברואים אחרים. במיתוס מדרום מזרח אסיה מתואר עולם שבו בני האדם היו בני אלמוות, עפו כמו הציפורים, ודיברו עם בעלי חיים וצמחים. העבודה נעשתה מעצמה והאדם היה צריך רק להאכיל את כלי העבודה. אבל האדם השתכר והזניח את חובותיו, ועל כן הכלים התמרדו כנגדו, דבר שהוביל להרעה משמעותית בתנאי המחיה שלו.

קיימים גם מיתוסים שאפילו לא מנסים למצוא הסבר ״סביר״ לגירוש: מיתוס אחד שמקורו במאלי מספר שכעסם של האלים התעורר בגלל אישה שטחנה דוחן באופן רועש. מיתוס שני שמקורו בקמרון מספר על אישה שנשאה על גבה עצים למדורה. עצים אלו בלטו מעל ראשה ועל כן דחפו והרחיקו את השמים ובתוכם האלים, מהארץ.

מעניין לציין שברבים מהמיתוסים על תור זהב שהסתיים, או על גירוש מגן העדן, האשמה מוטלת על נשים. בסיפור גן העדן שבספר בראשית זהו גם ההסבר שניתן למעמדן החברתי הנחות של נשים. אלוהים עצמו אומר לאישה שעקב אכילת פרי עץ הדעת היא תיענש, בין השאר, בעונש הבא: ״וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ" (ג, טז).

מה ניתן ללמוד מסיפורי הבריאה על אשליית האני?

המיתוסים הקדומים עסקו במגוון שאלות שהטרידו את מחשבותיהם של בני האדם. מיתוסים רבים (אלו שתוארו לעיל ורבים אחרים) מכילים את התובנה שבני האדם שונים מהברואים האחרים בעיקר ביכולתם לדבר. כמה מיתוסים מסבירים זאת בכך שבני האדם נבראו כדי להיות בני שיח של בורא עולם בודד ומשועמם.

בשונה מכך, המסקנה המתבקשת מסיפור הבריאה הראשון בספר בראשית היא שהאדם עליון על פני הברואים האחרים, שנוצרו רק כדי לשרת אותו. ייתכן שסיפור זה הוא שהקנה לאדם המערבי את התחושה שהוא נזר הבריאה, תחושה שיכולה להסביר את התסכול והכעס נוכח העובדה שהעולם אינו משרת אותנו, בני האדם — ואנו נאלצים לעבוד קשה כדי להתקיים.

מיתוסים שמתארים את האדם כיצור בעל יכולות ייחודיות, שדומות לאלו של הבורא, מעניקים הסבר לכך שבני אדם אינם מסתפקים בקיום היום־יומי; ומנסים למצוא משמעות נוספת לקיומם. החיפוש אחרי משמעות, מעבר להישרדות היום־יומית, הוא שמוביל בני אדם לרצות יותר כבוד, כסף, או ידע. אם היינו מסתפקים באמונתם של האבוריג'ינים שיכולתנו הלשונית נועדה כדי שנוכל לספר סיפורים ולשיר שירים, אולי היינו מאושרים יותר.

נושא מרכזי נוסף במיתוסים הוא אובדן חיי הנצח. בני האדם הם ייחודיים, כנראה, בשאיפתם לחיי נצח, בכך שהם מכלים את זמנם בצער על היות חייהם בני חלוף, בפחד מהמוות ובאבל על המתים. גם חיות מפחדות מסכנות מיידיות, אך אין עדויות לכך שהן מפחדות ממוות כמושג. יש עדויות לצער שחשים בעלי חיים ביחס לצאצא או בן קבוצה שמת, אך אין עדויות לכך שחיות מקיימות טקסי קבורה או מעמידות מצבות למתים.

ייחוס הגירוש מגן העדן או סוף תור הזהב לחטא או טעות של האדם, מעיד על כך שכבר בשלב מוקדם לקחו בני אדם אחריות על מצבם ועל מצב העולם. האמונה שבגלל מעשינו הרעים העולם השתבש מעידה על מה שפסיכולוגים מתארים כ״אשליית שליטה״, האמונה שיש לנו שליטה על דברים שאינם באמת בשליטתנו. כשהאמונה ביכולתנו לשלוט במתרחש תואמת את המציאות, היא נותנת לנו את המוטיבציה הדרושה לנסות ולשנות דברים. אבל כאשר אמונה זאת אינה מציאותית, כאשר היא אשליה, אין בה שום תועלת, היא גורמת לנזק, לרגשי אשמה ולסבל.

התחלתי את הספר בהתייחסות לדבריו של הבודהה, באשר למקור סבלם של בני האדם. על פי הבודהה, אחת הסיבות המרכזיות לסבלם של בני האדם היא ״אשליית האני״; האשליה שיש לאני — אוסף של זיכרונות ושל רגשות משתנים — זהות, משמעות ונצחיות. על פי הבודהה, אשליית האני היא שגורמת לאדם כאב וסבל בשל ההבנה שחייו בני חלוף, שאין להם משמעות, ושאחרי מותו לא נותר זכר לקיומו. מיתוסים קדומים מראים שהתחושה שיש משמעות לחיי האדם, שהאדם שונה משאר הברואים, הופיעה כבר בשחר קיומו של האדם. לא נוכל לדעת מה קדם למה, המיתוסים או אשליית האני, אך מרגע שהם נוצרו, המיתוסים ואשליית האני מהדהדים ומגבירים זה את זה.