תפסת מרובה לא תפסת

דבר עורך הסדרה

לפניכם, הקוראים, הספר השביעי בסדרה "תמונת מצב". מטרת ספרי הסדרה לדון בנושאים מרכזיים, חשובים ורגישים שאינם זוכים לתשומת לב מספיקה בישראל, ולעורר את הציבור למחשבה ולשיח בסוגיות המרכזיות המוארות בספרי הסדרה. הכוונה היא לא רק לעסוק בהעלאתן ובניתוחן של בעיות חיוניות הניצבות עתה בפני החברה הישראלית, אלא גם לאתר ולאפיין את כיווני ההתפתחויות העתידיות האפשריות של הסוגיות האלה.

ספרי הסדרה מבקשים להציג את הנושאים האלה באופן חד וביקורתי, אבל מתוך שמירה קפדנית על הרמה וחוסר ההטיה התיאורית, הניתוחית והתאורטית של התחום שבו מתמחים מחברי הספרים. וברוח זו, ספרי הסדרה מבוססים על מחקר והתבוננות מעמיקים בסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת והצריכות להעסיק את הישראלים. יחד עם זאת, הספרים כתובים בלשון בהירה כדי למקד את תשומת הלב בסוגיות היסוד הזקוקות לעיון ולדיון ציבורי. הספרים שהתפרסמו ושיתפרסמו בסדרה הזו הם פרי עטם של מחברים בעלי ידע רב ויכולת לאבחן באופן נוקב את הנושאים שהם דנים בהם. הדברים הנאמרים בספר שלפנינו נחקרו ונכתבו ברוח כל יתר ספרי הסִדרה.

מחבר הספר טוען כי, כידוע, למדינת ישראל אין עדיין גבולות מוסכמים המגדירים את השטח שבריבונותה. מדינת ישראל מבקשת עדיין להבטיח לעצמה גבולות מוכרים תוך מאבק מתמשך עם הפלסטינים, המבקשים גם הם ליצור את מדינתם בשטח המוגדר כארץ ישראל/פלסטין. המאבק הממושך בין שתי התנועות הלאומיות, ועתה בין מדינת ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית, מתנהל במסגרת רחבה, שבה מעורבים גם העולם הערבי והקהילה הבינלאומית, ולכולם אינטרסים רבים ושונים. ההתפתחויות האחרונות במאבק בין שני הלאומים האלה, הן בדרך הניסיונות לניהול המשא ומתן להסדר קבע והן בדרך של עימותים אלימים, מחדדות את ההיתכנות של אחת משתי חלופות: פשרה טריטוריאלית היסטורית, או המשך המאבק תוך שימוש באסטרטגיות ובטקטיקות שונות.

הספר סוקר את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני ועוקב אחרי העמדות, ההחלטות והמהלכים של הגורמים המעורבים העיקריים העומדים על סף הכרעה מדינית, טריטוריאלית וחברתית בדבר הגבולות של השטחים שעליהם ישלטו שני הלאומים.

הסקירה הזו וניתוח ההתפתחויות מטרתם לאפשר לציבור הקוראים לעמוד באופן ממוקד על מקורות העמדות והחלופות השונות בדבר גבולותיה של מדינת ישראל; להכיר את המשמעויות ואת ההשלכות של כל אחת מהחלופות האפשריות בנוגע לעתיד שתי הישויות והשטחים שיהיו בשליטתן; להכיר את התנאים העשויים להוביל להסכם שבו יוכרזו גבולות הקבע בין מדינת ישראל למדינת פלסטין ולסוף התביעות ההדדיות.

בהקשר הזה, הספר סוקר ומנתח את החלופות הקיימות לניהול הסכסוך או לפתרונו – הגישה "התנועתית־גאולית" של הזרם הדתי הציוני, גישת "הפשרה הכוחנית" של הימין הישראלי, שאינו מאמין בהסדר קבע ואינו שואף אליו, וגישת "שתי מדינות לשני העמים" של המרכז והשמאל הישראלי – ומציג את המשמעויות של חלופות אלו למימוש הרעיון הציוני־הישראלי.

איכות הספר הזה היא כאיכות הספרים הקודמים בסדרה, ולפיכך אני מקווה שרבים יקראו אותו וכי הוא אכן יעורר את העניין והשיח שהיה בכוונתו לעורר.

יולי 2006 גבי שפר

אבני דרך

1915 – אגרות חוסיין־מקמהון.

1916 – הסכם סייקס־פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקתה של האימפריה העותמאנית.

1917, 2 בנובמבר – הצהרת בלפור.

1919 – ועידת השלום בוורסאי והקמת חבר הלאומים.

1919 – הגשת התזכיר הטריטוריאלי לוועידת השלום בוורסאי על־ידי ההסתדרות הציונית.

1921 – פרסום הספר הלבן, שבו נקבע כי עבר הירדן אינו חלק מהבית הלאומי היהודי.

1922 – אישור המנדט הבריטי על־ידי חבר הלאומים.

1937 – הגשת דוח הוועדה המלכותית הבריטית בראשות הלורד פיל.

1938 – הצעתה של הנהלת הסוכנות היהודית לתכנית חלוקה לוועדת החלוקה הבריטית בראשות סר וודהד.

1938 – דוח ועדת החלוקה הבריטית (ועדת וודהד).

1946 – הענקת עצמאות לעבר הירדן ולסוריה.

1947, כ"ט בנובמבר – אישור תכנית החלוקה על־ידי האו"ם (החלטת העצרת הכללית מס' 181).

1947, 30 בנובמבר – תחילת מלחמת העצמאות.

1948, 14 במאי – אושר פה אחד הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות.

1948, 15 במאי – פלישת מדינות ערב לארץ ישראל.

1948, 11 בדצמבר – החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם – הקמת ועדת פיוס.

1949, פברואר-אפריל – הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים, ירדן, לבנון וסוריה שנחתמו ברודוס.

1964 – הקמת אש"ף (ארגון השחרור הפלסטיני) אושרה על־ידי הליגה הערבית. עם הקמתו על־ידי אחמד שוקירי החל לשמש כנציגו של העם הפלסטיני.

– אושרה האמנה הפלסטינית.

1965, 1 בינואר – הפת"ח, שהוקם בכווית ב־1959, מתחיל במאבק המזוין בישראל.

1966 – הממשל הצבאי באזור הספַר בישראל בוטל סופית.

1967, 6 ביוני – מלחמת ששת הימים.

1967, 1 בספטמבר – ועידת הליגה הערבית בחרטום.

1967, נובמבר – החלטת מועצת הביטחון 242 לסיום מלחמת ששת הימים.

1968, אוגוסט – בחירת ערפאת ליו"ר אש"ף.

1973, אוקטובר – החלטת מועצת הביטחון 338 לסיום מלחמת יום הכיפורים.

1978, 17 בספטמבר – חתימת הסכמי קמפ־דיוויד בין מצרים לישראל.

1978, 28 בדצמבר – רה"מ מנחם בגין מציג תכנית אוטונומיה לפלסטינים.

1979, 26 במרס – חתימת הסכמי השלום בין ישראל למצרים.

1980, יוני – הצהרת ונציה של הקהילה האירופית.

1982, 6 ביוני – תחילת מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל).

1987 – "הסכם לונדון" בין שמעון פרס למלך חוסיין.

1987, 7 בדצמבר – תחילת האינתיפאדה הראשונה.

1988 – קמה אופוזיציה לאש"ף בדמות ארגון החמאס, שהוסיף לסדר היום המוסלמי־הדתי סעיף לאומי־דתי: שחרור פלסטין.

1988, נובמבר – כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית (המל"פ) באלג'יר. במסגרת הכרזת העצמאות הפלסטינית הוחלט להכיר בהחלטות האו"ם 181, 242 ו־338, שנדחו בזמנו על־ידי האמנה הפלסטינית, ובכך להכיר בפועל בקיומה של מדינת ישראל.

1991, 30 באוקטובר – ועידת מדריד מתכנסת בחסות ארה"ב וברה"מ, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר ונציגות פלסטינית־ירדנית מהשטחים.

1992, יוני – יצחק רבין נבחר לראש ממשלת ישראל בבחירות כלליות.

1993, 19 בינואר – ישראל מבטלת את התיקון (משנת 1986) לפקודת מניעת טרור ובכך מתירה מפגשים עם אש"ף.

1993, 8 בספטמבר – רבין וערפאת חותמים על מכתבי ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף.

1993, 13 בספטמבר – ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת חותמים על "הצהרת העקרונות" (הסכם אוסלו) בוושינגטון, ארה"ב.

1994, 4 במאי – הסכם עזה־יריחו נחתם בקהיר, ומסמן את תחילת תקופת הביניים ליישום "הסכם אוסלו".

1994, יולי – יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, והמנהיגות הגולה שבים לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ומקימים את הרשות הפלסטינית.

1994, 26 באוקטובר – חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן.

1994, 30 בנובמבר – הצהרת קזבלנקה – הוועידה הכלכלית המזרח תיכונית־הצפון אפריקנית הראשונה.

1995, 28 בספטמבר – חתימה הסכם הביניים (אוסלו 2) בין ישראל לאש"ף בנוגע לעזה ולגדה המערבית.

1995, 4 בנובמבר – ראש הממשלה יצחק רבין נרצח.

1996, 20 בינואר – יאסר ערפאת נבחר ברוב גדול ליו"ר הרשות הפלסטינית. בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, אשר נערכו תחת פיקוח בינלאומי, השיג הפת"ח רוב ברור.

1996, אפריל-מאי – ועידת שארם נגד הטרור מתקיימת במצרים.

1996, אפריל – לאחר בואו של ערפאת לעזה התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית ואישרה ברוב של שני שלישים את ההחלטה לשנות את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל, כפי שהתחייב ערפאת במסגרת הסכם אוסלו.

1996, 20 במאי – בנימין נתניהו נבחר בבחירות אישיות לראשות הממשלה ומקים ממשלת ליכוד־ימין.

1997, 17 בינואר – חתימת פרוטוקול לפריסה־מחדש בחברון.

1998, 23 באוקטובר – מזכר וואי נחתם במרילנד, ארה"ב.

1998, 14 בדצמבר – המועצה הלאומית הפלסטינית מתכנסת בפעם הראשונה בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון כדי לאשרר את ביטול הסעיפים באמנה הפלסטינית.

1999, 4 במאי – המועד שנקבע בהסכם אוסלו לסיום תקופת הביניים.

1999, 17 במאי – אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה בבחירות אישיות.

1999, 4 בספטמבר – נחתם מזכר שארם א־שייך.

1999, דצמבר – חידוש שיחות השלום בין ישראל לסוריה.

2000, ינואר – ועידת שפרדסטאון בין ישראל לסוריה (בהשתתפות רה"מ ברק ושר החוץ הסורי א־שרע).

2000, 24 במאי – ישראל נסוגה באופן חד־צדדי מדרום לבנון.

2000, ינואר-יוני – מתקיימות שיחות רשמיות בין צוותי המשא ומתן הישראלי והפלסטיני בנוגע להסדר קבע.

2000,25-12 ביולי – ועידת קמפ דיוויד בהשתתפות משלחת ישראלית בראשות ראש הממשלה ברק ומשלחת פלסטינית בראשות יו"ר אש"ף יאסר ערפאת.

2000, 28 בספטמבר – ראש האופוזיציה אריאל שרון מבקר בהר הבית בנוכחות משטרתית כבדה, ותחילתה של "האינתיפאדה השנייה".

2000, 23 בדצמבר – פרסום 'מתווה קלינטון', הכולל פרמטרים להסדר קבע ישראלי־פלסטיני.

2001, ינואר – שיחות טאבה בין ישראל לפלסטינים על בסיס "מתווה קלינטון".

2001, 6 בפברואר – אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה.

2002, 28 במרס – ועידת הליגה הערבית מקבלת תכנית שלום על בסיס היוזמה הסעודית, ולפיה מדינות ערב מכריזות על נכונותן להכיר בישראל ולקיים יחסי שלום עמה אם זו תיסוג לקווי 1967 ויימצא פתרון מוסכם לבעיית הפליטים.

2002, 30 באפריל – הגשת "מפת הדרכים" של הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) להסדר קבע בדמות שתי מדינות.

2003, 29 בינואר – אריאל שרון בראש הליכוד מנצח שוב בבחירות לכנסת ומקים ממשלה בראשותו.

2003, 1 באוקטובר – הממשלה מאשרת את תוואי גדר ההפרדה בגדה המערבית

2003, 1 בדצמבר – טקס ההשקה של יוזמת ז'נבה.

2004, אפריל – חילופי מכתבים ומסמכים בין ישראל לארה"ב, ששיאם בהגשת 'תכנית ההתנתקות' החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה ומצפון השומרון.

2004, 6 ביוני – ממשלת ישראל מאשרת את תכנית "ההתנתקות" המתוקנת.

2004, 11 בנובמבר – יו"ר הרשות הפלסטינית ואש"ף, ערפאת, נפטר בבית חולים בצרפת.

2005, ינואר – בישראל מוקמת קואליציה חדשה – מפלגת העבודה מצטרפת לליכוד.

– מחמוד עבאס (אבו מאזן) נבחר ליו"ר הרשות הפלסטינית.

2005, 20 בפברואר – הממשלה מאשרת את פינוי היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון ואת התוואי החדש של גדר ההפרדה בגדה המערבית

2005, אוגוסט-ספטמבר – ישראל מפנה את כל יישובי גוש קטיף וארבעה מיישובי צפון השומרון וצה"ל נערך מחוץ לרצועת עזה.

2005, נובמבר – שרון פורש מהליכוד ומקים את מפלגת קדימה.

2006, ינואר – אהוד אולמרט מחליף את שרון בתפקיד ראש הממשלה בפועל ומשיק את רעיון "ההתכנסות".

2006, ינואר – החמאס זוכה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

2006, מרץ-אפריל – אהוד אולמרט בראשות "קדימה" מנצח בבחירות לכנסת ומקים ממשלה בראשותו עם מפלגת העבודה.

– איסמעיל הנייה מקים ממשלת חמאס.

הקדמה

מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה זו השנה ה־58, אך עדיין אינה נהנית מגבולות מוסכמים המגדירים את הטריטוריה שבריבונותה. במאה השנייה לקיומה של התנועה הציונית, מדינת ישראל עדיין מבקשת להבטיח לעצמה גבולות מוכרים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית במאבק מתמשך מול הפלסטינים, המבקשים להקים גם הם את מדינתם בפלסטין. המאבק בן מאה השנים בין שתי התנועות הלאומיות מתנהל במסגרת רחבה יותר, שבה מעורבים גם העולם הערבי והקהילה הבינלאומית – על האינטרסים השונים והרבים שלהם. המהלכים האחרונים במאבק בין שתי תנועות אלו, הן בדפוסים של משא ומתן להסדר קבע והן בדפוסים של עימות אלים, מחדדים עד לשורש הדברים את ההיתכנות של אחת משתי אפשרויות: פשרה טריטוריאלית היסטורית על־ידי חלוקת הארץ על בסיס גבולות 1967, או המשך המאבק בצורות שונות על זהותה ואופיה של הישות המדינית בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. בספר זה ננוע לאורך כמעט 100 שנותיו של הסכסוך ונעקוב בקיצור רב, בתקופות מפתח, אחר העמדות, ההחלטות והמהלכים של הגורמים המעורבים העיקריים העומדים יחדיו, כבר שנים מספר, על סף ההכרעה המדינית, הטריטוריאלית והחברתית. עם יישום תכנית ההינתקות מעזה ומצפון השומרון, ולקראת המשך המאבק המדיני והצבאי בין ישראל לפלסטינים, הממתין במעלה הדרך, סקירה וניתוחים אלו יאפשרו לציבור לעמוד באופן ממוקד על מקורותיהן של העמדות והחלופות השונות בקרב הציבור הישראלי, הציבור הערבי והקהילה הבינלאומית בנוגע לגבולותיה של מדינת ישראל; להכיר את המשמעויות ואת ההשלכות של כל אחת מהן בנוגע לעתידה ולאופיה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולהכיר בסופו של הספר את התנאים שלדעתי עשויים להוביל להסכם שבו יוכרזו גבולות הקבע בין מדינת ישראל למדינת פלסטין.

תחילה אציג את מרכיבי המודל שישמש להצגתן ולניתוחן של העמדות והחלופות שהנחו בעבר ומנחות גם כיום את היהודים, את הערבים ואת הקהילה הבינלאומית אשר לגבולותיה ואופיה של המדינה היהודית. לאחר מכן יוקדש עיקר הספר לשלוש בחינות משולבות. האחת – משקלו היחסי של כל אחד מהגורמים המשפיעים על עמדת הגורמים הציוניים בעניין גבולותיה של המדינה היהודית: הגורם הטריטוריאלי, הגורם הדמוגרפי והגורם המתייחס למשטר הדמוקרטי. השנייה – משקלו היחסי של כל אחד מהגורמים בסביבה החיצונית המשפיעים על גבולותיו של הבית הלאומי היהודי: הפלסטינים, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית. השלישית – השפעות הגומלין של קבוצת הגורמים האחת על האחרת במסגרת הסכסוך המתמשך על גבולותיה של המדינה היהודית.

הניתוח ייעשה בארבעה חיתוכים בזמן:

● תקופת קביעת גבולותיה של ארץ ישראל (1923-1915)

● תקופת החלוקה (1949-1937)

● התקופה שבין מלחמת ששת הימים ועד לתהליך אוסלו (1993-1967)

● תקופת הסכמי אוסלו (2006-1993)

בסוף הספר אעמיק וארחיב את ניתוח החלופות הקיימות לניהול הסכסוך ולפתרונו – הגישה "התנועתית־גאולית" של הזרם הדתי הציוני, גישת "הפשרה הכוחנית" של הימין הישראלי, שאינו מאמין בהסדר ואינו חותר אליו, וגישת "שתי מדינות לשני העמים" של המרכז והשמאל הישראלי – ואציג את המשמעויות של חלופות אלו למימוש הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.

בספר זה אטען כמה טיעונים. ראשית – אטען כי גבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל הם פרי חיכוך המתקיים זה עשרות שנים בין שתי מערכות: מחד, מערכת פנימית של תנועות יהודיות ציוניות המקיימת ויכוח נוקב בנוגע לגבולותיה של המדינה היהודית והמושפעת בקבלת החלטותיה משלושה גורמים – הגורם הדמוגרפי, הגורם הגאוגרפי־ הטריטוריאלי, והגורם המתייחס למשטר הדמוקרטי. ומאידך, גבולות המדינה היהודית מושפעים מהמערכת החיצונית שבמסגרתה פועלת התנועה הציונית. מערכת זו מורכבת מעמדתם, מתגובתם ומהתנהלותם של השחקנים העיקריים בזירה – הפלסטינים – ערביי ארץ ישראל, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית. בספר זה אסקור ואבחן את המגמות המשתנות בקרב הגורמים היהודים ציוניים בארבע התקופות שהוזכרו, בעניין הגבולות המועדפים של המדינה היהודית. ההחלטה בכל תקופה ביטאה להבנתם את האיזון הנדרש בין שלושת הגורמים, לשמירתו של הרוב היהודי במדינה ושליטתו בה.

שנית – אטען כי ההכרה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל הייתה יוצאת דופן בהשוואה לתהליך ההגדרה העצמית שעברו מדינות אחרות בעולם לאחר מלחמת העולם הראשונה. קביעת גבולותיה של ארץ ישראל הייתה פרי ההחלטות של המעצמות, החלטות שהונחו משיקולים אסטרטגיים מדיניים וכלכליים בעיקרם, הנכונים לאינטרסים שלהן בעת ההיא. הקשר ההיסטורי של העם היהודי למולדתו הובא בחשבון כשניתנה לו הזכות להגדרה עצמית בארץ ישראל, אך לא כבסיס לתיחום מדויק של גבולותיה. לפיכך, אם מניחים שההכרה בזכויות ואופן מימושן הם עניינים סובייקטיביים מבחינת השחקנים, אטען כי הוצאתו של עבר הירדן, על־ידי בריטניה ובאישור חבר הלאומים, מהשטח שבו אמורה הייתה בריטניה "לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל...", ראוי להתקבל כדבר לגיטימי בעיניים יהודיות חילוניות בדיוק כמו הצהרת בלפור שאפשרה את הקמתו. כמו כן, לאור התובנה כי גבולות אינם דבר טבעי וקבוע, אטען כי הכללת הנגב בשטח ארץ ישראל, אף שהוא נמצא מדרום למפה ההיסטורית של ארץ ישראל, "מדן ועד באר שבע", ומחוץ לגבולותיה במשך מאות השנים האחרונות, אינה הופכת אותו לחלק מהגבול ההיסטורי ול"גבול טבעי" של ארץ ישראל. וגם ההפך, קביעת הגבול המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית על נהר הירדן אינה מבטלת את הזיקה של עם ישראל לגדה המזרחית של נהר הירדן, משום שזיקה זו נשענת על קיומו של יישוב יהודי באזור זה במהלך ההיסטוריה של העם היהודי.

שלישית – אצביע על כך שהתנועה הציונית החילונית, שהשכילה לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית ומוסדותיה ולהכיר בהחלטותיה עד 1967, הגשימה את חלום הקמת הבית היהודי בארץ ישראל, בעוד הפלסטינים, שעשו את ההפך מכך עד 1988, גם אם בטענה כי נעשה להם עוול היסטורי, איבדו באותן שנים את מעמדם ואת יכולתם להקים מדינה עצמאית. עם השינוי, מעמדה המדיני, המשפטי והמוסרי של ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית, למעט ארה"ב, סובל ממורדות בעוד הפלסטינים זוכים לתמיכה מלאה בזכותם למדינה עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ולפתרון בעיית הפליטים.

רביעית – הפלסטינים¹ והעולם הערבי, אשר במשך עשרות שנים סירבו להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל, נמנעו מאימוצו של כל קו גבול שהוא, ודחו את מרבית ההחלטות הבינלאומיות, מגלים זה דור דבקות בהחלטות האו"ם להגדרת גבולותיה של מדינת ישראל. שינוי זה חל בעיקר עקב תבוסתם הצבאית במלחמות נגד ישראל. הפלסטינים והערבים הפכו את החלטות האו"ם 181, 242 ו־338, החלטות שהתנגדו להן וטרפדו אותן בשעתן – לאבן הפינה של תביעותיהם. מדינות ערב החלו לתבוע נסיגה מלאה של ישראל לגבולות 1967 כתנאי להכרה בישראל וחתימה על הסכם שלום עמה, ועד היום עיקרון זה מומש בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אשר לעמדתם של הערבים והפלסטינים כלפי אופיה של מדינת ישראל נמצא שתי גישות, והן נשענות על התביעה לפתרון בעיית הפליטים על בסיס ההחלטות 194 ו־242. חלק מהפלסטינים תובעים במסגרת זו את שיבתם של הפליטים למדינת ישראל, ומבקשים בעצם לערער את הרוב היהודי בה ולבטל בפועל את ההחלטה הבינלאומית על הקמתה של מדינה יהודית. פלסטינים אחרים, ומרבית מדינות ערב, נמנעים מתביעה זו, גם אם בעל כורחם, מכירים בתביעה של ישראל לשמר את הרוב היהודי, ומקבלים את פתרון בעיית הפליטים בדפוסים של פיצויים, קליטה במדינה הפלסטינית או שיקומם במקומות מגוריהם.

חמישית – ההנהגה היהודית, לעומת זאת, שקיבלה את גבולות החלוקה על־פי החלטת האו"ם ב־1947, מבקשת מאז הכרזת העצמאות ב־1948 ועד היום להימנע מהגדרתם הברורה של גבולות אלו,² מתוך כוונה לשנותם. על־פי גישה אחת, זו של המפלגות החילוניות משמאל, נדרשים תיקוני גבול של הקו הירוק, אך אלו ייעשו במסגרת הסכם חילופי שטחים ביחס של 1:1. על־פי גישת המפלגות החילוניות מימין, יש להרחיב את גבולות המדינה בהסכם או במהלכים חד־צדדיים עד כמה שאפשר על־פי יחסי הכוחות הקיימים בין ישראל לפלסטינים. על־פי הגישה השלישית, זו של המפלגות הימנית הדתיות, יש להרחיבם ל"שָלם" הגאולי־דתי. יחד עם זאת, ישראל הכירה בגבולות המנדטוריים של ארץ ישראל בתור הגבולות המרביים למדינה היהודית, החל בנסיגה מסיני עקב הפלישה הערבית ב־1948, דרך מלחמת סיני ב־1956 והסכמי השלום עם מצרים וירדן, וכלה בישום החלטת האו"ם 425 עם לבנון.³

שישית – העמימות היחסית שנקטה התנועה הציונית בעניין הגדרת הגבולות של הבית הלאומי היהודי שירתה בתחילה את האינטרסים שלה, בכך שהגדילה את שטחו בפועל מ־17% מארץ ישראל המנדטורית בהצעת ועדת פיל, ל־78% ממנה בגמר מלחמת העצמאות.⁴ אולם היום מאיימת עמימות זו, הנוגעת ל־22% הנותרים מארץ ישראל המנדטורית (שטחי יהודה ושומרון), על אושיותיה של המדינה עד כדי אפשרות לשינוי בחזונם של הוגיה, במובן הזה: בתחילה היה הגורם הדמוקרטי משתנה קבוע ויציב בין שלושת הגורמים המשפיעים על עמדת התנועה הציונית כלפי גבולותיה של מדינת ישראל. עם קבלת רעיון החלוקה ב־1937 ניסו ההחלטות השונות ליישב את המתח בין הגורם הדמוגרפי לגורם הגאוגרפי על חשבון האחרון בלבד. אך מאז 1967, ובעיקר בדור האחרון, התערער מעמדו היציב של הגורם הדמוקרטי בקרב חלק מהסקטור הדתי־הלאומי והסקטור הימני הקיצוני, לטובת הגורם הגאוגרפי, עד כדי מוכנות לפגיעה בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גורמים אלו מבקשים לספח לישראל את שטחי יהודה ושומרון ללא מתן אזרחות לתושביה הפלסטינים ואף לגרשם במקרים קיצוניים. כמו כן יש גורמים ציונים דתיים השוללים כיום את סמכותן של הממשלה ושל הכנסת לשנות את גבולות המדינה בהליכים דמוקרטיים אם משמעות הדבר היא ויתור על שטחים. לטענתם, ארץ ישראל אינה רכוש הממשלה אלא "רכוש כלל ישראל", והרי "מן התורה אנו מצווים להחזיק בארץ ישראל ולא למסרה לידי הגויים".⁵

שביעית – בפועל, בתקופה שמאז תהליך אוסלו ועד היום (התקופה הרביעית שאנתח), אנו עדים לשינוי דרמטי בעמדתם של מרבית הגורמים החילוניים בתנועה הציונית. אפשר להגדיר שינוי זה כמעבר ממדיניות של "דמוגרפיה לגאוגרפיה", שאפיינה את התנועה הציונית בתקופה הראשונה והשלישית. קרי: ראשית, צירופם של שטחים למרחב הרצוי של הבית הלאומי היהודי, לאחר מכן אכלוסם עד להשגת רוב יהודי, ורק לבסוף קביעת מעמדם המדיני, למדיניות של "גאוגרפיה לדמוגרפיה" שאפיינה דווקא את התקופה השנייה, קרי: קביעת הגבולות ומעמדו המדיני של השטח מסביב לאוכלוסייה היהודית הקיימת. במילים אחרות, מנהיגי התנועה הציונית השכילו להבין את השינוי שחל בגמר מלחמת העולם הראשונה ביחסה של הקהילה הבינלאומית כלפי האפשרות של התרחבות טריטוריאלית באמצעות כוח. המנהיגים הציונים ביקשו לנצל את "חלון ההזדמנויות" ההיסטורי, שעקרון ההגדרה העצמית של הנשיא ארצות הברית וילסון ו"הצהרת בלפור" פתחו לפני העם היהודי, לשם מימוש חלום שיבת ציון, ופעלו להבטיח מבעוד מועד טריטוריה גדולה דיה לקלוט בעתיד את מיליוני היהודים בעולם במסגרת הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. אך הנסיבות ההיסטוריות, שאעמוד עליהן בהרחבה בהמשך, הביאו אותם לכדי הכרעה בעד טריטוריה קטנה יותר, שבה נשמר הרוב היהודי. תהליך דומה קרה לאחר 1967. כישלון מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחים שנכבשו ב־1967, מבחינת יצירת רוב יהודי שיאפשר תביעה לשינויי גבול, וכן השפעת המאבק הפלסטיני והיעדר לגיטימציה בינלאומית לשליטתה של ישראל בשטחים, גרמה לרוב המנהיגים הישראלים החילונים לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה ולבקש את גבולות הקבע של ישראל בגבולות 1967 עם תיקוני גבול. כך, התפיסה ההתחלתית שראתה בהתפשטות הגאוגרפית כלי המשרת אינטרסים של התרחבות דמוגרפית וריבונות יהודית, פינתה את מקומה לחזרתה של התפיסה הפונקציונלית, שרואה בפשרה הגאוגרפית כלי לשמירת הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של המדינה.

לבסוף, משקלו של השיקול הדמוגרפי בקביעת גבולותיו של הבית הלאומי היהודי בקרב הגורמים הציוניים החילוניים, ומשקלה של פריסת ההתיישבות היהודית בקרב הגורמים הציוניים כולם הלכו וגדלו עם השנים, עד כדי דרישה לקווי גבול הסותרים את מרבית הקריטריונים של "גבול טוב", כפי שיפורטו בהמשך. מהיום שבו עלתה הצעת החלוקה של ארץ ישראל ב־1937 בין שתי התנועות הלאומיות, על בסיס פריסת האוכלוסייה של כל אחת מהן, עשתה התנועה הציונית כל שביכולתה להגיע לפריסה מרבית של ההתיישבות היהודית, באופן שיאפשר לה לשמור על רוב יהודי במרב שטחה של ארץ ישראל. יחד עם זאת יש להדגיש שהקווים המדיניים הם שקבעו את פריסת ההתיישבות הישראלית. בתחילה, עם קביעת גבולות המנדט התרכזה ההתיישבות בארץ ישראל המערבית. בהמשך, לאחר החלטת החלוקה, שהתבססה על הפרישה ההתיישבותית, חלו שינויים בקווים המדיניים, עקב מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו ותכנית ההתנתקות, ובעקבותם שונו גם קווי ההתיישבות היהודית – להתרחבות או לפינוי.

תהליך ההתרחבות בגדה המערבית בתפיסה מקסימליסטית שנועדה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית, ושלא נפסק עד עצם היום הזה, האריך עוד ועוד את גבולה המזרחי של ישראל בפועל – בהצעות שונות להסכמים או במהלכים חד צדדיים – באופן שיצר ויוצר אנומליה במרקם החיים של שתי האוכלוסיות החיות לאורכו. גבולה המזרחי של ישראל, שבימי השלטון הבריטי עמד על 501 ק"מ, עלה ל־624 ק"מ בהסכמי שביתת הנשק, ומתוך זה הקו הירוק, שאורכו 313 ק"מ. גבול זה אינו קשור לגורמי נוף, לא לגבול היסטורי כלשהו ולא לתחומי אדמות כפרים ושטחי פריסה ונדודים של שבטי הבדווים. בהתווייתו לא ניתנה הדעת על רוב הגורמים הפיזיים, הגאוגרפיים והחברתיים. הוא הפריד 71 כפרים פלסטיניים משני עבריו מאדמותיהם, והפך את עיר הבירה של ישראל, ירושלים, לעיר קצה. תוואי גדר ההפרדה, שרבים רואים בו את קו הגבול העתידי של ישראל עם פלסטין, יוצר גבול מזרחי שאורכו 1,000 ק"מ, ומהם 682 ק"מ בגדה המערבית בלבד! בהתווייתה של הגדר הובא בחשבון השיקול הדמוגרפי היהודי בעיקר. התוואי מתמרן ומתפתל כדי לכלול את גושי ההתיישבות הגדולים בגדה המערבית, שנבנו במערך מופרד ולא משלים להתיישבות הפלסטינית, וכדי להימנע מצירופם של כפרים פלסטיניים לישראל. הוא פוגע פגיעה קשה ברציפות הטריטוריאלית הפלסטינית, ביכולתם לקיים ולנהל את שגרת חייהם, ופוגע גם כן בשגרת החיים הישראלית בשטחים. פגיעתו בפלסטינים קשה יותר מפגיעתו של הקו הירוק בזמנו, משום ניתוקה הכלכלי והפוליטי של הגדה המערבית מירדן כפי שהיה קודם לכן.

הערות

1. במהלך העבודה אשתמש בהגדרות פלסטינים וערביי ארץ ישראל לסירוגין, ביחס לכל הערבים שחיו בגבולות ארץ ישראל המנדטורית. מאוחר יותר אבחין בין ערביי מדינת ישראל החיים בגבולות הקו הירוק והם אזרחיה, לבין הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ובפזורה.

2
. ראש הממשלה שרון בריאיון בהארץ, 22 באפריל 2005, ובריאיון לערוץ 1 בטלוויזיה הישראלית, 9 במאי 2005. ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בכנס הרצליה ב־24 בינואר 2006.

3. למרות החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, הסכימו ראשי ממשלות ישראל שקיימו משא ומתן עם הסורים להחזרתה של רמת הגולן במסגרת הסכם שלום.

4. שטחה של המדינה היהודית על־פי ועדת פיל עמד על 17%, על־פי הצעת החלוקה ב־1947 על 55%, ובחתימתם של הסכמי רודוס על 78%. על־פי החלטת מועבי"ט של האו"ם 242, הקוראת לנסיגה רק מהשטחים שנכבשו ב־1967, אפשר לומר שבמשתמע הכיר האו"ם בתוצאות מלחמת העצמאות ב־1948 ובהסכמי שביתת הנשק ב־1949. כמו כן, "חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבין־לאומי בהאג מיום 9 ביולי 2004 בעניין ההשלכות החוקיות של הקמת חומה בשטחים הפלסטיניים הכבושים" מכירה אף היא בגבולות 67'.

5. הרב אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי לישראל, ראש ישיבת מרכז הרב ודמות מרכזית בקרב רבני הציונות הדתית, הצופה, 6 בספטמבר 1993.