על הגבול

הקדמה למהדורה העברית

לפני למעלה משנה פורסמה ב־London Review of Books ביקורת ארוכה ומחמיאה לספרי "על הגבול", שכמה שנים קודם־לכן יצא לאור בצרפתית, ומאוחר יותר בשפות רבות אחרות, כולל שתי מהדורות שונות בערבית. בעקבותיה, פנה אלי מבקר ספרים תל־אביבי שהוא גם ידיד, ושאל מדוע לא יֵצא הספר הזה בעברית. עניתי לו שהספר יועד לציבור לא־ישראלי, שאינו מכיר לא את החברה הישראלית ולא את תולדותיו ומאבקו של מה שמכונה "מחנה השלום". "ואתה חושב שהישראלים כן יודעים?" שאל, "רוב מה שקראתי ב־London Review of Books, היה חדש גם עבורי...".

זאת ועוד: העדות שבספר מסתיימת למעשה בשנת 2000, שנת מפנה הן במישור המקומי והן במישור הבינלאומי, סוף תקופה ותחילתו של עידן חדש. "על הגבול" תיעד את הפרק הארץ־הישראלי של תהליך הדה־קולוניזציה הגלובלי; איך בהדרגה החלה החברה הישראלית להשתחרר מהביטויים הקיצוניים ביותר של הקולוניאליזם שלה, קודם בשוליים האנטי־ציוניים, ומאוחר יותר בקרב חלקים גדלים והולכים של החברה עצמה.

אוקטובר 2000 מסמן את תחילתה של רה־קולוניזציה, לא רק במובן הראשוני – כיבוש מחדש של שטחים שהוחזרו לשליטה פלסטינית חלקית – אלא בחזרה לעידן כוחני בו העם הפלסטיני חדל להיות סובייקט אוטונומי וחוזר להיות אובייקט באסטרטגיה הקולוניאלית הישראלית. כפי שמעיד הפרק האחרון, שנכתב ב־2001, ההיסטוריה נראית כחוזרת על עצמה, כאילו מה שתואר לאורך הספר לא היה אלא סוגריים שאהוד ברק ואריאל שרון מחליטים לסגור ללא רחמים, בברוטאליות האופיינית לשניהם.

מה הטעם אפוא לשתף את הקורא בסיפור מלהיב אמנם, אך כזה שמסתיים, לעת עתה לפחות, בתבוסה כואבת? ואולי דווקא בגלל זה, כאילו בא "על הגבול" לומר, ודווקא לקורא הישראלי, "היינו כבר במדבר, מדבר צחיח הרבה יותר מזה שאנו צועדים בו כיום, ויצאנו ממנו. אם החומה הישנה שסגרה על החברה הישראלית במשך שני דורות נסדקה לבסוף, מדוע שלא תיפול ביום מן הימים, או לפחות תיסדק החומה הנוכחית? חומת בטון, גם אם שמונה מטרים גובהה, עמידה פחות מחומת ההסתגרות שהקימה החברה הציונית סביב עצמה במהלך הדורות האחרונים, ואם זו נסדקה, אין סיבה שהחומה החדשה לא תקרוס גם היא". אני משאיר כמובן לקורא את המילה האחרונה.

במהדורה הצרפתית המקורית של הספר, הבעתי את תודתי לבני דרור על הערותיו הביקורתיות הרבות שסייעו להפוך את הספר למה שהוא. רוב השינויים שערכתי במהדורה העברית, ובעיקר השמטת החלקים שהיו רלוונטיים רק לקורא זר למציאותנו היום־יומית, הם פרי קריאתה המדוקדקת של בתי טלילה. כאן המקום להודות לה על הרגעים היפים של עשייה משותפת; טלילה היתה הקוראת הישראלית הראשונה של "על הגבול", ובכל פרק ניכרות הערותיה המחכימות. ואולם, ללא בני ניסן, ספק אם הייתי ניגש למלאכת הפרסום של הספר בעברית: "את הסיפור הזה, שהוא שילוב של הסיפור של ארצם והסיפור של משפחתם, אתה חייב לספר לעידן ולדריה, נכדיך", התריע בעקשנות, "ובשפה הנגישה להם". אני מודה לו מקרב לב על עקשנות זו.

אני מנצל במה זו כדי להודות למי שנטלו את נס המאבק מידינו היגעות – לאנרכיסטים נגד הגדר, לפעילי תעאיוש וסולידריות־שייח' ג'ראח ומתוכם לקרובים לי: חיים הלל בן ששון, יונתן פולק, הדר גרייבסקי ורענן אלכסנדרוביץ'.

תודתי לעדה פלדור, שתרגמה את הספר. דעותיה אינן חופפות לרוב את דעותי, וידוע לי שפרקים מסוימים היו קשים לה לקריאה. גם חילוקי־דעות פוליטיים עמוקים לא עלה בידם אף פעם לפגום בארבעה עשורים של ידידות אמיצה בינינו, וכיאה לאשת מקצוע מהטובות בארץ, עשתה את מלאכתה נאמנה, ואף הרבה מעבר לכך, תוך הקדשת אין־ספור ימים לליטוש כל משפט וכל מילה.

לבסוף, ברצוני להביע את תודתי העמוקה לקרן Israel-Palestine-Project, Vienna, שרק בזכות תרומתה הנדיבה התאפשר התרגום של הספר לעברית.

הקדמה למהדורה הצרפתית המקורית

ספר זה אינו פרי עבודה של היסטוריון, ועוד פחות מכך הוא מחקר על הסכסוך הישראלי־ערבי. הוא גם אינו אוטוביוגרפיה. הספר הוא תיאורה של התנסות, מלהיבה ונלהבת, בגבולות המפרידים בין מדינות, קהילות ומציאויות, הגבולות האורגים יחד את המסכת המכוּנה "הבעיה הפלסטינית". אין זה תיאור של משקיף מנותק המתיימר לאובייקטיביות, אלא סיפור של שחקן שהוא חלק מן העלילה, אזרח מגויס, פעיל גבולות. הספר טוען לאותנטיות של העובדות, אך הוא גם, ובמידה לא פחותה, ביטוי למבט אישי וסובייקטיבי. מבחינה זו, הסיפור הזה הוא שלי, ואינו מחייב איש מלבדי.

ואף על פי כן, אני מסופק אם ההרפתקה החדשה הזאת – הנובעת מן העובדה שאני מספר חוויה ולא מסתפק בעצם חווייתהּ – היתה מגיעה לידי גמר אלמלא העזרה החשובה שזכיתי ליהנות ממנה. עזרתה של ניקול לַפּייר, עורכת המהדורה הצרפתית המקורית, שלא הפסיקה לעודד אותי לצאת להרפתקה הזאת, אך גם של אדווי פּלֶנל, בן־זוגה, שכבר לפני תריסר שנים שכנע אותי להתחיל במלאכה. או בלי עזרת ידידותַי מישל סיבוני וסימון ביטון, שלאורך כל עבודתי קראו את כתב־היד שוב ושוב, הכניסו בו לא מעט תיקונים, לא חסכו ממני לא את עצותיהן ולא את ביקורותיהן, והשכילו להרחיק אותי ממלכודות רבות, הן תוכניות והן במישור הצורה. אך במיוחד אני מבקש להביע את אהבתי ותודתי לבנִי דרור: הוא קרא את כתב־היד בתשומת־לב מרובה, אף בנוקדנות, וקריאתו זימנה לנו חילופי דברים עשירים, דיונים נלהבים ולא מעט הבהרות ותיקונים. הדו־שיח הבין־דורי הזה עם דרור – על דת וחילוניות, על ריאליזם ואוטופיה, על רב־תרבותיוּת, על מודרניות וקִדמה, ועוד כהנה וכהנה – יכול לספק חומר־גלם לספר בפני עצמו. אמנם לא תמיד קיבלתי את נקודת־הראות שלו, אך כל אחת מהערות הביקורת שלו הטביעה חותמה על הספר הזה.

ולבסוף, חיבור זה לא היה רואה אור אלמלא זו שכבר למעלה משלושה עשורים מלווה אותי במסע הזה, המלהיב אך הקשה לעתים, לאורך הגבול, זו שאני מוסיף לחלוק איתה את הכישלונות וההצלחות, הכאבים והשמחות, האכזבות והתקוות. ולה – כמובן – אני מקדיש את הספר הזה:

לְלֵאָה, שֻׁתָּפָה לַמַּסָּע וְלַמַּאֲבָק, שֻׁתָּפָה שֶׁאֵין בִּלְתָּהּ.

פתח־דבר

באוקטובר 1989 הסתיים משפטי. הוא נמשך קרוב לשלוש שנים, ובסופו נגזרו עלי שלושים חודשי מאסר בעוון "מתן שירות להתאגדויות אסורות". במהלך שלוש השנים הארוכות האלה התגבש, הן בהאשמות התביעה והן בטיעוני ההגנה, מושג שהפך, קמעא קמעא, לעמוד התווך של הפרשייה המשפטית הזאת.

מכיוון שסעיף האישום בתמיכה בטרור לא צָלַח, התעמתו הצדדים סביב עניין "הגבול", במה שהתובע קרא "שטח ההפקר" ("no man’s land") בין הישראלים לפלסטינים, אך גם בין החוקיות לאי־חוקיות. נכון שהייתי הראשון שנקט את המונח הזה, אך בהדרגה תפסתי עד כמה היו כל חיי, הן האישיים והן הפוליטיים, תוצאה של בחירה מִדעת לחיות ולהיאבק על קו הגבול. שופטַי הבינו זאת, ובפסק־דינם ייחדו קטעים ארוכים לסכנה שהגבול מייצג לאלה המחליטים לבלות את חייהם ולנהל את מאבקם בסמיכות אליו.

שלושים וחמש השנים האחרונות בחיי היו, אכן, צעידה ארוכה על קו הגבול, ליתר דיוק על קווי הגבול השונים שלאורכם באים במגע מדינת ישראל והעולם הערבי־מוסלמי, הישראלים והפלסטינים, אך גם היהודים והישראלים, הדתיים והחילוניים, היהודים האירופיים והיהודים המזרחיים: גבולות מצטלבים זה בזה, לפעמים גם חופפים זה את זה, גבולות חדירים פחות או חדירים יותר, אך לעולם לא בלתי־עבירים ממש, גבולות שאין לחצות, אך גם כאלה שחייבים לחדור בעדם, גבולות של זהות יהודית שהיה חשוב לי לשמֵר, אך גם סוציאליזם ללא גבולות, גבולות הרמטיים בין ערכים סותרים, אך גם התנגדות לגבולות המבקשים למנוע חילופי דברים הדדיים ודו־קיום.

הגבול תוחם אזור שמעֵבר, אזור מפחיד, אך בה בעת גם מרתק. הגבול הוא בראש ובראשונה מקום של הפרדה – בין מדינות, בין קהילות – קו תיחום "בינינו" ל"בינם". שעל־כן הוא מהווה יסוד בונה, רכיב בזהויות ובקבוצות. "הגבול אינו עובדה מרחבית בעלת השפעות סוציולוגיות, אלא עובדה סוציולוגית הלובשת צורה מרחבית", כותב גיאורג זימל.¹ תפיסה זו מכפילה כמובן את מספר הגבולות שלאורכם אנחנו מתמקמים, באופן מודע פחות או יותר. מכאן נובעת תהייה מתמדת על מה שמגדיר "אותנו", ועל מיהו האחר, זה שנמצא מעבר לגבול. ומכיוון שהמציאות הסוציולוגית שלנו היא רבת־פנים, כולנו מוקפים בגבולות רבים. צריך להיות מודע לכך, וכדי להגיע למודעות כזאת צריך להיאבק בפיתוי הבלתי־פוסק לצמצם את הזהות העצמית למציאות חד־ממדית. כי רבים אלה שרוצים להביא אותנו בכל מחיר לכך שנגדיר את עצמנו אך ורק בכפוף לדגל, להשתייכות יחידה, וכך נחלק את העולם בין "אנחנו" אתני או לאומי לבין "כל השאר". מנגד, כשהתַת־קומנדנטה מרקוֹס² מגדיר את עצמו כאינדיאני שהקולוניזציה נישלה אותו מכול, כשחור המתמודד עם בידול גזעי, כאישה הנופלת קורבן לאפליה מגדרית, כיהודי הסובל מאנטישמיות, כהומוסקסואל הנרדף בשל מיניותו, כפועל הכורע תחת עול הניצול – הוא תוחם לנו בעצם את גבולות הבחירה של זהות רבת־פנים, ושל סירוב להתייצב מאחורי דגל יחיד.

הגבול הוא מקום של עימות, "אזור קודר של שליטה וחרדה".³ סכסוכי גבול נועדו לא פעם לשמר את הזהויות ולהגן על הזכות לאוטונומיה. אך הם יכולים להיות גם ביטוי לשאיפות התפשטות ולרצון לשלול את עצמאותם של המצויים מן הצד האחר. המילה הצרפתית frontière ומקבילתה האנגלית frontier דומות בצורתן אך סותרות במשמעותן: הצרפתית מציינת גבול, האנגלית מייצגת סְפָר, מרחב פתוח, מוכן ומזומן להיכבש.

את טבעו הכפול של הגבול – שהוא חומה מפרידה ומגוננת והוא קריאה לכיבושים חדשים – חיים מדינת ישראל ותושביה זה למעלה מחצי מאה. מדינת ישראל, הכלואה בגבולותיה, בלב לבו של עולם ערבי שלא הכיר בשום לגיטימיות שלה, סירבה מאז ומתמיד לקבוע את הקווים המדויקים של גבולותיה, ולמעשה לא חדלה לשנותם ולהרחיבם. השניוּת הזאת של הגבול הטילה תמיד תפקידים שונים, אפילו סותרים, על אלה שבחרו להתמקם עליו: שומרי גבול או מבריחים, או שניהם גם יחד. כשהצבא הישראלי פלש ללבנון, היה הכרח למלא את תפקיד שומרי הגבולות ולקרוא לחיילים לשוב הביתה. כך גם בכל הנוגע למתנחלים, שאינם מכירים בשום גבול ומולם חובה להתוות גבול, גבול שמאחוריו יוכלו הפלסטינים לבטא את ריבונותם הלאומית ולהגן עליה.

הגבול תוחם שטחים, אך הוא גם מפריד לפעמים בין בני־אדם, על־פי קווי תיחום לאומיים, אתניים או דתיים. גבולות אלה יכולים להפוך אז למרחבי עימות, למרחבי אדישות, או להיפך – למקומות של סולידריות, שותפות וחילופים הדדיים. הגבולות בין ישראל לעולם הערבי הסובב אותה היו, במשך שישים שנה בקירוב, גבולות של שנאה ומלחמה. כאן הגבול פועל "ככוח פיסי בעל יכולת הרתעה של שני הצדדים".⁴ בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, כשסיכויי שלום הלכו והסתמנו באופק, השתמשו בקווי הגבול כחומות הפרדה, לא כמרחבים של שותפות. אבל בין שמדובר בגבול מלחמה ובין שמדובר בגדר של שלום, אני בחרתי להיות פורץ־גדר בין שני הצדדים של קווי העימות. אני משייך את עצמי ללא היסוס לשבט העברים; שמם נגזר כידוע מן השורש ע.ב.ר., שמשמעותו הבסיסית היא חצייה מן העֵבר האחד לאחר, אך בנגזרות אחרות הוא נטען משמעות שלילית של עבֵרה. כעברי ראוי לשמו, אני טוען לתפקיד של "מעביר" משולש: אני מעביר ערכי אחווה, סולידריות וסיכויים לדו־קיום המושתת על כבוד, שוויון ושותפות; אני מעביר גבולות, או – על־פי הצירוף העברי המקובל – מבריח גבולות; ואני גם מפר צווי "לא תעשה" נחרצים, כלומר עובר על איסורי הטאבו שגורמים לנו להצטנף בתוך זהות שבטית.

הגבול אינו רק מקום הפרדה שבו באים הבדלים לידי ביטוי, אלא הוא יכול להיות גם מרחב של חילופין והעשרה, שבו אפשר לגבש זהויות רב־ממדיות. כאן מתקיימים מפגשים שאינם יכולים להתקיים בשום מקום אחר. כי בחיקו החמים של הכפר או בלב לבו של השבט יש לאדם כל הסיכויים לפגוש רק העתקים זהים לו עצמו, לשמוע את קולו שלו מידַבֵּר מפיותיהם של האחרים, ולהתעמת עם הוודאויות שהוא משוכנע בהן זה מכבר.

טבעו הכפול של הגבול יכול אפוא לדחוף אותנו להיות – מצד אחד שומרי גבול המכבדים את ריבונות האחר, את חירותו ואת עצמאותו, ומצד שני גם מבריחי גבול הפועלים למען חילופי דברים ולמען מיזוג של מציאויות אנושיות שהגבול מפריד ביניהן. תהיה זו אך טעות לחשוב שהגבול קיים רק בין מדינות או בין קהילות לאומיות. הוא עובר גם בתוככי החֲבָרוֹת שלנו, מפריד בין קבוצות אתניות, בין קהילות תרבות, בין המרכז ההגמוני לבין השוליים של המנודים. השפעותיו במקרים אלה אינן פחות הרסניות, והשנאות שהוא מעורר אינן פחות קשות מאלה שמולידים הגבולות החיצוניים.

גם לגבולות פנימיים יש תפקיד כפול: לפתוח פרצות שתאפשרנה חילופין וסולידריות, אך גם להקים סכרים נגד הרצונות לגבש בכל מחיר אחדות לאומית המבוססת תמיד על שנאת הזולת ועל הפחד מפניו. פיוס פנים־לאומי והתפייסות עם האויב לעולם לא בכפיפה אחת ידורו, ויצירת אחווה עם האויב עוברת לא פעם דרך הצורך בקטיעה, בניתוק, לפעמים אפילו בעימות שיש בו יד־איש־באחיו בתוככי השבט עצמו. האפשרות הזאת אינה מפחידה אותי, אדרבא: כדי כך אני סולד משבטיות, שסירבתי תמיד להסתגר בתוך גבולות שבטיים.

שעל־כן אני נהנה מאוד להרגיש, בתוך החברה שאני רואה עצמי שייך לה, כ"זר בביתו", כזר על־פי ראייתו של גיאורג זימל, "לא כעובר־אורח, אלא כאדם שבא ממקום אחר וקבע כאן את ביתו, או למצער השתקע כאן למשך זמן, אדם שהוא בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת...".⁵ אני ישראלי, אין ספק, אך אני גם שומר בקנאות על הפן היהודי־גלותי באישיותי, והוא המעניק לי את הריחוק המאפשר לי לצפות בחברה שלי מעֶמדה מרוחקת משהו.⁶

במהלך השנים יצאתי ובאתי לא מעט בין גבולות, חיצוניים ופנימיים. בהליכה הארוכה הזאת לאורך הגבול הבנתי שלמרות אי־ הנוחות שבדבר, למרות השוליות ולפעמים אפילו הסכנה, לא הייתי מחליף תמורת שום הון שבעולם את מקומי הגבולי והפריפריאלי – במושב נוח וממוקם היטב בחיקו החמים של השבט.

הערות

1. Georg Simmel, Sociologie. Études sur les formes de la socialisation, p. 607 מראי המקום, כאן ולהלן, מַפנים למהדורה הצרפתית (תרגום מגרמנית: L. Deroche-Gurcel ו־Sibylle Müller) שראתה אור בפריז, בהוצ' Presses universitaires de France, 1999. הספר יאוזכר להלן בציון המקוצר: זימל, סוציולוגיה.

2. מנהיג בעשור האחרון של המורדים האינדיאנים באזור צ'יאפס שבמקסיקו. הפך סמל עולמי להתנגדות כוללת, לא־אלימה, לניצול ולדיכוי.

3. Ulf Hannes, ״Frontières״, Revue internationale des sciences sociales, Printemps 2001, p. 60.

4. זימל, סוציולוגיה, עמ' 608.

5. Georg Simmel, ״Digressions sur l’étranger״, in Yves Crafmeyer et Isaac Joseph (eds.), L’École de Chicago, Naissance de l’écologie urbaine, Paris, Aubier, 1990.

6. שם.