הבקיעה מן החשיכה

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

ד"ר יעקב כהן שרד את מוראות השואה בעודו ילד. למרות ילדותו הקשה צמח להיות אדם יוצא דופן, שתרם רבות למדינת ישראל. כהן שירת כ־30 שנה במשרד החוץ בתפקידים כלכליים שונים (בין היתר הוא סייע בהשגת הסכם הסחר החופשי בין ישראל למדינות השוק האירופי המשותף, המתקיים עד היום והחשוב מאוד לכלכלת המדינה). לאחר מכן שימש כשגריר ישראל בוונצואלה, בספרד, ביפן ובדרום קוריאה, שבהן פעל רבות לטובת מדינת ישראל והאינטרסים שלה. כמו כן הוא עשה רבות למען הנצחת החיים היהודיים בַּמקום ולפיתוח היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המדינה שבה שירת. לאחר שפרש ממשרד החוץ, שימש יעקב כהן מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הרצה על יחסי ישראל וארצות מזרח אסיה, ובראשן יפן ודרום קוריאה.

התרומה למדינת ישראל ולחברה הייתה עוגן יסוד בחייו. באמצעות פעילותו הוא יצר זיקה מיוחדת לבית היחיד שניתן לו עלי אדמות. ספרו הוא עדות אישית לאפשרות של צמיחה מתוך הזוועות; צמיחה שעוצבה על ידי נתינה ומחויבות למקום ולחברה.

ד"ר יעקב כהן כותב בהרחבה על תחושותיו ועל מסקנותיו בעקבות אירועי הטבח של 7 באוקטובר. ניסיונו העשיר מאפשר לו להביט אל עבר אופק העתיד שייבנה על מאמץ ועל נתינה. ספרו מלמד כיצד ניתן לגדול מתוך האימה אל תוך חיי נתינה וסיפוק, שמשמעותם טמונה מעבר לעצמם. כהן כותב ברגישות ובכנות על חוויותיו, רגשותיו ומחשבותיו. ספרו חודר היישר ללב קוראיו, ומעניק לנו תקווה לעתיד, בראותנו כי התקומה מן האסון הנורא שחווינו כולנו לעבר חיים יצרניים ובעלי משמעות היא אכן אפשרית.

אבי שגיא

עורך הסדרה

1.

מבראשית — עלייה לארץ, שם חדש, צבא

אני מהלך מול הלוח במצודת יואב בנגב. חקוקים עליו 656 שמות של לוחמי גבעתי, שנפלו במלחמת הקוממיות. בכל שורה יש מקום או מקומות ריקים, שלצידם כתוב: אלמוני. אלה הם ניצולי השואה, שבאו להילחם ונפלו בקרב, וחבריהם לנשק אפילו לא ידעו את שמם. הם לא הוציאו מקרבם סופרים ומשוררים כמו אלתרמן או חיים גורי, שיתארו את גבורתם בקרבות לטרון ובמקומות אחרים בארץ. רבים מהם באו חבולים ושרוטים בנפשם ושמעו לא פעם מחבריהם "יפי הבלורית והתואר" — "אתם הסבונים שהלכתם כצאן לטבח…"

אני חושב על המקומות הרבים בארץ בהם האלמונים הללו קבורים. גם אני כמעט הייתי אחד מהם, אבל זכיתי לחיות גם אחרי שהשתתפתי בקרבות קשים.

אני הולך ומתבונן בשורות הריקות הללו שכל אחת מהן היא עולם ומלואו… ונזכר.

השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה היו שנים של בריחה מגיא צלמוות.

בכל פעם שהבטתי ברחובות צ׳ורטקוב, ראיתי בעיני רוחי את הוריי ואת בני משפחתי האבודים והרגשתי שהמראות האלה חונקים אותי כמו חבל, שמתהדק לאיטו על הצוואר. לאט לאט בשלה בי ההחלטה: אני רוצה להיות חופשי, במקום שהוא שלי, שאני יכול להיאבק למענו ולקרוא לו בית, לדאוג לפיתוחו ולהגנתו. ידעתי שזה ורק זה, ייתן משמעות לחיי. עוד משחר ילדותי רציתי לעלות לישראל, ועכשיו הרצון הזה התחזק והתעצם ונהיה נהיר לי, ברור כשמש.

גם אחרי מלחמת העולם השנייה, המשיכו האוקראינים והפולנים להרוג יהודים, לא נתנו להם לחזור לבתיהם ולהחזיר לעצמם את הרכוש שנגזל מהם בינתיים, והמשיכו לפרוע בהם. אלה שנשארו בצ׳ורטקוב זנחו את יהדותם כדי להגן על חייהם, והאחרים חיפשו כל דרך לעזוב מערבה.

ההזדמנות לכך ניתנה כשסטלין החליט להגלות פולנים מצ׳ורטקוב לשלזיה ולפרוסיה המזרחית, ולשלוח את הגרמנים שגרו שם, מערבה.

כך הגעתי למחנה העקורים בגרמניה, שהיה ברור שהוא זמני. רוב היהודים שהיו בו, רצו להגר לארה"ב, לקנדה או לאוסטרליה, אבל בי, בער הרצון לעלות לישראל. התשוקה לעלות ארצה שמרה עליי בחיים. קיוויתי לשינוי והאמנתי כי בוא יבוא. הרצון לעלות לארץ קינן בי מאז שהייתי ילד, ולא כתוצאה של חינוך או הכוונה ציונית מבית או מחוץ. היה לי ברור, שזה המקום שנועד לי כיהודי ושבו אוכל להתפתח ולמצות את כישוריי. למרבה הצער, שערי ההגירה היו נעולים. הייתה מלחמה בארץ והבריטים חסמו את כל דרכי הגישה אליה. היו אך מעט אוניות מעפילים, וגם אלו שהצליחו להפליג לארץ, נתפסו בלב ים על ידי הבריטים והוגלו לקפריסין.

לכן חיכיתי זמן רב כל כך לאונייה הנכונה. המתנתי עד שהתנאים יבשילו, כלומר, עד לפתיחת שערי המדינה, כדי שאוכל לעלות על אונייה, שתהיה מוכנה לקלוט את הצעירים. חיכיתי עד לאחר הכרזת המדינה, כדי להבטיח את קליטתי וכדי שלא אגורש לקפריסין על ידי הבריטים מיד לאחר שאגיע לארץ או אפילו כשאהיה בדרך אליה.

באותה תקופה, למדו הצעירים היהודים בגימנסיה העברית, "מינכן". המחנך היה פרופסור הרטמן. הוא הכין את התלמידים הצעירים לעלייה. אני זוכר שלא הצטיינתי בלימודים, ראשי היה במקום אחר. קבלת החלטות בגיל חמש עשרה־שש עשרה, כשאתה לבדך, אינה מן הדברים הקלים. למעשה, היה עליי לקבל החלטות בכל הקשור לעתידי. ההרגשה שלי לא נסמכה על ידע אלא על תחושת בטן והיא דחקה בי להגיע ארצה. זו לא הייתה החלטה רציונלית אלא אינסטינקטיבית, לברוח מן המקום ששחטו בו את כל בני משפחתי ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש, שהוא שלי.

וכך, בשנת 1948, לאחר הכרזת המדינה, הגעתי לאוניית יתומים שהפליגה מגינואה, ובה בני נוער וצעירים בודדים בלבד, שכל משפחתם אבדה בשנים האיומות של המלחמה וכל שרצו היה רק לפתוח בהתחלה חדשה. חשתי שזו האונייה הנכונה בשבילי. רבים מהצעירים רצו להגיע לארץ, אך חלק מהם רצה לפתוח דף חדש במדינה אחרת וישראל הייתה רק תחנת מעבר בדרכם. אם היית שוקל את עוצמת התקווה והייאוש, שכל אחד מאיתנו נשא איתו על כתפיו הצעירות, מה היה שוקל יותר? אני לא יודע אבל נדמה לי, שאם באמת היה לייאוש ולתקווה משקל, האונייה הזו הייתה שוקעת תחתיה. אני יודע שהייתי שבור כולי ונדרתי לעצמי, שלא לדרוך עוד על אדמת פולין הארורה. הים הרחיק אותי עוד ועוד מגיא ההריגה, שנשבעתי ששוב לא אדרוך בו, אל עבר יבשה חדשה, שבסתר ליבי, התקווה שאיוולד בה מחדש, פיעמה בי בלהט חסר שליטה. אני מבקש להטעים שלא היה לי כל חינוך ציוני. כל מה שדחף אותי היה האינסטינקט לעזוב את המקום שהכיל עבורי, יותר מכל, כאב ומוות, ולהיכנס למסגרת שתעצב מחדש את חיי. וכך, נדמה לי, הרגישו רוב נוסעי האונייה ההיא. חוץ מיעדנו הסופי, שלא בהכרח היה משותף לכולנו, היה הבדל נוסף בולט ביני לבינם: בני נוער אלה שוחחו זה עם זה, אבל אני לא יכולתי לדבר עם איש כי היה לי קשה מאוד לפתוח את סגור ליבי ולספר לאדם זר את אשר קרה לי. הרגשתי שאם אעשה זאת, אני עלול להתמוטט. הפצע היה עדיין פעור בתוכי ופחדתי עד מוות שחיטוט בו, ישפיע על בריאותי הפיזית ואף הנפשית. פחדתי שעצביי לא יעמדו בזה ואקרוס תחתיי בחשיפת סיפורי לפרטי פרטים, ואתמוטט. לא היה לי עם מי להתייעץ ולחלוק את מחשבותיי. רציתי רק דבר אחד: לברוח מהמקום המקולל הזה, שהביא עליי את הרג משפחתי. כל מחשבותיי ותחושותיי אמרו לי, לך לך מארץ זו, העוינת כל כך לבני עמך, ארץ שהרסה את חייך, ושאפילו לאחר השואה, חלק מתושביה המשיכו להפגין יחס אנטישמי כלפי היהודים. לא פיתחתי שנאה לפולין או לבני העם הפולני ולמקומותיהם. גם ידעתי שחלק מהם היו יהודים שהתנצרו. אבל חשתי התנגדות עזה וכל כולי התקוממתי כנגד האנטישמיות, שאפיינה את יחסם של פולנים רבים ליהודים וליהדות, גם אחרי ימי השואה הקודרים.

הפכתי למה שקרוי, טיפוס מתבודד. ראיתי את רוב הצעירים מתגודדים יחד בחבורות ומשוחחים, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להיות אחד מהם. כך, בבדידות מזהרת, מביט בגלים המרחיקים אותי עוד ועוד מן האימה לעבר הלידה המחודשת והמיוחלת שלי, הגעתי לחופי הארץ.

אני זוכר, שראיתי בחדווה ובתשוקה את אורותיה המתקרבים של חיפה ואמרתי בלחש תפילה להתחלה חדשה. לא ידעתי את מילות התפילה המקוריות אבל המלים יצאו מליבי רצופות תקווה. ביקשתי מאלוהים שיעזור לי. היה זה ניסיון נוסף לפנות לעזרת אלוהים, לאחר שלא נענה לתפילותיי לשמור עליי, על הוריי ועל משפחתי ועל כל מי שהיה יקר לליבי, מפני הזוועות. לא ידעתי האם הפעם תפילתי תיענה אבל בטחתי בעצמי, שאעשה כל שביכולתי כדי לגרום לדברים לקרות.

משעגנה האונייה בנמל חיפה, העמידו אותנו בתור לפני פקידי העלייה. האם יש סיכון ממשי לכך שאסולק מעוד תור? לא יכולתי לכבוש את הולם ליבי. הגעתי אל פקיד העלייה, שהיה לבוש חולצה לבנה, שהבליטה את שריריו, שזוף, ודאי חלוץ או משהו, יליד הארץ, שנראה זחוח ובטוח בעצמו מאוד. עמדתי מולו בכל גלותיותי, בבגדיי הבלויים, שלא היו שלי באמת אלא ניתנו לי במחנה העקורים, חיוור ורזה, כפוף מחרדה כאילו משקל העולם כולו על כתפיי השבירות. הפקיד שאל מיד לשמי הפרטי ולשם משפחתי. עניתי, כמעט לחשתי, קונרד קוהן, שם חיבה: קובה.

איש שיחי, הישראלי הזחוח שידיו מלאות עבודה, הפטיר לעברי ללא שיהוי, בפסקנות ובהתנשאות: "אם תרצה להתגייס ולהתקדם בארץ, אתה מוכרח לעברת את שמך".

היססתי לרגע. האם בכך לא אכרית את שם הנצר האחרון למשפחתי האבודה? האם לא אהפוך את כולם לחסרי שם? הרי רק אני נותרתי לבדי להנציח את זכרם. מי אני בכלל ללא כל הזיכרונות הכרוכים בשמי? אבל רציתי מאוד להתגייס ולהיות ישראלי… שאפתי כל כך להשתלב בחברה הישראלית, שנראתה לי כה אידיאלית, שחלמתי אותה משחר ילדותי ושהצטיירה לי כמושלמת מן הספרים שקראתי עליה באונייה. דמיינתי בעיני רוחי שהגיבורים בספרים, כמו למשל, בספר "קוו ואדיס" (מאת הנריק סנקביץ‘), הופכים לישראלים, ולוחמים בכנופיות המרצחים הפלשתינאים ובחיילי ארצות ערב לנגד עיניי המשתאות עם הגיעי ארצה. רציתי לעבור כבר את התור הזה, להתגייס לצבא ולהילחם למען ארצנו, להיות שזוף, זקוף קומה, בעל שרירים, כמו הפקיד, כמו הצעירים האחרים שראיתי, מסתובבים בנמל. כל המדינה כולה מנתה אז בערך שמונה מאות אלף איש ומתוכה נפלו רבים כל כך. רציתי להיות חלק מהמאבק הלאומי הזה לבניית בית לעם היהודי. זו הייתה תשובה כל כך עוצמתית להרג הבלתי נסבל שנעשה ביהודים בשואה, בכל בני משפחתי. הרגשתי עמוק בקרבי שאני חייב להתגייס במהירות כדי להיות חלק מן המתרחש ולהשתתף במלחמה שלנו על התקומה בארצנו, שהפכה לחלוטין למאבקי האישי.

ובכן, את השם קוהן החלפתי לכהן, זה בעצם היה שם המשפחה שלנו מדורי דורות, כך שקל יחסית היה לי לעברת אותו. ללא דיחוי הודעתי לפקיד על בחירת השם העברי והוא רשם לפניו במחברת בעט כחול: כהן. השם הפרטי שנתנו לי הוריי, קונרד, היה יותר בעייתי… היססתי ארוכות לפני שהשבתי. הרגשתי שייכות אליו ואל הוריי באמצעותו. האם קולם לא זועק אליי מן האדמה לשמֵר אותו? כאב לי פיזית ממש להיפרד ממנו. מאחוריי בתור נשמע כחכוח חסר סבלנות והפקיד תופף באצבעותיו על השולחן והביט בי במבט אדיש. בקושי רב נפרדתי משמי הפרטי.

"יעקב", נפלט השם מבלי שנתתי דעתי על כך. יעקב היה שמו של אבי. "בחירה טובה", הרהרתי ביני לביני מיד אחר כך. "ככה כל מי שיקרא לי, בעצם ינקוב בשמו… אולי בכך אני מנציח אותו ומעניק לו עוד חיים"? ולמרות שהשם נפלט מפי אינסטינקטיבית, מבלי שהייתה לי שהות להפוך בזה ממש ובעצם דווקא משום כך, ידעתי שזהו השם הראוי לפתוח בו את דרכי החדשה.

כך הפכתי מקונרד קוהן ליעקב כהן. ומוזר — למן הרגע שבו החלפתי את שמי, כמו נולדתי מחדש כישראלי. יצוין, ששנים רבות אחר כך, הצטערתי על שהחלפתי את קוהן לכהן. הרגשתי שהשם קוהן היה מנציח את הוריי. בנוסף לכך, נוכחתי במשך השנים שכהן הוא שם נפוץ וקוהן היה יכול להוסיף לי ייחוד, בנוסף להנצחת משפחתי. אבל הנסיבות לא איפשרו זאת. בנוסף להחלפת השם, החלטתי להדחיק את השפות שהיו שגורות בפי — פולנית, יידיש ואוקראינית, מאחר שהשימוש בהן שב והעלה בי זיכרונות כואבים. לא יכולתי להמשיך לחיות עם תמונות העבר הנוראות ובעיקר עם אלו הקשורות באחריתם של הוריי, ואני מודה שהחלטות אלה היו לדידי פעולות של הגנה עצמית כנגד שטף הזיכרונות, שרדף אותי יומם ולילה ואיים להטביע אותי.

האלטרנטיבה הייתה לשמור את הכל בפנים ולהשתמש בגלולות הרגעה ובכדורי שינה חזקים. אבל אני רציתי להיות ער ולוחם! לא רציתי להרדים את עצמי אבל גם לא רציתי להיות כאוב כל כך ושבוי כל חיי בזיכרונות מרסקים. הרגשתי שרק הקמת חומה נפשית בצורה סביבי, תאפשר לי להמשיך בחיים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*