הקדמה

ספר זה נכתב מתוך אהבה גדולה לטקסט המקראי ומתוך סקרנות גדולה אף יותר לגבי מי שכתבו אותו. הוא מתמקד במחברים שפעלו בירושלים בשלהי ימי הבית הראשון ושכתבו את החיבור ההיסטוריוגרפי הקדום ביותר ששוקע במקרא, שהוא הבסיס לספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים. התיאורים ההיסטוריוגרפיים נכתבו בתקופה מוגדרת בתולדות העם, במציאות שנמשכה שנים ספורות - בין התפוגגותה של האימפריה האשורית (בשנות העשרים של המאה השביעית לפנה"ס) לבין עלייתה של האימפריה הבבלית (בעשור האחרון של מאה זו). התיאור ההיסטורי, הבנת המציאות בהווה והמסרים לעתיד נכתבו כולם על רקע התקופה המוגדרת והקצרה מאוד הזאת. לו נכתב התיאור ההיסטורי כמה שנים מוקדם יותר, עדיין תחת שלטון אשור, או כמה שנים מאוחר יותר תחת שלטון בבל, הוא היה נכתב אחרת, מבליט מלכים ואירועים אחרים, מדגיש אידיאולוגיה שונה, מטיף להתנהגות שונה, ונכתב לאורם של חוקים אחרים. הוא גם היה מבטיח עתיד שונה. אולי אופטימי פחות.
אחרי שנים ארוכות של מחקר על קו התפר שבין הטקסט המקראי, ההיסטוריה של תקופת המקרא והממצא החומרי של תקופה זו, יכולתי להגדיר את הפער הניכר שבין התיאורים המקראיים לבין השחזור של המציאות הקדומה, כפי שהיא עולה מכתובות עתיקות, מהממצאים הארכאולוגיים ומניתוח וקריאה ביקורתית של אותו טקסט מקראי. הפער הזה - הוא שמאפשר לחזור לתיאורים המקראיים ולנסות להבין לא רק מה נכתב בהם אלא גם מי כתב אותם, למה הם נכתבו, מתי ולאיזה קהל יעד. הפער הזה גם מאפשר לנו לשאול מה לא כתבו המחברים המקראיים בתיאורים שלהם ומדוע.
זהו הנושא שעובר כחוט השני בין כל פרקי הספר: בכל אחד מהם המטרה היא להבין מה ידעו המחברים ומה היו המקורות שבהם הם השתמשו, מה מתוך המקורות ומתוך מה שהמחברים ידעו נכלל בתיאור ההיסטוריוגרפי שהם חיברו, ומה הם לא סיפרו. אחת המסקנות העיקריות שעולה מפרקי הספר השונים היא עד כמה מועט ומוגבל היה המידע שהיה להיסטוריוגרפים המקראיים על העבר הרחוק, אבל גם על זה הקרוב, ועד כמה הם היו תלויים בפרשנות, בהבנה ובשיבוץ של המקורות המועטים שהיו להם בתוך התיאור שכתבו.
מה שהמחברים המקראיים בחרו לכלול בחיבור ההיסטוריוגרפי שלהם ומה שהם בחרו שלא לכלול בו נבע מהמטרות הרעיוניות שלהם. לכן, השלב הבא בכל אחד מפרקי הספר הוא הניסיון להבין מה עומד מאחורי התיאור, מה היו מטרותיהם של המחברים, מה היה המסר מאחורי מה שסופר ומה שלא סופר ולמה. בהמשך, נשאלת השאלה איך קרא את הדברים קהל היעד שאליו נועדו התיאורים ההיסטוריוגרפיים הללו בזמן שהם נכתבו, ואיך הבינו הקוראים את המסרים שנטמנו בהם - הן בסיפור שסופר הן בסיפור שלא סופר.
המסקנה היא שעיקרו של התיאור ההיסטורי איננו מה שהתרחש בעבר. הוא נכתב לבני הדור של המחברים, בשלהי הבית הראשון, כדי להשתמש באירועים ההיסטוריים הידועים במטרה להסביר את ההווה ובמטרה להראות את הדרך: כיצד צריך העם להתנהג לאור ההיסטוריה כדי לזכות לעתיד טוב.
כל אחד מפרקי הספר עומד כנושא בפני עצמו, אבל המסר העיקרי בכל הפרקים השונים הוא שההיסטוריוגרפיה המקראית נועדה להסביר את ההיסטוריה והיא אינה ספרות היסטורית, שנועדה לתאר את מה שהיה. היא לא נכתבה כדי לספר מה היתה ההיסטוריה של יהודה (או של ישראל ויהודה) אלא כדי להסביר את ההשתלשלות ההיסטורית ואת המצב והסיבה לכך שיהודה וירושלים נמצאות במקום שבו הן נמצאות באותו פרק זמן מוגדר שבו נכתבו הדברים.
כך צריך לקרוא אותה, וכך צריך להבין אותה.

נוסח ראשון של כל אחד מפרקי הספר הזה הוקלט כהסכת בערוץ הפודקאסטים של אוניברסיטת תל אביב. תחילה בעברית ומאוחר יותר גם באנגלית.
חובה נעימה היא עבורי להודות לתומר ולמר, דובר האוניברסיטה וראש מערך קשרי העיתונות, ולצוות הדוברות של האוניברסיטה, שסייעו, דחפו, צילמו, הקליטו ושידרו את שלושים וארבעת הפרקים של ההסכת - בעברית ובאנגלית.
אני מבקש להודות לבית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה ולפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב על הסיוע בהוצאת הספר במסגרת תמיכת הפקולטה בעידוד ספרים.

עודד ליפשיץ
אלון הגליל ותל אביב,
יוני 2023
חלק ראשון

פרקי הקדמה ל"סיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה"

הקדמה

הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה
הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. לכן, לאחר שנגדיר מה היה זמנם של המחברים של ההיסטוריה המקראית, נבין איפה הם פעלו, מה היו מקורות המידע שלהם על העבר הרחוק והקרוב ומה הם באמת ידעו על תולדותיה של ממלכת יהודה ועל זו של ממלכת ישראל, נוכל לשאול מה היו המטרות שלהם ומה היו הרעיונות שהם רצו להעביר לקהל היעד שאליו הם כיוונו את התיאור.
על רקע כל אלה ננסה לגלות את מה שהמחברים של ההיסטוריה המקראית לא סיפרו.
מצד אחד, הם לא סיפרו על מה שהם בעצמם לא ידעו, ובעיקר על אירועים שעליהם היה להם ידע עמום והיו להם מקורות מעטים, אם בכתב ואם בעל פה. היו אלה בעיקר אירועים שהתרחשו הרבה קודם לזמן שבו הם כתבו את הדברים, אי שם בסוף ימי הבית הראשון, בימי גלות בבל ובמהלך ימי שיבת ציון. מדובר על מרבית ההיסטוריה של ממלכות ישראל ויהודה, ובוודאי על היסטוריה של פרקי הזמן שקודמים להקמתן של שתי הממלכות הללו.
יתרה מזאת, המחברים של התיאורים המקראיים גם לא סיפרו על אירועים שהתרחשו רחוק מן העין ורחוק מהלב - הרחק מירושלים ומגבולות יהודה. כלומר, נראה שהמחברים של סיפורי המקרא ידעו את מה שהמקורות שלהם ידעו לספר להם, אבל הם לא ידעו את מה שהמקורות הכתובים והזיכרונות הקדומים לא סיפרו להם.
אבל כאן אנחנו מגיעים לחלק המעניין עוד יותר. המחברים המקראיים גם לא סיפרו את מה שהם ידעו, ואולי אפילו ידעו היטב, אבל הם לא רצו לספר. הם לא רצו לספר על מה שלא התאים לקו האידיאולוגי שלהם, למטרות הפוליטיות והדתיות שלהם, למרכזיות של ירושלים בסיפור שלהם ולקו הבלתי מתפשר שהדגיש את האמונה בנצחיותם של בית דוד ושל בית המקדש. המחברים המקראיים ידעו הרבה על אירועים, על אנשים ועל תקופות שאותם הם הציגו בצורה שונה מהמציאות שהם, וגם קהל היעד שקרא את דבריהם, הכירו היטב, וידעו עליהם פרטים רבים. אבל הם בחרו לתאר אותם בצורה שונה, וזאת בכפוף לאינטרסים ולמטרות שהיו להם בתקופות השונות שבהן נכתבו הדברים ולקהלי היעד שעבורם הם חיברו את הדברים.
מעניין לחשוב על אותם כותבים ועל אותם קוראים שידעו על אירועים, על אנשים ועל מקומות שאותם הם הכירו מחיי היום־יום שלהם, ושפשוט הועלמו מההיסטוריה שנכתבה בימיהם, על ידם ועבורם. המסמך שהפך לחשוב ביותר בשלהי ימי הבית הראשון, שתיאר את ההיסטוריה והסביר את המציאות של החיים באותו פרק זמן - פשוט התעלם, השכיח ומחק מההיסטוריה חלקים גדולים שלא התאימו לאינטרסים של המחברים. לא מדובר רק במקדשים, בארמונות, באימפריות ששלטו בארץ, במלכים אדירים ששלטו לאורך שנים ארוכות, באירועים מסעירים שעמדו במוקד החיים, אלא גם במנהגים רווחים ומוכרים שהטקסטים התעלמו מהם לגמרי. לדעתי, ההתעלמות מכל אלה בתיאור ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של ממלכות יהודה וישראל היתה חלק מהמסר שרצו הכותבים להעביר לבני דורם. מסר זה הובן בזמנו היטב על ידי קהל היעד שעבורו נכתב הטקסט, אולם בדורות הבאים, ובוודאי בדורות הרחוקים מאוד מזמן הכתיבה, כולל בימינו אלה, כבר לא הובן. בכך הוחמצו חלקים גדולים מהמסרים של הטקסט המקורי.
אבקש לתת דוגמה אחת למשמעות של הטקסט ולדרך שבה, בעיני, כתבו אותו המחברים הקדומים, לדרך שבה, לדעתי, הבינו אותו הקוראים בני אותו הזמן, ולאופן שבו דורות מאוחרים כבר החמיצו חלק מהמסרים הקדומים והחלו לקרוא את הטקסט כאמת היסטורית, מה שהוא מעולם לא התכוון להיות. אני נזהר מהשוואות ומהקבלות אך מבקש רק להדגים את הדברים באמצעות הפתיחה של הכרזת העצמאות. גם ההכרזה הזאת אינה מכוונת להיות מסמך היסטורי, אלא טקסט שמעביר מסר אידיאולוגי באמצעות שימוש בתיאור ההיסטורי. מי שמכיר את ההיסטוריה מבין את המסר, ומי שמתייחס לטקסט הזה כטקסט שנועד לשקף היסטוריה בדיוק כפי שהיתה, מחמיץ חלק מהמסר שהטקסט ביקש להעביר.
ההכרזה נפתחת בנקודת מוצא שאפשר לדון עליה, אבל שצריך להתאמץ מאוד כדי לסתור אותה ולא לקבל את עיקריה:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל־אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.
במשפט הבא ההכרזה מדלגת על כל ימי הקיום של העם היהודי בארצו בימי הבית הראשון והבית השני, וממשיכה בקביעה היסטורית, שגם עליה אפשר לדון, ואפילו נעסוק בה בהמשך הדרך, אבל שגם היא נקודת מוצא היסטורית ועוגן חשוב:
לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
ואז - ההכרזה עושה מעשה שגם התיאור המקראי עושה - ויותר מפעם אחת. היא מדלגת על פרקי זמן ארוכים, מתעלמת ממציאויות היסטוריות מורכבות, ממקדת את התיאור רק בעם היהודי ומעבירה כך את המסר שהיא מבקשת להעביר:
מִתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַשַּׁלִּיט עַל מִשְׁקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמֵגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית.
המסר שמבקשת ההכרזה להעביר טמון בדילוג על 2,000 שנות הגלות, על מה שקרה בארץ בפרק הזמן הארוך הזה, ועל עמים אחרים שגם להם יש תביעת בעלות על אותו חבל ארץ. אבל את כל זה ידעו מחברי ההכרזה וידע גם כל מי שקרא אותה. הם הבינו זאת היטב וגם הבינו את המסר שטמון בשורות הללו: לעם היהודי יש זכות אבות על הארץ. ולכן, לאחר אזכור קצר של הקונגרס הציוני הראשון, של הצהרת בלפור, של השואה, של תרומת העם היהודי למאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה ושל החלטת עצרת האומות המאוחדות מ־29 בנובמבר 1947 להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, יכולה ההכרזה לקבוע שבְּתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
האם זהו תיאור שמשקף את כל ההיסטוריה? האם זהו תיאור שהיה נכתב על ידי היסטוריונים אובייקטיביים? ודאי שלא. אבל זהו הרי איננו תיאור היסטורי, אלא מסמך אידיאולוגי שמשתמש בהיסטוריה כדי לבטא את מטרותיו. כל עוד קוראים אותו כך ומבינים את המסר שטמון בו - אין עם זה כל בעיה. הבעיה תתחיל כאשר המציאות ההיסטורית מיטשטשת, המסר אובד, והתיאור נתפס כשיקוף מלא של ההיסטוריה - כפי שהיתה.
זו בדיוק הדרך שבה אבקש להבין את הסיפור שסופר ואת הסיפור שלא סופר בתוך הטקסט המקראי. אבקש לקרוא את הדברים לא כמסמך היסטורי שמשקף את המציאות כפי שהיתה, אלא כמסמך אידיאולוגי שמבקש להשתמש בהיסטוריה כדי להעביר את המסרים שלו לבני הדור, שיודעים את ההיסטוריה ומבינים מתוך הטקסט את המסרים שמועברים להם באמצעותו. אבקש לא לשחזר את ההיסטוריה מתוך התיאורים המקראיים, אלא להבין את המסר, להבין את מה שרצו המחברים לומר לבני דורם ואת מה שבני הדור הבינו מתוך הטקסט שקראו, מבלי שהם חשבו שההיסטוריה המדויקת מתוארת לפניהם בטקסט הזה.
לצורך חשיפתו של הסיפור שלא סופר אשתמש בכלֵי המחקר ההיסטורי של תולדות ישראל בתקופת המקרא, המבוססים על ארבע בחינות מחקריות שונות ובלתי תלויות זו בזו: קריאה ביקורתית של הטקסט המקראי, בחינה של התמונה הארכאולוגית של התקופה ושל האזור שמתוארים בסיפור, לימוד של תעודות ומקורות היסטוריים קדומים שמאירים את התקופה ואת האזור (אם אלה נמצאים וקיימים), ובחינה של התמונה ההיסטורית הכללית של המרחב באותו פרק זמן, לשם השוואת התהליכים הכלליים שהתרחשו לאלה שמתוארים בטקסט המקראי.
לאחר הבחינה המקיפה הזאת ויצירתן של תמונות היסטוריות אלטרנטיביות ושונות של התקופה ושל האזור שמתוארים בסיפורים המקראיים, אפשר לחזור לבחינת המציאות ההיסטורית שמתוארת בסיפורים הללו, ולבחון את המציאות ההיסטורית שמשתקפת בהם, את המקורות שאפשר ששוקעו בהם ואת המגמות ההיסטוריוגרפיות המאוחרות שאפשר שמתבטאות בהם. אפשר לחזור לא רק למה שסופר אלא גם למה שלא סופר, ולהבין רבדים נוספים מהמסרים שהטקסט העביר לבני דורו, שהכירו את המציאות הקדומה והבינו היטב את מה שסופר עליו וגם את מה שהטקסטים התעלמו ממנו.
באמצעות המחקר הזה נוכל לחשוף סיפור אחר ושונה, מרתק ואפילו מרגש של תולדות ממלכת יהודה ושל תולדות ירושלים - אותו סיפור שלא סופר.
אז מה צפוי לנו בפרקים הבאים של ספר זה, על הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה?
הכוונה העיקרית של הפרקים הראשונים, שעוסקים במי שכתבו, ערכו ועיצבו את הסיפור על תולדותיה של ממלכת יהודה, היא להבהיר את נקודת המוצא של ספר זה, כפי שכבר הוצגה לעיל: הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. לכן, נכיר תחילה את המחברים של התיאורים המקראיים ואת המסרים שהם רצו להעביר לבני דורם. ננסה לדעת לא רק את מה שהם ידעו ואת ההיסטוריה שהם תיארו כדי להעביר את המסרים שלהם, אלא גם את מה שהעסיק אותם. מה היו המאוויים שלהם? איך הם רצו לעצב את ההווה שלהם באמצעות התיאורים על העבר? איך הם התייחסו להיבטים שונים בחייהם ובחיי בני דורם? ממה הם חששו? במה הם נאבקו? מה הם רצו לטשטש ולהסתיר ובמה הם התגאו והעמידו במרכז מאווייהם (וכפי שכבר צוין - מדובר בעיקר בעיר ירושלים, בית המקדש ובית המלוכה)? כל זאת בשעה שאנחנו יודעים מה שמחברי התיאורים המקראיים וקהל הקוראים שלהם בירושלים וביהודה לא ידעו באותו זמן - וזה שהחורבן עתיד להגיע בתוך זמן קצר וש"השילוש הקדוש" - של ירושלים, המקדש ובית דוד - עתיד להיעלם מחיי העם.
על רקע זה נעבור לסקירה קצרה של ההיסטוריה כפי שהיא מתוארת במקרא, יחד עם תיאור של הבעיות שיש בתיאור הזה, ויש בעיות רבות בתיאורים המקראיים של תולדות ישראל ויהודה. קריאה ביקורתית של התיאור הזה תבהיר לנו עד כמה הוא אידיאולוגי ולא היסטורי, עד כמה הוא בעייתי מבחינת ההיגיון ההיסטורי שלו, ועד כמה, בעצם, הוא לא נועד לספר היסטוריה אלא להעביר מסרים אידיאולוגיים לקהל שהכיר את המציאות ההיסטורית של ימיו ושהבין בעצמו שאין מדובר כאן על תיאור נקי של ההיסטוריה אלא על תיאור אידיאולוגי, שנועד להעביר מסרים פוליטיים ודתיים מטעם בית המלוכה והכהונה הירושלמית.
נדגים זאת בעזרת בחינה של הדרך שבה עיצבו ההיסטוריוגרפים הקדומים את תולדות "ישראל" המקראי, כאשר בהגדרה זו הכוונה היא למשפחתו של יעקב־ישראל, הלוא הם "בני ישראל", שמהם נוצרו "שבטי ישראל", שהרכיבו את "עם ישראל", ושעל בסיסם הוקמה "ממלכת ישראל" הגדולה וההיסטורית שהתפלגה בהמשך לשתי ממלכות. "ישראל המקראי" הזה שונה בכל מובן כמעט מהשחזור של "ישראל ההיסטורי" - הממלכה שהוקמה בצפון הארץ, בנפרד, במובחן ובנבדל מממלכת יהודה שהוקמה באזור ההר הדרומי. כיצד הפך "ישראל ההיסטורי" ל"ישראל המקראי"? זהו התהליך ההיסטוריוגרפי שיתואר בהמשך.
כדי לחזק ולהסביר את עוצמתה של ההיסטוריוגרפיה והעברת המסרים דרך הסיפור ההיסטורי נסיים את החלק הראשון של ההקדמות בדיון בסיפור שלא סופר על כיבוש הארץ. "ישראל המקראי" מתואר בהיסטוריה כעם צעיר, שאינו מקומי בארץ, שנבחר ל"עם סגולה" על ידי האל ועתיד לקבל ממנו את הארץ - ומשום כך מצוּוה להיבדל מהעמים היושבים בה. נראה כיצד התיאור הזה יכול להקצין עד כדי דרישה אלוהית לחרם מלא על עמי כנען - מצווה להשמידם. לאור זאת נוצר הסיפור על כיבוש הארץ כדי להדגיש, בלשונו של רש"י, את "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהלים קי"א 6), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ברוח זו עוצבה גם דמותו של יהושע בדמותו של יאשיהו, הודגמה חשיבותה של הרפורמה הפולחנית והציות לחוק המקראי, והודגמה חשיבותו של חוק החרם בספר דברים דרך מעשי הכיבוש שמתוארים בספר.
בין הנושאים שנחשוף בפרקים שמיד לאחר ההקדמות, יהיו הנושאים הקרובים לעין וללב והקשורים לירושלים ולמקדש, אך היו רחוקים בזמן, כך שהמחברים המקראיים לא ידעו עליהם פרטים מעבר למקומות או לחפצים נושאי זיכרון שהיו בירושלים, ובהם נקשרו הזיכרונות על אירועים היסטוריים קדומים בתולדות ירושלים. בין היתר, החפצים הללו נשאו את הזיכרון על כיבוש העיר בידי דוד, את הזיכרון על מסע שישק, את המידע על השיטה שהונהגה לשיפוץ בית המקדש בימי יהואש ואפילו את הסיבה לביקורו של המלך אחז בדמשק ולפגישתו עם תגלת פלאסר מלך אשור, שם הוא ראה מזבח שמצא חן בעיניו, ושכמותו רצה לבנות גם בבית המקדש בירושלים. על כל אלה היו למחברים המאוחרים של התיאורים המקראיים זיכרונות עמומים בלבד, שנבעו מהחפצים והמקומות שהיו מוכרים לכולם בירושלים, אבל האירועים עצמם התפרשו על רקע המציאות המאוחרת של ימי המחברים המקראיים, ולא תמיד בצורה שמשקפת את העבר בצורה מציאותית.
אחרי שנדגים את הסיפורים שלא סופרו על ירושלים - מקום שהיה קרוב לעין וללב, אבל רחוק בזמן וללא מקורות מידע מפורטים על התקופות הקדומות בתולדות העיר, נעבור לאירועים שהתרחשו רחוק מהעין ומהלב וגם היו רחוקים בזמן, שעליהם לא היו למחברי המקרא מקורות כלשהם מעבר למה שהם הכירו בזמנם. כך, למשל, המחברים של ההיסטוריה המקראית לא הכירו את יושבי השפלה הקדומים ואת הקשר שלהם לשבטי ההר, ומתוך המציאות של ימיהם קשרו את השפלה לגבולה של ממלכת יהודה וחיברו את תושבי השפלה לשבט יהודה. הם גם לא הכירו את מצב היישוב שהיה בשפלה לפני מסע סנחריב, ואת חורבן כל אתרי השפלה בשנת 701 לפנה"ס, שהביא לכך שיישובים שלא שוקמו בימי יאשיהו לא היו מוכרים למנהל הממלכה ולסופרים הירושלמים בשלהי ימי הבית הראשון. אפשר אפילו שעירו של הנביא מיכה - מורשת/מורשת גת, שחרבה גם היא במסע סנחריב, לא היתה מוכרת למחברי ההיסטוריוגרפיה המקראית. נציע שביתו של מיכה המורשתי היה בתל עזקה, ושהשם "עזקה" היה שם חדש שניתן למקום בעת שיהודה השתלטה על האזור בשלהי המאה התשיעית או במאה השמינית לפנה"ס.
רחוק עוד יותר מהעין ומהלב נמצאת הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ממלכת ישראל. המחברים היהודאים שכתבו את התיאורים ההיסטוריים בסוף ימי הבית הראשון, מאה שנה ויותר לאחר חורבנה של ממלכת ישראל, לא הכירו את הגיאוגרפיה של אזורי הצפון, לא את התרבות החומרית שרווחה בממלכה הגדולה והמפוארת הזאת, ולא את האוכלוסייה שהתגוררה באזורים הרחוקים הללו, את מנהגיהם, את המסורות שלהם ואת ההיסטוריה הקדומה שלהם. מעבר למסורות הכתובות שהגיעו ליהודה מממלכת הצפון לפני חורבנה ואחריו, והמידע שהיה ביהודה על ההיסטוריה המשותפת של שתי הממלכות, לא היה לכותבי ההיסטוריה של יהודה מידע על המלכים הישראלים, על המלחמות ועל האירועים החשובים האחרים בהיסטוריה של הממלכה הזאת, כמו גם על יחסיה עם השכנים הגדולים של ממלכה זו - הפיניקים מצפון־מערב והממלכות הארמיות מצפון ומצפון־מזרח. חלק גדול מהמידע שהגיע לכותבי ההיסטוריה היהודאית, שכלל גם מקורות ישראליים־צפוניים כתובים, אם בצורה של ספרי נביאים וסיפורי נביאים, אם כספר ערוך - "ספר המושיעים", שהיה הבסיס לספר שופטים, ואם בצורה של כרוניקות כתובות, נערך בצורה יסודית ושועבד למסרים שההיסטוריוגרפים הירושלמים העבירו לבני דורם, ובכך הוכפף התיאור על תולדותיה של ממלכת ישראל לאידיאולוגיה של האליטה היהודאית בשלהי ימי הבית הראשון.
בהמשך למה שהמחברים המקראיים לא הכירו, או הכירו רק באופן חלקי ומוגבל, היו נושאים רבים שהם הכירו היטב, אולם בחרו להתעלם מהם ולהציגם בצורה שונה מהמציאות שהם וקהל הקוראים שלהם הכירו היטב וידעו עליהם פרטים רבים. הם בחרו, במודע, לתאר אותם בצורה שונה, בכפוף לאינטרסים ולמטרות שהיו להם בזמן שבו נכתבו הדברים ולקהל היעד שעבורו הם חיברו את הדברים. כך, למשל, הם התעלמו לגמרי מהשלטון האשורי ההדוק ביהודה מאז השעבוד לאשור בימי אחז (732 לפנה"ס) ועד לנסיגה האשורית מהמרחב בימי יאשיהו כמאה שנה מאוחר יותר. גם המשמעות של שנות השעבוד הארוכות לאשור עוצבה מחדש לאחר נסיגתה והתרסקותה של האימפריה הזאת, ככל הנראה במהלך שנות העצמאות הספורות של ימי יאשיהו ובזמן שבו נכתבו התיאורים המקראיים. בדרך זו הוצגה יהודה כממלכה עצמאית, שהשתחררה מעול אשור לאחר מסע סנחריב, ושבה והשתעבדה למצרים אחרי מות יאשיהו, כל זאת במטרה לבטא את רצונו של המחבר לתאר את יאשיהו כמלך שלא היה כפוף לשליטים זרים, ובצורה שלחלוטין אינה משקפת את המציאות של פרק הזמן הארוך של ימי מנשה, שהיו "תור הזהב" של שנות השיקום של יהודה בתקופה הארוכה של "השלום האשורי" במהלך מרביתה של המאה השביעית לפנה"ס.
המחברים המקראיים גם התעלמו לגמרי ממרכזי מנהל ומהארמונות המפוארים שהיו קיימים בקרבה רבה לירושלים, בלטו בנוף שמסביב לעיר ושאותם הכיר כל מי שגר או ביקר בירושלים ובסביבה. חפרנו חלק מהארמונות המפוארים הללו, ראינו איך הם נראים בנוף ואיך ירושלים נראית מתוכם, ותמהנו תמיהה גדולה איך הם אינם נזכרים בטקסט המקראי ואיך הגיבו לכך מי שגרו בירושלים ובסביבתה וראו את הארמונות המפוארים הללו ליד ביתם. יתר על כן, המחברים המקראיים התעלמו גם ממקדשים עתיקים וחשובים שהיו קיימים בסביבות העיר ושפעלו במקביל למקדש בירושלים. גם את אלה חפרנו, זיהינו, תיארכנו ושאלנו את עצמנו כל הזמן - מדוע המקרא מתעלם מהם לגמרי? מה חשבו על זה מי שבאו למקדשים הללו? מה חשבו על כך מי שעברו ליד המקדשים הללו בדרכם למקדש בירושלים?
בכל הנושאים הללו נעסוק בפרקים הבאים, ולדעתי, זה הולך להיות מסע מרתק.