אונס לוקרציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אונס לוקרציה

אונס לוקרציה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Rape Of Lucrece
  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: שירה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'

ויליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564; נפטר ב־23 באפריל (הלוח היוליאני) או 3 במאי (הלוח הגרגוריאני) 1616), מחזאי ומשורר אנגלי.

שייקספיר נחשב בעיני רבים לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד הדרמטורגים הגדולים שפעלו אי פעם. שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל־1616, אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת של המחזות אינה ודאית. הוא נמנה עם המחזאים המעטים שהצטיינו הן בכתיבת קומדיות והן בכתיבת טרגדיות. מחזותיו משלבים אפיון מעמיק של הדמויות, גדולה פואטית ועומק פילוסופי. הם מאופיינים בחידושי מילים רבים ומעולם לא איבדו את כוחם למשוך את קהל צופי התיאטרון.
עבודותיו של שייקספיר תורגמו כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו ממשיכים להיות מוצגים על במות בכל העולם. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירתו בשימוש יום יומי, בכל שפות העולם ובתרבויות רבות.
פרטים רבים בנוגע לחייו של שייקספיר נותרו בגדר תעלומה. כך תאריך לידתו המדויק, שבע השנים בין 1592-1585 בהן אין כל תיעוד למעשיו, מקור הידע המעמיק שהפגין בנושאים רבים, ובעיקר העובדה ששום כתב יד שלו, מלבד חתימתו על צוואתו לא שרד. במהלך השנים רבים העלו השערות באשר לחייו, ואף באשר לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו, כמו גם על נטייתו המינית.
לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.
 

תקציר

אֶפְצֶה אֶת פִּי; וּמֵעֵינִי תֵּצֵא,
גּועֶֹשֶׁת כְּמוֹ הָאֶשֶׁד הַנּוֹפֵל,
אֱמֶת צֶחָה לִשְׁטףֹ סִפּוּר אָפֵל."

לוּקְרֶציה, הרעיה האצילית, הנאמנה והצנועה, נופלת קורבן לאונס בביתה שלה מידיו של טרקווין, ידיד המשפחה ובנו של מלך רומא. לילה של אימים מביא אותה לידי החלטה החורצת את גורלה שלה ואת גורל רומא כולה .

השירה הסיפורית שבה שיקספיר הצעיר מגולל את גרסתו לאירוע המיתולוגי־למחצה היא אחת מיצירותיו הסוחפות ביותר, ועל אף נושאה הקשה היא ניחנה במעוף רעיוני ובשפע של רגישות אנושית.

זהו תרגום ראשון של יצירה זו לעברית, והוא מובא כאן לצד המקור האנגלי ובלוויית מבוא מאת רעות ברזילי.

פרק ראשון

אונס לוקרציה – מבוא

רעות ברזילי

הגשת "אונס לוקרציה" לקהל העברי לראשונה בעת הזו היא אתגר לא מבוטל. הפיכת סבלה של אישה שעברה חוויה קשה כל כך ובחרה לסיים את חייה בעקבות זאת ליצירת אמנות עלולה להוביל לרומנטיזציה של הסבל הזה (בדומה להיקסמותם של רבים מדמותה של אופליה בשגעונה ובאובדנותה). נוסף על כך, בחירתו של שיקספיר לספר את סיפור אונס לוקרציה דרך תודעתם של האנס (עד לרגע האונס עצמו) ושל הנאנסת (משם ואילך) מעלה בימינו את השאלה אם הוא מזמין סימפתיה לתהליכי החשיבה שלהם – כלומר נותן לגיטימציה לפשעו של האנס מחד גיסא, ולבחירתה של קורבן האונס לשים קץ לחייה מאידך גיסא. אעסוק בשאלות האלה בהרחבה בהמשך, אבל כבר כאן אציין שאיני סבורה שזהו המצב.

לסיפור אונס לוקרציה היסטוריה ארוכה מאוד. לו חייתה באמת – ולפחות כמה מאלה שסיפרו את סיפורה ראו בה דמות היסטורית, ולא בדיה – הייתה לוקרציה בת המאה השישית לפני הספירה (לפי האגדה אונס לוקרציה הוא שהביא להדחתם של מלכי רומא). סיפורה הטרגי, שסופר שוב ושוב במגוון שפות וסוגות לפחות מאז המאה השלישית לפני הספירה, היה אחד המשפיעים והמפורסמים ביותר בתרבות המערבית בימי הביניים והרנסנס.

שיקספיר חיבר את הגרסה שלו לסיפורה של לוקרציה בשנת 1594. השיר "אונס לוקרציה" – שבמהדורות הראשונות שלו נקרא בפשטות רק "לוקרציה" – היה אחת היצירות הפופולריות ביותר שלו בימי חייו. היום, לעומת זאת, השיר כמעט ואינו נקרא מחוץ לכותלי האקדמיה. התרגום הנוכחי יסייע, אני מקווה, לתקן מעט את המצב הזה.

שורות אלו נכתבו כדי להציע לְקורא.ת העברית במאה העשרים ואחת רקע היסטורי וספרותי לגרסה של שיקספיר לסיפור שסופר שוב ושוב במהלך כמעט אלפיים שנים לפניו ולגשר, ככל שאפשר, על הפער התרבותי והערכי שבינינו לבין היצירה.

שיקספיר כמשורר, או על שירה ומגפה

נוסף על שלושים ושישה המחזות שעליהם עיקר תהילתו (ומחזה נוסף שאבד, "קרדניו" שמו), שיקספיר כתב גם שירה: מחזור של 154 סונטות ושני שירים סיפוריים ארוכים – "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה".1

מחזור הסונטות של שיקספיר חובר ככל הנראה בעשור האחרון של המאה השש עשרה, כשהסונטות (שירים בני 14 שורות בחריזה סכמטית, ובאותה העת – בעיקר על אהבה) היו בשיא הפופולריות שלהן באנגליה. מתוך 154 הסונטות שחיבר, 126 מוקדשות לגבר אהוב (חלקן במפורש וחלקן במשתמע בשל מיקומן במחזור הסונטות, בין סונטות אחרות שמוקדשות לגבר אהוב), עשרים ושש לאהובה שתוויה שחרחרים, ושתי האחרונות לקופידון, אל האהבה.

זהותם של האהוב והאהובה המסתוריים לא התבררה מעולם. לא ברור כלל אם הסונטות מתארות רגש לאהוב או אהובה אמיתיים, או אם 126 הסונטות שעוסקות באהוב חוברו כולן למען אותו אדם. עם זאת, אחד המועמדים הסבירים שהוצעו לתפקיד האהוב המסתורי מן הסונטות הוא רוזן סאות'המפטון הנרי ריות'סלי, אותו אדם שלו הקדיש שיקספיר את שני השירים הארוכים שכתב. שתי סיבות עיקריות להצעה הזו הן, ראשית, האהבה ששיקספיר מדגיש בהקדשת "אונס לוקרציה" לרוזן ("אין קץ לאהבה שאני רוחש לרום מעלתך"), ושנית, תווי פניו הייחודיים של סאות'המפטון. סונטה מס' 20 מתארת את האהוב כבעל תווי פנים נשיים וכמי שיופיו האנדרוגני מושך אליו נשים וגברים כאחד, להלן בתרגום אבי הסנר וגיל הראבן:

פְּנֵי אִשָּׁה הַטֶּבַע בְּמוֹ יָדָיו יָצַר לְךָ, אֲדוֹן־אֲדוֹנִית תְּשׁוּקָתִי;

...

יָפְיְךָ נוֹהֵר, נוֹהִים אַחֲרָיו

גְּבָרִים בְּעֵינֵיהֶם וְנָשִׁים בְּנִשְׁמָתָן.2

A woman's face with nature's own hand painted Hast thou, the master-mistress of my passion;

...

A man in hue all hues in his controlling,

Which steals men's hearts and women's souls amazeth.

מבט חטוף בדיוקן שמנציח את דמותו של סאות'המפטון בצעירותו יבהיר מדוע שמו עלה כמועמד הולם.

"הנרי ריות'סלי, רוזן סאות'המפטון השלישי (1573–1624)."

הדיוקן מתוארך לשנים 1590–1593 ומיוחס לצייר ג'ון דה קריץ3

נסיבות חיבורם, פרסומם והתקבלותם של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מיוחדות למדי בקריירה של שיקספיר. שני השירים נכתבו בשנים 94–1593, כאשר התיאטרונים בלונדון היו סגורים בשל התפרצות של מגפת הדבר (שנודע גם בשם "המוות השחור"), ושיקספיר, שהיה אז בראשית הקריירה שלו, התפנה לכתיבת שירה.

מכל יצירותיו, "ונוס ואדוניס", שראה אור ב־1593, ו"אונס לוקרציה", שפורסם ב־1594, הם הטקסטים היחידים שנראה ששיקספיר פעל ישירות להדפסתם ולפרסומם. לשם כך הוא פנה לבעל מקצוע שככל הנראה הכיר כל חייו: ריצ'ארד פילד, בן עירו המבוגר ממנו בכמה שנים, שכמוהו עזב את סטרטפורד שעל הנהר אבון ובנה לעצמו קריירה משגשגת בלונדון. טיפולו המוקפד של שיקספיר בפרסום שני השירים האלה עומד בניגוד מוחלט לאופן שבו ראו אור שאר יצירותיו.

שלא כמו במקרה של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה", אין כל ראיה ששיקספיר היה מעורב בהדפסת מחזותיו ובפרסומם, ולא ברור אפילו אם אישר זאת. למעשה, מחצית ממחזותיו לא ראו אור בדפוס במהלך חייו ונדפסו לראשונה רק כשבע שנים לאחר מותו. נסיבות פרסומם של המחזות שראו אור לוטות בערפל. הסונטות שלו, שהודפסו ופורסמו ב־1609, כעשור לאחר שנכתבו, פורסמו ככל הנראה בניגוד לרצונו, ללא אישורו, ועם הקדשה חידתית (למר ו"ה כלשהו שזהותו לא התבררה עד היום) שלא המשורר הוא החתום עליה, אלא המדפיס.

השירים הארוכים ראו אור, כאמור, לא רק תחת שמו של שיקספיר, אלא גם עם הקדשה מטעמו לרוזן סאות'המפטון, הנרי ריות'סלי, שהיה אז רק בן תשע עשרה אך כבר נודעה לו חשיבות בחצר המלכות. נראה שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו, שיקספיר, שבסופו של דבר פרש מעסקי התיאטרון כאדם אמיד, היה מעוניין בפטרון שיממן את אומנותו. הקדשת יצירות לפטרון בתמורה למימון כלכלי הייתה עסקה ידועה ומקובלת במשך מאות שנים. באנגליה בת זמנו של שיקספיר היו אצילים בעלי אמצעים שהקיפו את עצמם במשוררים באופן זה, ונראה שלפחות עד שהסתבך בצרות כלכליות, רוזן סאות'המפטון היה אחד מהם: בין השנים 1593 ו־1597 הוקדשו לו גם יצירות ספרותיות מפרי עטם של מחברים אחרים, נוסף על שיקספיר. אולם נראה שהעניין הראשוני שגילה בספרות גווע מהר למדי, ולאחר מכן הקדיש סאות'המפטון את רוב מרצו לעניינים צבאיים ופוליטיים.

ההקדשה המוקפדת, שמדגישה את חלקו של סאות'המפטון במכלול יצירתו של המשורר – "מה שכבר עשיתי, לך הוא; מה שעוד אעשה, לך הוא; היות שלך יש חלק בכל מה שהקדשתי לך" – היא אחת הסיבות העיקריות שבשלן מעלה החוקר ג'ון רו את האפשרות שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו התעתד שיקספיר להיות משורר, ולא מחזאי.4 העובדה היא שעם הצטרפותו בקיץ 1594 ללהקת שחקני התיאטרון "אנשי הלורד צ'מברליין" כאחד מבעלי המניות בלהקה חדל שיקספיר לכתוב שירים סיפוריים ארוכים. האם חדל מפני שלא היה זקוק עוד לפטרון? האם כתב את "ונוס ואדוניס" ואת "אונס לוקרציה" כדי לזכות בחסותו של סאות'המפטון ולהתפרנס כך כשהתיאטרונים סגורים? איננו יודעים.

עם פרסומם זכו "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" לפופולריות רבה. במהלך חייו של שיקספיר נדפס "אונס לוקרציה" בחמש מהדורות – הראשונה ב־1594 והאחרונה ב־1616, שנת מותו של המשורר – מה שמעיד על ביקוש מתמשך ליצירה. ישנן התייחסויות כתובות רבות ל"אונס לוקרציה" של שיקספיר ביצירות אחרות בנות התקופה: משוררים אחרים, לדוגמה, חיקו או עיבדו קטעים מן השיר. יש גם עדויות להתקבלותו של השיר: ריצ'רד ברנפילד כתב בשנת 1605 ש"ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מבטיחים לשיקספיר תהילת עולם, וגבריאל הארווי, מלומד ומשורר בן התקופה, שמפורסם היום בעיקר בשל הערות השוליים הנרחבות שכתב בספריו, ציין באחת מהן כי "בעוד שהצעירים אוהבים את 'ונוס ואדוניס', קוראים חכמים יותר אוהבים בעיקר את 'אונס לוקרציה' ואת 'המלט'".5

כיום, לעומת זאת, כמעט שאין לשירים הארוכים של שיקספיר קוראים בציבור הרחב, שלא כמו מחזותיו והסונטות שלו (שדווקא התקבלו באדישות כשראו אור לראשונה, כעשור לאחר שחוברו). בשנים האחרונות האקדמיה מקדישה ליצירתו השירית של שיקספיר תשומת לב רבה מבעבר, והיא עוסקת אף בקשרים שבין השירים והמחזות, שנקראו ונחקרו לעיתים קרובות בנפרד אלה מאלה: כפי שכותב החוקר פטריק צ'ני, 75% ממחזותיו של שיקספיר כתובים בצורת שירה (במשקל קבוע), ואילו לשירים יש איכות דרמטית לא מבוטלת. אולי רק דרך האינטגרציה של שירים דרמטיים עם מחזות פואטיים, הוא מציע, נוכל להעריך כראוי את מכלול יצירתו של שיקספיר.6

לוקרציה – גלגוליו של סיפור

אם אומנם התרחש, אונס לוקרציה מתוארך לסביבות השנה 509 לפני הספירה, שבה גורשו מלכי רומא, הטרקווינים, וכוננה הרפובליקה הרומית. המעשה באונס לוקרציה הועלה על הכתב לראשונה במאה השלישית לפני הספירה כחלק מהמיתוס הרומאי על הקמת הרפובליקה, ומאז סופר שוב ושוב, במגוון שפות ותקופות. הנה עיקרי הסיפור, כפי שהם מופיעים באחת הגרסאות המוקדמות המשפיעות ביותר – זו של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה), שחותם במעשה זה את הכרך הראשון של יצירתו המונומנטלית "ראשיתה של רומא".7

בעת שמלך רומא היה לוקיוס טרקוויניוס, "שכונה גם 'הגאה' ו'היהיר'", צר הצבא הרומאי על העיר ארדֵאה. במהלך המצור היו "צעירי בית המלך מבלים... את זמנם החופשי במשתאות חשק", ובאחד הימים "כששתו את יינם במחנהו של סקסטוס טרקווינוס [אחד מבניו של המלך], התארח אצלם... קולטינוס... בעודם משוחחים על נשותיהם, התחרו זה בזה בדברי השבח והתהילה שהרעיפו על כל אחת מהן", עד שקולטינוס הציע שירכבו חזרה לרומא ויווכחו מה עושה בהיעדרם כל אחת מן הרעיות. בעוד שכלות המלך נמצאו כשהן מבלות "את זמנן בחברת צעירים בסעודות מפוארות," לוקרציה, רעייתו של קולטינוס, נמצאה כשהיא יושבת לאור הנר "על אף השעה המאוחרת" וטווה צמר עם נערותיה.

בראותו "את יופייה ואת תומתה" של לוקרציה טרקוויניוס נתקף "תשוקה מרושעת לאנוס אותה בכוח". כמה ימים לאחר מכן הוא חוזר לביתה, והיות שהוא מפקדו של בעלה וחברו הוא מתקבל בסבר פנים יפות. כשהוא נכנס לחדרה בלילה כדי לאונסה לוקרציה מנסה להתחנן ולהתנגד. איומים על חייה אינם גורמים לה להיעתר, אך לבסוף הוא מאיים לרצוח אותה ואת אחד מעבדיה, להניח אותם יחד במיטתה ולטעון שהרג את שניהם כשמצא אותה בוגדת בבעלה עם עבד. "נוכח סכנת החרפה הזאת נכנעה תומתה לתאוותו שבאה על סיפוקה. טרקוויניוס עזב את המקום ברוח מרוממת, לאחר שהצליח לחלל את כבודה של האישה".

לוקרציה מזעיקה את בעלה – ובהקשר של סיפורה "בעלות" היא מושג חשוב ביותר – ואת אביה, מספרת להם את שאירע, ומוודאת כי ינקמו את נקמתה. הם מנסים לנחם "את האישה הדואבת באומרם כי מי שפשע הוא התוקף ולא הקורבן. הנפש חטאה, לא הגוף, אמרו. וכאשר נעדרת הכוונה, אין אשמה." אך לוקרציה, מתוך מודעות למשמעות ההיסטורית של אסונה הפרטי, מכריזה: "אני מזכה את עצמי מכל חטא, אך איני פוטרת את עצמי מעונש. לא יהיה כדבר הזה שלעתיד לבוא תחיינה נשים בחרפתן כמו לוקרציה." אז היא נועצת בחזה פגיון שהסתירה תחת גלימתה.

בעוד אביה של לוקרציה ובעלה מקוננים מרה על מותה, חברו של קולטינוס, יוניוס ברוטוס, מתעשת. הוא שולף את הפגיון מגופתה של לוקרציה ונשבע כי דמה שנשפך יהיה הגורם לסילוקם של המלכים החמסנים מרומא. "לא אניח להם, ולא לאף אחד אחר, למלוך ברומא," הוא מכריז. מראה גופתה של לוקרציה מעורר ברומא מרד המוני שמסלק את משפחת הטרקווינים מהעיר ומהשלטון, ובכך שם קץ לשיטת הממשל המלוכנית ומכונן במקומה את הרפובליקה הרומית. האנס נמלט לעיר גַּבּיי, "ושם נרצח על ידי אלה שנטרו לו איבה משכבר הימים על מעשי רצח וביזה שביצע."

לטרגדיה האישית של לוקרציה יש, אם כך, משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. למעשה, המשמעויות הפוליטיות הן הסיבה לכך שטרגדיה זו תועדה.

גם המשורר הרומי הנודע אובידיוס (43 לפנה"ס – 17 לספירה) סיפר את סיפורה של לוקרציה כחלק מן האתוס הרומאי על כינון הרפובליקה, וזאת ביצירה ששמה "לוח השנה" המאורגנת על פי לוח השנה הרומי. סיפורה של לוקרציה, שמופיע בערך של 24 בפברואר, נפתח במילים "ועכשיו עליי לספר לכם על מנוסת המלך";8 לוקרציה אינה הסיפור עצמו. הסיפור הוא הרפובליקה הרומית, הקמתה והאתוס שלה: מלכים הם עריצים חמסנים, ושלטון העם עדיף. הטרגדיה של לוקרציה חשובה מפני שהיא הניצוץ שמצית את להבת המרד.

בגרסתו של אובידיוס, טרקווין הוא המפקפק בנאמנותן של הרעיות בעודו מארח את מפקדי הצבא במשתה מחוץ לחומות ארדאה. לוקרציה נמצאת לא רק טווה עם נערותיה, אלא גם בוכה מגעגועים לבעלה ומחרדה לשלומו. שלא כליוויוס התמציתי והענייני, אובידיוס מייצג גם את מחשבותיהן ורגשותיהן של הדמויות. הוא מבהיר כי טרקווין סונוור הן מיופיה הן ממעלתה של לוקרציה, וכמו שיקספיר אחריו הוא מתאר אותו כמי שזכר דיבורה, הילוכה, טווייתה ומראהּ רודף אותו ללא הרף. טרקווין, הבוער בתאווה חוטאת, אינו מוצא מנוח, ומחליט לפלס באלימות את דרכו אל תוך מיטת לוקרציה, הרעיה החסודה. הוא מגיע לביתה בדיוק כשהשמש שוקעת, וכשהוא חודר באישון לילה לחדרה היא רועדת בפחד כמו שה שנפרד בטעות מן העדר ונקלע לציפורניו של הזאב. דימויים אלו – השמש, השה והזאב – יחזרו גם אצל שיקספיר.

אובידיוס נותן לקורא.ת הצצה ללבטיה המבועתים: מה תעשה? האם תיאבק? הרי כל אישה תובס במאבק כזה. כשידו על חזה, טרקווין, "אויבה־אוהבה" של לוקרציה בלשונו של אובידיוס, מתחנן, מאיים, ומנסה לשחד את לוקרציה ללא הועיל. רק כשהוא מאיים שיפליל אותה בניאוף עם עבד, היא נכנעת. אובידיוס מתאר אותה עם בוא הבוקר "יושבת בשיער סתור, כאם שמוכרחה ללוות את גופתו של בנה." היא שולחת לקרוא לאביה ולבעלה, אך כשהם מגיעים היא ממררת בבכי ומסתירה את פניה בגלימתה. אביה ובעלה המבוהלים, הבוכים והרועדים מנסים לדובב אותה, אך רק בניסיון הרביעי לוקרציה מצליחה לספר להם את מאורעות הלילה, בהשמטת הסוף המר, שהם מסיקים בעצמם מן הסומק שעולה בלחייה.

אביה ובעלה "סולחים מייד על המעשה שנכפה עליה", אולם לוקרציה מכריזה: "איני יכולה לקבל את הסליחה שאתם נותנים", ונועצת פגיון בחזה. לוקרציה של אובידיוס אינה עסוקה בפרשנות שיעניקו לסיפורה נשים עתידיות. מחשבותיה האחרונות מוקדשות למאמץ לוודא שהיא נותרת צנועה וחסודה גם ברגעי חייה האחרונים, ואובידיוס מציין שכשהיא מתמוטטת לרגלי אביה, מתבוססת בדמה, היא מקפידה ליפול בצורה מכובדת. אביה ובעלה של לוקרציה נופלים על גופתה ומבכים את אובדנם המשותף. ברוטוס נוטל את הפגיון ונשבע להיפרע מטרקווין וממשפחתו. עיניה ושערה של לוקרציה המתה נראים כאילו הם נעים בהסכמה. בחירתה של לוקרציה לסיים את חייה ולא לחיות חיים שיש בהם (לתפיסתה) בושה מעמידה אותה בשורה אחת עם גיבורים רומיים (גברים) רבים שבחרו גם הם במוות על פני חיים שיש בהם בושה, לפי המסורת הסטואית.

גם הגרסה המפורסמת הבאה של סיפורה של לוקרציה, שחיבר המשורר האנגלי ג'פרי צ'וסר (1343–1400), קושרת את לוקרציה לדמויות מופת נערצות. צ'וסר, הידוע כאבי השירה האנגלית, עסק בסיפורה של לוקרציה בשירו הארוך "אגדת הנשים הטובות" (המונח "אגדה" שימש באותה העת לציון סיפור חייהם של אנשים נערצים ויוצאי דופן, כגון קדושים דתיים, ולא כדי לציין סיפור בדיוני כפי שהוא משמש היום). בכך שקרא ליצירתו "אגדת הנשים הטובות" רומם צ'וסר את מעמדן של הנשים שאת סיפוריהן סיפר ועשה אותן דמויות מופת ומודלים לחיקוי.

"אגדת הנשים הטובות" נפתחת בפרולוג שבו קופידון, אל האהבה, נוזף במשורר על כך שבשירו "טרוילוס וקרסידה" הוציא את דיבתן של הנשים רעה בכך שסיפר על אישה בוגדנית. כדי לכפר על חטאו זה, צ'וסר מתחייב לכתוב על נשים טובות ונאמנות שנפלו קורבן לבוגדנותם של גברים. מתשע הגיבורות שאת סיפוריהן הוא מספר, ארבע מסכנות את חייהן ובוגדות באביהן כדי לסייע לגברים שהן אוהבות; חמש, ובהן לוקרציה, מתאבדות בגין אכזריותם של גברים. את החלק העוסק בלוקרציה צ'וסר פותח בהתייחסות לגרסתו של אובידיוס: "עַכְשָׁו עָלַי לָשִׁיר עַל הַגְלָיַת / מַלְכֵי הָרוֹמָאִים מִן הַקִּרְיָה... / לְפִי אוֹבִידְיוּס וְגַם לִיוְיוּס," הוא כותב. "אַךְ לֹא כְּדֵי לִגְלֹל אֶת סִפּוּרָם," הוא ממשיך, "אֶלָּא כְּשֶׁבַח לְזִכְרָהּ הָרָם / שֶׁל רַעְיָה טוֹבָה וַחֲסוּדָה: / לוּקְרֶצְיָה, שֶׁאֶת נֶאֱמָנוּתָהּ / שִׁבְּחוּ לֹא רַק עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים /... / אֲפִלּוּ אוֹגוּסְטִינוּס הַגָּדוֹל / הוֹדִיעַ שֶׁעָלֶיהָ יֵשׁ לַחְמֹל."9 סיפורה של לוקרציה אינו עוד פוליטי – הטרגדיה שלה אינה רק הגורם לשינוי המשטר הרומי (צ'וסר, יש לזכור, חי תחת משטר מלוכני באנגליה). עם זה, גם אין מדובר פה בטרגדיה האישית של אישה ספציפית. צ'וסר מציג את הרעיה הטובה והנאמנה, שנאנסה ובחרה במוות, כמודל לחיקוי ולהערצה שמקובל לא רק על הרומאים עובדי האלילים אלא גם על סמכויות נוצריות, כגון אוגוסטינוס הקדוש.

אוגוסטינוס (354–430), אחד התאולוגים הנוצרים המשפיעים ביותר, נגע בסיפורה של לוקרציה במסגרת דיון בסתירות בין ערכים רומיים אליליים לערכים נוצריים בספרו "עיר האלוהים". גישתו לסיפורה של לוקרציה הייתה מורכבת יותר מכפי שצ'וסר מציג אותה. בנצרות התאבדות נחשבת חטא, ואוגוסטינוס התחבט בשאלה מה דינה של אישה שמצד אחד היא דוגמה ומופת לרעיה חסודה (במיוחד מבחינת נאמנותה המינית המוחלטת לבעלה) ומן הצד האחר היא חוטאת בהתאבדות. את הפרדוקס הזה – שנובע מן הנסיון ליישב ערכים רומיים עם ערכים נוצריים – יישב אוגוסטינוס בכך שטען כי לוקרציה ראויה לגנאי בכל מקרה.10

כמו ליוויוס, גם אוגוסטינוס טען שקורבן אונס חפה מכל אשמה, תוך שהוא מבחין בין הגוף, שטוּמא, לבין הנפש, שנותרה זכה וטהורה. מי שנפשה טהורה ומצפונה נקי, טען אוגוסטינוס, אינה חוששת מדבר, ולו הייתה לוקרציה חפה מכל חטא, לא היו לה כל סיבה או צורך להתאבד. בחירתה לסיים את חייה מעידה, לשיטתו, על מצפונה המיוסר, אם מפני שהסכימה להיאנס בידי טרקווין (ואז אין מדובר באונס אלא בניאוף) ואם מפני שחוותה הנאה כלשהי מן האקט. במקרה כזה, הרי שאינה מופת לצניעות כלל ואין לחקות אותה. אם, לעומת זאת, לוקרציה אומנם הייתה חפה מכל חטא, הרי שבמקרה כזה היא אשמה בכך שרצחה אדם חף מפשע – אותה עצמה.

אוגוסטינוס חי, כמובן, בחברה פטריארכלית במאה החמישית, ואין טעם לשפוט אותו על פי ערכי המאה העשרים ואחת. עם זה, למרבה הצער, האופן שבו הוא מפרש את מעשה אונס לוקרציה אינו נחלת העבר. גם בראשית המאה העשרים ואחת עדיין יש מי שאינם מבחינים בפרדוקס (בעברית הוא גם פרדוקס מילולי) שב"הסכמה להיאנס": אונס, מעצם הגדרתו, נעשה בניגוד לרצון הקורבן וללא הסכמה. גם התפיסה שאישה יכולה ליהנות מאונס עדיין לא כלתה מן העולם. בשנת 2013, לדוגמה, טען שופט ישראלי שדן במקרה אונס של ילדה בת 13 את הטענה הזו בדיוק, וגרם לסערה ציבורית שהסתיימה בפרישתו.

צ'וסר, בגרסתו שלו לסיפורה של לוקרציה, שומט את הקרקע מתחת לטיעון של אוגוסטינוס שלפיו יש אפשרות, ולו הקלושה ביותר, שלוקרציה "הסכימה להיאנס" או נהנתה מכך. השינוי המשמעותי ביותר שצ'וסר מכניס בסיפורה של לוקרציה הוא שאיומו של טרקוין לרצוח אותה ולהפליל אותה בניאוף עם עבד מבעית אותה עד כדי כך שהיא מאבדת את הכרתה. צ'וסר מציין במפורש כי טרקווין אונס את לוקרציה כשהיא מחוסרת הכרה, נראית כמתה, ואינה חשה דבר. מכאן ברור שלא יכלה בשום אופן "להסכים להיאנס" או ליהנות מן האקט.

כשלוקרציה של צ'וסר מתעוררת מעלפונה, לאחר שטרקווין עזב את ביתה, היא מזמנת אליה את מקורביה, את אביה, את בעלה ואת אימה (זוהי הגרסה היחידה שבה מזכירים את אימה של לוקרציה, אף שגם כאן אין לה פתחון פה). הם מוצאים אותה כשהיא נראית כמי שעומדת לצאת להלוויית חבר.ה יקר.ה. לאחר שהיא מצליחה לגולל את שאירע לה כולם סולחים לה מייד פה אחד, אולם היא מסרבת לסלוח לעצמה. גם בגרסה הזאת אין לוקרציה עסוקה בשאלה איך יראו אותה נשים עתידיות, אלא בהבטחת צניעותה עד רגעיה האחרונים. כשהיא נופלת, מתבוססת בדמה, היא מוודאת שבגדיה עדיין מכסים אותה היטב וששום חלק מגופה (אפילו לא כף רגלה!) אינו נחשף חלילה. עד כדי כך, צ'וסר מציין, היא אהבה את הצניעות ואת הטוהרה.

הערות

1 עוד שלושה שירים – The Lover's Complaint, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim – מיוחסים לשיקספיר, בדרגות שונות של ודאות. לא אעסוק בהם כאן.

2 שיקספיר, ויליאם, הסונטות: מהדורה דו־לשונית. מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן. עריכה: חיים פסח. כנרת, זמורה־ביתן, דביר, אור יהודה 2011.

3 (Attributed to) De Critz, John. "Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton (1573–1624)". Cobbe Collection, National Trust, Hatchlands, 1590-1593.

4 William Shakespeare, The Poems: Venus and Adonis, The Rape of Lucrece, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim, A Lover's Complaint, ed. John Roe, 2nd ed., The New Cambridge Shakespeare (Cambridge: Cambridge University Press, 2006), 1.

5 Peter Hyland, An Introduction to Shakespeare's Poems, 2nd edition (New York: Red Globe Press, 2002), 101.

6 Patrick Cheney, "Introduction: Shakespeare's Poetry in the Twenty-First Century," in The Cambridge Companion to Shakespeare's Poetry, ed. Patrick Cheney, (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 1, 7.

7 כל המובאות הן מתוך טיטוס ליויוס, "ראשיתה של רומא: מייסודה של העיר: ספרים 1–‏5"; תרגם, הוסיף הערות ומפתח: משה ליפשיץ; מבוא: יונתן פרייס; עריכה לשונית: אלי שקדי; תרגום המבוא: עודד פלד (ירושלים: כרמל, 2022), 94–98.

8 לא מצאתי תרגום עברי ליצירה זו. התרגום למעלה, כמו גם ההדגשה, שלי (ר"ב).

9 התרגום מצ'וסר, כאן ובהמשך, הוא של יותם בנשלום.

10 תקציר טיעוניו של אוגוסטינוס מובא פה מתוך ההקדמה של ג'ון רו למהדורת השירים של שיקספיר ומתוך מאמר של לין שאטרס: Shakespeare, The Poems, 23; Lynn Shutters, "Marital Affection and the Medieval Lucretia," Medieval Feminist Forum: A Journal of Gender and Sexuality 45, no. 2 (2009): 67.

המשך הפרק בספר המלא

ויליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564; נפטר ב־23 באפריל (הלוח היוליאני) או 3 במאי (הלוח הגרגוריאני) 1616), מחזאי ומשורר אנגלי.

שייקספיר נחשב בעיני רבים לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד הדרמטורגים הגדולים שפעלו אי פעם. שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל־1616, אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת של המחזות אינה ודאית. הוא נמנה עם המחזאים המעטים שהצטיינו הן בכתיבת קומדיות והן בכתיבת טרגדיות. מחזותיו משלבים אפיון מעמיק של הדמויות, גדולה פואטית ועומק פילוסופי. הם מאופיינים בחידושי מילים רבים ומעולם לא איבדו את כוחם למשוך את קהל צופי התיאטרון.
עבודותיו של שייקספיר תורגמו כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו ממשיכים להיות מוצגים על במות בכל העולם. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירתו בשימוש יום יומי, בכל שפות העולם ובתרבויות רבות.
פרטים רבים בנוגע לחייו של שייקספיר נותרו בגדר תעלומה. כך תאריך לידתו המדויק, שבע השנים בין 1592-1585 בהן אין כל תיעוד למעשיו, מקור הידע המעמיק שהפגין בנושאים רבים, ובעיקר העובדה ששום כתב יד שלו, מלבד חתימתו על צוואתו לא שרד. במהלך השנים רבים העלו השערות באשר לחייו, ואף באשר לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו, כמו גם על נטייתו המינית.
לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.
 

עוד על הספר

  • שם במקור: The Rape Of Lucrece
  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: שירה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'
אונס לוקרציה ויליאם שייקספיר

אונס לוקרציה – מבוא

רעות ברזילי

הגשת "אונס לוקרציה" לקהל העברי לראשונה בעת הזו היא אתגר לא מבוטל. הפיכת סבלה של אישה שעברה חוויה קשה כל כך ובחרה לסיים את חייה בעקבות זאת ליצירת אמנות עלולה להוביל לרומנטיזציה של הסבל הזה (בדומה להיקסמותם של רבים מדמותה של אופליה בשגעונה ובאובדנותה). נוסף על כך, בחירתו של שיקספיר לספר את סיפור אונס לוקרציה דרך תודעתם של האנס (עד לרגע האונס עצמו) ושל הנאנסת (משם ואילך) מעלה בימינו את השאלה אם הוא מזמין סימפתיה לתהליכי החשיבה שלהם – כלומר נותן לגיטימציה לפשעו של האנס מחד גיסא, ולבחירתה של קורבן האונס לשים קץ לחייה מאידך גיסא. אעסוק בשאלות האלה בהרחבה בהמשך, אבל כבר כאן אציין שאיני סבורה שזהו המצב.

לסיפור אונס לוקרציה היסטוריה ארוכה מאוד. לו חייתה באמת – ולפחות כמה מאלה שסיפרו את סיפורה ראו בה דמות היסטורית, ולא בדיה – הייתה לוקרציה בת המאה השישית לפני הספירה (לפי האגדה אונס לוקרציה הוא שהביא להדחתם של מלכי רומא). סיפורה הטרגי, שסופר שוב ושוב במגוון שפות וסוגות לפחות מאז המאה השלישית לפני הספירה, היה אחד המשפיעים והמפורסמים ביותר בתרבות המערבית בימי הביניים והרנסנס.

שיקספיר חיבר את הגרסה שלו לסיפורה של לוקרציה בשנת 1594. השיר "אונס לוקרציה" – שבמהדורות הראשונות שלו נקרא בפשטות רק "לוקרציה" – היה אחת היצירות הפופולריות ביותר שלו בימי חייו. היום, לעומת זאת, השיר כמעט ואינו נקרא מחוץ לכותלי האקדמיה. התרגום הנוכחי יסייע, אני מקווה, לתקן מעט את המצב הזה.

שורות אלו נכתבו כדי להציע לְקורא.ת העברית במאה העשרים ואחת רקע היסטורי וספרותי לגרסה של שיקספיר לסיפור שסופר שוב ושוב במהלך כמעט אלפיים שנים לפניו ולגשר, ככל שאפשר, על הפער התרבותי והערכי שבינינו לבין היצירה.

שיקספיר כמשורר, או על שירה ומגפה

נוסף על שלושים ושישה המחזות שעליהם עיקר תהילתו (ומחזה נוסף שאבד, "קרדניו" שמו), שיקספיר כתב גם שירה: מחזור של 154 סונטות ושני שירים סיפוריים ארוכים – "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה".1

מחזור הסונטות של שיקספיר חובר ככל הנראה בעשור האחרון של המאה השש עשרה, כשהסונטות (שירים בני 14 שורות בחריזה סכמטית, ובאותה העת – בעיקר על אהבה) היו בשיא הפופולריות שלהן באנגליה. מתוך 154 הסונטות שחיבר, 126 מוקדשות לגבר אהוב (חלקן במפורש וחלקן במשתמע בשל מיקומן במחזור הסונטות, בין סונטות אחרות שמוקדשות לגבר אהוב), עשרים ושש לאהובה שתוויה שחרחרים, ושתי האחרונות לקופידון, אל האהבה.

זהותם של האהוב והאהובה המסתוריים לא התבררה מעולם. לא ברור כלל אם הסונטות מתארות רגש לאהוב או אהובה אמיתיים, או אם 126 הסונטות שעוסקות באהוב חוברו כולן למען אותו אדם. עם זאת, אחד המועמדים הסבירים שהוצעו לתפקיד האהוב המסתורי מן הסונטות הוא רוזן סאות'המפטון הנרי ריות'סלי, אותו אדם שלו הקדיש שיקספיר את שני השירים הארוכים שכתב. שתי סיבות עיקריות להצעה הזו הן, ראשית, האהבה ששיקספיר מדגיש בהקדשת "אונס לוקרציה" לרוזן ("אין קץ לאהבה שאני רוחש לרום מעלתך"), ושנית, תווי פניו הייחודיים של סאות'המפטון. סונטה מס' 20 מתארת את האהוב כבעל תווי פנים נשיים וכמי שיופיו האנדרוגני מושך אליו נשים וגברים כאחד, להלן בתרגום אבי הסנר וגיל הראבן:

פְּנֵי אִשָּׁה הַטֶּבַע בְּמוֹ יָדָיו יָצַר לְךָ, אֲדוֹן־אֲדוֹנִית תְּשׁוּקָתִי;

...

יָפְיְךָ נוֹהֵר, נוֹהִים אַחֲרָיו

גְּבָרִים בְּעֵינֵיהֶם וְנָשִׁים בְּנִשְׁמָתָן.2

A woman's face with nature's own hand painted Hast thou, the master-mistress of my passion;

...

A man in hue all hues in his controlling,

Which steals men's hearts and women's souls amazeth.

מבט חטוף בדיוקן שמנציח את דמותו של סאות'המפטון בצעירותו יבהיר מדוע שמו עלה כמועמד הולם.

"הנרי ריות'סלי, רוזן סאות'המפטון השלישי (1573–1624)."

הדיוקן מתוארך לשנים 1590–1593 ומיוחס לצייר ג'ון דה קריץ3

נסיבות חיבורם, פרסומם והתקבלותם של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מיוחדות למדי בקריירה של שיקספיר. שני השירים נכתבו בשנים 94–1593, כאשר התיאטרונים בלונדון היו סגורים בשל התפרצות של מגפת הדבר (שנודע גם בשם "המוות השחור"), ושיקספיר, שהיה אז בראשית הקריירה שלו, התפנה לכתיבת שירה.

מכל יצירותיו, "ונוס ואדוניס", שראה אור ב־1593, ו"אונס לוקרציה", שפורסם ב־1594, הם הטקסטים היחידים שנראה ששיקספיר פעל ישירות להדפסתם ולפרסומם. לשם כך הוא פנה לבעל מקצוע שככל הנראה הכיר כל חייו: ריצ'ארד פילד, בן עירו המבוגר ממנו בכמה שנים, שכמוהו עזב את סטרטפורד שעל הנהר אבון ובנה לעצמו קריירה משגשגת בלונדון. טיפולו המוקפד של שיקספיר בפרסום שני השירים האלה עומד בניגוד מוחלט לאופן שבו ראו אור שאר יצירותיו.

שלא כמו במקרה של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה", אין כל ראיה ששיקספיר היה מעורב בהדפסת מחזותיו ובפרסומם, ולא ברור אפילו אם אישר זאת. למעשה, מחצית ממחזותיו לא ראו אור בדפוס במהלך חייו ונדפסו לראשונה רק כשבע שנים לאחר מותו. נסיבות פרסומם של המחזות שראו אור לוטות בערפל. הסונטות שלו, שהודפסו ופורסמו ב־1609, כעשור לאחר שנכתבו, פורסמו ככל הנראה בניגוד לרצונו, ללא אישורו, ועם הקדשה חידתית (למר ו"ה כלשהו שזהותו לא התבררה עד היום) שלא המשורר הוא החתום עליה, אלא המדפיס.

השירים הארוכים ראו אור, כאמור, לא רק תחת שמו של שיקספיר, אלא גם עם הקדשה מטעמו לרוזן סאות'המפטון, הנרי ריות'סלי, שהיה אז רק בן תשע עשרה אך כבר נודעה לו חשיבות בחצר המלכות. נראה שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו, שיקספיר, שבסופו של דבר פרש מעסקי התיאטרון כאדם אמיד, היה מעוניין בפטרון שיממן את אומנותו. הקדשת יצירות לפטרון בתמורה למימון כלכלי הייתה עסקה ידועה ומקובלת במשך מאות שנים. באנגליה בת זמנו של שיקספיר היו אצילים בעלי אמצעים שהקיפו את עצמם במשוררים באופן זה, ונראה שלפחות עד שהסתבך בצרות כלכליות, רוזן סאות'המפטון היה אחד מהם: בין השנים 1593 ו־1597 הוקדשו לו גם יצירות ספרותיות מפרי עטם של מחברים אחרים, נוסף על שיקספיר. אולם נראה שהעניין הראשוני שגילה בספרות גווע מהר למדי, ולאחר מכן הקדיש סאות'המפטון את רוב מרצו לעניינים צבאיים ופוליטיים.

ההקדשה המוקפדת, שמדגישה את חלקו של סאות'המפטון במכלול יצירתו של המשורר – "מה שכבר עשיתי, לך הוא; מה שעוד אעשה, לך הוא; היות שלך יש חלק בכל מה שהקדשתי לך" – היא אחת הסיבות העיקריות שבשלן מעלה החוקר ג'ון רו את האפשרות שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו התעתד שיקספיר להיות משורר, ולא מחזאי.4 העובדה היא שעם הצטרפותו בקיץ 1594 ללהקת שחקני התיאטרון "אנשי הלורד צ'מברליין" כאחד מבעלי המניות בלהקה חדל שיקספיר לכתוב שירים סיפוריים ארוכים. האם חדל מפני שלא היה זקוק עוד לפטרון? האם כתב את "ונוס ואדוניס" ואת "אונס לוקרציה" כדי לזכות בחסותו של סאות'המפטון ולהתפרנס כך כשהתיאטרונים סגורים? איננו יודעים.

עם פרסומם זכו "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" לפופולריות רבה. במהלך חייו של שיקספיר נדפס "אונס לוקרציה" בחמש מהדורות – הראשונה ב־1594 והאחרונה ב־1616, שנת מותו של המשורר – מה שמעיד על ביקוש מתמשך ליצירה. ישנן התייחסויות כתובות רבות ל"אונס לוקרציה" של שיקספיר ביצירות אחרות בנות התקופה: משוררים אחרים, לדוגמה, חיקו או עיבדו קטעים מן השיר. יש גם עדויות להתקבלותו של השיר: ריצ'רד ברנפילד כתב בשנת 1605 ש"ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מבטיחים לשיקספיר תהילת עולם, וגבריאל הארווי, מלומד ומשורר בן התקופה, שמפורסם היום בעיקר בשל הערות השוליים הנרחבות שכתב בספריו, ציין באחת מהן כי "בעוד שהצעירים אוהבים את 'ונוס ואדוניס', קוראים חכמים יותר אוהבים בעיקר את 'אונס לוקרציה' ואת 'המלט'".5

כיום, לעומת זאת, כמעט שאין לשירים הארוכים של שיקספיר קוראים בציבור הרחב, שלא כמו מחזותיו והסונטות שלו (שדווקא התקבלו באדישות כשראו אור לראשונה, כעשור לאחר שחוברו). בשנים האחרונות האקדמיה מקדישה ליצירתו השירית של שיקספיר תשומת לב רבה מבעבר, והיא עוסקת אף בקשרים שבין השירים והמחזות, שנקראו ונחקרו לעיתים קרובות בנפרד אלה מאלה: כפי שכותב החוקר פטריק צ'ני, 75% ממחזותיו של שיקספיר כתובים בצורת שירה (במשקל קבוע), ואילו לשירים יש איכות דרמטית לא מבוטלת. אולי רק דרך האינטגרציה של שירים דרמטיים עם מחזות פואטיים, הוא מציע, נוכל להעריך כראוי את מכלול יצירתו של שיקספיר.6

לוקרציה – גלגוליו של סיפור

אם אומנם התרחש, אונס לוקרציה מתוארך לסביבות השנה 509 לפני הספירה, שבה גורשו מלכי רומא, הטרקווינים, וכוננה הרפובליקה הרומית. המעשה באונס לוקרציה הועלה על הכתב לראשונה במאה השלישית לפני הספירה כחלק מהמיתוס הרומאי על הקמת הרפובליקה, ומאז סופר שוב ושוב, במגוון שפות ותקופות. הנה עיקרי הסיפור, כפי שהם מופיעים באחת הגרסאות המוקדמות המשפיעות ביותר – זו של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה), שחותם במעשה זה את הכרך הראשון של יצירתו המונומנטלית "ראשיתה של רומא".7

בעת שמלך רומא היה לוקיוס טרקוויניוס, "שכונה גם 'הגאה' ו'היהיר'", צר הצבא הרומאי על העיר ארדֵאה. במהלך המצור היו "צעירי בית המלך מבלים... את זמנם החופשי במשתאות חשק", ובאחד הימים "כששתו את יינם במחנהו של סקסטוס טרקווינוס [אחד מבניו של המלך], התארח אצלם... קולטינוס... בעודם משוחחים על נשותיהם, התחרו זה בזה בדברי השבח והתהילה שהרעיפו על כל אחת מהן", עד שקולטינוס הציע שירכבו חזרה לרומא ויווכחו מה עושה בהיעדרם כל אחת מן הרעיות. בעוד שכלות המלך נמצאו כשהן מבלות "את זמנן בחברת צעירים בסעודות מפוארות," לוקרציה, רעייתו של קולטינוס, נמצאה כשהיא יושבת לאור הנר "על אף השעה המאוחרת" וטווה צמר עם נערותיה.

בראותו "את יופייה ואת תומתה" של לוקרציה טרקוויניוס נתקף "תשוקה מרושעת לאנוס אותה בכוח". כמה ימים לאחר מכן הוא חוזר לביתה, והיות שהוא מפקדו של בעלה וחברו הוא מתקבל בסבר פנים יפות. כשהוא נכנס לחדרה בלילה כדי לאונסה לוקרציה מנסה להתחנן ולהתנגד. איומים על חייה אינם גורמים לה להיעתר, אך לבסוף הוא מאיים לרצוח אותה ואת אחד מעבדיה, להניח אותם יחד במיטתה ולטעון שהרג את שניהם כשמצא אותה בוגדת בבעלה עם עבד. "נוכח סכנת החרפה הזאת נכנעה תומתה לתאוותו שבאה על סיפוקה. טרקוויניוס עזב את המקום ברוח מרוממת, לאחר שהצליח לחלל את כבודה של האישה".

לוקרציה מזעיקה את בעלה – ובהקשר של סיפורה "בעלות" היא מושג חשוב ביותר – ואת אביה, מספרת להם את שאירע, ומוודאת כי ינקמו את נקמתה. הם מנסים לנחם "את האישה הדואבת באומרם כי מי שפשע הוא התוקף ולא הקורבן. הנפש חטאה, לא הגוף, אמרו. וכאשר נעדרת הכוונה, אין אשמה." אך לוקרציה, מתוך מודעות למשמעות ההיסטורית של אסונה הפרטי, מכריזה: "אני מזכה את עצמי מכל חטא, אך איני פוטרת את עצמי מעונש. לא יהיה כדבר הזה שלעתיד לבוא תחיינה נשים בחרפתן כמו לוקרציה." אז היא נועצת בחזה פגיון שהסתירה תחת גלימתה.

בעוד אביה של לוקרציה ובעלה מקוננים מרה על מותה, חברו של קולטינוס, יוניוס ברוטוס, מתעשת. הוא שולף את הפגיון מגופתה של לוקרציה ונשבע כי דמה שנשפך יהיה הגורם לסילוקם של המלכים החמסנים מרומא. "לא אניח להם, ולא לאף אחד אחר, למלוך ברומא," הוא מכריז. מראה גופתה של לוקרציה מעורר ברומא מרד המוני שמסלק את משפחת הטרקווינים מהעיר ומהשלטון, ובכך שם קץ לשיטת הממשל המלוכנית ומכונן במקומה את הרפובליקה הרומית. האנס נמלט לעיר גַּבּיי, "ושם נרצח על ידי אלה שנטרו לו איבה משכבר הימים על מעשי רצח וביזה שביצע."

לטרגדיה האישית של לוקרציה יש, אם כך, משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. למעשה, המשמעויות הפוליטיות הן הסיבה לכך שטרגדיה זו תועדה.

גם המשורר הרומי הנודע אובידיוס (43 לפנה"ס – 17 לספירה) סיפר את סיפורה של לוקרציה כחלק מן האתוס הרומאי על כינון הרפובליקה, וזאת ביצירה ששמה "לוח השנה" המאורגנת על פי לוח השנה הרומי. סיפורה של לוקרציה, שמופיע בערך של 24 בפברואר, נפתח במילים "ועכשיו עליי לספר לכם על מנוסת המלך";8 לוקרציה אינה הסיפור עצמו. הסיפור הוא הרפובליקה הרומית, הקמתה והאתוס שלה: מלכים הם עריצים חמסנים, ושלטון העם עדיף. הטרגדיה של לוקרציה חשובה מפני שהיא הניצוץ שמצית את להבת המרד.

בגרסתו של אובידיוס, טרקווין הוא המפקפק בנאמנותן של הרעיות בעודו מארח את מפקדי הצבא במשתה מחוץ לחומות ארדאה. לוקרציה נמצאת לא רק טווה עם נערותיה, אלא גם בוכה מגעגועים לבעלה ומחרדה לשלומו. שלא כליוויוס התמציתי והענייני, אובידיוס מייצג גם את מחשבותיהן ורגשותיהן של הדמויות. הוא מבהיר כי טרקווין סונוור הן מיופיה הן ממעלתה של לוקרציה, וכמו שיקספיר אחריו הוא מתאר אותו כמי שזכר דיבורה, הילוכה, טווייתה ומראהּ רודף אותו ללא הרף. טרקווין, הבוער בתאווה חוטאת, אינו מוצא מנוח, ומחליט לפלס באלימות את דרכו אל תוך מיטת לוקרציה, הרעיה החסודה. הוא מגיע לביתה בדיוק כשהשמש שוקעת, וכשהוא חודר באישון לילה לחדרה היא רועדת בפחד כמו שה שנפרד בטעות מן העדר ונקלע לציפורניו של הזאב. דימויים אלו – השמש, השה והזאב – יחזרו גם אצל שיקספיר.

אובידיוס נותן לקורא.ת הצצה ללבטיה המבועתים: מה תעשה? האם תיאבק? הרי כל אישה תובס במאבק כזה. כשידו על חזה, טרקווין, "אויבה־אוהבה" של לוקרציה בלשונו של אובידיוס, מתחנן, מאיים, ומנסה לשחד את לוקרציה ללא הועיל. רק כשהוא מאיים שיפליל אותה בניאוף עם עבד, היא נכנעת. אובידיוס מתאר אותה עם בוא הבוקר "יושבת בשיער סתור, כאם שמוכרחה ללוות את גופתו של בנה." היא שולחת לקרוא לאביה ולבעלה, אך כשהם מגיעים היא ממררת בבכי ומסתירה את פניה בגלימתה. אביה ובעלה המבוהלים, הבוכים והרועדים מנסים לדובב אותה, אך רק בניסיון הרביעי לוקרציה מצליחה לספר להם את מאורעות הלילה, בהשמטת הסוף המר, שהם מסיקים בעצמם מן הסומק שעולה בלחייה.

אביה ובעלה "סולחים מייד על המעשה שנכפה עליה", אולם לוקרציה מכריזה: "איני יכולה לקבל את הסליחה שאתם נותנים", ונועצת פגיון בחזה. לוקרציה של אובידיוס אינה עסוקה בפרשנות שיעניקו לסיפורה נשים עתידיות. מחשבותיה האחרונות מוקדשות למאמץ לוודא שהיא נותרת צנועה וחסודה גם ברגעי חייה האחרונים, ואובידיוס מציין שכשהיא מתמוטטת לרגלי אביה, מתבוססת בדמה, היא מקפידה ליפול בצורה מכובדת. אביה ובעלה של לוקרציה נופלים על גופתה ומבכים את אובדנם המשותף. ברוטוס נוטל את הפגיון ונשבע להיפרע מטרקווין וממשפחתו. עיניה ושערה של לוקרציה המתה נראים כאילו הם נעים בהסכמה. בחירתה של לוקרציה לסיים את חייה ולא לחיות חיים שיש בהם (לתפיסתה) בושה מעמידה אותה בשורה אחת עם גיבורים רומיים (גברים) רבים שבחרו גם הם במוות על פני חיים שיש בהם בושה, לפי המסורת הסטואית.

גם הגרסה המפורסמת הבאה של סיפורה של לוקרציה, שחיבר המשורר האנגלי ג'פרי צ'וסר (1343–1400), קושרת את לוקרציה לדמויות מופת נערצות. צ'וסר, הידוע כאבי השירה האנגלית, עסק בסיפורה של לוקרציה בשירו הארוך "אגדת הנשים הטובות" (המונח "אגדה" שימש באותה העת לציון סיפור חייהם של אנשים נערצים ויוצאי דופן, כגון קדושים דתיים, ולא כדי לציין סיפור בדיוני כפי שהוא משמש היום). בכך שקרא ליצירתו "אגדת הנשים הטובות" רומם צ'וסר את מעמדן של הנשים שאת סיפוריהן סיפר ועשה אותן דמויות מופת ומודלים לחיקוי.

"אגדת הנשים הטובות" נפתחת בפרולוג שבו קופידון, אל האהבה, נוזף במשורר על כך שבשירו "טרוילוס וקרסידה" הוציא את דיבתן של הנשים רעה בכך שסיפר על אישה בוגדנית. כדי לכפר על חטאו זה, צ'וסר מתחייב לכתוב על נשים טובות ונאמנות שנפלו קורבן לבוגדנותם של גברים. מתשע הגיבורות שאת סיפוריהן הוא מספר, ארבע מסכנות את חייהן ובוגדות באביהן כדי לסייע לגברים שהן אוהבות; חמש, ובהן לוקרציה, מתאבדות בגין אכזריותם של גברים. את החלק העוסק בלוקרציה צ'וסר פותח בהתייחסות לגרסתו של אובידיוס: "עַכְשָׁו עָלַי לָשִׁיר עַל הַגְלָיַת / מַלְכֵי הָרוֹמָאִים מִן הַקִּרְיָה... / לְפִי אוֹבִידְיוּס וְגַם לִיוְיוּס," הוא כותב. "אַךְ לֹא כְּדֵי לִגְלֹל אֶת סִפּוּרָם," הוא ממשיך, "אֶלָּא כְּשֶׁבַח לְזִכְרָהּ הָרָם / שֶׁל רַעְיָה טוֹבָה וַחֲסוּדָה: / לוּקְרֶצְיָה, שֶׁאֶת נֶאֱמָנוּתָהּ / שִׁבְּחוּ לֹא רַק עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים /... / אֲפִלּוּ אוֹגוּסְטִינוּס הַגָּדוֹל / הוֹדִיעַ שֶׁעָלֶיהָ יֵשׁ לַחְמֹל."9 סיפורה של לוקרציה אינו עוד פוליטי – הטרגדיה שלה אינה רק הגורם לשינוי המשטר הרומי (צ'וסר, יש לזכור, חי תחת משטר מלוכני באנגליה). עם זה, גם אין מדובר פה בטרגדיה האישית של אישה ספציפית. צ'וסר מציג את הרעיה הטובה והנאמנה, שנאנסה ובחרה במוות, כמודל לחיקוי ולהערצה שמקובל לא רק על הרומאים עובדי האלילים אלא גם על סמכויות נוצריות, כגון אוגוסטינוס הקדוש.

אוגוסטינוס (354–430), אחד התאולוגים הנוצרים המשפיעים ביותר, נגע בסיפורה של לוקרציה במסגרת דיון בסתירות בין ערכים רומיים אליליים לערכים נוצריים בספרו "עיר האלוהים". גישתו לסיפורה של לוקרציה הייתה מורכבת יותר מכפי שצ'וסר מציג אותה. בנצרות התאבדות נחשבת חטא, ואוגוסטינוס התחבט בשאלה מה דינה של אישה שמצד אחד היא דוגמה ומופת לרעיה חסודה (במיוחד מבחינת נאמנותה המינית המוחלטת לבעלה) ומן הצד האחר היא חוטאת בהתאבדות. את הפרדוקס הזה – שנובע מן הנסיון ליישב ערכים רומיים עם ערכים נוצריים – יישב אוגוסטינוס בכך שטען כי לוקרציה ראויה לגנאי בכל מקרה.10

כמו ליוויוס, גם אוגוסטינוס טען שקורבן אונס חפה מכל אשמה, תוך שהוא מבחין בין הגוף, שטוּמא, לבין הנפש, שנותרה זכה וטהורה. מי שנפשה טהורה ומצפונה נקי, טען אוגוסטינוס, אינה חוששת מדבר, ולו הייתה לוקרציה חפה מכל חטא, לא היו לה כל סיבה או צורך להתאבד. בחירתה לסיים את חייה מעידה, לשיטתו, על מצפונה המיוסר, אם מפני שהסכימה להיאנס בידי טרקווין (ואז אין מדובר באונס אלא בניאוף) ואם מפני שחוותה הנאה כלשהי מן האקט. במקרה כזה, הרי שאינה מופת לצניעות כלל ואין לחקות אותה. אם, לעומת זאת, לוקרציה אומנם הייתה חפה מכל חטא, הרי שבמקרה כזה היא אשמה בכך שרצחה אדם חף מפשע – אותה עצמה.

אוגוסטינוס חי, כמובן, בחברה פטריארכלית במאה החמישית, ואין טעם לשפוט אותו על פי ערכי המאה העשרים ואחת. עם זה, למרבה הצער, האופן שבו הוא מפרש את מעשה אונס לוקרציה אינו נחלת העבר. גם בראשית המאה העשרים ואחת עדיין יש מי שאינם מבחינים בפרדוקס (בעברית הוא גם פרדוקס מילולי) שב"הסכמה להיאנס": אונס, מעצם הגדרתו, נעשה בניגוד לרצון הקורבן וללא הסכמה. גם התפיסה שאישה יכולה ליהנות מאונס עדיין לא כלתה מן העולם. בשנת 2013, לדוגמה, טען שופט ישראלי שדן במקרה אונס של ילדה בת 13 את הטענה הזו בדיוק, וגרם לסערה ציבורית שהסתיימה בפרישתו.

צ'וסר, בגרסתו שלו לסיפורה של לוקרציה, שומט את הקרקע מתחת לטיעון של אוגוסטינוס שלפיו יש אפשרות, ולו הקלושה ביותר, שלוקרציה "הסכימה להיאנס" או נהנתה מכך. השינוי המשמעותי ביותר שצ'וסר מכניס בסיפורה של לוקרציה הוא שאיומו של טרקוין לרצוח אותה ולהפליל אותה בניאוף עם עבד מבעית אותה עד כדי כך שהיא מאבדת את הכרתה. צ'וסר מציין במפורש כי טרקווין אונס את לוקרציה כשהיא מחוסרת הכרה, נראית כמתה, ואינה חשה דבר. מכאן ברור שלא יכלה בשום אופן "להסכים להיאנס" או ליהנות מן האקט.

כשלוקרציה של צ'וסר מתעוררת מעלפונה, לאחר שטרקווין עזב את ביתה, היא מזמנת אליה את מקורביה, את אביה, את בעלה ואת אימה (זוהי הגרסה היחידה שבה מזכירים את אימה של לוקרציה, אף שגם כאן אין לה פתחון פה). הם מוצאים אותה כשהיא נראית כמי שעומדת לצאת להלוויית חבר.ה יקר.ה. לאחר שהיא מצליחה לגולל את שאירע לה כולם סולחים לה מייד פה אחד, אולם היא מסרבת לסלוח לעצמה. גם בגרסה הזאת אין לוקרציה עסוקה בשאלה איך יראו אותה נשים עתידיות, אלא בהבטחת צניעותה עד רגעיה האחרונים. כשהיא נופלת, מתבוססת בדמה, היא מוודאת שבגדיה עדיין מכסים אותה היטב וששום חלק מגופה (אפילו לא כף רגלה!) אינו נחשף חלילה. עד כדי כך, צ'וסר מציין, היא אהבה את הצניעות ואת הטוהרה.

הערות

1 עוד שלושה שירים – The Lover's Complaint, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim – מיוחסים לשיקספיר, בדרגות שונות של ודאות. לא אעסוק בהם כאן.

2 שיקספיר, ויליאם, הסונטות: מהדורה דו־לשונית. מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן. עריכה: חיים פסח. כנרת, זמורה־ביתן, דביר, אור יהודה 2011.

3 (Attributed to) De Critz, John. "Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton (1573–1624)". Cobbe Collection, National Trust, Hatchlands, 1590-1593.

4 William Shakespeare, The Poems: Venus and Adonis, The Rape of Lucrece, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim, A Lover's Complaint, ed. John Roe, 2nd ed., The New Cambridge Shakespeare (Cambridge: Cambridge University Press, 2006), 1.

5 Peter Hyland, An Introduction to Shakespeare's Poems, 2nd edition (New York: Red Globe Press, 2002), 101.

6 Patrick Cheney, "Introduction: Shakespeare's Poetry in the Twenty-First Century," in The Cambridge Companion to Shakespeare's Poetry, ed. Patrick Cheney, (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 1, 7.

7 כל המובאות הן מתוך טיטוס ליויוס, "ראשיתה של רומא: מייסודה של העיר: ספרים 1–‏5"; תרגם, הוסיף הערות ומפתח: משה ליפשיץ; מבוא: יונתן פרייס; עריכה לשונית: אלי שקדי; תרגום המבוא: עודד פלד (ירושלים: כרמל, 2022), 94–98.

8 לא מצאתי תרגום עברי ליצירה זו. התרגום למעלה, כמו גם ההדגשה, שלי (ר"ב).

9 התרגום מצ'וסר, כאן ובהמשך, הוא של יותם בנשלום.

10 תקציר טיעוניו של אוגוסטינוס מובא פה מתוך ההקדמה של ג'ון רו למהדורת השירים של שיקספיר ומתוך מאמר של לין שאטרס: Shakespeare, The Poems, 23; Lynn Shutters, "Marital Affection and the Medieval Lucretia," Medieval Feminist Forum: A Journal of Gender and Sexuality 45, no. 2 (2009): 67.

המשך הפרק בספר המלא