אשמת הניצול

המקרר בסוּפר עולה על גדותיו. אני מחפשת את אריזת היוגורט שלו, זו העשירה בחלבון. 
אישה אחת מביטה בי מאחור, קפואה.
אני אוחזת ביוגורט ומקלפת את אחת מפינות המכסה. מהפתח שנוצר אני יונקת, משיבה למדף את האריזה ריקה ויוצאת. 
בחלל המקרר האחר, זה שבבית, אני מסתכלת על הערבה שהחזרנו להצטנן אחרי נטילת לולב, ולידה הבדיקה של אורי, שתכננתי להביא באִסְרו חג לקופת חולים. כמה הוא התבייש שיגלו לו דם סמוי בצואה, אבל בגלל שזה רץ במשפחה, אין ברירה, בסוף נכנע לי ועשה. 
צליל הטלפון מתנגן עמום מבעד לדלתות המקרר הפתוח. אני משאירה אותו פעור פה, כמוני, נהנית מהנשיפות הקרות, מקווה שהצפצוף הפעם יתריע בכל פעם שהטמפרטורה עולה. 
איך, איך לא הייתה התרעה.
הלו,
שלום, רונה? זו את?
כן, נכון, זאת אני. תודה שאתם מתקשרים. המילים נקשרות לי ללשון, מסרבות לצאת מחלל הפה בסימן שאלה.
רונה, אין חדש. הוא עדיין בחזקת נעדר.