נשבעת שייתכן שהכל אמיתי

הקדמה

ההקדמה, כנהוג אצל הקדמות, נכתבה גם במקרה זה בסוף. כשהספר ערוך, מוגה, מוגה שוב, ושוב, עבר ביקורת ספרותית ולשונית, חווה תיקונים בנקודות זמן חדשות והרי אם התחלתי לכתוב לפני חמש שנים וסיימתי בימים אלה אין ספק שמשהו השתנה במהלך הזמן הזה. בוקר אחד מכניסה האקדמיה ו”ו במילה שעד היום הסתדרה בלי ומטלטלת את יומי, מסירה יו”ד ממילה שעד היום התהדרה ביוֹדָה ומחרבת את לילי, מפרסמת חדשות לבקרים מילים חדשות, מתוחכמות, בהתאם לרוח התקופה, המגפה, המלחמה, הטרלול והבלבול, מרחיבה את מנעד ההטיות והפעלים, לוקחת שגיאה לשונית/תרבותית, הופכת אותה לתקנית ובכל תשבץ שולחת אותנו אל מורדו. כמעט התפתיתי לוויכוח עם המגיה על עם יוד או בלי, בלי וו או עם אך בסוף נכנעתי לדין התנועה, גם אם במקרה זה היא מגונה. למה שנכתב בתחילת הדרך לא תמיד היה דיבור עם מה שנכתב בסופה וללא ספק הכרחי היה ליצור התכתבות בין הקצוות.

רוב חיי אני שבה ומבטיחה לעצמי שיום אחד אכתוב ספר, אך אחת לכך וכך נתקע לי בגלגל הרהור תבוסתני מסוג את מי בכלל זה יעניין. מה שבעיניי שווה סיפור יכול להביא את הקורא לפיהוק, כל שכן לתרדמה.

מסתבר שהצלחתי בדרך זו או אחרת להתגבר על המי אני מה אני מה, לאסוף את עצמי וכמה מהרפתקאותיי, אלו שהיו ואלו שלא, לקבצן ללא כרונולוגיה ידועה מראש ולכרוך אותן בכריכה אחת.

תודה אחת גדולה אני מבקשת להביע לכל מי שתרם, ביודעין או שלא, לאופן בו אני רואה את העולם. כל מי שפגשתי בדרכי מאז השלג הגדול של פברואר חמישים, הבילוי בצוותא על הסיר בפעוטון ועד הלום הוסיף משהו להלך רוחי, לסגנוני ולכתיבה הלא פורמלית והדי פתלתלה של הספר הזה. השפיעו עלי העמק בו נולדתי, ההר בצלו גדלתי, שורה בשיר ודמות בספר, שיבולת בשדה, אשכולית בפרדס, פו הדב ואיין ראנד, דון חואן, פטריק קים ורוח הדברים רובם. יש כאן כאלה שראו בעבר אור ברמה כזו או אחרת בבלוג שלי ב׳הארץ׳, נערכו מחדש, יש להם דיבור עם החדשים והנה הם מפציעים בספר הראשון שלי, מבחינתי, נכון להיום, הטוב מביניהם.

תהנו.

השליח

תל אביב, דצמבר. לאחרונה שבתי מלונדון אחרי תקופה ארוכה ובכיסי ירח ופרוטה. אני עוברת מחדר באלפיים לחודש בשפינוזה אצל בחור שאנטי אורגני חביב ורגוע, שוחר ספה וצמחיית מרפסת נמוכה ולא מתבלטת, לחדר באלף תשע מאות בקינג ג׳ורג׳ אצל אורגנית מהסוג הקשוח, לא חביבה ולא שאנטית. הפרוטה ההיא שבכיסי, אם נפריד אותה לרגע מהירח, מספיקה לי לסנדוויץ׳ ביום או לנסיעה באוטובוס לראיונות עבודה ובחזרה ורק אלוהים יודע איך אביא לה את הסכום שהיא מבקשת.

שמונה בערב, מוצ”ש. הגשם הבלתי פוסק פוסק ומחשבותי מתגלגלות אל אחת מאחיותי שמתגוררת ממש קרוב וכבר שנה וחצי לא נפגשנו. בדרכי במעלה גורדון בואכה בן יהודה הוא מפציע מולי. מחייך, מסיר לכבודי את הקסקט הנצחי שלו, קד קידה קלה מלווה בערב טוב גבירתי וממשיך במורד הרחוב דיזנגופה. ואני, תחת שמי הערב השחורים שנכנס בהם איזה קסם סגול, סמוקה, עונה ערב טוב אדוני ומבטי מושפל. בשול הכביש, עם זרימת המים ולצד גלגלי המכוניות החונות, קולטת זווית העין שלי שטר של מאה. בעודי מתכופפת להניח עליו יד, זווית העין השנייה שלי מחפשת אותו, אולי במקרה, אבל הוא כבר לא שם.

אני אומרת לכם, זאת הרגשה טובה בהחלט למצוא שטר של מאה כשבכיסך פרוטה. באמת. וואו. כל השבוע יהיה לי מה לאכול, אולי אפילו אשדרג לעצמי את הסנדוויצ׳ים.

עובר שבוע, עוד מוצ״ש מגיע. הגשם פוסק ואני שוב בדרך אל אחותי. היה נחמד שם במוצ”ש הקודם.... במעלה גורדון, כמעט מתנגשת בבן יהודה והנה הוא שוב יורד מולי. החיוך על פניו רחב יותר, הוא מסיר לכבודי את הקסקט וקד קידה עמוקה יותר מלווה בערב טוב גבירתי. אני סמוקה, מחייכת ערב טוב אדוני ומבטי מושפל אל זרימת מי הגשם בשול הכביש. שטר של מאה שוכב שם מקופל בתמימות של עשרים, נרטב בזרם, מחכה רק לי. אך כשאני מסובבת את עיני בשאלה הוא כבר לא שם. כשהאוצר בידי אני מרימה מבטי אל פיסת שמי הערב השחורים-סגולים עמוסי הכוכבים ולוחשת תודה.

על בן יהודה פינת גורדון הייתה מונחת מאז ומעולם קונדיטוריה עם הרולדות הכי מושחתות בעיר. בספונטניות שלפעמים אופיינית לי ולפעמים לא, אני ניגשת אליה ורוכשת לאחותי במיטב כספי את המושחתת ביותר, זאת עם האקסטרה קצפת, שבילי שוקולד דקים ופתיתי קוקוס. אם בורכתי פעמיים ותמיד בדרכי אליה, ללא ספק מסתתר לו כאן איזשהו משהו. והיא כל כך שמחה: את היחידה שזכרה שיש לי היום יום הולדת!

עברו חודשיים. שעת בוקר מאוחרת, אני במעבר חצייה בפינת דיזנגוף קינג ג׳ורג׳, ממתינה לירוק ברמזור. לצדי המון רב ובגדה ממול, ליד בית המרקחת ההוא, גם שם צפוף. על פסי החצייה הלבנים, ממש באמצע הכביש, נדרס נרמס הלוך ושוב שטר של מאה. אי אפשר להתבלבל בו. אני מרימה לשנייה את עיני לוודא שחוץ ממני איש אינו רואה מה שאני רואה והנה הוא שם ממול, בתוך ההמון, מחייך אלי ולראשו הקסקט הנצחי.

הרמזור מתחלף ונעבור ברשותכם להילוך איטי. ההמון משתי הגדות מתפרץ לרחוב, ממהר לדרכו. ואני? אני מגיעה אל המאייה שלי, מניחה עליה את רגל הכרזת הבעלות ומתכופפת לאסוף אותה. כשאני מרימה את עצמי, עשירה כקורח, פוגשות עיני את עיניו, את החיוך שלו, את הקידה הקלה ואת הבוקר טוב גבירתי.

בוקר טוב אדוני. ואני מאושרת.

עוד זכור לי כי למחרת התקבלתי למשרה שכבר שלושה חודשים אני שמה עליה עין. לא, את השליח ההוא לא ראיתי שוב מעולם.

הבושם

את הזיכרון הזה שלי, שתכף נדבר בו, אני סוחבת איתי במגירות חיי בערך מגיל ארבע. אם לדייק, מספטמבר חמישים וארבע. אני ואימא חוזרות מטיול השבת אל ההר ושללנו בידינו: כמה אבנים עקומות שאימא החליטה ששווה לצייר אותן, צב תינוק שאיבד את הוריו וחשבנו להעניק לו בית חם ואוהב באקווריום הריק שזרוק בחוץ ליד המדרגות, מכוסה ירוקת ומלא עלי סתיו. אספנו אל כיסינו שתי חיפושיות ירוקות מבריקות, מטבע שמרוב שהיה מלוכלך נראה עתיק כזה, אולי אפילו מהתקופה של שאול המלך שמסתובבות עליו שמועות שהתאבד על ההר היבש היבש הזה, ממש במקום בו שוטטנו לנו עכשיו אימא ואני וחשבתי לי שאולי נפל לו כסף מהכיס. מצאנו גם איזה קוץ מיוחד שאף פעם לא ראיתי וגם אותו לקחנו הביתה, לשים בבקבוק הירוק. אימא בהליכתה הזקופה והמענטזת ואני בדילוגים חסרי מנוח יורדות אל המדרכה שחוצה את הדשא הגדול והנה עולות מולנו חברת קיבוץ ואישה זרה, גבוהה ויפה, מישהי שאימא ואני לא מכירות. לרגע עברה בי בָהָלֶת קלה: הציפורניים הארוכות שלה היו אדומות כדם! בחיים לא ראיתי דבר כזה והיה ברור לי ממש לגמרי ובאופן מוחלט שהזרה הזאת הגיעה לכאן מארץ אחרת.

שתיהן מחייכות אלינו, אימא מחזירה להן חיוך, הן נעצרות, מחליפות כמה מילים ואני מקפצת ומדלגת סביבן ולא אכפת לי מכלום. אל אפי, אף תמים של ילדה בת ארבע מקיבוץ בעמק, שההסנפות הכי מגניבות של חייה עד אותו יום היו ריח הזבל ברפת, הניחוחות מבור התחמיץ, ריח דשא קצוץ, גשם ראשון ובמקרה הטוב פריחת הפרדסים והפלומריה הריחנית – ובכן, אל אפי מזדחל, פתלתל ובלתי נראה, תופס טרמפ על זנבה של רוח הסתיו, משב ניחוח חדש ומסתורי, מדהים בנפלאותו והוא עולה חמקמקות מהאורחת הזרה והיפה שבאה לכאן מארץ אחרת. אני חדלה מקִפְצוּצי, ידי עוצרות מנפנופן ועיני הנוצצות מורמות אליה. היא קולטת אותי, מחייכת אלי ופורעת את תלתלי הפרועים בין כה.

הריח המופלא ההוא מתנחל באחת ממגירות ילדותי ולא מרפה. שנים אני חורשת את מדפי הפרפומריות בארץ ומחוצה לה, דוחפת את אפי הלא שוכח לתוך אלפי בקבוקי בושם, מרחרחת, אולי... וכך, הגם שכבר אז הייתי די מעופפת, בורכתי גם בטיפונת שכל ישר ויום אחד נעלתי את המגירה ההיא וזרקתי לאנשהו את המפתח.

אם את רוצה לראות את פריז תגיעי אליה בסתיו, אמרו אלה שכבר היו שם. וכך, באוקטובר אלפיים ארבע עשרה קפצתי לפריז לשבוע. מצאתי לי חדר במלון שניים וחצי כוכבים במה שנקרא הרובע השישה עשר ומצוידת בסניקרס בלויים חרשתי את עיר האורות והאהבות. אין על הצרפתים: באותו שבוע נהניתי לחייך בתודה לשתי התחנפויות בעלו נופך צרפתי מקובל, אחת מנהג מונית מרוקני שאמר לי Tu es très belle וסיפר בהתרגשות שיש לו סבתא בחברון, ואחרת מצייר רחוב זקן שהושיב אותי מולו ובמשך משהו כמו שתים עשרה דקות העלה את פרצופי על הנייר. ?Tu es gentil, veux-tu m’épouser אמר, ובתרגום חופשי את נחמדה, תתחתני איתי? גייסתי את מה שהצלחתי לקלוט מהשיחון עברי-צרפתי, Merci monsieur, vous avez fait ma journée, שזה תודה אדוני, עשית לי את היום, ובשני המקרים, תודו, זה נשמע הרבה יותר חגיגי בצרפתית.

וכך, בכל ערב בסוף יום עמוס הרפתקאות הייתי זוחלת על ארבע למלון, צונחת על אחת מכורסאות הסקאי בלובי הקטן והעתיק, מצחצחת עם פקיד הקבלה המרוקני את שתי המילים החדשות שלמדתי, מזמינה לעצמי כוס יין אדום ואיכשהו גוררת את עצמי אל החדרון הצנוע מדי בקומה שלוש. הייתה שם מעלית, כן, אבל בין הלחיצה על כפתור הקומה ועד שהגעתי אליה, איך לומר, הזדקנתי.

הערב האחרון שלי בפריז הגיע מהר מדי. למלון זחלתי מחוסלת ועל הסף, עוד בדלת המסתובבת, הוא הפתיע, חיבק אותי, סיחרר את ראשי וזרק אותי משהו כמו שבעים שנה אחורה. שוב אני ילדה בת ארבע, מקפצת על המדרכה בקיבוץ ליד אימא שמשוחחת עם הזרה היפה עם הדם על הציפורניים והריח המופלא.מגירת הזיכרון ההיא, שאני יכולה להישבע שנעלתי והעפתי את המפתח, נפתחה מעצמה ומיזוג האוויר במלון הזול ההוא בפריז נשא אלי את הניחוח.

שיחררתי את הרסן ושלחתי את חוש הריח שלי, ממש כמו כלב ציד, פנימה אל עומק הלובי כשהוא יודע בדיוק מה הוא מחפש. מיהרתי בעקבותיו, שואפת אל ריאותיי את שלל הליזולים והנפטלינים שמדיף מלון פריזאי זול במיוחד ומחפשת בין קפליו את התעתוע הנפלא ההוא מאותה שבת בילדותי.

בפינה מרוחקת של הלובי, סביב שולחן קטן ועגול, לאורה הצהבהב של מנורת מרי אנטואנט מצויצת, גהרו מעל אבני הרֶמי-קוב ארבע קשישות ישישות פריזאיות או־ללה. כלב הציד שלי נעצר ליד מדאם אחת ששערה ורוד ונפוח, ציפורניה ארוכות, מפותלות ואדומות כדם. התקרבתי אליה, מסניפה אותה עמוק פנימה, נותנת לזכרונות לסחרר את ראשי ועיניי מוצפות. התיישבתי.

לקח זמן עד שהצלחתי להוציא מילה מפי. כעבור שעה נפרדתי מפאולה בת התשעים ושמונה, שבסתיו חמישים וארבע באה לביקור ראשון ואחרון בארץ הקודש והתארחה אצל בת דודתה בקיבוץ. צחקנו. הבושם הנפלא שלה, התנצלה, שכנראה לעולם לא תחליף, הוא האפטרשייב הפשוט והזול של בעלה המנוח, אותו נהג לרכוש בפרפומריה הקטנה והוותיקה מאוד מתחת לבית.

בומרנג

להוציא מקרים מיוחדים, בכל ערב שבת היה הרמן פותח שולחן בסלון ביתו ומארח סביבו שבעה-שמונה-תשעה-עשרה ידידים קבועים, כולם על גבול הגריאטריה, חברי מועדון הלב הבודד, יתומים של סופי שבוע. בשש לפנות ערב נהניתי לומר לעצמי אוף, שוב המלנכוליה האינטלקטואלית הזאת ובתשע, בלא פחות הנאה, הזמנתי מונית. כל מי שהיה שם כבר לא איתנו ורק אני נותרתי לספר לכם מה באמת התרחש בסלון של הרמן.

הרֵעוּת ביני לבין הרמן הייתה המשכה הטבעי של הרעות ביני לבין אדריאנה האהובה שלו ושלי שהלכה מאיתנו כמה שנים קודם לכן. מאחורי לכתה העצוב עמדו ארבעים ויותר שנות עישון אינטנסיביות ומיליון סיגריות. רידינג בְּדַל לידה. וככה, לזכר זכרה המתוק והמעושן והחברות היפה שלנו צירף אותי הרמן בחגיגיות אל אבירי השולחן. כבוד גדול.

הרמן, עיתונאי בכיר ובעל שם בארץ ובחו״ל, דיבר שבע שְׂפוֹת-אֵם ובעיקר גרמנית, היה גאון גדול במוזיקה, מעריץ מושבע של וגנר ונהג להתעלם לחלוטין מגלגולי העיניים שלנו, נענועי הראש וצקצוקי הלשון. כל לחיצה על האינטרקום למטה הייתה מפעילה אצלו בבית לסירוגין את שטראוס, אורף ומנדלסון, מקהלת הצבא האדום, מקהלת העבדים העבריים ולא להאמין, אפילו את להקת האירוסים מבית אלפא, ועל זה קיבל אצלי הרמן ניקוד גבוה.

וכך, מרבע לשמונה בהפוגות קלות עד תשע כולנו זרמנו אל הסלון של הרמן. המקדימים, המדייקים והמאחרים זכו ממנו לנשיקה לבבית על לחי ימין ולחי שמאל, משאירים על השיש במטבח את תרומתם המיוחדת והקבועה לסעודה ומתפנים לסבב אלכוהול ראשון, ויכוחים על המצב, מעללי נכדים, מחלות, תרופות, יציאות ושאר קרעכצנים.

הרמן, מתוקף היותו בין השאר גם מבין גדול באלכוהול, לא היית מוצא במרתפו בקבוק בפחות משלוש מאות וחמישים שקל. מאחורי כל בקבוק עמד זקוף סיפור, הרמן אהב לספר סיפורים על יין ואנחנו, בתפקיד קהל המעריצים, עשינו עבודה מצוינת. אני, תנו לי יין פטישים בעשרים וחמישה שקלים מהמכולת ולבי שיכור.

בשלב מסוים, כצפוי, פרץ לסלון וגנר בפול ווליום. אחרי איזה רבע שעה של שתיקה רועמת וגלגולי עיניים היה ארתור האדריכל אומר את עשר המילים היחידות שיאמר באותו ערב: הרמן תעשה טובה ותעיף את וגנר. יש לך רמה סמסונוב?

באותם ימים הרמן כבר צלח מזמן את השמונים, נע על המסלול המהיר לתשעים ובגופו קיננו כל המחלות האפשריות. גוף ענק היה לו, כרס מרשימה שהתחילה בקו הכתפיים והסתיימה, גולשת, בחגורת המכנסיים. הרמן תמיד הזיע, נשם ונשף בכבדות והסריח מטבק שנהג לרכוש בוינה חמדתו, בו האכיל את מקטרת הדרקון שלו. הרמן ידע לתת, ידע לקבל ואהב את התשורות הקטנות האישיות שנהנינו להעניק לו. באחד מימי ההולדת שלו הפתעתי אותו עם מהדורה עתיקה, צהבהבת ומתפוררת של הרוח בערבי הנחל עם הציורים המקוריים, אותה רכשתי פעם בקובנט גרדן בלונדון, ומישהו עם ראש טוב הביא לו מאיטליה קופסת עץ ובתוכה פעמון קטן: בבוא היום יכול יהיה הרמן לצלצל מתוך קברו ולזמן את כולנו בתשע בערב לכוס יין.

גם נשים אהב הרמן.

סיגלתי לעצמי מה שנקרא לדפוק כניסה, איחור נסלח אך מתוזמן היטב. את השושן שהבאתי לו קטפתי דקה קודם בגינה למטה והרמן, שהכיר בשם הפרטי את כל השושנים שלו, היה עושה לי באצבע נו-נו-נו ומורח על פרצופי נשיקה אחת רטובה מאוד שכוּונה לאו דווקא ללחי, בהצמדה שתמיד הפתיעה אותי ובחיוך מבוסם שאין לטעות בו: תישארי לישון? בגיל ארבעים וארבע, משהו כמו ארבעים שנה מתחת לגיל הממוצע בסלון של הרמן, בהחלט הרגשתי יוצאת דופן, אבל זה בטבע שלי להרגיש יוצאת דופן. ובכל זאת איכשהו תמיד היה כיף. קצת תרבות, אוכל טוב, רכילות בונה ושטויות עוד לא הרגו אף אחד.

לסלון הייתי מגיעה מלווה בחיבוק המצמיד שלו ותמיד היה מכריז אתם מכירים את הילדה הזאת? היום היא תספר לנו סיפור חדש. ובסלון כמו תמיד לפחות חמישה קבועים טובעים במצולות ספת העור החומה לשעבר, שאף שידעו שאסור להתקרב אליה נמשכו דווקא לשם. לספה של הרמן באותה עת מלאו כבר שישה וחצי עשורים ואולי יותר. היא מהוהה, בלויה והיום, כשהיא בקושי חיה, כבר לא רואים עליה את מוצאה המיוחס ויפי עורה. ישבנים רבים נשאה בחייה, ספגה אל קרבה לא מעט יקבים ומי יודע מה עוד. אם תשאלו אותה, את הספה, היא תצחק בפה חסר קפיצים ותעלה מנבכי סודותיה קוריוזים שאיש טרם שמע. אין צורך להרבות ולקשקש על המבוכה, ההתנצלויות, הצחוקים, היין שנשפך, המאבק לצאת מהבולען. ואני, אל תראו אותי ככה. אני לא נופלת בפח. באה כשכבר אין על הספה מקום ויושבת על ברכיו של האדריכל שתפס כיסא של ממש, אחד מאלה של שולחן האוכל. האלכוהול עשה את שלו וסביב שולחן העץ הגדול שבסלון, שבמרכזו תמיד ניצבה קערת פיוטר גדולה מלאה אגוזי פקאן ללא מפצח, הייתה מתפתחת שיחה: את רוצה להגיד שכל השנים הללו את ישנה לבד? מתי אוכלים? למי מחכים? איך נצא מהבור הזה? מצצת לו? נולדת בלונדינית? איך מפצחים את האגוזים כשאין מפצח? איך יוצאים מכאן? אני מת להשתין, אמר מישהו ממעמקי הספה.

אין לך מה לרוץ אמר הרמן. לפני חצי שעה ראיתי את מגדה נכנסת לשירותים אבל לא ראיתי אותה יוצאת. תתאפק או שתעשה בחיתול.

צחוקים.

הרמן היה עובר בין כולם לתדלוק נוסף. נותנים לראש להסתחרר וללשון לשגשג וללהג. כולם כאן אנשי רוח וצלצולים, נפתחים זה אל זה ונחנקים לדעת בתוך ענני עשן מוינה. בסלון של הרמן לפחות שמונה מתוך תשעה היו אנשי ספר, אמנים מהשורה הראשונה, עיתונאים בכירים, מנתח פלסטי ששמו יצא למרחוק, שחקן תיאטרון ידוע, חבר כנסת אחד וכבוד הפרופסור רופאייזן, הרופא הפרטי של הרמן. כולנו ידענו שרופאייזן נמצא כאן בעיקר משום שהציל את חייו של הפציינט שלו שלוש פעמים והרמן חייב לו. המשותף לכולנו היה שלכדנו בדרכים שונות את תשומת לבו של הרמן והוספנו טעם לחייו. אני היחידה שהגיעה לשם ללא תואר או הדר כלשהו, רק בגלל החברות הוותיקה שלי עם אדריאנה ותשומת הלב האישית לוחצת של הרמן.

בואו תכירו כמה מהטיפוסים שהגיעו בערבי שישי לסלון של הרמן:

תלמה המשוררת, טיפוס בעל פני יגון בדרך כלל, מצאה הרבה נוחם בפרס טשרניחובסקי שהוענק לה חמש עשרה שנים קודם לכן, עם צאת ספר השירים העצובים מספר שלוש שלה שנשא את השם הרדמה מקומית. מאז טשרניחובסקי תלמה אמנם הפסיקה לכתוב ונותרה ביגונה, אולם מדי פעם, כנראה רק אצל הרמן, היה מפציע על פניה חיוך, או איך שלא תקראו להתרוממות הקלה בצד השמאלי של שפתיה, מה שלא קרה מעולם קודם לכן.

מגדה, סקוטית במוצאה הרחוק מאוד, שלטה על בורין בחמש שפות ובהן פינית, סינית ולאפית, הייתה באותם ימים סופרת חצי ידועה שאחד מארבעת ספריה הגיע פעם לראש המדורגים של הארץ. למגדה היה שם שנתנו לה הוריה ושם עט, מה שנקרא פסבדונים, פֵיּתְ’ סׇאסֶנַאךְ, כינוי שהסגיר את מוצאה. פעם קראתי משהו שלה ושני דברים תפסו אותי: קודם כל הספר היה כתוב בכל חמש השפות השגורות על פיה כמו גם העובדה שכמעט לא היו בו סימני פיסוק. קוראיה המעטים פיסקו איך שבא להם, מתי שבא להם ואיפה שבא להם. מצאתי בזה רעננות מה אך ידעתי שלא היא הראשונה לוותר על המעצורים והעיצורים שקבעה לנו השפה העברית.

רוביק הצייר היה מגיע למפגשי שישי אחת לחודש חודשיים. מהרמן שמענו שכבר שנים הוא חי בלונדון ומציג את תערוכותיו ברחבי העולם. למעשה מעולם לא ראיתי עבודות שלו וארתור האדריכל סיפר לי בסודי סודות ושישאר בינינו שרוביק בכלל חי ברומא, מתעסק בייבוא וייצוא נשק וחבר כבוד בארגון הפשע האיטלקי שֶׁיִּסְּדוּ בזמנם רפאלו וג׳וזפה אנג‘לו, למי שמכיר.

שלמה הגדול היה איש גדול באריזה קטנה. כמה קטנה? מטר עשרים. באותן שנים היה שלמה מתרוצץ על בימות התיאטרון ומככב בסרטי קומדיה ואימה. לאנשים קטנים תמיד היה ביקוש בתעשייה. במפגשי שישי היה שלמה הגדול יושב על שלושה כסאות פלסטיק שנכנסים אחד בתוך השני ועליהם כרית עור עבה שהרמן היה מכין לו מראש, מחסל לבד שלושה בקבוקי יין מאלה של השלוש מאות וחמישים שקל, לא מוציא מילה אבל אם היית לוקח סיכון ושואל אותו משהו ממש ספציפי וענייני, כמו למשל האם אתה חבר במועדון מעריציה של הנרייטה סאלד, היה שלמה הגדול מוריד שלוק נוסף לחיזוק ועד סוף הערב לא סותם את הפה. לזכותו ייאמר שהיו לו סיפורים משעשעים שאף פעם לא ידעת מה נכון בהם ומה לא. שלמה נהג להביא איתו סיר קומפוט. הסוד של אימא שלי אמר פעם ומעולם לא גילה לנו מהו.

והייתה כמובן גברת שלטר משיכון למד. בשנות החמישים של המאה הקודמת הייתה שלטר מה שנקרא באותם ימים נערת זוהר. באותם ערבי שישי אצל הרמן הייתה נוהגת להקדים, חנוטה בשמלת תחרה שחורה צמודה מדי וקצרה מדי והציצים הגיעו לה כמעט לסנטר מרוב פוש אפ. היה ברור שיש לשלטר תוכניות מרחיקות לכת לגבי הרמן, הגם שלשניהם כבר לא נותר יותר מדי זמן לשעשועים.

ובכן, הכול מוכן ומזומן. האוכל על השולחן, בקבוקי הקולה, הספרייט והאשכוליות, כולם דיאט, עומדים בין קערות האוכל זקופים וברווחים שווים, לא מקוררים מספיק וחמשת הניצודים עדיין טבועים במעמקי הספה. איך יצאו ממנה? ומדוע נזכרתי דווקא עכשיו במק׳גיוור?

עשר דקות אחר כך, כשהם מבוסמים וסמוקים כהוגן, התנודדו הניצולים אל מקומותיהם הקבועים סביב השולחן. אפריטיף קטן לפתיחת התיאבון ואופס, מקהלת הצבא האדום עולה בשירה אדירה מדלת הכניסה. אליהו שפיץ! הייתה שלטר ממהרת להכריז. שפיץ, טיפוס מוזר ומאחר קבוע, היה אחרי הנשיקות של הרמן ממהר לתפוס את מקומו בפינת השולחן הארוך כשכולו קידות והתנצלויות. אליהו איטק שפיץ לא היה חזק בעברית ואנחנו, שלא היינו חזקים במקדונית עתיקה, לא ממש ידענו איך לאכול אותו ויצא שגם הוא לא הוציא מפיו הגה כל הערב.

אמנם לא ראו עליהם, אבל רוב מרכיביה הקולינריים של סעודת שישי אצל הרמן היו דלי מלח, חמאה, סוכר וגלוטן. במשך כשעתיים, בין אפשר להחליש את המוסיקה, למה הקולה לא קרה ותעביר את המלח, היינו נהנים מתפוחי אדמה קטנים בעלי רוזמרין אפויים בקליפתם שהביא הצייר המאפיונר, אורז בצימוקים ופיסטוקים, פשטידת חמש הגבינות של שלטר שתמיד סחטה מחמאות, לזניה מפוארת, סלט חסה עם גרידת סלק חי ושבבי שקדים ואף קפה ועוגות. את השושנה שהבאתי להרמן מהגינה שלו הוא נהג לשתול מיד עם בואי בכוס היין שלו ופה ושם היה מערבב איתה את המשקה. הוא עצמו היה דואג לבשר: פולקעס ביין אדום ושזיפים וצלי כבש ברוטב פרמז׳ן, פירות יער ושמנת מתוקה. בלתי נשכח. ובין לבין צחוק ודמע: קריאה משיריה של המשוררת, פרק קצר מספרה של הפסבדונית סאסנאך, רכילות בלתי נמנעת, ניסיון לפתור בעיות מדיניות, צקצוקי לשון ונענועי ראש על הדברים שאין לנו שליטה עליהם וכמובן דיון מלומד וסוער סביב מדור הספרות של הארץ.

בסיפור השבועי שלי, שהרמן לא ויתר עליו, תמיד היה ערבוב של מציאות ופנטזיה, סקס, סמים, הורה סוערת, בדיחות עם זקן מהמקלחת המשותפת. אחרי תגובות כמו נו טוב אתם הקיבוצניקים, זה נכון מה שמספרים עליכם? איך יכולת, אני הייתי מתה מבושה, אז בסוף איפה עשיתם את זה? וכאלו הערות. תמיד היה מתלהב אחד שביקש את מספר הטלפון שלי, הרמן היה לוחש לי באוזן אל תתני לו ולמתלהב היה אומר תעזוב אותה בשקט. וכמעט תמיד הוגשו עם הקפה שלוש עוגות תפוחים עם כדור גלידה בצד.

יום אחד יצאתי לקרוזון של שבוע בין חופי הים התיכון והבאתי להרמן תשורה צנועה ליום הולדתו התשעים: מפצח לפקאנים שלו. לא סתם מפצח: מפצחת. רגלי אישה יצוקות ברונזה הנפתחות לרווחה, אתה מכניס שמה את האגוז, סוגר לה את הרגליים וטראח, הוא מפוצח. וכך, סביב שולחן העץ הגדול בסלון, בין וגנר, אלכוהול ועשן וינאי, השתלבה מעתה באופן טבעי המפצחת הטורקיה עם הפקאנים מהעץ בגינה של הרמן.

שלוש שנים עברו וגם יום הולדתי הגיע. בינתיים הוריד נוהל הרמן פרופיל, ארתור האדריכל נפטר, גם שלטר כבר איננה. אחרי שנה וחצי שבהן כמעט שלא התראינו פתח הרמן לכבודי שולחן וכל מי שעדיין חי הגיע והביא לי מתנה קטנה: הקדשה חמה על ספר השירים העצובים של המשוררת, כמה מילים אישיות על עותק ספרה האחרון של הסופרת, בובת עץ על חוט שהביא שלמה הגדול מאיטליה, עציץ רקפות בשיא פריחתן ומשהו מיוחד מהרמן, משהו שהיה עטוף בנייר עיתון בשפה הגרמנית ומלופף בגומייה. מפצח אגוזים. לא סתם מפצח. מפצחת. רגלי אישה יצוקות ברונזה הנפתחות לרווחה, אתה מכניס שמה את האגוז, סוגר לה את הרגליים וטראח, הוא מפוצח.

אין על סקלרוזה.