יבוא האור

בס"ד

הדלת נסגרת.

אני מליטה פניי בכרית הזרה והמלוח של הדמעות מתערבב לי באדי הנשימה החנוקים. בכי של פחד, של כאב, בכי של חוסר אמון.

אני כאן. איך הגעתי לכאן? אני אמא! יש ילדים שמחכים לי בבית! מה אני עושה בחדר הזר והמאיים הזה?

הלב שלי צרוב עוד במבט הכואב שנתת בי לפני שסגרו אחריך את הדלת. "אני אבוא לבקר מחר," הבטחת. ואני רק אמרתי שוב ושוב שאני לא יודעת לישון בבית חולים והלילה הארוך והאין סופי במקום המפחיד הזה יגמור אותי.

"בלילה המחלקה סגורה. אלה הנהלים, ככה זה." הפסיכיאטרית מנסה להיות נחמדה ולהרגיע אותי אבל.... "אה... ואל תדאגי לגבי הלילה, נדאג שתישני כאן טוב." היא מחייכת. בטח אני אישן כאן טוב... בפעם האחרונה שישנתי בבית חולים הלילות היו ארוכים כמו הגלות. איך אפשר לישון במקום כזה? האימה הקרה והלופתת מסרבת להיכנע מול החיוך שלה.

אני נכנסת להתקלח ויוצאת עם פיג'מה של בית חולים. לא נורא, מחר כבר תביא לי את הפיג'מה שלי. הודעה חדשה מחכה לי בפלאפון. איש אהוב שלי, "אהובה! עשית את הצעד הראשון... גאה בך!" אני מחייכת ובוכה, מעיין הדמעות שלי פעיל מאוד הערב. אחות מבוגרת עם מבט חמור נכנסת לחדר. אני נרתעת, מאוימת. היא בוחנת במבט ביקורתי את התיק המצומק שלי ואת השקית הקטנה של מקס סטוק עם הרקמה.

"חפצים חדים צריך להפקיד בעמדת האחיות." היא פוקדת ואני מצטמררת... לא סומכים עליי פה?

"זה לא בגללך..." היא מתרככת אל מול הדמעות ששוב זולגות לי ופתאום נחשף בה צד סבתאי ואכפתי שלא ראיתי קודם, "פשוט, את יודעת, יש פה כל מיני אנשים. זה בשביל לשמור עלייך." בקמצוץ של תחושת השפלה אני נותנת לה את המחט של הרקמה. עוד צפרדע שצריך לבלוע פה.

"קחי מיידלע," היא מגישה לי כדור, "אל תדאגי כל כך, עוד עשרים דקות את תישני כמו תינוקת. אנחנו ניכנס במהלך הלילה לראות שהכול טוב אצלך. את בטוחה פה, מוגנת. מותר לך להרפות. הגעת למקום בטוח."

לראשונה ביום הזה אני מרגישה הקלה דואגים לי פה, אני חוזרת פתאום להיות ילדה, עוקבים אחריי ורושמים מה אני עושה בכל רגע. מוזר, אחר מכל מה שאני מכירה… אבל הכדור הזה באמת קצת מרגיע. לא מצפה לי לילה נטול שינה ומלא חרדה.

עננים מתחילים לכבוש את ראשי ואני מתמסרת אליהם. לילה טוב.

כשאני מתעוררת השעון הגדול שעל הקיר מולי מורה על השעה 3:00. אוי לא. הכדור הזה היה מוצלח אבל כנראה לא מספיק. אני מתהפכת במיטה עד 4:30 ואז נכנעת. במגירה ליד המיטה שלי הנחתי דף ועט, אני שולפת אותם והמילים קולחות לי אל הדף.

כבר חודשיים

שאני הורגת את הזמן

כדי שהוא

לא יהרוג אותי

מיטלטלת בודדה

במרחב הישימון האין סופי

שנזרקתי אליו

במקום הזה הכול מתהפך

להרוג את הזמן זה פתאום

הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות

אמא טובה היא זאת

ששולחת את הילדים למעון

אפילו בלי ללוות את כניסתם הראשונה לשם

זוגיות טובה היא להשאיר אותך עם הכל לבד

ולברוח

כדי לאחוז בגלגלי הצלה מזדמנים

ובלבד שאתה לא תטבע

ולהתעלם ממה שכואב לך

כדי לא להעלם - לנצח

אני מי שאני, במקום שאני

כבר חודשיים

שהם ההפך הגמור מכל החיים

ובמרחב הישימון הזה אני מטהרת את העולם

כבר חודשיים

שאני נראית כל כך רע

אבל זה בגלל שכולי, מבפנים, כל כך טוב...

ואני לוחמת!

במערכה על החיים

זכיתי בעיטור העוז

והמופת

והגבורה

והנצח

והפרס הגדול

הוא שלוות ההשלמה

שאני זוכה לפגוש עכשיו בי

עצמי עיניים, ילדה טובה...

תבכי סוף סוף את המקום הזה!

עכשיו אפשר לנוח...

בוקר טוב למיטה החורקת שלי

במחלקה הפסיכיאטרית

"בוקר טוב מטופלים יקרים, ארוחת הבוקר מוגשת עכשיו."

אני פוסעת בהיסוס אל החלל המרכזי של המחלקה, כל מיני אנשים זרים ומוזרים נמצאים שם. אני מחפשת את המגש שלי בין המגשים רק כדי שיהיה לי תירוץ להיות עם אנשים. אני מחפשת לי מקום, המרחב המצומצם שמתיימר להיקרא בשם "הסלון" הוא בעצם מרחב המחיה המשותף היחיד שיש במחלקה. חדר לא גדול עם שלושה שולחנות עגולים צמודים לקיר. יש פה הרבה פחות כיסאות מאנשים. על הקיר נשען ארון מתכת סגור שעליו שלט יומרני לא פחות, "הספרייה".

מטופלים בודדים כבר מגיעים, מוחים קורי שינה, מחפשים באיטיות עצלה את המגש הנושא את שמם. יש שלוקחים אותו ונבלעים בחדר ויש שמניחים אותו על שולחן מזדמן ומתחילים לאכול. שקט עומד בין האנשים. אני מרגישה כל כך לא שייכת. נטועה באמצע החדר ומרגישה כל איבר ואיבר בגופי בגמלוניות לא אופיינית וחסרת שייכות.

רגע לפני שאני נמלטת לכבוש דמעותיי בכרית, אני בוחרת באומץ להתיישב ליד שתי נשים, האחת יכלה להיות אמא שלי, והשנייה יכולה להיות סבתא שלי. יש בהן רכות מזמינה, ואני גולשת אל הכיסא שלצידן בהיסוס, מנסה להיות ולהיעלם בו במקביל.

כשבחרתי להתאשפז פה הבטחתי לעצמי שאני אשתמש בכל מה שיש למחלקה להציע כדי לחזור לחיים. אני כאן בעבודה. כל אחד מהרגעים שלי כאן הוא צומת ואני נשבעתי לעצמי שאני בוחרת בחיים.

קדימה! גיבורה... אני אומרת לעצמי, פותחת את המכסה של הדייסה ומערבבת אותה בחוסר עניין. "תאכלי! זה חשוב! עשו לנו פה הרצאה על זה שממש חשוב לאכול, זה עוזר לריפוי." פונה אליי הצעירה. ניצחון קטן במסע רצוף הכאב שלי, נפתחה פה שיחה... על הצמיד שלה כתוב שקוראים לה יעל. "אני לא מסוגלת." שוב הדמעות... אוקיינוסים אני מייצרת במקום הזה.

מאז שהגעתי הנה נקרעו המסכות, יש משהו נעים בלהיות במקום שעצם המצאי בו מספר עליי שכואב לי נורא. בניגוד לטבעי אני לא נבוכה מהאשד המתפרץ.

"אני מבינה אותך... ככה כולם, אני גם בכיתי בלי להפסיק כשהגעתי הנה, אבל הינה, את רואה! השתפרתי!"

מהשולחן השני גבר בן ארבעים וחמש עם עיניים מלאות יגון מהנהן אליי. נראה כמו מישהו שמכיר טוב את השדים המתפרצים. שיודע מבפנים את טעמו המאכל ובעל אינסוף הגוונים של הכאב. "טוב שהגעת לפה, מי שכבר מגיע לפה אז טוב שהוא הגיע."

"בוקר טוב, סליחה, תודה רבה לכם, אפשר בבקשה לקבל את המנה שלי?" בחור גדול ובהיר שיער צולע לקראתנו יחף, לובש חולצה מודפסת של 'להשיב את הבנים' וחובש כובע מרוט. "שמי יוסף, מה השם שלך?" הוא עובר אחד אחד ומתשאל את כל היושבים. "אפשר לעזור לכם במשהו? להביא לכם משהו? תרצו אולי לשתות?" הוא יורה בצרור. חוסר המנוחה שלו בולט כמו הנוכחות שלו. הוא חורש את החדר בצליעתו המוזרה תוך כדי דיבור. הניסיון שלו לרצות קורע לי את הלב.

"הכול בסדר יוסף, תנוח." יעל, שכבר הספקתי לגלות שהיא האמא של כולם פה, מציעה לו כיסא. "כולנו בסדר. יש לנו הכול. אתה מוזמן לשבת איתנו לאכול."

הוא נענה בשמחה להזמנה, מתרווח על הכיסא ומתחיל לאכול.

התחושה פה כל כך אחרת... ניתקתי את עצמי מהמציאות שלי אל המקום המוזר ביותר שהייתי בו מאודי, אבל המקום הזה הוא שלי עכשיו ואני הבטחתי לעצמי שאתמסר לאנרגייה הכל כך אחרת ששוררת במרחב הזה.

"באנו לפה כדי להחלים, להבריא, ולהתרפא," אומר יוסף פתאום. "כולנו אחים פה, משפחה. נכון יעל? נכון אבי? נכון?" כולם מהנהנים לו בחוסר ברירה. "המקום הזה הוא בית רפואה, ככה כתוב בכניסה. מרכז רפואי. אנחנו נורמליים, כולנו נורמליים, כל העולם נורמלי, כל העולמות, כל היקומים, נכון? נכון נוי? נכון סוזן?" הוא פורס בפנינו את נפשו המסוכסכת.

אתמול, כשהגעתי והאחות הציגה לי את המחלקה, חדר אחד משך אותי במיוחד, חדר ריפוי בעיסוק. אני כל כך אוהבת לעבוד עם הידיים, זה תמיד היה בשבילי אי של רוגע בתוך הסערות שלי.

החדר נפתח בשעה 8:30 ואני מתייצבת.

"בוקר טוב!" מחייכת אליי אישה מבוגרת, "מה בא לך לעשות? לסרוג? לרקום? לצבוע? מה את אוהבת?" מה אני אוהבת... אני אוהבת להיות, לנכוח, לחיות. אני אוהבת חיים פשוטים ושמחים. אני אוהבת להיות רעיה ואמא, בית נקי וריחני וסיר על האש. אוהבת את הנשיקות הרטובות של הילדים שלי. תלתלים רטובים בריח מרכך מדהים של קרליין מונחים על כרית במתיקות שאין כמוה. אבל עכשיו אני כמו לא אוהבת כלום... לאהוב זה גדול מדי, אבל לבחור מה ליצור אני יכולה. אני בוחרת לסרוג סלסילה מטריקו. "אני שרה, מדריכת ריפוי בעיסוק." היא מוציאה לי את החוטים ואני מתחילה, נותנת לאצבעות לעשות את מה שהן כל כך טובות בו. טבעת קסם, שש עיניים ראשונות, מתיחה. אני סוגרת את השורה הראשונה ועולה לשורה השנייה, עין כפולה לכל עין. אני מתרכזת במלאכה הפשוטה והמוכרת הזאת.

"שלום, מה אפשר לעשות כאן?" בחורה צעירה ומתוקה, שיער בלונדיני חלק וגולש, לבוש חשוף והבעה עמוקה. היא מתיישבת לידי ונודף ממנה ריח מתקתק של בושם. איפור עדין, מעט סומק, מסקרה ונגיעה של צבע בשפתיים. אני נדהמת לגלות שאפשר להיות במקום הזה ובכל זאת להשקיע בעצמך. היא מתיישבת מולי ונראית כל כך לא שייכת לכאן.

"שלום, אני נוי," היא מחייכת אליי. "תחיה," אני מחייכת בחזרה. "מאיפה את?"

"אני מגדרה, בת עשרים ושתיים."

"נראית בת שש עשרה..." אני אומרת לה, מופתעת. "כן, תמיד אומרים לי את זה..." היא צוחקת. הצחוק שלה מתוק וקורן, היא נראית כל כך לא שייכת לפה, כל כך לא חולה... "ואת?" היא שואלת.

"אני גרה במושב בעוטף עזה, בת עשרים ושמונה, אני נשואה לאיש הכי מופלא בעולם ויש לי שלושה ילדים שהם..." אני נחנקת קצת והדמעות שוב מתפרצות לי... "הם כל העולם שלי, והם קטנים כל כך..."

היא מבינה. פשוט מבינה. "את פה, והם שם, בבית, בטח לא מבינים מה קרה לאמא..."

"את יודעת?" אני משתפת אותה, "כל כך מוזר לי להיות פה פתאום, מרגישה כאילו עברתי צד. לרוב אני זו שעוזרת לאנשים כאובים... אפילו בשירות הלאומי שלי עבדתי עם מתמודדי נפש. הפעלתי סדנה של ריפוי בעיסוק, ממש כמו פה. פשוט מוזר לשבת פה ולסרוג כאילו הדבר הכי חשוב בעולם זה כמה עיניים צריך להוסיף כדי שהסלסילה לא תתעגל לי..."

"כן, התחושה הזאת כל כך מוכרת... גם אני הייתי בתפקיד סוציאלי בצבא, והיום אני עובדת עם ילדים על הספקטרום. אבל אפשר לזרום עם זה במקום להרגיש מושפלת. זה הרבה עבודה על האגו להרשות לעצמי להיות מטופלת, הרי יש סיבה לזה שאני פה." צורת החשיבה שלנו דומה כל כך שאני מתפעמת. להיות בלתי מנוצחת זה עולם שלם של התבוננות חקר וחוויה פנימית. משברים וסערות. פתאום מרגישה שפגשתי נפש תאומה.

אנחנו ממשיכות לשוחח, מסתכלות ישר בעיניים להשתקפות הכאב. צוללות ישר לעומק. כמה חיפשתי הקשבה והבנה עמוקה כזאת. תודה על החסד הזה!

"שלום תחיה, אני ד"ר רם ואנחנו רוצים קצת להכיר אותך, תוכלי להיכנס לחדר?" רופא גבוה בעל שיער כסוף והבעה נעימה פונה אליי. הבטן שלי נדרכת, אני מחליפה מבט קצר עם נוי שמציירת לי עם השפתיים "בהצלחה!" והולכת איתו.

אני נכנסת לחדר ופוגשת בתוכו פמליה של שלושה עשר רופאים בערך. אני נבוכה מהמעמד. "את יכולה לשבת, אנחנו נעמוד." הוא מחייך אליי. אני מתיישבת על קצה המיטה. אויש, בנימין... כמה אני צריכה אותך עכשיו! את היד החמה שלך שמשדרת נוכחות, את השותפות העמוקה שלך.

"תוכלי לספר לנו קצת על עצמך, תחיה?" הוא מבקש ממני, יתר הפסיכיאטרים שבחדר מהנהנים בהבעה קשובה, המחזה הזה מביך ומשעשע כאחד.

לספר על עצמי, בקשה כל כך נפוצה ועם זאת כל כך ייחודית... ברגע חולפות לי בראש עשרות וריאציות שונות בהן נשאלתי את השאלה הזאת. מאיפה מתחילים? אני תחיה. אני אדם, אני בת להורים שלי, אישה לבעלי, אמא לילדיי. אני סך החוויות שלי, התחושה שלי ביחס למציאות, המחשבות העמוקות, החלומות, השאיפות, התשוקות. אני בלתי מנוצחת, אני כואבת עד לעומק העצמות, יודעת שיהיה טוב. מנסה להרגיש את זה. אני צריכה עזרה! אני אישה אובדת. אובדת עצות, אובדת עשתונות, אובדת בארצות לא זרועות. מאז שנולדתי בעצם. אני אישה נוכחת. נוכחות עמוקה, יציבה. בלתי מתפשרת. נוכחת בטוב ה', נוכחת בטוב שבי. נוכחת ברגעי האימהות הקטנים שאני מצליחה להגניב בין הגלים המשתברים בי. אני לוחמת חירות, לוחמת שברים, לוחמת בשטח בנוי ומעבר לקווי האויב. אני נופלת וקמה, מתמלאת בקוצים. נלחמת בסבך, בקירות יצוקים.

אני הרבה יותר ממה שאפשר להביע, אני תעלומה. אני שברים ותרועות ותקיעה גדולה גדולה...

אני חלום - ושברו, הגעתי עד משבר וכוח ללידה אין. ואני אשביר מפה שבר, בזה אין לי ספק. תבינו, אני לא סתם פה... יש אור גדול שנשלחתי להופיע בחושך הזה. ואת זה אני לא אגיד כי תבינו אותי לא נכון, ואז תחליפו מבטים מבינים מעל הראש שלי ותחשבו שזאת פסיכוזה. ואני לא אצליח להסביר שאני פשוט לוחמת אור בתוך החושך הזה.

אני ניצחתי ואנצח אפילו שאני נראית סתם סמרטוט עכשיו. אני יודעת שגם כאן נמצא ה' יתברך ומתאמצת בכל מאודי להקשיב לשביל המפותל שהוא מצעיד אותי בו ולהיות שליחה נאמנה. כל כך קשה להיות מי שאני עם כל העוצמות כשמגיעים למקום נמוך כל כך...

כמה מהר רצות המחשבות ברגעים כאלה ועכשיו אני צריכה לסכם את כל זה, מאיפה מתחילים בכלל? החרדה מלהיות לא מובנת מציפה אותי. איך מסכמים אדם שלם ומורכב כל כך, לכמה משפטים. איך אצליח להעביר לפרלמנט המהנהן הזה הדובר די-אס-אמית שוטפת את כל הגוונים ובני הגוונים. שלא אמצא את עצמי כלואה פתאום בכלוב לא לי, שלא תכשילני לשוני, שלא יסתכסכו הדברים בואכה האוזניים הכרויות פה.

"אה... קוראים לי תחיה," אני פותחת ולא יודעת איך להמשיך. "אני בת עשרים ושמונה ואני אמא." הפרלמנט הנכבד שמולי מהנהן בראשו, מצפה להמשך. "ו... קשה לי. ממש." הדמעות כמעט מציפות אותי.

"הקושי קשור לאימהות?" שואל ד"ר רם. "לא, לא, האימהות זה החלק הטוב! לא רציתי להתחיל מהקושי, האימהות זה מי שאני." קולי מתחיל לחזור אליי, אני מתנשמת.

"אולי נתחיל מההתחלה, מה בעצם מביא אותך אלינו?" תודה על המיקוד, לא סתם הוא הגיע להיות רופא בכיר.

מה בעצם התחיל את הקושי...